פלוני נ' בסל ואח'

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונה שארעה לו במהלך עבודתו.

מבוא

1. התובע יליד xx.xx.90, נפגע ביום 05.07.16, בעת עבודתו בעבודות בניה בבית פרטי כאשר היה עובד בשירותי הנתבע 1, המשמש כקבלן עצמאי לעבודות בנייה (להלן: "הנתבע"). הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח אשר ביטחה את הנתבע בביטוח חבות מעסיקים.

2. במהלך עבודה של טיוח קירות פנים כאשר היה על התובע להעלות דלי המכיל כ- 20 ליטר מתערובת הסיד לפיגום שגובהו מעל שני מטר. בעת ניסיון העלאת הדלי, התובע לא הצליח לייצב את הדלי על הפיגום ולכן נאלץ להורידו על מנת לנסות בשנית, אולם עקב כובדו של הדלי הוא ירד במהירות ונחבט ברצפה וכתוצאה מכך הותז הסיד על פניו של התובע ופגע בעינו השמאלית (להלן: "התאונה").

3. כתוצאה מן התאונה, פונה התובע למרפאה מקומית, שם נבדק והופנה באופן מיידי לבית החולים. התובע אושפז למשך מספר ימים (עד ליום 18.07.16) ולאחר מכן, אף נזקק לניתוח בעינו השמאלית.

   עיקר העובדות הרלוונטיות הצריכות לעניין

4. אין חולק כי בין התובע לנתבע התקיימו יחסי עובד ומעביד וכי התאונה ארעה באתר עבודה שנמצא באחריות הנתבע.

5. אין גם מחלוקת כי התובע החל לעבוד אצל הנתבע כחודש טרם התרחשות התאונה וכי התאונה ארעה במהלך עבודות שיפוץ בית פרטי, שכללו בין היתר עבודות טיח.

6. מוסכם כי התובע קיבל ארגז ציוד מהנתבע שכלל בין היתר משקפי מגן, וכן כי התובע עשה בהן שימוש במהלך ביצוע פעולות שונות אולם, במועד התאונה לא נעשה שימוש באותן משקפיים, וכי בעת שהסיד ניתז על פניו ופגע לו בעין השמאלית התובע היה ללא משקפי מגן.

7. התאונה על נסיבותיה אינה שנויה במחלוקת, לכן נדרשים אנו לדון בשאלת אחריות הנתבעים והאשם התורם של התובע.

   טענות התובע בקליפת האגוז

8. לטענת התובע התאונה ארעה בשל רשלנותו של הנתבע והפרת חובות חקוקות, בכך שלא ניתנה לו הדרכה ע"י הנתבע בדבר הצורך להרכיב משקפי מגן בעת עבודתו עם סיד. בנוסף, הנתבע כמעביד לא פיקח בדבר השימוש במשקפי מגן ולא הורה לו לעשות כן כפי שנדרש בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה.

9. עוד ובנוסף לטענת התובע, הנתבע כמעביד התרשל בכך שהורה לו להעלות את דלי הסיד על פיגום עליו היה אמור לעבוד, וזאת מבלי ליתן לו כל הדרכה ולהזהירו כיצד יש לעשות כן באופן בטיחותי ולמצער היה עליו לדאוג לסייע לו בפעולה זו.

10. התובע טוען שאין להטיל עליו כל אשם תורם שכן אין חולק כי הוא היה עובד חדש, שעבד אצל הנתבע חודש עד למועד התאונה וכי הוא היה חסר ניסיון קודם בעבודות דומות, וזאת בנסיבות שלא הודרך לשימוש במשקפי מגן.

11. התובע מבסס תביעתו הן בגין עוולת הרשלנות בנזיקין והן בגין הפרת חובה חקוקה.

    טענות הנתבעים בקליפת האגוז

12. הנתבע טוען כי אין לייחס לו כל אחריות לתאונה וכי דין התביעה להידחות או לחילופין להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 100%.

13. עוד טוען הנתבע כי התנהלות התובע היא זו שהובילה להתרחשות התאונה שכן היה עליו לפעול בהתאם לנהלי הבטיחות ולבצע עבודתו בזהירות הנדרשת תוך שימוש באמצעי המיגון שעמדו לרשותו.

14. בנוסף, טוען הנתבע כי התובע הודרך בתחילת העבודה ביחס לסיכונים וביחס לאמצעי המיגון במקום וכי סופקו לו אמצעי המיגון הנדרשים. עוד טוען הנתבע כי התובע היה בעל ניסיון בעבודות בניה ואף ביצע את העבודה הספציפית במשך יותר משבוע לפני האירוע מושא כתב התביעה.

15. זאת ועוד, טוען הנתבע כי התובע הוא זה שמילא את הדלי, בחר לנסות להניחו על הפיגום חלף שינוע זעיר דרך המדרגות או בקשת עזרה מהנתבע שנמצא היה בסמוך למקום.

16. הנתבע הוסיף כי מדובר בסיכונים טבעיים ואינהרנטיים לאתר עבודה בבניין ולשם כך סופקו אמצעי המגן.

