אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' יישופ פתרונות אנושיים בע"מ ואח'

פלוני נ' יישופ פתרונות אנושיים בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 18/06/2020 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום באר שבע
45136-02-17
09/06/2020
בפני השופט:
תומר אורינוב

- נגד -
תובעים:
פלוני
נתבעים:
1. יישופ פתרונות אנושיים בע"מ
2. חסין אש תעשיות בע"מ
3. הראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין
 

 

לפניי תביעת התובע 1, שהוגשה נגד הנתבעות 1-3, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה, שהתרחשה ביום 11/08/13.

 

לתביעה כנגד הנתבעת 2 הצטרף גם המוסד לביטוח לאומי, הוא התובע 2.

 

הנתבעת 2 הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעות 1 ו – 3, וזאת ביחס לתביעות שני התובעים נגדה.

 

 

הצדדים

 

1.הנתבעת 1 הינה חברת כוח אדם שגייסה את התובע 1 ושלחה אותו לעבוד אצל הנתבעת 2, מכוח הסכם התקשרות בין השתיים.

 

הנתבעת 2 הינה חברה בעלת מפעל לייצור רעפים לגגות ומוצרים נוספים, אצלה הוצב התובע 1 לעבודה, ובשטח שבבעלותה אירעה התאונה.

 

הנתבעת 3 הינה המבטחת של הנתבעת 1.

 

 

 

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

 

2.העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת:

 

א.התובע 1, יליד xx/xx/61, נשלח על ידי הנתבעת 1 לעבוד אצל הנתבעת 2.

 

ב.ביום 22/07/13, היינו כשלושה שבועות קודם לאירוע נושא התביעה, החל התובע 1 את עבודתו אצל הנתבעת 2, וזאת בתפקיד של פועל ייצור.

 

ג.עם קבלתו לעבודה אצל הנתבעת 2 עבר התובע 1 הדרכת בטיחות.

 

ד.ביום 11/08/13, במהלך עבודתו, התבקש התובע 1 על ידי אחראי המשמרת במפעל להביא כלי עבודה הדרוש לתיקון תקלה שהתגלתה בפס הייצור ושהביאה להפסקת הייצור.

 

ה.אחראי המשמרת הורה לתובע 1 ללכת למקום שבו נמצא אותו כלי עבודה דרך גשרון מפלדה.

 

ו.הגשרון שעליו נדרש התובע 1 ללכת ממוקם בגובה של כ – 5 מטרים מעל רצפת המפעל, ומחבר בין אולם הייצור לבין אזור של תנורים, שם נמצא כלי העבודה אותו נדרש התובע 1 להביא.

 

ז.התובע 1 מעולם לא הלך על הגשרון קודם לאירוע נושא כתב התביעה.

 

ח.תוך כדי הליכתו על הגשרון, התובע 1 נפל מעבר לגשרון ונחבל.

 

ט.התובע 1 פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, אושפז במחלקה האורתופדית; עבר ביום 12/08/13 ניתוח לקיבוע שברים בגב וברגל, וכעבור ארבעה ימי אשפוז הועבר לשיקום בבית חולים שיקומי "גני עומר", שם שהה שלושה חודשים.

 

י.ביום 13/12/15 עבר התובע 1 ניתוח בהרדמה כללית להוצאת המסמר התוך לשדי בשוק שמאל, וביום 07/02/16 אושפז התובע להוצאת הקיבוע המתכתי מעמוד השדרה.

 

 

השאלות שבמחלוקת

 

3.הצדדים חלוקים בשאלת החבות ובשאלת הנזק.

 

בנוסף, הנתבעות חלוקות בינן לבין עצמן בשאלת זכאותה של הנתבעת 2 לשיפוי מהנתבעות 1 ו – 3, היה ותושת חבות על הנתבעת 2 לפצות את מי מהתובעים.

 

תחילה אדון בשאלת החבות של הנתבעות כלפי התובע, אחר כך אדון בשאלת הנזק, ולבסוף אכריע במחלוקת הנוגעת לטענת הזכאות של הנתבעת 2 לשיפוי מהנתבעות 1 ו – 3 ביחס לכל סכום שייפסק נגדה, ככל שייפסק, בתביעת התובע 1 ובתביעת התובע 2.

 

 

הראיות בתמצית

 

4.כל אחד מהצדדים הגיש תיק מוצגים.

 

במסגרת פרשת ראיות התביעה העידו התובע ואחותו.

 

מטעם הנתבעת 2 העיד הממונה על הבטיחות במפעלה של הנתבעת 2, מר אשר לנקרי.

 

מטעם הנתבעות 1 ו – 3 העיד מנהל קשרי לקוחות של הנתבעת 1, מר בני בן ארי, ועובדת מחלקת התביעות של הנתבעת 3, גב' יפה ברסנו.

 

 

שאלת החבות

 

 

טיעוני הצדדים ביחס לשאלת החבות

 

5.התביעה שלפני, יסודה בעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין), כמו גם בהפרת הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תשל"ט – 1970 (להלן – פקודת הבטיחות בעבודה) והתקנות שמכוחה.

 

התובע 1 טען, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבעות 1 ו – 2 שכן הן נושאות כלפיו בחובת זהירות מושגית מוגברת: הנתבעת 1 – מכוח היותה המעביד הישיר ומי ששילמה את שכרו, והנתבעת 2 – מכוח היותה המחזיקה במקרקעין בהן אירעה התאונה ומכוח היותה המעביד בפועל.

 

לטענת התובע 1, הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא דאגה לבדוק ולוודא שהוא נמצא במפעל עם סביבת עבודה בטוחה. התובע 1 סבור כי יש להטיל על הנתבעת 1 5% מהאחריות הנזיקית לקרות האירוע.

 

לטענת התובע 1, הנתבעת 2 התרשלה בכך שמנהל משמרת שלה הורה לו לטפס על גשרון עשוי מתכת, הנמצא בגובה של לפחות 5 מטרים מעל לקרקע, זאת מבלי שהוא היה מאובטח כראוי לעבודה בגובה ומבלי שהוא קיבל הדרכה על עבודה בגובה. בנוסף, הגשר עצמו הוא גשר מסוכן, שכן המעקה משני צדדיו היה נמוך וגם היתה מונחת עליו יריעת פלסטיק, היינו הוא לא היה נקי ממכשולים. התובע 1 הוסיף וטען, כי הנתבעת 2 גם הפרה חובה חקוקה בכך שלא פעלה על פי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז – 2007. התובע 1 סבור כי יש להטיל על הנתבעת 2 95% מהאחריות הנזיקית לקרות האירוע.

 

6.התובע 2 הצטרף לטיעוני התובע 1 והוסיף וטען, כי יש לזקוף לחובת הנתבעת 2 את העובדה שהיא לא הגישה כראיה את דו"ח תחקור האירוע, שנערך על ידי עד הנתבעת 2 כיממה לאחר האירוע.

 

7.הנתבעת 2 אישרה את עובדת נפילתו של התובע, אולם הכחישה את אחריותה לקרות נפילה זו.

 

הנתבעת 2 טענה, כי עם קבלתו של התובע לעבודה הוא עבר הדרכת בטיחות; סופק לו ציוד הבטיחות הנדרש; והיא נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים למניעת התאונה.

 

 הנתבעת 2 סבורה, כי התובע 1 לא הוכיח שהוא ביצע "עבודה בגובה", או שגובה המעקה של הגשרון עליו הוא הלך היה נמוך מגובה הקרסול, ובהקשר זה עתרה להעדיף את גרסת העד מטעמה על פני עדות התובע, שהינה עדות יחידה שאינה נתמכת בראיות נוספות.

 

לשיטת הנתבעת 2, האחריות לקרות התאונה רובצת על התובע עצמו ועל הנתבעת 1 שהיתה מעסיקתו הישירה של התובע 1.

 

8.הנתבעות 1 ו - 3 כפרו באחריותה של הנתבעת 1 לקרות התאונה, וטענו כי הנתבעת 1 היא "בסך הכל" חברת כוח אדם; כי האחריות לקרות התאונה רובצת על כתפיה של הנתבעת 2, שהיתה הגורם ששלט על עבודתו של התובע 1 והיתה אמונה על הדרכתו מפני הסיכונים הטמונים בעבודה; וכי יש לייחס לתובע 1 אשם תורם בשיעור גבוה.

 

 

המסגרת הנורמטיבית

 

9.נקודת המוצא היא שמעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו.

 

חובת זהירות של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט את כל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שעובד יוכל לבצע את עבודתו בצורה בטוחה, ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות או יוצאות דופן (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, 229).

 

חובת זהירות זו כוללת הנהגת שיטות עבודה בטוחות, אספקת חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, וכן דאגה לקיומן של שיטות עבודה בטוחות (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209, 211-212).

 

חובה נוספת המוטלת על המעביד היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו לגבי שיטות העבודה הבטוחות, ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה, הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (14/06/11)).

 

כמו כן, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות; "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו (1) 785, 790).

