פס"ד במחלוקת בין זוג אחיות לאחיהן אודות דירת ההורים המנוחים

השופטת עינת רביד:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו בתמ"ש 35418-03-17 ותמ"ש 46348-06-16  (כבוד השופט ארז שני, מיום 13.6.2019) בגדרו נקבע כי יש להעביר את הדירה בקומה ב' ברחוב XXXXXX, הידועה כחלקה  XXX בגוש XXX (להלן: הדירה) משם המערער לשם המשיבות 2-1; על המערער לשלם למשיבות 2-1 סך של 53,400 ₪, סכום שגבה כדמי שכירות בגין הדירה; וכן נפסקו הוצאות לחובת המערער בסך של 100,000 ₪. 

רקע נדרש להכרעה – בתמצית

1. המשיבות 2-1 והמערער הם שלושת ילדיהם של XXXX ז"ל (להלן: האם) ו- XXXX ז"ל (להלן: האב, להלן ביחד : ההורים). המנוחה נפטרה ביום 2013/.../... והמנוח התאבד ביום 2015/.../....
2. בשנת XXXX העבירו ההורים למערער ללא תמורה את הדירה ובמועד הגשת כתב התביעה הייתה היא רשומה על שמו בלשכת רישום המקרקעין.
3. ביום 21.1.2013 ההורים ערכו צוואות נוטריוניות זהות במהותן (נספח י"א למוצגי המערער) לפיהן הם מורישים את רכושם זה לזו, ולאחר מות שניהם ציוו למערער בלבד דירה, שהייתה להם ב- XXXX (עיר בחו"ל), ואת בית המגורים שלהם ב XXXX  (להלן: בית המגורים). יתרת הרכוש, שלא כלל נדל"ן, חולק בין המשיבות והמערער. בצוואות הסבירו ההורים את החלטתם לתת את הנדל"ן למערער בעוול, שגרמו לו במהלך חייו, כאשר בעלייתם לישראל מ XXXX  תלשו אותו משורשיו, וכן שהמשיבות זכו לסיוע מהם בחייהן והן בנות מזל, כך שלא יחסרו מכך. עוד נקבע בצוואות ההדדיות שעו"ד דרור נחום (להלן: עו"ד נחום) יהיה מנהל עיזבונם וכן הביעו רצונם לקשר טוב עם ההורה הנותר בחיים, שבין ילדיהם ישררו יחסים טובים ושבקיום הצוואה ינהגו בהגינות יושר והתחשבות.
4. ביום 27.11.2014, כשנה לאחר מות האם, נחתם בין שלושת הילדים והאב מסמך שהוכתר בכותרת: "כתב התחייבות במקרקעין" (להלן: כתב ההתחייבות), אשר פרטיו יובאו בהמשך ועיקרו התחייבות בלתי חוזרת של המערער להעביר את הזכויות בדירה על שם המשיבות בחלוקה של שליש על שם המשיבה 1 ושני שליש על שם המשיבה 2. מנגד התחייבו המערער והמשיבות שלא להתנגד לצוואת האב מיום 20.1.2013. כתב ההתחייבות נחתם במשרדו של עו"ד נחום, אשר גם ערך אותו. יצוין שהמשיבה 1 הייתה מיוצגת לעניין כתב ההתחייבות על ידי עו"ד נברו. במעמד זה נחתמו תצהירי העברת מתנה וקבלתה, ייפוי כוח בלתי חוזר לעו"ד נחום, שטר מכר, וטופס לרישום הערת אזהרה.
5. ההסכם דווח על ידי עו"ד נחום לשלטונות המס ושולם מס הרכישה על ידי המשיבות, אך הדירה לא הועברה על שמן.
6. ביום 21.1.2015 חתם האב על צוואה חדשה (להלן: הצוואה האחרונה), אשר ביטלה את צוואתו הקודמת ושב והוריש למערער בלבד את בית המגורים והדירה ב XXXX . בגדר צוואתו זו מציין האב את כתב ההתחייבות של המערער להעביר את הדירה למשיבות כחלק מ"איזון מלא ונכון ושווה של רכושנו בין כל ילדי, לפי רצוני." שבוע לאחר חתימתו על צוואה זו התאבד האב.
7. במעמד הלווית האב הורה המערער לעו"ד נחום שלא לפעול על פי ייפוי הכוח ולא להעביר את הדירה על שם המשיבות ועו"ד נחום אכן לא פעל לרישום. כמו כן המערער פנה ביום 9.6.2015 וביקש צו לקיום הצוואה האחרונה, אשר ניתן ביום 9.8.2015, ללא התנגדות המשיבות.
8. ביוני 2016 המשיבות פנו לבית משפט בדרישה לקיום כתב ההתחייבות ותבעו את המערער וכן את עורך דין נחום. עורך דין נחום נמחק מן התביעה לאחר שהודיע שיציית לכל פסק דין.