    השאלות הדורשות הכרעה

17. לעניין שאלת האחריות, 2 שאלות משנה דורשות הכרעה:

    האחת, האם הפר הנתבע חובת זהירות כלשהי ובכך התרשל כלפי התובע, או האם הופרה חובה חקוקה שכתוצאה ממנה נגרם נזק לתובע;

    השנייה, האם ניתן לייחס אשם תורם לתובע.

18. לעניין שאלת הנזק, יש להכריע בשאלת הפיצוי המגיע לתובע, ובהקשר זה מהו שיעור הנכות התפקודית ומהו בסיס השכר.

    דיון והכרעה

    אופן התרחשות התאונה

    לצורך בחינת שאלת האחריות יש לקבוע כיצד התרחשה התאונה ומהן נסיבותיה.

19. התובע תיאר את אופן התרחשות התאונה כדלקמן: "בחלל הבית היה מוצב, בין השאר, פיגום בגובה של למעלה משני מטרים. ... הייתי אמור לטפס עליו ולהתחיל בטיוח החלק הגבוה של הקירות, באיזור מדרגות שהובילו להכנה לקומה השנייה. לקחתי דלי שמכיל כ-20 ליטר ... מתערובת הסיד (הוא היה מלא למדי) וניסיתי להרימו בשתי ידיי ולהניחו על גבי הפיגום ואחר כך לטפס ולהתחיל לעבוד.

    לצערי, לאחר שהנפתי את הדלי למעלה, מעל גובה ראשי, אל הפיגום, הרגשתי שבגלל כובדו אינני מצליח להשלים את הפעולה ונאלצתי להוריד את הדלי לריצפה כדי להתארגן להמשך. ואולם, בגלל הכובד של הדלי התקשיתי להוריד אותו במתינות והוא נחבט ברצפה והתיז סיד על פניי, ובמיוחד לתוך העין השמאלית" (סעיפים 14 ו-15 לתצהיר עדותו הראשית של התובע).

20. עובדות אלה לא נסתרו במהלך חקירתו הנגדית של התובע. בנוסף, מתצהיר עדותו הראשית של הנתבע עולה כי הוא לא היה עד להתרחשות האירוע מכיוון שעבד באותו זמן בחדר אחר.

21. בנסיבות אלה, נסיבות אירוע התאונה מבוססות על עדותו של התובע בלבד, ניכר כי התובע סיפר את אשר ארע במקום ותיאר במפורט כיצד התרחשה התאונה, גרסתו הייתה מהימנה בעיניי ואני קובע כי התאונה ארעה כפי שתיאר התובע.

22. מכאן, השאלה היא האם בנסיבות אלה יש להשית אחריות על הנתבעים.

    שאלת האחריות

23. התובע מבסס את תביעתו בשאלת האחריות על שתי עוולות: האחת, עוולת הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין, והשנייה, עוולת הרשלנות בהתאם לסעיפים 35, 36 ו- 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

24. הנתבע בטיעוניו אינו כופר בעצם חובת הזהירות אשר הוא חב כלפי התובע מתוקף היותו מועסק אצלו, אלא שלטענתו חובה זו לא הופרה על ידו.

25. אין צורך להכביר מילים על חובת הזהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדיו. חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה (ראו: ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם בנבו, 02.12.09); וגם: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 עמ' 228 (להלן: "פרשת שירזיאן"). בענייננו, דומה כי אין חולק שהנתבע בתור המעביד של התובע, נושא בחובת זהירות כלפיו.

26. נפסק כבר כי מדובר בחובת זהירות מוגברת בה חב מעביד כלפי עובדיו (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (פורסם בנבו, 31.08.11); ראו גם: ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66; וגם: ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617).

27. על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים (ראו: ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.06.11), וחובתו אינה מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן (ראו: פרשת שירזיאן הנ"ל).

28. בכלל זה על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. לאמור, ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעביד כלפי עובדיו.

    (ראו גם: ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות (פורסם בנבו, 21.03.99) דינים עליון כרך נה, 823; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד לו(1) 78; ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197; ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592).

29. מהותו של אמצעי זהירות משתנה לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כלומר אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש. חובה על המעביד לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה (ראו: ע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל פ"ד לט(4) 266 (להלן: "פרשת גוריון"); וגם: פרשת שירזיאן הנ"ל).

    מן הכלל אל הפרט

30. עולה השאלה האם הופרה חובת הזהירות כלפי התובע, לאמור, האם הנתבע לא הדריך את התובע כנדרש הן לעניין אופן העלאת דלי הסיד לפיגום והן לעניין החובה לעשות שימוש במשקפי המגן ולפיכך התרשל כלפיו. התשובה לכך חיובית כפי שיוסבר להלן.

31. אני סבור כי באי אכיפת השימוש במשקפי המגן, הנתבע הפר את חובת הזהירות והתרשל במעשיו. בנוסף, הפר הנתבע חובה חקוקה לפי תקנות הבטיחות בעבודה כפי שיוסבר להלן.

32. במקרה דנן, מדובר בעבודה עם סיד, שאין חולק כי הצריכה שימוש במשקפי מגן.