 

10.פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות הבטיחות בעבודה, שהותקנו מכוחה, מתייחסות לאמצעי הבטיחות בהם על המעביד לנקוט; מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנות העבודה, ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם; בנוסף, הן מטילות על המעביד את החובה לפקח שהעובד אכן ממלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו.

 

המעביד מחויב לקיים הדרכה על עבודה בגובה וכן למסור מידע על סיכונים והדרכה כיצד להתגונן מפניהם, וחובה זו מעוגנת בתקנה 5 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז – 2007, שזו לשונה:

 

"מבצע לא יעסיק עובד בעבודה בגובה לכל מטרה שהיא, אלא בהתקיים התנאים שלהלן:

 

(2)העובד הודרך, כאמור בתקנה 6 על ידי מדריך עבודה בגובה, והוא בעל אישור תקף המעיד על ההדרכה לפי הטופס שבתוספת;"

 

כמו כן, המעביד מחויב להתקין אלמנטים למניעת נפילה ממקומות שמהם ניתן ליפול, וחובה זו מעוגנת במספר דברי חקיקה, כדלקמן:

 

סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970, קובע כי:

 

"היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך – אחיזת יד בטוחה, יותקנו – ככל שהדבר מעשי במידה סבירה – אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר."

 

וכן תקנה 8 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז – 2007, אשר קובעת:

 

(א)מבצע לא יעסיק עובד בעבודה בגובה, אלא בהתקיים אחד מאלה:

(1)העובד מאובטח במשך כל זמן העבודה בגובה באחת המערכות המפורטות בפסקאות משנה (א) עד (ג) או שילוב שלהן, כשהן תקינות ושלמות ונבדקו על פי תקנה 9(6) הכל לפי אופי וסוג העבודה המבוצעת, ובלבד שהעובד יהיה מחובר אליהן באמצעות רתמת בטיחות:

(א)מערכת בלימת נפילה;

(ב)מערכת מיקום ותמיכה המשולבת במערכת לבלימת נפילה;

 

בנוסף, המעביד מחויב לספק לעובדו ציוד מגן שישמש את העובד בגובה של מעל 2 מטרים ויגן עליו מפני נפילה, כגדון קשירת העובד ושימוש בקסדה, וחובה זו מעוגנת בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז – 1997.

 

מעבר לחובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת 2 בכובעה כמעביד, מוטלת עליה חובת זהירות מושגית גם בכובעה כבעל המקרקעין שבשטחם בוצעה העבודה, וזאת מכוח סעיף 37 לפקודת הנזיקין.

 

 

מעמדה של הנתבעת 2 והחובות המוטלות עליה

 

11.אין חולק כי הנתבעת 2 לא שילמה לתובע את משכורתו במישרין.

 

עם זאת, מעדות התובע 1 עולה, כי הנתבעת 2 היא זו שערכה לו ראיון קבלה לעבודה (עמ' 7 שורות 13-14) והיא זו שבדקה את כשירותו והתאמתו לעבודה במפעל של הנתבעת 2 (עמ' 36 לתיק מוצגי הנתבעת 2).

 

כן עולה מעדות התובע 1, כי הוא הוצב לעבוד במפעל של הנתבעת 2, ועבד שם בפועל על פי הנחיות של עובדי הנתבעת 2 (עמ' 8 שורות 17-18; עמ' 11 שורה 31), ולאחר שקיבל הדרכת בטיחות מעובדי הנתבעת 2 (עמ' 8 שורות 1-2; עמ' 25 שורות 18-19; עמ' 26 שורות 9-10), כמו גם ציוד מיגון חלקי (עמ' 12 שורות 14-18).

 

בנוסף, עולה מעדות התובע 1, כי גם ביום האירוע הוא פעל על פי הנחיות עובדי הנתבעת 2 (עמ' 9 שורות 2-3; עמ' 12 שורה 5).

 

עדות התובע 1 אושרה בראיות שהוגשו מטעם הנתבעת 2.

 

העד מטעם הנתבעת 2, מר אשר לנקרי, ששימש בזמנים הרלוואנטיים כממונה בטיחות במפעל של הנתבעת 2, אישר כי הוא זה שקיבל את התובע 1 לעבודה במפעל של הנתבעת 2 (עמ' 40 שורה 33 עד עמ' 41 שורה 1) והוא גם זה שהדריך אותו בענייני בטיחות (עמ' 41 שורות 3-5). מר לנקרי גם אישר שביום האירוע, התובע 1 פעל על פי הנחיות אחראי המשמרת מטעם הנתבעת 2 (עמ' 44 שורות 18-19).

 

כמו כן, הנתבעת 2 היא זו שהגישה כראיה את ההודעה בדבר התאמת התובע 1 לעבודה במפעל שלה, כאשר מדובר בהודעה שנערכה על ידי עובדת של הנתבעת 2 (עמ' 36 לתיק מוצגי הנתבעת 2).

 

מהראיות שהובאו לפניי עולה, אפוא, כי לנתבעת 2 היתה שליטה מלאה על דרך ביצוע עבודתו של התובע 1.

 

12.סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר "מעביד" כדלקמן:

 

"מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה".

 

בהתאם להגדרה רחבה זו, ולאור קביעתי דלעיל, יש לראות את הנתבעת 2 כמעביד של התובע 1, ונדמה שאף הצדדים אינם חלוקים בעניין זה.

 

בהיותה "מעביד" של התובע 1, נושאת אפוא הנתבעת 2 בחובת זהירות מושגית כלפי התובע 1.

 

13.באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, הכירה הפסיקה בקיומם של סיכונים אפשריים שבגינם מוטלת על המעביד החובה לנקוט באמצעים על מנת למונעם.

 

"המעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו פני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה . . . " (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, 349-350).

 

כאשר מעביד מורה לעובד לטפס על מקום שגובהו מעל שני מטרים מהרצפה, הוא צריך לצפות את הסכנה הכרוכה בעבודה שכזו. משעסקינן בסכנה שניתן לצפותה מראש, על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים למנוע או לצמצם את הסכנה הכרוכה בעבודה זו.

 

אין מחלוקת, כאמור, כי התובע 1 נדרש לטפס על הגשרון, שגובהו מעל שני מטרים, וללכת עליו כדי להביא ציוד נדרש מקום אחר במפעל.

 

בנסיבות אלו, היה על הנתבעת 2 לצפות את הסכנה הכרוכה בהליכה על הגשרון האמור ועל כן, היא נושאת גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע 1.

 

 

הפרת החובות

 

14.לאחר שקבעתי כי הנתבעת 2 נושאת בחובת זהירות מושגית ובחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע 1, נותר לבחון אם הנתבעת 2 הפרה חובות אלו.

 

הכרעה בשאלה זו כורכת בחובה הכרעה בארבע שאלות עובדתיות:

 

האחת, האם התובע 1 עבד בגובה, כמשמעות המונח בתקנות הבטיחות בעבודה?

 

השנייה, ככל שייקבע כי מדובר בעבודה בגובה, האם התובע 1 קיבל הדרכת בטיחות ביחס לעבודה בגובה?

 

השלישית, מה היה גובה המעקה של הגשרון, ממנו נפל התובע 1, והאם מדובר במעקה תקני?

 

הרביעית, האם על הגשרון היה מונח מכשול בדמות יריעת פלסטיק?

 

 

עבודה בגובה

 

15.התאונה אירעה כאשר התובע 1 מעד מגשרון, הממוקם בגובה של כ - 5 מטרים מהרצפה.

 

תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז – 2007 מגדירות עבודה בגובה כדלקמן:

 

"כל עבודה, לרבות גישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים, לרבות . . . (ההדגשה שלי – ת.א.)".

 

הגדרה זו כוללת קשת רחבה של מקרים, ואינה מחייבת ביצוע עבודה בגובה, כפי טענת הנתבעת 2. די בגישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על שני מטרים, כדי שהסיטואציה תסווג כ"עבודה בגובה".

 

אין חולק כאמור כי התובע 1 נשלח להביא כלי עבודה, הנמצא במקום אחר במפעל, ולצורך כך נדרש ללכת על גשרון, הממוקם בגובה של כ – 5 מטרים מהרצפה. לפיכך, גם אם התובע 1 לא ביצע עבודה כלשהי על הגשרון, הרי שהגשרון היווה עבורו גישה למקום עבודה, וכאמור גם גישה למקום עבודה מהווה "עבודה בגובה".

 

המסקנה העולה מהמקובץ, היא כי התובע עבד בגובה.

 

הדרכת בטיחות

 

16.התובע 1 טען, כי הדרכת הבטיחות שהוא קיבל היתה בסיסית ולא מעמיקה (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 18/09/19 שורה 32), נמשכה 5-10 דקות (עמ' 26 שורה 4), לא כללה הדרכה על עבודה בגובה (עמ' 8 שורות 5-6), ובסופה אף לא ניתנה לו חוברת הדרכה, זאת בניגוד לאמור בטופס הדרכת הבטיחות עליו הוא חתום (עמ' 27 שורות 21-22).