תמצית פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה

9. בית המשפט קמא קבע שבכתב ההתחייבות נקבע כי העברת הדירה היא בלתי הדירה ועולה מלשון סעיף 2 לכתב ההתחייבות שההעברה, בעיני הצדדים, כבר בוצעה.
10. כן קבע שמטרת כתב ההתחייבות, אשר כללה אף את האב, הייתה במפורש להכשיר את צוואות ההורים, ללא התנגדות, שנתנו העדפה למערער. האב התכוון ליתן, בנוסף לכל שניתן בחייו, פיצוי למשיבות למען תחושנה פחות רע ובכך ביצע מעין "תיקון" לצוואתו. האב, כמוציא וכמביא של המתנה ומטעמיו, לא גילה דעתו בשום אופן וצורה כי רצונו לחזור בו.
11. עוד קבע שהמשיבות, כמוסכם, לא התנגדו למי מצוואות הוריהן, למרות שהמערער גרם לעורך הדין נחום, אשר צריך היה לקדם העסקה, שלא לבצע המוטל עליו.
12. עוד נקבע, שכתב ההתחייבות להעברת הדירה למשיבות, לא כלל דרישה כלשהי לעניין התנהגותן או קיום "שלום בית" ואין עורר כי מראש הודיעו ולא הסכימו, בהגינותן, לכלול תנאי כזה כתנאי למתנה, לאמור כי, כתב ההתחייבות כלל למעשה "הסדר שלילי" שאינו מחייב פעולות של המשיבות בבחינת תנאי מתלה.
13. כן נפסק, שבנסיבות העניין ובכלל, אין כל ראיה התומכת בקשר בין התאבדות האב לבין התנהגות המשיבות, כפי שטען המערער.
14. בית המשפט אף מצא שנותן המתנה אינו המערער אלא האב, אשר לא חזר בן מן המתנה. ולכן קבע שמבחינת הנותן הפורמאלי (המערער) והנותן המעשי (האב), תמו הפעולות הדרושות למתנה והעניין כולו יצא מידיהם ועבר לידי עורך הדין נחום, להשלים את הרישום.
15. עוד קבע כי מניע המערער הוא חיסרון כיס בלבד והתנהלותו חסרת תום לב. ומאידך קבע כי לא הוכחה התנהגות המצדיקה ביטול המתנה בנסיבות העניין או כהתנהגות מחפירה.
16. בחלקו האופרטיבי של פסק הדין הורה בית המשפט לעורך הדין נחום לסיים העברת הדירה על שם המשיבות וכן חייב את המערער לשלם למשיבות סך של 53,400 ₪ דמי שכירות שגבה בעבור הדירה והוצאות משפט בסך 100,000 ₪.

טענות המערער בתמצית

17. בית המשפט קמא שגה כאשר קבע שהדירה היא של האב בעוד שמדובר בדירה של המערער.
18. למערער עמדה הזכות לחזור בו מן המתנה על פי סעיף 5 לחוק המתנה. הואיל והרציונל שעמד ביסוד התחייבותו היה שלום בית וכיבוד ההורים אשר לא אירעו ולכן לא הייתה כל סיבה שהמערער ייתן את דירתו למשיבות וממילא הן לא הסתמכו על המתנה אשר טרם הועברה לבעלותן.
19. המשיבות לא הסתמכו על המתנה ולא שינו מצבן באי הגשת התנגדות לצוואה, משום שסיכויי ההתנגדות היו אפסיים וממילא הייתה צוואה קודמת שקבעה מהותית אותן הוראות.
20. התנהגות המשיבות הייתה בגדר "התנהגות מחפירה" המצדיקה חזרה מן המתנה או מן ההתחייבות לתיתה. כך הודו המשיבות וגם עו"ד נחום.
21. ההתחייבות מותנית בתנאי מתלה או תנאי מכללא של התנהגות נאותה של המשיבות ושלום בית.
22. מדובר בהתחייבות לתת מתנה ולא במתנה שהושלמה, משום שהדירה טרם נרשמה על שם המשיבות ועובדת מתן ייפוי הכוח אינה שוללת את הזכות לחזור מן המתנה.