33. על הנתבע היה לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם בפועל ולפעול למניעתו, באמצעות הדרכה ראויה ופיקוח מתאים על השימוש בציוד המגן לרבות משקפי מגן. העובדה שהתובע עבד ללא שימוש במשקפי מגן הייתה לנגד עיניו של הנתבע אשר לא עשה די כדי שהתובע יעשה שימוש במשקפיים והוא לא פיקח על העניין.

34. תוצאה זו נתמכת בחובה המוטלת על הנתבע מכוח תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997 (להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה") אשר קובעת בסעיף 3 את חובות המעביד כדלקמן:

    "מעביד יספק ציוד מגן אישי כמפורט בטור ג' בתוספת הדרוש לפי הענין, לשימוש העובד בעבודות ובתהליכים המפורטים בטור ב' בתוספת, לשם הגנת איברים כמפורט בטור א' לצדם, ויפקח על השימוש כאמור" (ההדגשה שלי – נ.מ.).

    תקנה 8(א) ו-(ג) לתקנות הבטיחות בעבודה קובעת את חובת ההשגחה של הממונה על העבודה לוודא שהעובד משתמש בציוד המגן כראוי:

    "(א) ממונה על העבודה, ישגיח השגחה נאותה וינקוט אמצעים לוודא שהעובד משתמש בציוד מגן אישי כראוי.

    ...

    (ג) ראה ממונה על העבודה שעובד אינו משתמש בציוד מגן אישי מכל סיבה שהיא, יפסיק לאלתר את עבודתו".

    לאמור, על המעביד לא רק מוטלת חובה לספק ציוד מגן אלא גם החובה להשגיח על השימוש באותו ציוד בצורה נאותה.

    כך גם החובה המוטלת על פי פקודת הנזיקין, ביחס לעוולת הרשלנות, לנקוט אמצעים סבירים.

35. הנתבע בחקירתו בבית משפט הודה כי הוא לא אמר לתובע לשים משקפי מגן במהלך ביצוע העבודה שדרשה שימוש בסיד, וזאת גם כאשר הוא הבחין כי התובע לא עושה כן (עמ' 8 ש' 32-31; עמ' 9, ש' 8-4).

36. בנסיבות אלה, לא די היה בכך שהנתבע סיפק משקפי מגן אלא היה עליו לאכוף באופן דווקני את השימוש במשקפי המגן בעת ביצוע העבודה, גם בדרך של הטלת סנקציות משמעותיות על העובד אשר הפר את ההנחיה, לרבות הפסקת עבודתו לאלתר.

37. התרשמתי כי הנתבע היה מודע לקיום הסיכון ולא אכף את השימוש במשקפי המגן אשר היה בהם כדי להקטין את הסיכון. כאשר נדרש הנתבע לאשר כי אף פעם במהלך עבודה עם סיד לא נעשה שימוש במשקפי המגן הוא השיב: "בעבודות הטיח השתמשנו כשגירדנו טיח מהקיר שמנו כי זה מעיף בטון לעין" (עמ' 9, ש' 5-4).

38. מכך עולה כי באי פיקוח ואכיפה של שימוש במשקפי המגן הפר הנתבע את החובה המוטלת עליו מכוח תקנות הבטיחות בעבודה.

39. אכן קביעה כי הופרה חובה חקוקה אינה בהכרח מעידה כי אף הופרה חובת הזהירות אולם, היא יכולה להוות אינדיקציה לקביעת הרשלנות ולהיקפה.

    קיומה של חובה סטטוטורית יכולה ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות. החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט זהירות שחייב בו האדם הסביר. נפסק לא אחת כי בית המשפט יכול לקבוע במסגרת הדיון בעוולת הרשלנות, כי היה על המזיק כאדם סביר לנקוט אותם אמצעי זהירות המנויים בחיקוק (ראו: ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה, פ"ד לו(3) 32; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1; ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (פורסם בנבו, 05.03.12) וגם: פרשת גוריון הנ"ל).

40. בענייננו, אני סבור כי על הנתבע היה לצפות את הסיכונים הכרוכים בעבודה עם סיד, וביניהם התזת החומר לעיניים. כמו כן, חובת הפיקוח וההשגחה על שימוש במשקפי מגן המוטלת על הנתבע מכוח תקנות הבטיחות בעבודה הייתה צריכה ללמדו באשר לסיכונים ודרכי מניעתם.

41. לפיכך יש לקבוע כי הנתבע התרשל בכך שלא הקפיד כי התובע ירכיב משקפי מגן בעת ביצוע העבודה החושפת אותו לסיכון של חומר מסוכן העלול להינתז לעברו.

42. אינדיקציה נוספת להפרת חובת הזהירות ניתן למצוא בכך שהנתבע לא עמד בחובת הדרכת התובע מפני הסיכונים אליהם הוא חשוף במסגרת עבודתו.

43. בהקשר לחובה של המעביד להדריך את העובדים קובעת תקנה 3(א) ו-(ב) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד – 1984, כדלקמן:

    "(א)מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן - הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה.