 

מנגד, ממונה הבטיחות אצל הנתבעת 2, מר אשר לנקרי, העיד כי עם קבלתו של התובע לעבודה הוא הדריך אותו בענייני בטיחות, לרבות בטיחות הקשורה לעבודה בגובה (עמ' 41 שורות 8-9), וכן מסר לו את חוברת ההדרכה בענייני הבטיחות (עמ' 41 שורה 12).

 

ניצבות לפני גרסאות נוגדות, זו של התובע 1 וזו של עד מטעם הנתבעת 2.

 

עדויות השניים צריכות להיבחן בצורה זהירה, שכן התובע 1 הוא בעל דין ויש לו אינטרס להוכיח את תביעתו, והעד מטעם הנתבעת 2 עדיין עובד אצל הנתבעת 2 והוא האחראי מטעמה על ענייני הבטיחות במפעלה של הנתבעת 2, כך שיש לו אינטרס, אינהרנטי, להרחיק מעצמו אחריות לקריות התאונה.

 

במחלוקת עובדתית זו שבין הצדדים אני מעדיף את גרסת התובע 1 על פני גרסת עד הנתבעת 2, הכל כמוסבר להלן:

 

מטעם הנתבעת 2 הוגש טופס המכונה: "התחייבות עובד לשמור על כללי בטיחות במפעל ושימוש באמצעי מיגון אישיים". זהו למעשה טופס המתעד את הדרכת בטיחות שניתנה לתובע 1, ואין חולק כי התובע 1 חתום על טופס זה (עמ' 35 לתיק מוצגי הנתבעת 2).

 

דא עקא, בטופס האמור אין זכר להדרכת בטיחות בעבודה בגובה, והעד מטעם הנתבעת 2, מר לנקרי, אף אישר כי בטופס האמור לא רשומות המילים "עבודה בגובה" (עמ' 43 שורות 21-22).

 

אמנם, עד הנתבעת 2, מר לנקרי, ציין כי קיים טופס אחר המתעד את הדרכת הגובה שהוא העביר לתובע 1 (עמ' 43 23-24), אך מיותר לציין כי לא הוגש מטעם הנתבעת 2 טופס שכזה.

 

זאת ועוד, בטופס הדרכת הבטיחות שהוגש על ידי הנתבעת 2 (נספח ה לתיק המוצגים שלה), צוין, כי עם קבלתו לעבודה, ביום 22/07/13, סופקו לתובע בגדי עבודה ונעלי עבודה. בפועל, אין חולק כי לתובע 1 לא סופקו בגדי עבודה ונעלי עבודה במעמד חתימתו על טופס הדרכת הבטיחות (עמ' 42 שורות 24-27). במצב דברים זה, האמור בטופס הדרכת הבטיחות אינו משקף את המציאות ולא ניתן לבסס עליו קביעות עובדתיות לטובת הנתבעת 2.

 

עד הנתבעת גם חזר בו מטענתו הראשונית, לפיה ניתנה לתובע 1 חוברת הדרכה, ואישר כי אינו שולל את טענת התובע 1, לפיה לא ניתנה לו חוברת ההדרכה המוזכרת בטופס הדרכת הבטיחות (עמ' 43 שורה 9).

 

במכלול נתונים אלו, גרסת התובע 1 אמינה וסבירה יותר מגרסת עד הנתבעת 2.

 

אמנם עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין, ואולם, בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, אין מניעה לבסס הכרעה במשפט אזרחי על סמך עדות יחידה של בעל דין ובלבד שבית המשפט יפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, כאשר על פי הפסיקה, הנימוק הנדרש הוא שבית המשפט ישתכנע כי העדות היחידה היא עדות אמינה (ע"א 62/79 פור בנימין נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (1) 547, 550). השתכנעתי, כאמור, כי עדותו של התובע 1 ביחס לנסיבות התרחשות התאונה מהימנה ואני מעדיף אותה על פני עדות עד הנתבעת 2.

 

לפיכך, אני קובע, כי התובע 1 לא עבר הדרכת בטיחות מעמיקה, וודאי לא עבר הדרכת בטיחות לעבודה בגובה.

 

ויודגש, כי לשיטת עד הנתבעת, מר לנקרי: "אצלנו מעל ל – 2 מטר אסור לאף אחד לעבוד. אלא אם הוא קיבל ממני הדרכה של יומיים, וגם אז זה בכפוף לתנאים מסוימים" (עמ' 41 שורות 8-9).

 

 

גובה המעקה של הגשרון

 

17.לדברי התובע, המעקה של הגשרון לא היה גבוה מספיק, והגיע רק עד לגובה הברכיים שלו (עמ' 24 שורות 19-21; עמ' 25 שורות 1-3; עמ' 9 שורות 13, 21 ו - 23-25).

 

גם בחקירתו הנגדית דחה התובע 1 את טענת ב"כ הנתבעת, לפיה גובה המעקה של הגשרון היה כמטר, ושב והדגיש כי המעקה הגיע לו אך מעל לקרסול (עמ' 26 שורות 12 ו – 23 ועמ' 27 שורה 1).

 

מנגד, עד הנתבעת 2, מר אשר לנקרי, דחה את טענת התובע 1, לפיה הגשרון הגיע עד מעל לקרסול שלו, וטען כי גובה המעקה של הגשרון עליו הלך התובע 1 הוא כמטר (עמ' 41 שורה 22).

 

גם במחלוקת זו ניצבות לפני גרסאות נוגדות, זו של התובע 1 וזו של עד מטעם הנתבעת 2.

 

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהוגשו לתיק בית המשפט, אני מעדיף את גרסת התובע 1 על פני גרסתו של העד מטעם הנתבעת 2.

 

ככלל, עדותו של התובע 1 באשר לנסיבות התרחשות התאונה הותירה בי רושם מהימן, בעוד שעדותו של מר לנקרי לא הותירה בי רושם מהימן. כפי שכבר ציינתי לעיל, לא רחשתי אמון בטענותיו של מר לנקרי ביחס להדרכת הבטיחות שניתנה לתובע. לא רחשתי גם אמון בטענתו של מר לנקרי בדבר גובה הגשרון.

 

כמו כן, הנתבעת 2 נמנעה מלהביא ראיות רלוואנטיות ומשמעותיות לתמיכה בגרסת העד מטעמה, למרות שראיות אלו הן בהישג ידה הבלבדי.

 

מר לנקרי סיפר, בחקירתו הנגדית, כי ביום שלמחרת התאונה הוא ערך, בכתב, תחקיר של האירוע (עמ' 45 שורות 1-5).

 

דא עקא, הנתבעת 2 לא מצאה לנכון להגיש תחקיר זה כראיה.

 

 

מר לנקרי אישר, כי הוא עצמו לא נכח במקום התאונה בעת התרחשותה, ומי שנכח במקום בעת התאונה היו מפעיל התנור ואחראי המשמרת (עמ' 44 שורות 26 ו – 33).

 

דא עקא, הנתבעת 2 לא הביאה לעדות את מפעיל התנור ו/או את אחראי המשמרת.

 

במצב דברים זה, קמה החזקה כי אם היו מוזמנים עדים אלו ומעידים, הייתה עדותם פועלת נגד הנתבעת 2 (ע"א 548/78 שרון נ' הלוי, פ"ד לה (1) 736, 760).

 

הנתבעת 2 הגישה, באמצעות מר לנקרי, תמונה המתעדת לכאורה את מקום נפילת התובע 1 מהגשרון. התמונה הוגשה וסומנה נ/1, רק לצורך עצם הצגתה לתובע 1 במהלך חקירתו הנגדית (ראו התנגדות ב"כ התובע והחלטת בית המשפט, עמ' 27 שורות 7-13).

 

על התמונה נ/1 סימן מר לנקרי את המקום שבו אירעה, לשיטתו, התאונה נושא התביעה וכן את מעקה הבטיחות שהיה במקום (עמ' 41 שורות 16-17).

 

התובע 1 טען, מנגד, כי תמונה נ/1 אינה מתעדת את מקום התאונה (עמ' 26 שורות 16-19)

 

בחקירתו הנגדית של מר לנקרי התברר, כי הוא לא צילם את תמונה נ/1 (עמ' 45 שורה 31), ומיותר לציין כי לא הובא לעדות מי שצילם את תמונה נ/1. לפיכך, ולאור התנגדות התובע 1 להגשת התמונה שלא על ידי מי שצילם אותה, התמונה אינה קבילה כראיה ולא ניתן לקבוע על פיה ממצאים כלשהם.

 

בהיעדר צילום של מקום התאונה, משלא הובאו לעדות עדים רלוואנטיים להוכחת גרסת הנתבעת 2, ומשרחשתי אמון בגרסת התובע 1 באשר לנסיבות נפילתו, הגעתי למסקנה כי גרסת התובע 1 באשר לנסיבות התאונה מהימנה יותר.