טענות המשיבות בתמצית

23. בית המשפט קבע כקביעה עובדתית, אשר ערכאת הערעור לא תתערב בה, כי נושא "שלום הבית" לא היה תנאי מכללא או תנאי מתלה להתחייבות וזאת על פי התנהלות הצדדים עובר לחתימה על הסכם ההתחייבות, כאשר התנאי של שלום בית נמחק לדרישת המשיבה 1 ובכל זאת המערער והאב חתמו על ההתחייבות.
24. המערער לא רשאי לחזור בו מהתחייבותו, משום שוויתר על זכות החזרה ומסרה לאב, כאשר האב לא מימש זכותו זו.
25. המשיבות עמדו בהתחייבותן ולא התנגדו לצוואה.
26. המערער חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר אשר נפקותו כמתן מתנה מוגמרת שהושלמה ואין הנותן רשאי לחזור ממנה.
27. בית המשפט לא מצא ראיות להתנהגות מחפירה של המשיבות. בית המשפט אף קובע כי לו הייתה התנהגותן כה חמורה יכול היה המערער לשכנע את אביו לפעול לביטול המתנה, עובדה שהדבר לא נעשה.
28. דיון והכרעה
29. לו דעתי תשמע כי אז אמליץ לחברי לדחות את הערעור.
30. בשל חשיבותו להלן יובא נוסח כתב ההתחייבות במלואו:

"כתב התחייבות במקרקעין

שנערך ונחתם בתל אביב ביום 27 לחודש נובמבר 2014

אנו הח"מ :

 XXXX(המערער) , תעודת זהות מס' XXXXXX

 XXXX(המשיבה 1), ת.ז. XXXXXX,

XXXX (המשיבה 2), ת.ז. XXXXXX,

אשר קבלנו במתנה וללא תמורה מהורינו ה"ה XXXX (יבדל"א) ו- XXXXX ז"ל את הדירה הנמצאת בקומה ב' של הבית XXXXXX, הידועה כחלקה XXXXבגוש XXXX ("הדירה"), מתחייבים בזאת, יחד ולחוד, בהתחייבות בלתי חוזרת  זה כלפי זה וכלפי אבינו מר XXXX ת"ז XXXX מרחוב XXXXX

בהתחייבות בלתי חוזרת שפרטיה כדלהלן:

1. למסור לאבינו את כל הכספים שיתקבלו מהשכרת הדירה כל עוד הדירה מושכרת.
2. כי ביצענו העברה של זכויות הבעלות בדירה משמו של (המערער) ל (משיבות) בהסכמת אבינו, כדי למנוע מראש מחלוקת על חלוקת עיזבונם של הורינו לאחר לכתו של אבינו אחרי 120 שנה.
3. אנו מצהירים כי בהעברת הדירה על שמן של (המשיבות), סילקנו כל טענה ו/או תביעה זה כנגד זה שעשויה להיות לנו או למי מילדינו או למי מיורשינו בקשר לעיזבונם של הורינו.
4. אנו מתחייבים בזאת כי בחלוקת עזבונם של הורינו ואבינו XXXX אחרי 120 לא נתנגד לקיום צוואתו של אבינו 21 לינואר 2013 ולא נבוא בשום טענה ו/או דרישה זה כנגד זה.

התחייבות זו תעמוד בתוקפה למשך כל ימי חיינו ורצוננו שתחול על כל עזבונם של הורינו, בין אם חולק ובין אם לאו ותחייב לא רק אותנו כי אם את יורשינו ואת יורשי יורשינו.

התחייבותיי הנ"ל הן בלתי חוזרות ואני לא אוכל לשנותן או לבטלן ללא הסכמת אבינו הנ"ל מראש ובכתב.

(חתימה)                               (חתימה)                   (חתימה)                          (חתימה)

   האב                                   המערער              המשיבה 1                   המשיבה 2"

31. בסוף כתב ההתחייבויות קיימת חתימה של עו"ד נחום המאשר, שביום 27.11.2014 הופיעו בפניו האב, המערער והמשיבה 2, וביום 30.11.2014 התייצבה בפניו המשיבה 1, ולאחר שתירגם להם את המסמך מעברית לXXXX והבהיר להם את המשמעויות המשפטיות הנובעות ממנו ושוכנע כי הבינו אותן, אלו חתמו על המסמך בפניו.
32. כתב ההתחייבות מחייב כל צד בפעולה כאשר המערער נותן את דירתו והמשיבות מתחייבות שלא להתנגד לצוואה. אולם ניתן לראות בכך, כפי שמבקש המערער כסוג של עסקת מתנה שמעורבת בה תמורה בדרך של היעדר התנגדות לצוואה.