    (ב)מחזיק במקום עבודה ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה.

44. הנתבע בעדותו בבית המשפט הודה כי לא קיים כל רישום לגבי ההסברים וההדרכות שנתן לתובע (עמ' 6 פסקאות 31-30). בכך הנתבע לא קיים את חובת הרישום, וגרם בכך לתובע נזק ראייתי. בנסיבות אלה עליו הנטל להוכיח את קיומה של ההדרכה הנטענת על ידו אולם נטל זה לא הורם.

45. יתירה מזאת, אציין כי הן מתצהיר עדותו הראשית של הנתבע והן מעדותו בבית המשפט, לא עולה כי הנתבע הדריך את התובע בדבר הצורך בשימוש במשקפי המגן לצורך ביצוע עבודה עם סיד.

46. כאשר הוצגה לנתבע טענת התובע לפיה לא נאמר לו כי בעת שימוש בסיד הוא נדרש לשים משקפי מגן השיב הנתבע "בזמן שאדם משנע דלי ממקום למקום מן הסתם שם משקפיים" (עמ' 8, ש' 30-28). מתשובתו זו של הנתבע ניתן ללמוד כי הוא סבר שהתובע יעשה שימוש במשקפי המגן אולם לא הדריך אותו לעשות כן. בהקשר לכך אציין כי עובדת היותו של עובד מיומן וותיק, אין בה בכדי לפטור מעביד מחובת ההדרכה והפיקוח על שיטות העבודה הרובצת על כתפיו (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם בנבו, 27.12.10) על אחת כמה וכמה שבענייננו לא מדובר בעובד ותיק אלא במי שלראשונה עוסק בתחום זה והוא החל את עבודתו כחודש קודם לתאונה אצל הנתבע.

47. בנסיבות אלה, אני קובע כי הנתבע הפר חובה חקוקה והתרשל בכך שלא קיים כראוי את חובתו להדריך את התובע בשיטות העבודה הבטוחות וכן לאכוף את השימוש באמצעי המגן הנדרשים.

48. אציין כי הסיכון אליו נחשף התובע במסגרת עבודתו אצל הנתבע היה צפוי וזאת אף בעיניו של מעביד סביר.

49. הנתבעים טענו בסיכומיהם רבות לעניין נסיבות התרחשות התאונה ובדבר אופן שינוע הדלי. בהקשר זה אציין כי לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעים לעניין זה וכי גם אם התובע לא עשה כן באופן הרצוי יש בכך אחריות לנתבע שכן היה עליו להדריך את התובע כיצד עליו לבצע זאת, אולם גם לעניין זה לא השתכנעתי כי ניתנה הדרכה כנדרש.

50. תמוהה טענת הנתבעים לפיה התובע מילא את הדלי יתר על המידה וזאת על מנת לחסוך בזמן ובאנרגיות. בהקשר זה התובע הסביר במהלך עדותו בבית המשפט כי כך הוא נדרש לעשות "האינטרס שם זה למלא כמה שיותר כדי שאצטרך לרדת מהפיגום כמה שפחות ..." (עמ' 5, ש' 8-7). הנתבע בעצמו בעדותו בפני אישר כי כך הם פני הדברים (עמ' 9, ש' 20-18).

51. לאור האמור לעיל, אני קובע כי באי הדרכה כנדרש ובאי אכיפת השימוש במשקפי מגן, הנתבע הפר את חובת הזהירות והתרשל במעשיו ובנוסף, הפר חובה חקוקה לפי תקנות הבטיחות בעבודה.

    אשם תורם

52. הנתבע טוען כי לתובע אשם תורם בהיקף משמעותי המגיע כדי 100%, שכן לו היה מתנהג באחריות ותוך זהירות סבירה לא היה מוסב לו כל נזק. לטענתו, הוא סיפק לתובע משקפי מגן אשר היו בארגז הציוד שקיבל אולם, הוא בחר שלא לעשות בהן שימוש. כמו כן, התובע הוא אשר בחר למלא את הדלי ולהעלותו לפיגום מבלי לבקש עזרה לכך. מנגד, טוען התובע שאין לייחס לו אשם תורם כלשהו לתאונה.

53. הנטל להוכחת טענת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבע. על הנתבע להראות כי התובע בהתנהגותו תרם לגרימת הנזק.

54. הלכה היא כי בית המשפט לא ייחס בנקל רשלנות תורמת לעובד. בבסיס הלכה זו ניצב העיקרון כי מעביד יכול להשליט הסדרים שיביאו מראש בחשבון את רשלנותם הצפויה של העובדים, בעוד שהעובד פועל על פי רוב במסגרת שמגדיר לו המעביד ועל פי הוראותיו.

    (ראו: ע"א 100/66 בראון נ' פעמון מפעלי מתכת ויצירה, פד"י כ (3) 183, 191 ; ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724; וגם: פרשת שירזיאן הנ"ל).

55. הלכה ידועה היא כי: "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" (ראו: ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), פ"ד מא (4) 524).