 

אמנם עדות התובע באשר לנסיבות נפילתו היא עדות יחידה של בעל דין, ואולם, בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, אין מניעה לבסס הכרעה במשפט אזרחי על סמך עדות יחידה של בעל דין ובלבד שבית המשפט יפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

 

כפי שציינתי לעיל, רחשתי אמון בגרסת התובע 1 באשר לנסיבות נפילתו והעדפתי את עדותו על פי עדות עד הנתבעת 2. כמו כן, הנתבעת 2 נמנעה מלהביא עדים רלוונטיים להוכחת גרסתה, נמנעה מלהגיש את תחקיר האירוע ונמנעה מלהגיש צילום קביל של מקום הנפילה.

 

"יש ואי העדת עד עשויה לספק את דרישת ההנמקה הקבועה בסעיף 54 לפקודת הראיות" (י' קדמי, על הראיות – חלק שלישי (תש"ע – 2009) עמ' 1437).

 

"מחדל זה להעלות את שמעון חסין על דוכן העדים וכתוצאה ממנו הותרת עדותו של שפירא על תלה ובלתי נסתרת מספקים אף את הצורך בהנמקה הנדרשת בסעיף 54 לפקודת הראיות . . . ." (ע"א 74/89 חסינים, חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' שפירא, פ"ד מו (1) 845, 849).

 

לפיכך, אני קובע, כי הוכח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, שהמעקה של הגשרון, עליו צעד התובע 1, היה בגובה הקרסול, היינו בגובה לא בטיחותי (נמוך מגובה של מעקה יד).

 

 

יריעת הפלסטיק

 

18.התובע 1 טען, כי בעודו הולך על הגשרון, הוא דרך על יריעת פלסטיק שהיתה מונחת על הגשרון ושבה הוא לא הבחין בשל תאורה לקויה, וכתוצאה מכך הוא מעד.

 

הנתבעת 2 טענה, כי גרסת התובע 1, לפיה הוא דרך על יריעת פלסטיק שהיתה מונחת על הגשרון, לא נזכרה בכתב התביעה כך שמדובר בהרחבת חזית אסורה, לה היא התנגדה עוד בתחילת ההליך, ועל כן, יש לדחותה.

 

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 2, בדבר הרחבת חזית אסורה, וזאת ממספר טעמים:

 

ראשית, בפתח דיון ישיבת ההוכחות, שהתקיים ביום 18/09/20, התנגדו הצדדים להגשת עדויות שמיעה, עדויות סברה או עדויות שבמומחיות, אך לא התנגדו כלל להרחבת חזית, כך שאין בסיס לטענת הנתבעת 2, לפיה התנגדה להרחבת חזית.

 

שנית, ב"כ הנתבעות 1 ו – 3 חקרה את התובע 1, בחקירתו הנגדית, על הגרסה של יריעת הפלסטיק, ללא התנגדות של הנתבעת 2, כך שיש לראות את כלל הנתבעות כמי שלא התנגדו כלל להרחבת חזית.

 

שלישית, מסופקני אם אכן מדובר בהרחבת חזית, שהרי כבר בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה – טופס בל/250, שמולא על ידי הנתבעת 1 (עמ' 20 לתיק מוצגי התובע 1) צוין כי לאחר שהתובע 1 עלה על הגשרון הוא הגיע לאזור בו היתה פרושה יריעת פלסטיק.

 

גרסת התובע 1, לפיה דרך על יריעת פלסטיק שהיתה פרושה על הגשרון ומבלי שהבחין בה, לא נסתרה כלל, ובהקשר זה אחזור ואדגיש כי הנתבעת 2 לא הביאה לעדות את העדים הרלוואנטיים לאירוע (מנהל המשמרת והתנורן), לא הציגה את תחקיר האירוע שהיא ערכה, וגם לא הציגה תמונות או סרטונים של מקום האירוע. כמו כן, הגרסה מופיעה בטופס בל/250, עוד לפני שהוגש כתב התביעה, כך שלא מדובר בגרסה כבושה.

 

לפיכך, אני מקבל את גרסת התובע 1, לפיה בעת שהוא הלך על הגשרון הוא עלה על יריעת פלסטיק שהיתה מונח עליו והחליק.

 

 

אחריות הנתבעת 2

 

19.משקבעתי כי התובע 1 נדרש לטפס על גשרון גבוה, הממוקם חמישה מטרים מעל פני הקרקע, וזאת מבלי שניתנה לו הדרכה על עבודה בגובה, כמתחייב על פי החוק, מבלי שסופקו לו אמצעי הבטיחות לעבודה בגובה, כמתחייב על פי החוק, מבלי שהותקן בגשרון מעקה בגובה שיכול למנוע נפילה ומבלי שהוכח כי הנתבעת 2 פעלה להסיר מפגעים מהגשרון, שוכנעתי כי הנתבעת 2 הפרה את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלות עליה.

 

20.במצב דברים זה שוכנעתי כי הנתבעת 2 גם הפרה חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין.

 

הפסיקה קבעה חמישה תנאים להתגבשות עילת הנזיקין שעניינה הפרת חובה חקוקה:

 

א.חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק;

 

ב.החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק

 

ג.המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו;

 

ד.ההפרה גרמה לניזוק נזק;

 

ה.הנזק אשר נגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק.

 

(ראו ע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'מאל, פ"ד מז (1) 629, 635-636).

 

פירטתי לעיל את דברי החקיקה המטילים על הנתבעת 2 את החובה לדאוג לביטחון סביבת העבודה של המועסקים על ידיה, ולא יהא חולק כי דברי חקיקה אלו נועדו להגן על העובדים המועסקים על ידי הנתבעת 2. בנוסף, קבעתי כי הנתבעת 2 הפרה את החובות המוטלת עליה מכוחם של דברי החקיקה האמורים, ובכלל זה לא הדריכה את התובע 1 באשר לעבודה בגובה, לא התקינה מעקה יד בגשרון כדי למנוע נפילה ממנו, לא סיפקה סביבת עבודה בטוחה, ולא סיפקה לתובע 1 ציוד מגן שימנע את נפילתו או נזק חמור לגופו. עוד שוכנעתי, כי, הפרת החובות האמורות גרמה לנזק, שאותו נועדו דברי החקיקה האמורים למנוע.

 

 

אחריות הנתבעת 1

 

21.הנתבעת 1 היא חברת כוח אדם, שהפנתה את התובע 1 לעבודה אצל הנתבעת 2 ושילמה לו את שכרו (עמ' 30 שורות 30-33).

 

נדמה שאין חולק, כי הנתבעת 1 שימשה, אף היא, מעביד של התובע 1 (ראו סעיף 7.5 להסכם שנכרת בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, בו צוין כי מי שמועסק על ידי הנתבעת 1 הוא עובד של הנתבעת 1 ולא של הגורם שמזמין שירותי כוח אדם מהנתבעת 1).

 

בפסיקה נקבע, כי חברת כוח אדם המגייסת עובד לשורותיה ומבצעת לאחר מכן השמה שלו לעבודה אצל מזמין, חברת אחרת, אינה יכולה להשתחרר מחובות המוטלות על מעביד כלפי עובדו. נפסק, כי על חברת כוח אדם לוודא, כי סביבת העבודה אצל המזמין היא בטוחה, וכי המזמין מקיים אחר נהלי וכללי בטיחות נאותים. היקפה של חובת הזהירות יכול שישתנה בהתאם לנסיבות, וכך אם יש לחברת כוח אדם בלעדיות באספקת עובדים למזמין עליה להקפיד הקפדה יתרה – לוודא ולפקח בעצמה – כי המזמין שומר על הוראות הבטיחות בעבודה. עוד נפסק, כי חברת כוח אדם השולחת עובד שאינו מיומן ואינו מתאים לתפקיד אליו יועד מפרה את חובת הזהירות שלה הן כלפי העובד הן כלפי המזמין (ע"א (מחוזי – חי') 2898/04 אריה שירותי כח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ (29/11/05); רע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כוח אדם בע"מ (19/09/07)).

 

יחד עם זאת, כאשר בוחנים את אחריותה הנזיקית של חברת כוח אדם לעובד אשר נשלח על ידה לעבוד במקום כלשהו יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. בין היתר יש לבדוק, את מידת השליטה והפיקוח שיש לחברה על העובד במקום עבודתו, את דרך התרחשות התאונה ואת התאמת העובד הספציפי לעבודה אותה נדרש לבצע והאם הייתה התרשלות בבחירת מקום העבודה אליו נשלח העובד. 

 

הנתבעת 1 טענה, כי היא היתה המעסיק של התובע 1 במובן הפורמאלי בלבד, שכן לא היתה לה כל שליטה על אופן עבודת התובע 1, לא היתה לה יכולת לפקח על תקינות המכשירים במפעל של הנתבעת 2, והיא גם איננה המחזיק של המקום בו עבד התובע 1.