מתנה, חזרה ממתנה וייפוי כוח בלתי חוזר

רקע נורמטיבי

33. סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח- 1968 (להלן: חוק המתנה), עוסק ב"התחייבות לתת מתנה", וזו לשונו:

"5. (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן."

34. בפסק הדין המנחה ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד נ(1) 199 (1996) הוסברו העקרונות בסוגיית חזרה ממתנה, גם כאשר נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר, כפי שאביא להלן.

במקרה הרגיל עוברת המתנה אל מקבלה ברגע מסירת המתנה או מסירתו של כתב המתנה לידיו.

כשמדובר במתנה במקרקעין, חלות הוראות סעיפים 6 ו- 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שמגדירים מהי עסקה במקרקעין וקובעים כי פעולת העברת הבעלות במקרקעין מסתיימת רק בעת רישום הבעלות על שם מקבל הזכות.

פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין. סיטואציה משפטית זו איננה נובעת מרצונם של הצדדים ליצור עסקה בלתי מושלמת. מקורה הוא במיזוג תוכנן של הוראות חוק המקרקעין והוראות חוק המתנה. משלא נרשמה העברה בלשכת רישום המקרקעין, ההתחייבות וההסכם אינם מהווים עסקת מתנה מושלמת ומוגמרת, אלא הם מהווים התחייבות לתת מתנה בלבד.

לפי סעיף 5 לחוק המתנה המתווה את ההסדר הנורמאטיבי באשר להתחייבות לתת מתנה בעתיד, יכול מי שהתחייב לתת מתנה לאחר לחזור בו מהתחייבותו, אם מתקיימים תנאים מסוימים המפורטים בסעיף זה.

הדירותה של ההתחייבות מותנית, לאור סעיף 5(ב) לחוק הנ"ל, בקיומם של שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא שהמקבל לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות. התנאי השני הינו שנותן ההתחייבות לא ויתר בכתב על זכות החזרה.

חתימה על ייפוי-כוח בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות לתת מתנה, באין כל ראיות שתסתורנה את הכוונה המשתמעת מייפוי הכוח. במקרה כזה, סיווג הפעולה המשפטית שביצע הנותן כהתחייבות לתת מתנה ולא כמתנה מושלמת, נובע מהדין החקוק, הדורש את רישום ההעברה כתנאי להשלמתה. נוכח סיווג סטטוטורי זה, ניתן להניח כי נותן המתנה סבר כי בחתימתו על ייפוי הכוח הבלתי חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתנה, ואולי אף ניתן להניח כי התכוון להשלים, ככל שניתן, את כל הפעולות הדרושות מצדו לשם העברת הקניין במתנה.

35. בפסק הדין בע"מ 4778/17 פלוני נ' פלוני (2.8.2017) דן בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט מני מזוז) בסוגיה זו ומביא את הפסיקה וההלכה כפי שהתגבשה עד היום:

"בפסיקתו של בית משפט זה נדונה לא אחת השאלה האם ייפוי כוח בלתי חוזר שנתן נותן המתנה למקבלהּ מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מההתחייבות. בע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987) נדונה לראשונה שאלה זו, ושלושת השופטים שישבו בדין נחלקו בדעותיהם. ... מאז פסק דין זה, שבה ונדונה השאלה בפסיקתו של בית משפט זה מספר פעמים, וגם מלומדים שונים הביעו דעתם. ... ואף שקיימים ניואנסים מסוימים ביניהם ובדברי הביקורת השונים שהפנו כלפי עמדה זו או אחרת שנשמעה בפסיקה, נראה שניתן לסכם את עמדת כולם כעמדתם של המשנה לנשיא בן-פורת והשופט בך בענין סעתי (...) - דהיינו, כי ייפוי כוח בלתי חוזר מלמד, ככלל ובהעדר ראיות אחרות, על כוונתו של נותן המתנה לוותר על זכות החזרה מהתחייבותו, אך ניתן להפריך זאת על ידי ראיות אחרות (ג' טדסקי "הרשאה בלתי-הדירה  לביצוע מתנה לאדם שלישי" משפטים י"ט 205 217-214 (1989); מ' א' ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 377-366 ובפרט 375 (מהדורה שניה, 1996); ד' פרידמן ונ' כהן חוזים א 487-485 (1991)).