56. כאמור, מהראיות שהובאו לפניי עולה כי לתובע לא ניתנה כל הדרכה לעניין אופן ביצוע העבודה עם סיד על הפיגום ולעניין החובה לבצע את העבודה עם משקפי מגן. התובע עבד אצל הנתבע כחודש בסה"כ, וכשבוע באותו אתר. אמנם הנתבע העיד כי התרשם שלתובע ניסיון, אולם לא הוכח כי כך הם פני הדברים.

57. התובע לא יצר את הסיכון, מכיוון שהתנהל בעבודתו לפי השגרה המתנהלת במקום העבודה, שכן הנתבע בעצמו העיד בפניי כי כך היה נהוג למלא את הדלי כמה שיותר על מנת לא לרדת מהפיגום. בנוסף, הנתבע עצמו העיד כי בעבודה עם סיד לא נעשה שימוש במשקפי המגן להבדיל מעבודות גירוד.

58. בענייננו, אמנם המעביד סיפק לתובע משקפי מגן אולם, לשיטתי, המעביד הוא בעל האמצעים למנוע או למזער את הסיכון הכרוך בעבודה, ועליו לשמור על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת פיקוח והשגחה לעובדיו. הנתבע לא הדריך את התובע בנוגע לחובה לעשות שימוש במשקפי המגן ולא השגיח על כך.

    נקבע לא אחת כי: "אין זה סביר לצפות מעובד שייטול יוזמה להבטחת קיום אמצעי זהירות. זוהי חובתו של המעביד להבטיח קיום שיטת עבודה בטוחה, להזהיר את העובד מסיכונים בלתי צפויים ולהדריכו כיצד עליו להבטיח את עצמו בצורה אופטימאלית מפני פגיעה" (פרשת שירזיאן הנ"ל).

59. מודעות העובד לסיכון, אינה פוטרת, ואין זה ראוי שתפטור, את המעביד, מקיומם של נהלי עבודה המיועדים ליתן לעובדים סביבת עבודה בטוחה.

60. יחד עם זאת, אין לומר כי לא רובץ כל אשם לפתחו של התובע. התובע ניסה בפעם הראשונה להעלות את הדלי ולא הצליח. עובד סביר היה באותו רגע קורא לקבלת עזרה של פועל אחר, ובענייננו קורא לעזרת הנתבע שהיה עמו באותו אתר עבודה, ולא מנסה להרים את הדלי הכבד תוך יצירת סיכון לעצמו שהתממש לבסוף .

61. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לראיות שהובאו מטעמם, ושקלתי את נסיבות המקרה, ובשים לב לפסיקה הנוהגת, מצאתי כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.

62. לסיכום שאלת האחריות אני קובע כי הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי התובע והפר חובה חקוקה, והוא אחראי כלפיו על כל הנזק שנגרם לו עקב התאונה וכי לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.

    שאלת הנזק

    חוות הדעת הרפואיות וקביעת הנכות הרפואית

63. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של מומחה ברפואת עיניים מטעמו – ד"ר יעקב רוזנמן, אשר ביום 19.03.18 בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור כדלקמן: 10% בגין ליקויים בכושר הראיה לפי סעיף 52(1)(1)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"); 10% בגין דלקת לחמית קשה עם יובש ונזק ללחמית לפי סעיף 55(ד)(II) לתקנות הביטוח הלאומי; כך ששיעור נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע יעמוד על 19% (להלן: "המומחה מטעם התובע").

64. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וועדה רפואית לנפגעי עבודה קבעה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 19% בגין פגיעה בעין שמאל.

65. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעת של ד"ר אורי מלר אשר בדק את התובע, כשנה לאחר בדיקתו על ידי מומחה מטעם התובע, ולא מצא כי קיימת נכות עינית בגין ליקוי ראיה שכן נמצאה חדות ראיה של 6/10 בתיקון אופטי- ובעניין זה חלק על קביעתם של ועדה רפואית של המל"ל והמומחה מטעם התובע. המומחה קבע כי התובע סובל כתוצאה מהתאונה מדלקת כרונית ובגין כך נותרה לו נכות צמיתה של 10% (להלן: "המומחה מטעם הנתבע").

66. נוכח המחלוקת בין המומחים, ביקשו הנתבעים לחקור את המומחה מטעם התובע. טרם מועד ההוכחות הגיש התובע חוות דעת משלימה של המומחה מטעמו המתבססת על בדיקה חוזרת שנערכה ביום 06.05.20, זאת בעקבות תלונותיו של התובע להחמרה במצבו. בסופו של דבר קבע המומחה מטעם התובע אותם אחוזי נכות כפי שנקבעו על ידו בחוות דעתו הראשונה תוך שציין כי מדובר באחוזי נכות זמניים וסיכוייו של הנזק להחמיר הם גדולים.

67. ביום 15.09.20, הוגשה חוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם הנתבע. המומחה ציין כי בבדיקה שבוצעה ביום 13.07.20 כשנה וחצי לאחר בדיקתו הקודמת, נמדדה חדות ראיה מתוקנת של 6/20. מצב זה מקנה נכות עינית בשיעור של 10% לפי סעיף 52(1)(א)(4) לתקנות הביטוח הלאומי ולעניין זה הסכים עם המומחה מטעם התובע. בנוסף, הוא גם קבע כי לתובע נכות עינית בגין דלקת כרונית בשיעור של 10%. בסופו של יום, קבע המומחה מטעם הנתבע כי לתובע נכות עינית צמיתה בשיעור של 19%.