 

הנתבעת 2, לעומת זאת, טענה כי האחריות לקרות התאונה רובצת על כתפיה של הנתבעת 1, בהיותה מעבידתו של התובע ומשכך חלים עליה הדינים החלים על מעביד ובכללם: לבדוק את מקום העבודה, ולוודא כי הוא נוקט באמצעי זהירות ומקנה סביבת עבודה בטוחה.

 

מעדותו של העד מטעם הנתבעת 1, מר בני בן ארי, עולה, כי הנתבעת 1 היתה אחראית לערוך מיון ראשוני בדבר התאמת התובע 1 לדרישות התפקיד שהוצע על ידי הנתבעת 2 (עמ' 33 שורה 30).

 

כמו כן, בסעיף 7.3 להסכם שנכרת בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, צוין, כי הנתבעת 1 התחייבה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים לשמירה על ביטחון המועסקים על ידיה, ובכללם התובע 1. בצדק טענה הנתבעת 2, כי מדובר בהסכם לטובת צד ג', הלא הוא התובע.

 

הנה כי כן, חרף היותה "רק" חברת כוח אדם, הנתבעת 1 היתה אמונה לבחון את מידת התאמתו הראשונית של התובע 1 לעבודה במפעל של הנתבעת 2 וכן התחייבה, כלפי התובע 1, לנקוט בכל האמצעים הדרושים לשמירה על בטיחותו, כך שהיקף השליטה שלה על עבודת התובע 1 הוא רחב יותר מזה הנטען על ידיה.

 

מחומר הראיות עולה, כי הנתבעת 1 לא עשתה דבר להבטיח את בטיחותו של התובע 1 במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 2.

 

העד מטעם הנתבעת 1, מר מני בן ארי, אישר כי בתקופה הרלוואנטית לאירוע הוא היה מנהל אזור מרכז של הנתבעת 1 ומשכך לא ניהל את הפעילות של הנתבעת 1 מול הנתבעת 2, לא עסק בגיוס עובדים עבור הנתבעת 2, לא ביקר מעולם במפעלה של הנתבעת 2, ולא עסק בגיוס ו/או הצבת התובע במפעלה של הנתבעת 2 (עמ' 37 שורה 31 עד עמ' 38 שורה 16).

 

למעשה, הנתבעת 1 לא הביאה שום ראיה המלמדת, כי התובע 1 היה מיומן לעבוד אצל הנתבעת 2, או כי כישוריו, מיומנותו או מצבו הבריאותי נבחנו כלל על ידי מי מטעם הנתבעת 1, טרם שהופנה לראיון קבלה לעבודה אצל הנתבעת 2.

 

התובע 1 עצמו ציין, כי הוא מעולם לא הגיע למשרדים של הנתבעת 1, אלא פנה לנתבעת 1 טלפונית, בעקבות מודעת דרושים שראה, ובהמשך לאותה שיחת טלפון נשלח לעבודה אצל הנתבעת 2.

 

בשל חשיבותם, אביא להלן ציטוט מדברי התובע 1:

 

"ש.הגעת למשרדים של יישום, איך הפנו אותך לשם?

 

ת.קיבלתי הפנייה מיישום לחסין אש. לא הגעתי למשרדים של יישום. הגעתי לראות את המפעל של חסין אש ושם היה לי ראיון קבלה.

 

ש.איך הגעת ליישום?

 

ת.דרך מודעה.

 

ש.אז הם הפנו אותך טלפונית להגיע לחסין אש לראיון?

 

ת.כן." (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 18/09/19 שורות 12-18).

 

לשון אחרת, איש מטעם הנתבעת 1 לא פגש בתובע 1 טרם הושם לעבודה אצל הנתבעת 2, ויוזכר כי מדובר בתובע שיש לו עבר רפואי קודם בשל פגיעה בברך.

 

בנוסף, הנתבעת 1 לא הביאה שום ראיה המלמדת, כי נציג מטעמה ביקר במפעלה של הנתבעת 2, ווידא כי סביבת העבודה אצל הנתבעת 2 היא בטוחה, ווידא כי התובע 1 קיבל הדרכת בטיחות נאותה, ובדק כי הנתבעת 2 מקיימת אחר נהלי וכללי בטיחות נאותים. המסקנה המתבקשת היא, כי הנתבעת 1 לא בדקה את סביבת העבודה של התובע 1 במפעל של הנתבעת 2, ולא ווידאה כי סביבת העבודה של התובע 1 היא בטוחה. הנתבעת 1 התנערה מחובותיה הכלליות להבטיח מקום עבודה בטיחותי.

 

לא נעלמה מעיני העובדה, כי התאונה בה היה התובע 1 מעורב היא בבחינת אירוע נקודתי וכי חברת כוח האדם, ולענייננו הנתבעת 1, אינה יכולה להיות בכל רגע ורגע באתר, ואולם שעה שהנתבעת 1 התנערה מחובותיה הכלליות להבטיח מקום עבודה בטיחותי, היא לא יכולה לטעון להגנתה כי מדובר במקרה נקודתי. שעה שהנתבעת 1 לא הוכיחה כי עשתה קמצוץ מכל הנדרש אלא רק רואה את תפקידה בהצבת העובדים משל היו כלי משחק במקומות עבודה, לא ניתן לפטור אותה מאחריות, וודאי כאשר הוכח, כי התובע 1 עבד בגובה ללא ציוד מגן ומבלי שניתנה לו הדרכת בטיחות לעבודה בגובה, הכל בניגוד לדין ולדרישות מינימליות של בטיחות.

 

22.בתמיכה לטענתה כי אין להטיל עליה, כחברת כוח אדם, אחריות כלשהי לתאונה נושא כתב התביעה, הפנתה הנתבעת 1 למספר פסקי דין.

 

אף אחד מפסקי הדין אליהם הפנתה הנתבעת 1 אינו יכול לסייע לה:

 

בת"א (שלום - י-ם) 6865/96 אבו פרחה נ' אמנור – אמקור בע"מ ואח' (08/09/98), נמנע בית המשפט מלהטיל אחריות על חברת כוח האדם בגין תאונה שאירעה לעובד חברת כוח אדם שנשלח לעבוד במפעל אמנור במכונה לערגול פחים וידו נתפסה בין גלילי המכונה. עם זאת, באותו פסק דין נקבע כי חברת כוח האדם אינה נושאת באחריות לקרות התאונה שכן הוכח שהיה לה יסוד סביר להניח שהמפעל, בו הוצב העובד לעבודה, פועל בתנאי בטיחות הולמים, וזאת על בסיס עדות של מפקחת מטעם משרד העבודה, לפיה המפעל בו הוצב התובע לעבוד ידוע בשמירה על כללי הבטיחות בדרך כלל. במקרה שלפנינו לא הובאה עדות שכזו.

 

בת"א (שלום - עכו) 6009/05 חאתם נ' חברת נורית שירותי כוח אדם (16/07/03) נדחתה התביעה לאחר שהתובע לא הצליח להוכיח את רשלנות הנתבעות. עם זאת, בית המשפט ציין כי ניתן להטיל אחריות על חברת כוח אדם, אם הוכח כי התרשלה בבחירת העובד או המעביד, או אם שלחה עובד למקום בו אין כל תנאי בטיחות מינימאליים. במקרה שלפנינו, הנתבעת 1 לא ביקרה במפעל של הנתבעת 2 ולא הביאה כל עדות להוכיח שהנתבעת 2 מקפידה על תנאי הבטיחות במפעל שלה.

 

בת"א (שלום - עכו) 4616/95 עאמשה נ' אנוש שירותי בניה בע"מ (18/04/00) מצא בית המשפט לנכון להטיל אחריות על חברת כוח האדם, לאחר שקבע כי חברת כוח האדם התרשלה בכך ששלחה למפעל עובד חסר ניסיון בתחום הבנייה, מבלי להסב את תשומת לב המפעל בעובדה זו.

 

בע"א (מחוזי י-ם) 4272/03 פ.ס. הנדסה ותכנון בע"מ נ' שרחה (06/01/04) אמנם ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום, לפיה הושתה על חברת כוח האדם אחריות לקרות התאונה, אך הסיבה לכך היא שהוכח שבאתר העבודה הוצב מנהל עבודה מטעמה של החברה הקבלנית ובנסיבות אלו, לא היה לחברת כוח האדם כל יסוד להניח שלא יישמרו באתר העבודה כללי הבטיחות.

 

23.לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות, שוכנעתי כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמעבידתו של התובע 1, הגם שהיקף השליטה שלה על עבודתו של התובע 1 היה מצומצם בהרבה מהיקף השליטה של הנתבעת 2.

 

 

חלוקת האחריות בין הנתבעות 1 ו – 2 במישור הנזיקי

 

24.לטענת התובע 1, כאמור בסיכומיו, יש להטיל 95% מהאחריות הנזיקית על הנתבעת 2, ורק 5% על הנתבעת 1.

 

התובע 2 טען, כי יש להטיל את מלוא האחריות הנזיקית לאירוע על הנתבעת 2.