14. הנה כי כן, נראה שניתן לקבוע כי הדעה הדומיננטית בפסיקה ובספרות היא, כי ייפוי כוח בלתי חוזר אכן מהווה, ככלל ובהעדר ראיות אחרות, משום ראיה לוויתור של נותן המתנה על זכותו לחזור בו מהתחייבותו, זכות המוקנית לו בסעיף 5(ב) לחוק." (ההדגשה הוספה – ע' ר').

ומן הכלל אל הפרט

36. המערער חתם על כתב ההתחייבות בו התחייב להעניק במתנה את הדירה, תוך ויתור בכתב על זכות החזרה ממתן המתנה. ראו סיפא לכתב ההתחייבות בה נכתב:

"התחייבויותיי הנ"ל הן בלתי חוזרות ואני לא אוכל לשנותן או לבטלן ללא הסכמת אבינו הנ"ל בכתב ומראש."

כלומר המערער והמשיבות ויתרו במפורש על זכותם לחזור בהם מהתחייבויותיהם ועשו זאת  בכתב, כנדרש בסעיף 5(ב) לחוק המתנה.

37. בנוסף הם חישקו עצמם והפקידו את זכות החזרה בידי אביהם בלבד בהדגשה כי הסכמתו תתקבל בכתב ומראש. כידוע האב מעולם לא מימש זכות זו. יודגש כי האב גם הוא חתום על כתב ההתחייבות.
38. יתר על כן, המשיבות קיימו את התחייבותן על פי כתב ההתחייבות. אין ספק שהמשיבות לא התנגדו לקיום צוואת האב, למרות שזו הייתה צוואה מיום 21.1.2015 ובכתב ההתחייבות הן התחייבו שלא להתנגד לצוואה הקודמת, היא צוואת 21.1.2013, ובכל זאת קיימו את רוח התחייבותן. בנסיבות אלה, לא קמה למערער כל עילה שלא לקיים את התחייבותו.
39. בנוסף לוויתורו של המערער לחזור בו מהתחייבויותיו ("התחייבויותיי הנ"ל הן בלתי חוזרות") הוא אף נתן ייפוי כוח בלתי חוזר אשר ראינו שהפסיקה והמלומדים רואים בו ויתור על זכות החזרה, אלא אם כן הוכח אחרת. אולם במקרה שבפנינו לא רק שלא הוכח אחרת, אלא ייפוי הכוח הבלתי חוזר רק מחזק את הוויתור שניתן בכתב ובמפורש לכך שהתחייבות היא בלתי חוזרת. לכך יש להוסיף את מסירת הזכות לחזור מן ההתחייבות לידי האב בלבד.
40. נראה אפוא, ששלושה חישוקים שם על עצמו המערער בהנחיית אביו, לכך שלא יוכל לחזור בו מן המתנה ולכן איבד את זכותו לחזור בו מן המתנה.

טענת ההתנהגות המחפירה

41. אשר להתנהגות המחפירה של המשיבות לה טען המערער, הרי שבית המשפט קבע כי אין לה כל בסיס עובדתי (סעיפים 54 ו- 75 לפסק הדין), ודי בכך על מנת שבית משפט של ערעור לא יתערב בכך.
42. לא זו אף זו, לו סבר האב כי המשיבות מתנהגות אליו התנהגות מחפירה המצדיקה, כי יפעל לשכנע את המערער לחזור בו מן המתנה, היה יכול לפעול לשם כך עד ליום מותו, אולם הוא לא עשה כן. ונזכיר כי הכוח היה בידיו.
43. יתר על כן, האב בצוואתו האחרונה, שבוע לפני מותו, דווקא חזר על העקרונות שקבע לתפיסתו בכתב ההתחייבות, תוך שהוא ממשיך לראות במתנה שבוצעה כפעולה נכונה ומאוזנת בכותבו:

"יתרה מכך, לאחר מותה של אשתי המנוחה XXXX וכדי להשיג שלום בית ולוודא קיומם של יחסים טובים בין האחיות לבין אחיהן לנצח, הסכים בני (המערער) לתת במתנה וללא תמורה לאחיותיו דירה שקיבל מאתנו במתנה, ברחוב XXX, הידועה כגוש XXX חלקה  XXX וזאת תחת הבטחתן והתחייבויותן של בנותיי אלי ואל (המערער)  שלא תתנגדנה להעברת הדירות הנ"ל באופן בלעדי לאחיהן במותי ושלא תאפשרנה בשום פנים לנכדיי לעשות זאת. עם קבלת דירה זו במתנה מ(המערער) וקבלת דירת מגורי כאמור בצוואתי זו על ידי פ(המערער) במותי, בוצע לדעתי איזון מלא ונכון ושווה של כל רכושנו בין כל ילדי, לפי רצוני".