68. נוכח העובדה כי לא נותרה מחלוקת בין המומחים לעניין שיעור הנכות ויתרו הצדדים על חקירת המומחים ודומה כי הם תמימי דעים ביחס לנכות הרפואית ושיעורה.

69. לאור האמור, ומשאין מחלוקת בין הצדדים, אני קובע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 19% לצמיתות.

    קביעת הנכות התפקודית ואובדן כושר השתכרות בעתיד

    הנכות התפקודית

70. התובע טוען כי הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית.

71. מנגד, טוענים הנתבעים כי אף כי לתובע נגרמה נכות רפואית העומדת על 19%, הנכות שנקבעה אינה בעלת השלכה תפקודית במיוחד לאור עיסוקיו של התובע.

72. הנתבעים הפנו לקביעת המומחה מטעמם לפיה יכול התובע לעסוק בכל מקצוע או פעילות שאינם מצריכים ראיה דו עינית פרט למגוון מצומצם של עיסוקים כגון: עבודה בגבהים, עבודה עם עצמים חדים ומסוכנים ונהיגה ברכב ציבורי או מסחרי. לא צפויה הפרעה תפקודית בעבודה משרדית כלשהי או נהיגה ברכב פרטי.

73. בהקשר זה יש להבחין בין הנכות הרפואית לנכותו התפקודית של נפגע. הנכות התפקודית מצביעה על מידת הפגיעה של פעולות התובע עקב נכותו, דהיינו, היא מצביעה על מידת ההגבלה בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע. כלומר, הנכות התפקודית מהווה תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע (ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 13.07.09)).

74. על אף זאת, נעשה לעיתים שימוש במונח זה כדי לבטא את מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסוים בהתחשב במקצועו או בעיסוקו, סיכוייו לחזור ולעסוק בהם, או ההגבלה שיש לו לעסוק בהם.

75. המונח נכות תפקודית משמש לתיאור השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בכל תחומי החיים (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.01.15)).

    בהקשר זה ציין בית המשפט העליון בהתייחסו למונח "נכות תפקודית", כי "כשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך-כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית", לבל ניתפס לטעות בהבנת כוונת "הנכות התפקודית" שאותה מציינים" (ראו: עניין גירוגיסיאן הנ"ל).

76. אמנם, ככלל, הנכות הרפואית עשויה ללמד על הנכות התפקודית (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 28.06.12)).

    אולם, הפגיעה כשלעצמה אינה מכתיבה תוצאה בדבר שיעורה של הנכות התפקודית, שכן בית המשפט נדרש לבחון את הפגיעה ביחס ליכולת ההשתכרות של הנפגע (ע"א 8621/09 המאגר הישראלי לביטוח רכב – "הפול" נ' סאלח ניזאר (פורסם בנבו, 25.09.11)). כלומר, יש לבחון תמיד את מידת "התפקודיות" של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע (ע"א 4946/06 צל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 31.03.08); ראו גם: ע"א 5157/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (פורסם בנבו, 30.01.08)).

77. פגיעה בעין עלולה לגרום אי נוחות וצער, שבוודאי צריכים להתבטא בפסיקת סכום נאות בגין כאב וסבל. אולם מי שנפגע חלקית בעין אחת אינו מפסיד את כושר הראייה, ואם אינו עוסק במקצוע יוצא דופן המצריך ראייה טובה במיוחד, כמעט שלא ניתן להוכיח לגביו פגיעה פונקציונלית, הפוגעת באופן משמעותי בכושר ההשתכרות (ראו: ע"א 354/79 גד מעיין נ' ממרם, ניהול, תכנון, פיתוח בע"מ, פ"ד לה(1) 77).

78. מנגד יש להביא את ההלכה שנקבעה בע"א 9721/07 איסכור נ' שירותי גיוון נ' גוזלן (פורסם בנבו, 12.09.10) לפיה "במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטייה למעלה או למטה".

79. מן הכלל אל הפרט: מדובר בתובע אשר נפגע בהיותו כבן 26 שנים, אשר החל לעבוד אצל הנתבע כחודש טרם התרחשות התאונה.

80. יש לקחת בחשבון כי אין מדובר בתובע משכיל או בעל מיומנויות מקצועיות כאלה או אחרות. התובע עבד קודם לכן במלצרות כדי לממן את לימודי השלמת הבגרויות ולאחר מכן באבטחה וכפועל בעבודות בניה קלות. עתה מזה כשנתיים התובע עובד כמאבטח במוסדות חינוך.

81. אין חולק כי התאונה גרמה לתובע פגיעה תפקודית, וכפי שציין המומחה מטעמו לא יכול להיות ספק כי פגיעותיו יקשו עליו להשתלב בשוק העבודה וכי קשת העבודות שעשויות להתאים לו הן מצומצמות ביותר.