 

הנתבעת 1 סבורה כי יש להטיל את מלוא האחריות לקרות האירוע על הנתבעת 2, ואילו הנתבעת 2 טענה כי יש להטיל את האחריות לקרות האירוע על הנתבעת 1.

 

25.בהתאם לקביעותיי דלעיל, הן הנתבעת 1 והן הנתבעת 2 הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי התובע 1.

 

עם זאת, קבעתי, כי השליטה והפיקוח של הנתבעת 2 על עבודת התובע 1 ותנאי סביבת עבודתו, היו משמעותיים יותר מאשר השליטה והפיקוח של הנתבעת 1. הנתבעת 2 היתה בעלת המקרקעין והמפעל בו אירעה התאונה והיא זו שנתנה את הוראות העבודה, לרבות ביום האירוע.

 

לפיכך, ובהתאם לקריטריונים שנקבעו בהוראת סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, מצאתי לנכון לחלק את האחריות בין הנתבעות 1 ו – 2 כדלקמן: הנתבעת 2 תישא ב – 85% מהאחריות ואילו הנתבעת 1 תישא ב – 15% מהאחריות לקרות האירוע.

 

 

אשם תורם

 

26.בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו (29 592, 604-605, נקבע כי:

 

"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרם או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו . . ."

 

אין מחלוקת, כי התובע 1 הוא עובד חדש אצל הנתבעת 2, ועד ליום האירוע עבד אצלה כשלושה שבועות בלבד.

 

אין גם חולק, כי ביום האירוע היתה זו הפעם הראשונה בה הלך התובע 1 על הגשרון, ממנו מעד ונפל (עדות הנתבע 2 עמ' 52 שורה 18).

 

בנוסף, על פי גרסתו של התובע 1, הוא לא בחר, מיוזמתו, ללכת על הגשרון, אלא הוא נדרש לעשות כן, על ידי מנהל המשמרת במפעל, וזאת כדי להביא ממקום אחר במפעל כלי עבודה שהיה דרוש לתיקון תקלה שהתגלתה באולם הייצור והביאה להפסקת הייצור (עמ' 29 שורות 20-27). עדותו זו לא נסתרה.

 

27.הנתבעת 2 הלינה על כך שהתובע 1 לא דיווח לממונים במפעל אודות הסיכון הקיים בהליכה על הגשרון הבלתי תקני, לטענתו, כפי שהוא היה מחוייב לעשות, על פי טופס הבטיחות עליו הוא חתם. גם בטענה זו אין כל בסיס, שהרי במועד האירוע היתה זו הפעם הראשונה שהתובע 1 נדרש ללכת על הגשרון, כך שלא היתה לו כל אפשרות קודמת לדווח על מפגע מסוכן זה.

 

הנתבעת 2 הוסיפה והלינה על כך שהתובע 1 המשיך ללכת על הגשרון על אף שזיהה, לדבריו, מיד בתחילת ההליכה על הגשרון, כי המעקה של הגשרון נמוך ומסוכן. בעניין זה הסביר התובע 1, כי התרחשה תקלה באולם הייצור והיה צורך להביא כלי עבודה לתיקון התקלה, כאשר הכלי נמצא במקום אחר במפעל שהגישה אליו היא באמצעות אותו גשרון ממנו הוא נפל. בהינתן העובדה כי התובע 1 הוא עובד חדש במפעל ומעולם לא עלה קודם לכן על הגשרון, ועל רקע קביעתי כי הליכתו של התובע 1 על הגשרון נעשתה על פי הוראת הממונה עליו במפעל, מקובלת עלי טענת התובע 1, לפיה הוא "חש חובה למלא את המשימה". משכך, אינני סבור שהתובע 1 נטל על עצמו סיכון בלתי סביר עת בחר להמשיך ללכת על הגשרון הגם שזיהה כי המעקה של הגשרון נמוך ומסוכן.

 

28.לאור כל המקובץ, אינני סבור כי ניתן לייחס לתובע 1 אשם תורם כלשהו, מה גם שעל דרך הכלל לא בנקל יחייב בית-המשפט עובד באשם תורם מקום בו הוכח, כי המעביד כשל בהפרת חובה חקוקה (ע"א 453/72 דניאל ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח (1) 197), כפי שאירע בענייננו.

 

 

שאלת הנזק

 

 

המצב הרפואי:

 

29.התובע 1 עבר ארבעה ניתוחים בעקבות התאונה:

 

א.ביום 12/08/13, יממה לאחר התאונה – ניתוח בעמוד השדרה, במהלכו בוצע קיבוע חוליות L2 D12, וניתוח בשוק שמאל במהלכו הוכנס מסמר תוך לשדי בשוק שמאל.

 

ב.ביום 13/12/15 – עבר ניתוח בו הוצא המסמר התוך לשדי משוק שמאל.

 

ג.ביום 07/02/16 – ניתוח להוצאת הקיבוע המתכתי מעמוד השדרה.

 

30.מטעם התובע 1 ומטעם הנתבעות 1 ו- 3 הוגשו חוות דעת רפואיות בתחום האורתופדיה ובתחום הפסיכיאטריה.

 

31.מטעם בית המשפט מונו שני מומחים רפואיים, האחד בתחום האורתופדיה והאחד בתחום הפסיכיאטריה.

 

32.הצדדים וויתרו על חקירות המומחים מטעם בית המשפט ועל העדת המומחים מטעמם.

 

33.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ונקבעה לתובע 1, על ידי המוסד לביטוח לאומי, נכות רפואית משוקללת בשיעור של 54%. כן הופעלה תקנה 15 במלואה, כך שנכותו של התובע 1 עומדת של שיעור של 82%.

 

 

נכות רפואית צמיתה

 

34.המומחה מטעם התובע 1 בתחום האורתופדיה, פרופ' יעקב נרובאי, קבע, בחוות דעתו מיום 02/07/15, נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 48.97% כדלקמן:

 

א.בגין הגבלה קשה בתנועות עמוד שדרה – 30%.

 

ב.בגין שבר עם דחיסה – 10%.

 

ג.בגין השבר של עצמות השוק – 10%.

 

ד.בגין צלקות – 10%.

 

המומחה גם המליץ להפעיל את תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי, לאחר שהתרשם כי התובע 1 לא יכול לחזור לעבודתו, שהינה עבודה הדורשת מאמץ גופני.

 

המומחה מטעם התובע 1 בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר תודר דורון, אבחן כי התובע 1 סובל מחרדה ודיכאון בשילוב סימפטומים חלקיים של PTSD, והעריך את נכותו הרפואית הנפשית בשיעור של 30% לצמיתות.

 

35. המומחה מטעם הנתבעות 1 ו – 3 בתחום האורתופדיה, ד"ר גד ביאליק, קבע נכות רפואית צמיתה משוקלל בשיעור של 14.5%, כדלקמן:

 

א.בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני – 10%.

 

ב.בגין צלקת בולטת ולא רגישה בגב – 5%.

 

המומחה מטעם הנתבעות 1 ו – 3 בתחום הנפשי, ד"ר אלכסנדר קפצן, הגיע למסקנה כי התובע 1 אינו סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית, אלא מחרדות משולבות עם מצב רוח ירוד, וקבע נכות זמנית בשיעור של 10%, תוך שהסביר כי לא ניתן לקבוע בעניינו של התובע 1 נכות צמיתה, שכן לא מומשו אפשרויות שיקומיות שמתוכננות עבורו.

 

36.המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אליהו ליברטי, קבע לתובע 1 נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 30.74%, לפי הפירוט כדלקמן:

 

א.בשל שבר בחוליה המותנית, הגורם לקיפוזיס קל - נכות בשיעור של 10%.

 

ב.בשל מגבלות תנועה קלות בעמוד שדרה מותני – נכות בשיעור של 10%.

 

ג.בשל רגישות למגע בקרבת הברך השמאלית וסטיית ציר מזערית שנגרמו בעקבות שבר בשוק השמאלית וניתוחים להחדרה ולהוצאת מסמר – נכות בשיעור של 5%

 

ד.בשל צלקת ארוכה ובולטת בגב התחתון, המהווה פגם אסתטי בלבד – נכות בשיעור של 10%.

 

עם זאת, המומחה בתחום האורתופדיה ציין כי, התובע 1 מתהלך ללא צליעה, טווח התנועות בקרסוליים ובברכיים מלא, אין דלדול שרירים ומגבלת התנועה בעמוד השדרה המותני היא רק בטווח ההטיות והרוטציות לימין ולשמאל.

 

המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר מאיר צור, קבע לתובע 1 נכות צמיתה בשיעור של 25% בגין תסמונת פוסט טראומתית שנגרמה עקב התאונה.

 

המומחה התרשם, כי התובע 1 סובל מתסמינים קליניים של חרדה, מתח הפרעות שינה והתפרצויות, בעצמה קלה עד בינונית ונדרש לטיפול תרופתי קבוע.

 

עוד ציין המומחה, כי במשך תקופה של 5 שנים ממועד האירוע ועד מועד הבדיקה, היה התובע 1 במעקב וטיפול פסיכיאטרי סדיר.