44. מכאן שדווקא המערער הוא שאינו מגשים את רצון האב להעביר את הדירה על שם המשיבות, רצון עליו חזר האב במפורש גם שבוע לפני מותו. לו סבר האב, שהמשיבות התנהגו כלפיו התנהגות מחפירה בוודאי שלא היה כותב כך בצוואתו האחרונה.
45. לכך יש להוסיף שבית המשפט קמא הכריע וקבע שהסיבה האמתית לאי ביצוע המתנה התגלתה בחקירה הנגדית של המערער והוא מחסור בכסף ולא כל טענותיו האחרות. ראו החקירה הנגדית של המערער עמודים 101-100 כמפורט להלן:

"ש. יש את נספח 13 לתצהירך – מייל שאתה כותב לאחיות שלך. יש סיבה מיוחדת שדווקא את הנספח הזה לא תרגמת?

ת.    (מעיין) לא.

ש.   אני אקריא לך את המסמך בעברית ותגיד אם מה שאני אומר זה מה שכתבת בxxx : "(המשיבות) היקרות. כמו שכבר אמרתי בפגישה האחרונה אצל XXX, בגלל החוסר הנוראי שגיליתי בחשבונותיי בבנק, אני מוכרח לחזור בי מכוונתי לתת לכן במתנה את הדירה שברחוב XXXX. אני כותב לכן את זה היום בהתאם לאינפורמציה שקיבלתי לגבי הזכויות שלי. בכל מקרה אהיה שמח לשבת סביב לשולחן ולחפש בסבלנות פתרון שישמח את כולם, בהתאם לצדק ולקרבת המשפחה שיש בינינו ובמיוחד בהתאם לקודים האתיים שתמיד נתנו למשפחת XXX להיות מוערכת ומכובדת במשך דורות. (המערער)." זה בסדר מה שקראתי בעברית?

ת.    יש שתי טעויות, אבל בסדר.

ש.   ופתאום ב- 25 ביוני, הסיבה שאתה רוצה לחזור בך היא כלכלית, סיבה אחרת לגמרי. איך פתאום כל הטראומה איננה ופתאום אין כסף?

ת.    כי זו הסיבה ה, תשמע, אני לא חי עם האחיות שלי יומיומי כל החיים, אז ברגע שאני צריך להגיד להן שאני סוגר את הדבר הזה, אני לא הולך לכתוב להם שהבן שלה לא אמר לי שלום ולא כיבד אותי.

ש.   לבית המשפט: מה היה המניע? זה שהיית צריך כסף או מניע אחר?

ת.    עד לפני להגיע למסקנה של כל מה שבאמת קרה, הייתי צריך לעשות פאזל של כל המצב כשלא הייתי בארץ. אתם שוכחים, לא הייתי בארץ.

ש.   לבית-המשפט: המניע היה חוסר בכסף או משהו אחר?

ת.    גיליתי שאבא בטלפון אמר לי ש(המשיבה 2) צריכה עזרה. לא שאלתי אותו כמה, אלא אמרתי רק שייתן לה.

ש.   לבית המשפט: חוסר כסף שלך? מה היה המניע?

ת.    לא רציתי לקבל ולהאמין שהם עשו רע לאבא.

ש.   לבית המשפט: אתה לא משיב לשאלה?

ת.    המניע שחסרים לי עוד 200,000 דולר ואני לא יכול לתת עוד בית. "

46. אין מחלוקת כי בזמן אמת, בחודש יוני 2015, כתב המערער לאחיותיו מייל ובו הסביר כי חזר בו בשל חסרון כיס ולא משום סיבה אחרת. גם בחקירה הנגדית ולמול בית המשפט חזר המערער על סיבה זו כסיבה העיקרית וכך אף קבע בית המשפט.