82. כך גם קבע המומחה בחוות דעתו המשלימה כי מבחינת תפקוד יכול התובע לעסוק בכל מקצוע או פעילות שאינם מצריכים ראיה דו- עינית פרט למגוון מצומצם של עיסוקים כגון: עבודה בגבהים, עבודה עם עצמים חדים ומסוכנים ונהיגה ברכב ציבורי או מסחרי.

83. בשלב זה, השתכנעתי כי דרכו של התובע לחזור ולהשתלב בשוק העבודה היא קשה יותר מאדם בריא בגילו וזאת נוכח פגיעותיו בתאונה.

84. בנסיבות אלה, לאור מכלול הראיות שהובאו בפני, אני סבור כי יש לקבוע נכות תפקודית כשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע.

85. אשר על כן, לאחר ששקלתי את כלל השיקולים, והתרשמתי מעדות התובע כי הנכות הרפואית שנגרמה לו מקשה עליו במידה רבה את תפקודו היום יומי; בהתחשב באופי הנכות ושיעורה כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אני קובע כי הנכות התפקודית שנגרמה לתובע בתאונה, היא בשיעור של 19%.

    בסיס השכר

86. לטענת התובע יש לקבוע את בסיס שכרו על בסיס השכר הממוצע במשק בהתאם לשכרם של קטינים וצעירים, שכן הוא טרם גיבש דרכו התעסוקתית.

87. לטענת הנתבעים, אין מקום לבצע חישוב הפסדי השכר בהתאם לשכר הממוצע במשק כנטען על ידי התובע. התובע נפגע בהיותו בן 26 ולא היה קטין במועד התאונה.

88. הפסיקה קובעת כי לגבי קטינים שטרם החלו לכתוב את סיפור חייהם, על פי רוב יהיה מקום לקבוע הפסדי שכר לעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק (ראו: ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (פורסם בנבו, 27.09.05).

    עם זאת, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, קרי; כאשר נסיבות קונקרטיות מלמדות כי הקטין לא היה מגיע לשכר הממוצע במשק גם אלמלא נכותו, אזי ניתן לחרוג ממנה (ראו: ע"א 4022/08 מרים אגבבה נ' ד.י.ש חברה בע"מ (פורסם בנבו, 21.10.10).

89. בדומה, גם כאשר מדובר בבגירים צעירים, בראשית דרכם המקצועית, פעמים רבות נפסק שכושר השתכרותם ובסיס השכר שייקבע להם יהיה השכר הממוצע במשק.

    כלומר אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש (ראו ברע"א 7490/11 ‏חטיב פחרי נ' מוחמד חאג'‏ (פורסם בנבו, 28.12.11); ת"א מחוזי (חי') 15400-12-08 שגיב ארמה נ המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (פורסם בנבו, 30.03.15); ת"א (חי') 3197-07-10 תומר קרנץ נ איתן לוי (פורסם בנבו, 27.05.13); ת"א מחוזי (ת"א) 49056-11-10 פ.א נ המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (פורסם בנבו, 27.03.16); ת"א (חי') 19489-10-10 מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (פורסם בנבו, 03.03.15); ת"א (מחוזי י-ם) 40095-11-11 גבאי נ' טובול (פורסם בנבו, 21.12.14); ת"א 31275-10-13 ש.ז. נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (פורסם בנבו, 10.06.16)).

    מן הכלל אל הפרט

90. בענייננו, התובע אמנם לא היה קטין במועד התאונה אולם בשים לב לגילו ולנסיבותיו, ניתן לקבוע כי היה בתחילת דרכו המקצועית.

91. התובע בן למשפחה בת 9 ילדים והוריו התגרשו בהיותו בן 14 שנים. בגיל 16 הפסיק את לימודיו ועבד בעבודות מזדמנות.

    התובע התגייס במרץ 2009 לשלוש שנות שירות כלוחם בחטיבת הנח"ל עם פרופיל 97. בארבעת החודשים שקדמו לשחרורו הוא ניצל את זכאותו עקב מצבו הסוציו-אקונומי, ללימודים בתוכנית לחיילים להשלמת תעודת גמר תיכון ועשה לראשונה את בחינות הבגרות.

    עם שחרורו מצה"ל קיבל התובע מלגה ממשרד הביטחון, שכללה מימון שכ"ל לשתי שנות לימוד ומלגת קיום בסך 1,200 ₪ בתקופת הלימודים. לפיכך למד שתי שנות לימוד וכשנה טרם התאונה היו חסרים לו שני מבחני בגרות, וכשהסתיימה המלגה הוא נאלץ לחזור למעגל העבודה על מנת לפרנס עצמו ובניסיון לחסוך כספים לקראת לימודים אקדמאיים.

    טרם תחילת העסקתו אצל הנתבע, התובע עבד באבטחה, ואחר כך כפועל בעבודות בניה קלות וביוני 2016 החל עבודתו אצל הנתבע.

92. אכן, בהתאם לעברו התעסוקתי של התובע, עד לתאונה הוא עבד בעבודות מזדמנות, ואף כי חלפו 4 שנים משחרורו, נראה כי טרם התחיל להשתלם באופן מסודר, וטרם עבד בעבודה רציפה ומסודרת.