 

37.המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע 1 נכות צמיתה בשיעור של 54%, על פי הפירוט כדלקמן:

 

א.בגין מגבלה בעמוד שדרה ושבר בחוליה – 30%.

 

ב.בגין צלקת – 10%.

 

ג.בגין פגימה בברך – 10%.

 

ד.בגין נכות נפשית – 10%.

 

המוסד לביטוח לאומי גם הורה על הפעלת תקנה 15 במלואה והעמיד את נכותו של התובע 1 על שיעור של 82%.

 

38.לשם הנוחות, יסוכמו הנכויות הרפואיות הצמיתות שנקבעו על ידי המומחים השונים:

 

הפגיעה

מומחה התובע

מומחה הנתבעת

מומחה בימ"ש

מל"ל

הגבלות תנועה עמ"ש

30%

10%

10%

30%

שבר עם דחיסה

10%

 

10%

כלול

שבר בעצמות השוק – ברך

10%

 

5%

10%

צלקות

10%

5%

10%

10%

נפשית

30%

0%

25%

10%

הפעלת תקנה 15

ממליץ

לא התייחס

לא התייחס

ממליץ

סה"כ נכות

100%

14.5%

48%

82%

 

 

נכויות זמניות

 

39.המומחה מטעם הנתבעות 1 ו – 3 בתחום הפסיכיאטריה קבע, כאמור, נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שנה.

 

שאר המומחים מטעם הצדדים לא קבעו נכויות זמניות.

 

40.המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה קבע נכויות זמניות כדלקמן:

 

א.למשך תקופה של 4 חודשים מיום התאונה – נכות זמנית בשיעור של 100%.

 

ב.למשך תקופה של 4 חודשים לאחר התקופה הנ"ל – נכות זמנית בשיעור של 50%.

 

41.כמו כן, התובע 1 הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"נכה נזקק" בשיעור של 100% לתקופות הבאות:

 

א.לתקופה שמיום 10/12/13 ועד ליום 30/06/14.

 

ב.לתקופה שמיום 01/03/16 ועד ליום 31/07/16.

 

ג.לתקופה שמיום 01/08/16 ועד ליום 29/12/16.

 

 

נתונים אודות התובע 1

 

42.להלן נתונים רלוואנטיים אודות התובע 1:

 

א.יליד 1961 (כבן 59), תושב העיר באר – שבע, נישא בגיל 25 וב- 17 השנים האחרונות הוא גרוש.

 

ב.בצעירותו למד התובע 1 בבית ספר "אילנות", שהינו בית ספר לתלמידים עם צרכים מיוחדים; בתיכון למד התובע 1 במגמה מקצועית של מסגרות ובצבא שירת בחטיבת גולני שירות צבאי מלא.

 

ג.לאחר שחרורו מהצבא עבד התובע 1 כמאבטח במסוף הגבול "ניצנה".

 

ד.משנת 1987 ועד שנת 2001 עבד התובע 1 בשב"ס.

 

ה.בשנת 2001, ובהיותו בן 42 שנים, פרש התובע 1 מעבודתו בשב"ס.

 

ו.התובע 1 מקבל בכל חודש פנסיה משירות בתי הסוהר בסכום של כ – 3,000 ₪.

 

ז.לאחר יציאתו לגמלאות, עבד התובע 1 בחברת כוח אדם ושובץ לפרקי זמן משתנים במפעלים שונים, בעיקר בעבודות מזדמנות לתקופות עונתיות.

 

ח.בעקבות התאונה היה התובע 1 מאושפז במשך 4 ימים בבית החולים "סורוקה" ולאחר מכן שהה, משך שלושה חודשים, בשיקום במסגרת "גני עומר".

 

ט.לאחר שסיים את תקופת ההחלמה ב"גני עומר" חזר התובע 1 לביתו הנמצא בבניין עם מספר קומות ללא מעלית, ומשהתקשה לעלות לדירתו, עבר לדירה אחרת הממוקמת בקומת קרקע.

 

י.חודשיים לאחר התאונה הוכרז התובע 1 כ"פושט רגל" בשל בעיות כלכליות, אחר כך זכה לקבל "הפטר" והיום הוא פטור מלשלם לקופת פשיטת הרגל (עמ' 14 שורות 21-30).

 

 

הנכות הרפואית

 

43.כבר נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי:

 

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. . ." (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רובי (31/12/88)).

 

הצדדים ויתרו על חקירת שני המומחים שמונו מטעם בית המשפט ואף ויתרו על העדת המומחים מטעמם.

 

במצב דברים זה, לא מצאתי סיבה שלא לקבל את מסקנות המומחים שמונו מטעם בית המשפט.

 

בהתאם, אני קובע, אפוא, כי בעקבות התאונה נותרו לתובע נכות רפואית אורתופדית בשיעור משוקלל של 30.74% ונכות רפואית נפשית בשיעור של 25%.

 

סך הכל נכות רפואית משוקללת בשיעור של 48%.

 

 

הנכות התפקודית

 

44. התובע 1 העריך את נכותו התפקודית בעקבות התאונה בשיעור של 100%, בשים לב לפגיעות המשמעותיות שנגרמו לו, בשים לב לגילו (58 שנים ומחצה) ובהינתן העובדה שעבד בעברו בעבודות פיזיות בלבד אותן הוא אינו יכול לבצע כיום.

 

לעומת זאת, הנתבעת 2 העריכה את נכותו התפקודית של התובע 1 בשיעור של 15% לערך, בשים לב לכך שנכותו האורתופדית הרפואית, שיש לה השלכה על תפקודו (עמוד שדרה מותני וברך), מסתכמת בשיעור של 14.5%, ובשים לב לכך שהתובע 1 לא נטל את הטיפול התרופתי הנפשי שהומלץ לו, דבר המעיד כי השלכת נכותו הנפשית על תפקודו נמוכה, או כלשונה של הנתבעת 2 בעמ' 15 לסיכומיה: "כנראה שאינו סובל כצעקתו".

 

45.הנכות הרפואית האורתופדית, שהוערכה בשיעור משוקלל של 30.74% מורכבת, מנכויות בגין הפגימות הבאות: צלקת בגב, שבר בחוליה, מגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני, ופגימה בברך שמאל.

 

46.בגין צלקת ארוכה ובולטת בגב התחתון נותרה נכות רפואית בשיעור של 10%.

 

עם זאת, המומחה מטעם בית המשפט ציין כי הצלקת מהווה פגם אסתטי בלבד.

 

לאור קביעה זו, ובהינתן מיקומה של הצלקת – בגב התחתון שהינו מקום חבוי יחסית, אינני סבור כי הצלקת היא בעלת השלכה תפקודית כלשהי.

 

בהקשר זה אפנה לדברים שנכתבו בפסק דין בת"א (מחוזי י-ם) 9131/07 אליעזר קן נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (22/06/11):

 

"אשר לטענת הנתבעים, כי הצלקת אינה מהווה מגבלה תפקודית הרי שסוגיה זו נדונה רבות בפסיקת בתי המשפט, וככלל נקבע כי צלקות באיברי הגוף המוסתרים, במצבים בהם לא הוכח מתווה חיים מקצועי בתחומים בהם ישנה חשיבות מכרעת לשלמותו של הגוף, אינן מהווים מגבלה תפקודית משמעותית."

 

47.בגין שבר בחוליה המותנית, הגורם לקיפוזיס קל, הוענקה לתובע נכות בשיעור של 10%.

 

הנתבעת 2 טענה, כי לנכות שנקבעה בגין השבר בחוליה, כשלעצמה, אין השלכה על יכולת התפקוד של התובע 1, והראיה שנקבעה לו נכות נפרדת בגין הגבלת תנועה קלה בעמוד השדרה המותני.

 

אין בידי לקבל טענה זו.

 

בהתייחסו לנכות בגין השבר בחוליה ציין המומחה מטעם בית המשפט את הדברים הבאים:

 

"סעיף 37(8) א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי קובע נכות בשיעור של 10% בגין שבר בגוף חוליה עם תזוזה ניכרת, גם אם לא נותרו מגבלות תנועה ולא נגרם חסר נוירולוגי. הנכות ניתנת בשל עצם קיום השבר והפרה של העקומות הטבעיות של עמוד השדרה כפי שקיים במקרה דנן. במידה שיש גם מגבלה בטווחי התנועה בעמוד השדרה נהוג לקבוע נכות נוספת לפי חומרת המגבלה".

 

בפסיקה נתגלעה מחלוקת בשאלה אם נכות בגין שבר בחוליה שלא מתלווה אליו מגבלה בטווחי התנועה של עמוד השדרה חופפת לנכות בגין שבר בחוליה שמתלווה אליו מגבלה בטווחי התנועה, או מצטברת (לסקירת הדעות השונות ראו ת"א (מחוזי מרכז) 1402-08-13 אוסי נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (22/10/13)).