שלום בית

47. עוד קבע בית המשפט קמא בצדק, כי כתב ההתחייבות לא כלל כל דרישה ל"שלום בית" כתנאי לביצועו. נהפוך הוא מראש נתבקשו המשיבות להסכים על סעיף בדבר "שלום בית" אך הן סירבו לכך והסעיף הוצא מכתב ההתחייבות. למרות שהוצא הסעיף, המערער והאב, אף שכעסו על הוצאתו, הסכימו לחתום. ראו חקירתו הנגדית המפורטת של עו"ד נחום :

"ש. אקריא לך את המשפט בסעיף 13 לתצהירך: "ביקש למחוק סעיף בהסכם המתנה, לפיו המתנה לאחיותיו הם במסגרת הסדר שלום בית". זה נכון?

ת.    (מעיין) כאמור, ביקשתי לתקן את המילים "הסכם המתנה" ולכתוב במקומם: "כתב ההתחייבות" ובכתב ההתחייבות הזה היה רשום שהסכם המתנה או המתנה ניתנת לצורך קיומו של שלום בית.

ש.   האם האמור בסעיף 13 שלך ביקש למחוק בהסכם המתנה, לפיו המתנה (מהמערער)  לאחיותיו הוא במסגרת הסדר שלום בית והאם אתה עומד מאחורי הדברים האלה שבתצהיר שלך?

ת.    זה מה שאמרתי כרגע.

ש.   אמרת שזה נכון?

ת.    זה בוודאי נכון, זה תצהיר.

ש.   תאשר כי (המערער) שאמרת קודם שהוא היה לקוח שלך וגם (האב), שאמרת שהוא היה לקוח שלך בהסכם הזה, ידע שההסכם לא כולל את המילים "שלום בית" או את התנאי לשלום בית.

ת.    אמרתי שמחיקת המילים "שלום בית" גרמה למשבר קשה בחדר.

ש.   לבית-המשפט: ומכאן שהנוכחים ידעו?

ת.    הנוכחים ידעו מזה, בוודאי והם נפגעו מזה מאוד.

ש.   לבית-המשפט: מי הנוכחים שנפגעו?

ת.    (המערער והאב) קיבלו את זה מאוד, מאוד קשה.

ובהמשך:

"ש. תאשר כפי שאתה אומר בתצהירך, (המערער האב והמשיבה 1) לא חתמו בעת ובעונה אחת על ההסכם (נספח 9).

ת.    (המערער והאב) חתמו והלכו ולאחריהם (המשיבה 1) נכנסה וחתמה בנפרד.

ש.   ובאותו מעמד שהם חתמו, אתה אומר שהיה כבר כעס או פגיעה מצדם, על כך שהוסר סעיף שלום הבית?

ת.    היה עלבון גדול ותחושת רמיה.

ש.   ולמרות זאת הם חתמו?

ת.    הם חתמו."

(עמוד 44 שורה 32 עד עמוד 45 שורה 3).

48. מכאן שהמערער והאב ידעו היטב כי מסמך ההתחייבות כולל רק את ההתחייבויות המנויות בו ואין בו כל יומרה ליצור "שלום בית" אלא רק "היעדר לוחמה" על צוואת האב. האב והמערער היו מודעים לכך שהמשיבה 1 מוכנה לחתום על מסמך ההתחייבות רק אם המערער לא יהיה בחדר (עדות מובהקת לאי הסכמה ל"שלום בית") ובכל זאת מצאו לנכון, לאחר ששקלו בדבר במשך דקות ארוכות, לחתום על המסמך (ראו גם עמוד 45 שורות 28-23) על התחייבויותיו המפורשות והמוגבלות מבחינת המשיבות.

נדגיש, עו"ד נחום העיד שאומד דעת האב היה לשלום בית, ברם אין לכך כל רלבנטיות שעה שהאב והמערער חתמו בסופו של יום על המסמך מתוך ידיעה והבנה שהמשיבות מתנגדות לתנאי זה. על כך נאמר 'סברו וקיבלו' ולא ניתן לטעון לאומד דעת פרטי. 

49. יש לציין שהמשיבות כאמור קיימו את התחייבותן ולא התנגדו לקיום הצוואה. מי שמנע את כיבוד רצון האב והביא למאבק המשפטי הוא למעשה המערער שלא קיים את התחייבותו הבלתי חוזרת ואת רצונו של האב, כי יעביר את הדירה על שם המשיבות, רצון ששב וביטא גם בצוואתו האחרונה.