    זאת ועוד, התובע מגיל צעיר ביותר (14) לא נתמך על ידי הוריו ונאלץ להתמודד ולכלכל עצמו לבדו, ועל אף כל זה הצליח בכוחות עצמו להתגייס לצה"ל ואף להשלים את רוב מבחני הבגרות. בנסיבות אלה, אין מדובר לטעמי, באדם בוגר שבחירותיו התעסוקתיות מאחוריו.

    בנסיבות אלה, ובהיותו של התובע בן 26 במועד התאונה, ניתן לקבוע כי באותו המועד הוא טרם החל לכתוב את סיפור חייו התעסוקתי. לפיכך, הגיונה של החזקה החלה על קטינים בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק עשויה באופן חלקי להיות יפה אף לתובע, שטרם ביצע בחירות תעסוקתיות עצמאיות של ממש.

93. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע את בסיס שכרו של התובע קרוב לשכר הממוצע במשק ולהעמידו ע"ס של 9,000 ₪.

    סיכום- הפסד כושר השתכרות בעתיד

94. לאור האמור לעיל, יחושב הפסד כושר ההשתכרות של התובע בעתיד לפי התחשיב הבא:

    החישוב ייעשה על פי בסיס שכר כפי שקבעתי לעיל בסך של 9,000 ₪.

95. כאמור התובע בן כ- 30 כיום ונכותו התפקודית כאמור הינה בשיעור של 19%.

    לכן הפסד השתכרותו בעתיד (מקדם היוון עד גיל 67) הינו בסך של 404,950 ₪ כאשר לסכום הנ"ל יש להוסיף אובדן פנסיה לעתיד בסך של 50,620 ₪ ובסה"כ 455,570 ₪.

    הפסד השתכרות לעבר

96. התובע טוען כי הוא נעדר מהעבודה ממועד התאונה ועד לחודש ינואר 2017 וכי בסיס שכרו לתקופה בה לא עבד עמד ע"ס של 5,600 ₪ על כן הוא מבקש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד שכר לעבר בסך של 31,500 ₪ ובתוספת סך של 3,938 ₪ פיצוי בגין אובדן זכויות פנסיה, ובסה"כ 35,438 ₪.

97. עם זאת, הנתבעת טוענת כי לא די בכך שהתובע נעדר מעבודתו על מנת לפסוק לו פיצוי אלא שיש צורך לבחון אם היתה הצדקה להיעדרותו. בכל אופן הנתבעת טוענת שלא קיימת הצדקה לפסוק פיצוי בגין הפסד שכר לעבר מעבר לתקופת דמי הפגיעה כלומר היעדרות עד ליום 04.10.2016 שכן גם במל"ל לא נקבע ולתובע נכויות זמניות מעבר לתקופה זו.

    התובעת טוענת כי שכרו הממוצע של התובע ערב התאונה עמד ע"ס 3,500 ₪ ולפיכך הפיצוי המגיע בגין רכיב נזק זה הינו סך של 10,500 ₪.

98. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים ועיינתי בטיעוניי הצדדים, אני קובע כי בסיס שכרו הממוצע של התובע ערב התאונה עמד על סך של 5,300 ₪, ובהעדר אינדיקציה לנכויות זמניות יש להניח כי תקופת האי כושר הינה לתקופה של 3 חודשים.

99. לפיכך, הפסד השתכרותו של התובע לעבר הינו בסך של 15,900 ₪. לסכום הנ"ל יש להוסיף 1,990 ₪ בגין אובדן זכויות סוציאליות לעבר.

     

     

    כאב וסבל

100. התובע ביקש לפסוק לו בראש נזק זה 120,000 ₪ ואילו הנתבעים הציעו לפצותו ברכיב זה סכום של 78,000 ₪. לאור הנסיבות, הנכות שנקבעה וגילו הצעיר של תובע, נחה דעתי שיש לפסוק לו בגין רכיב זה פיצוי בסך של 90,000 ₪.

101. משהתובע לא ביקש לפסוק לו פיצוי בגין ראשי נזק אחרים, כגון הוצאות ועזרת הזולת, יש להניח כי לא נגרמו הוצאות כאלה ולכן אינני נדרש לפסוק פיצוי בגין כך.

     סוף דבר

     • בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כדלקמן:

       • נזק לא ממוני .................................................סך של 90,000 ₪.

       • הפסד השתכרות לעבר וזכויות פנסיה .................סך של 17,890 ₪.

       • הפסד כושר השתכרות ואובדן פנסיה ..................סך של 455,570 ₪.

         אשר על כן, סכום הפיצוי המגיע לתובע בגין נזקיו עומד על 563,460 ₪ ובניכוי אשם תורם בשיעור של 20% סך של 450,768 ₪ ובניכוי תגמולי מל"ל משוערך להיום בסך של 49,150 ₪ ובסה"כ 401,618 ₪. לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4%. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל

          

         ניתן היום, י"ג שבט תשפ"א, 26 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.