טענות נוספות בערעור

50. טענות המערער בדבר ההתנהלות הכספית של האב וכספים שנתן לו הבן אינם רלוונטיים כלל וממילא הכריע בית המשפט קמא עובדתית גם בסוגיה זו, כאשר קבע כי המערער "נקב לוח זמנים הסותר כליל את האפשרות לפיה נרכשה הדירה מכספי מכר מסעדה שנשתייכה" למערער.
51. טענותיו לעניין הכספים שנתנו ההורים למשיבות במהלך חייהם, הובאו בחשבון על ידי האב והמערער כאשר חתמו על כתב ההתחייבות וגם צוואתו האחרונה של האב מעידה על כך שראה בחלוקה זו איזון נכון וראוי.
52. אשר לגובה ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעתה של הערכאה קמא בסוגיה זו. נראה כי בנסיבות תיק זה, אין מקום להתערב בסכום ההוצאות שנפסקו.

סוף דבר

53. אמליץ לחברי לדחות את הערעור.
54. המערער יישא בהוצאות המשיבות בסך של 20,000 ₪ לכל משיבה, סך הכול 40,000 ₪.
55. המזכירות תעביר מחצית מתוך הפיקדון על פירותיו לב"כ המשיבה 1 ומחצית מתוך הפיקדון על פירותיו לב"כ המשיבה 2 על חשבון ההוצאות שנפסקו לעיל.

כבוד השופט שאול שוחט, סג"נ -אב"ד :

אני מסכים.

ההורים חתמו בשנת 2013 על צוואות נוטריוניות, זהות במהותן, לפיהן הם מורישים, לאחר מות שניהם, את כלל הנדל"ן שבבעלותם למערער. בשלהי שנת 2014, לאחר מות האם, כשעיזבונה עבר לאב בהתאם לצוואות הנ"ל, ביקש האב לפצות את המשיבות על העדפת המערער על פניהן. הפיצוי בא בדמות העברת דירה שקיבל המערער במתנה מההורים, בשנת 2007, למשיבות כנגד התחייבותן שלא להתנגד לצוואת האב משנת 2013 שמעדיפה, כאמור, את המערער. על המסמך שהעלה על הכתב התחייבויות הדדיות אלה של המערער והמשיבות חתמו האב ,המערער והמשיבות תוך שלילת זכות החזרה מהמערער מהתחייבותו שלו ללא הסכמת האב מראש ובכתב.

לפנינו, אפוא, עסקה (שאיננה סותרת את ס' 8 לחוק הירושה – טענה מפתיעה שהעלה המערער בשלב הדיון בערעור. נדרשנו לכך בדיון עצמו) לפיה זוכה עתידי על פי צוואה שמבקש להבטיח את זכייתו על פיה מסכים לתת, בחיי המוריש, למתנגדים פוטנציאליים בתמורה לאי התנגדותם, תמורה. אין בכך כל פסול.

בין אם נתייחס לעסקה שנרקמה בין הצדדים כאל מתנה ובין אם נתייחס אליה כאל עסקה בתמורה המערער הוא שהפר את התחייבותו הפרה בוטה. ההתחייבות היחידה שהמשיבות לקחו על עצמן הייתה שלא להתנגד לצוואת האב מ- 2013, אותה צוואה שהעדיפה את המערער. מאחר שהאב עשה צוואה זהה לזו של 2013 ב-2015 והמערער בחר להגיש את האחרונה לקיום, פעלו המשיבות ברוח התחייבותן ולא הגישו התנגדות לקיומה. בכך הן קיימו את התחייבותן במלואה. טענת המערער כי מוכן הוא "להחזיר את הגלגל לאחור" ולאפשר למשיבות להתנגד לצוואת 2015 כי ממילא יש צוואה זהה מ- 2013 (עמ' 11 לפרוט' הדיון בערעור ש' 27 ואילך) טועה ומטעה. ראשית לא לו לקבוע למשיבות כיצד לעמוד על זכויותיהן והן בהחלט רשאיות לעמוד על קיום התחייבותו. שנית, המערער שכח כי ההתחייבות של המשיבות הייתה שלא להתנגד לצוואת 2013 כך שאפילו הסכמת המערער לביטול צוואת 2015 לא תמנע מהן להגיש התנגדות לצוואת 2013 , התנגדות ממנה ביקש המערער להימנע.

כבוד השופט נפתלי שילה:

אני מסכים.

הוחלט בהתאם לפסק דינה של כבוד השופטת רביד.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  י"ט חשוון תשפ"א, 06 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.