 

אני מחזיק בדעה שלא מדובר בנכויות חופפות ושהמחוקק לא השחית דבריו לריק עת הכיר בנכות נפרדת בגין שבר בחוליה. קביעה זו נעשתה, ככל הנראה, בשל ההנחה שלקיומו של שבר עשויות להיות השלכות עתידיות שאינן נכנסות להגדרה של נכות בגין הגבלת טווחי התנועה במעוד השדרה.

 

בעניין זה אפנה לדברים שנכתבו בפסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה:

 

"אמנם שבר בחוליה שהתאחה, ואשר אינו מותיר הגבלה, אין בו כדי להגביל תנועות עמוד השדרה לעת עתה, אולם נכות זו, שמקורה בשבר בחוליה, היא בעלת השלכה תפקודית מאחר ואין אנו יודעים מה יוליד יום. נראה, כי המחוקק קבע נכות בגין שבר בחוליה שלא הותיר מגבלה בתנועות, מתוך הנחה ששבר בחוליה עלול להשפיע בעתיד על מצבו התפקודי של הנפגע . . . " (ע"א (מחוזי – חי') 62416-10-17 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (22/03/18)).

 

לפיכך, סבורני כי גם הנכות שנקבעה בגין השבר בחוליה, במנותק מהנכות בשל ההגבלה בטווחי התנועה, היא בעלת השלכה תפקודית.

 

48.בנוסף לנכות בגין הצלקת והשבר בחוליה, נקבעו לתובע 1 נכויות אורתופדיות בגין פגימות בעמוד השדרה המותני ובברך שמאל.

 

המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי לתובע 1 נותרה נכות בשיעור של 10% בשל מגבלות תנועה קלות בעמוד שדרה מותני.

 

כן קבע המומחה מטעם בית המשפט נכות בשיעור של 5% בגין פגימה בברך שמאל, תוך שציין כי תבנית ההליכה בחדר הבדיקה היתה תקינה וללא צליעה. הליכה על עקבים וקצות האצבעות בוצעה ללא קושי, ובעמידה הברכיים במנח תקין. כמו כן, טווח תנועת הברכיים שווה בברך ימין ובברך שמאל.

 

כבר נקבע ביחס לפגימות בתחום האורתופדי, כי הן בעלות השלכה תפקודית.

 

"בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792, 799).

 

49.הגם שהמומחה העריך כי מגבלות התנועה בעמוד השדרה המותני של התובע 1 הן קלות וכי הפגימה בברך שמאל היא מינורית, עדיין סבורני כי הנכות בגין הפגימה בעמוד השדרה המותני והנכות בברך הן בעלות השלכה תפקודית, הכל כמוסבר להלן:

 

התובע 1 טען כי מאז התאונה הוא מתנייד עם קביים (עמ' 10 שורות 19-20), וטענתו זו נתמכה הן בעדותה של אחותו (עמ' 30 שורות 26-28) והן בתיעוד הרפואי שהוצג לעיוני (עמ' 68, 73, 78, 98-100 לתיק מוצגי התובע). אף לדיוני בית המשפט הגיע התובע כשהוא מסתייע בקביים.

 

התובע 1 הוסיף וטען, כי בשל הפגימות האורתופדיות שנגרמו לו בתאונה הוא נאלץ לעבור מדירת המגורים שלו, שהיתה דירה בקומה גבוהה ללא מעלית, לדירה אחרת הממוקמת בקומת קרקע (עמ' 10 שורה 11). טענה זו לא נסתרה וגם היא נתמכת בעדות אחותו של התובע 1 (עמ' 31 שורות 1-10).

 

כמו כן, התובע 1 נעדר השכלה אקדמית ועל פי כישוריו והכשרתו, הוא עסק במהלך חייו בעבודות פיזיות בלבד.

 

התובע 1 אישר, אמנם, שהוא נוהג לבקר פעם בשבוע במועדון של גמלאי שב"ס ובמסגרת המועדון הוא משתתף בפעילויות שונות המאורגנות שם, כגון טיולים ונופש בבתי מלון, אך שלל השתתפות בהרצאות או בשיעורי התעמלות (עמ' 18 שורה 2 עד לעמ' 19 שורה 18). גם עדות זו לא נסתרה.

 

בהינתן העובדות הנ"ל, שוכנעתי כי בשל הפגימות שנגרמו לתובע 1 בתאונה חלה גריעה בכושר תפקודו של התובע 1 בכל מישורי חייו, והתובע 1 לא יוכל לשוב לעבוד בעבודה פיזית, וודאי לא כפועל ייצור.

 

50.תמיכה למסקנה זו מצאתי במספר אסמכתאות: הן במכתב של רופא תעסוקתי מיום 20/03/14, בו צוין כי התובע 1 אינו יכול לעבוד עוד כמפעיל; הן בחוות הדעת של המומחה מטעם התובע 1, אשר המליץ להפעיל את תקנה 15 במלואה וזאת לאור התרשמותו כי התובע 1 לא יוכל לחזור לעבודה הדורשת מאמץ גופני; והן בהחלטת המוסד לביטוח לאומי להפעיל את תקנה 15 במלואה.

 

51.יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית אישר התובע 1, כי במסגרת עבודתו בשב"ס הוא נפגע בברך ימין (עמ' 19 שורה 24 וכן עמ' 20 שורה 2) ופגימה זו, שהחמירה לאחרונה, מקשה עליו בהליכה ובעמידה (עמ' 20 6-7 ושורות 31-32).

 

גם בתיק הרפואי של התובע 1 ניתן למצוא אינדיקציות להגבלות תנועה וכאבים בברך ימין, כמפורט להלן:

 

א.ביקור מיום 17/01/02: "כאבי ברך ימין במשך שנה וחצי" (עמ' 47 לתיק מוצגי הנתבעת 2).

 

ב.ביקור מיום 30/06/11: "צילום ברכיים – שינויים ניווניים מדיאליים. ברך ימין - . . . רגישות במישוש . . . " (עמ' 89 לתיק מוצגי הנתבעת 2).

 

ג.ביקור אצל אורתופד מיום 18/07/12: "רגישות מעל גיד פיקה ימין . . . הגבלה קלה בכיפוף" (עמ' 49 לתיק מוצגי הנתבעת 2).

 

ד.ביקור אצל אורתופד מיום 28/08/18: "כאבים בברך ימין שנים רבות. לאחר חבלות וניתוחים, מתקשה בהליכה" (עמ' 113 לתיק מוצגי הנתבעת 2).

 

52.לאור האמור לעיל, סבורני כי נכותו הרפואית האורתופדית של התובע 1 היא בעלת השלכה תפקודית בשיעור גבוה יותר מהנכות הרפואית, ואני מעריך אותה בשיעור של 45%.

 

53.בכך לא תם מסענו, שכן לתובע 1 נותרה נכות רפואית נפשית בשיעור של 25% בעקבות התאונה.

 

54.התובע 1 סיפר, כי הוא הפך לאדם עצבני, חסר סבלנות עם אנשים, סובל משינויי התנהגות (עמ' 11 שורות 9-13) ומתעורר הרבה בלילות (עמ' 10 שורה 31).

 

לדבריו, בשל מצבו הנפשי הוא אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי (עמ' 10 שורה 28 וכן עמ' 14 שורה 2).

 

עם זאת, כאשר עימתה ב"כ הנתבעות 1 ו – 3 את התובע 1, עם העובדה שאפילו מומחה בית המשפט לא קבע שהוא אינו כשיר לכל עבודה, השיב התובע 1: "את לא יכולה לקבוע לבן אדם שפגוע נפשית, יתעסק עם אנשים". (עמ' 14 שורה 5).

 

בנוסף, תחילה התעקש התובע 1 כי לאורך כל השנים מאז התאונה הוא נמצא במעקב פסיכיאטרי ואף מטופל טיפול תרופתי (עמ' 21 שורות 4-14), ואולם לאחר שעומת עם מסמכי קופת חולים שנערכו בעניינו, מהם עולה כי הוא הפסיק את המעקב הטיפולי – הנפשי כבר בינואר 2016 (עמ' 91 לתיק מוצגי התובע), וכי התעורר חשד, על סמך בדיקות מעבדה, כי הוא אינו נוטל את הטיפול התרופתי שנקבע לו, הוא נאלץ להודות כי הוא אכן הפסיק את המעקב הטיפולי (עמ' 22 18/09/19 שורות 24-30).

 

יוצא, אפוא, כי מאז ינואר 2016, התובע 1 אינו נוטל את הטיפול התרופתי נפשי שהומלץ לו ואינו נמצא במעקב טיפולי, דבר המעמיד בספק את היקף הפגיעה הנפשית הנטענת על ידיו.

 

התובע 1 הסביר, כי הוא הפסיק את הטיפול התרופתי מהטעם שהרופאה שטיפלה בו פגשה אותו ברחוב ושאלה אותו בפרהסיה לשלומו, כך שהוא אינו סומך עליה עוד (עמ' 22 שורות 24-30). כאשר נשאל מדוע לא ביקש להחליף רופא, השיב: "היא היחידה שמטפלת בקופת חולים שם" (עמ' 23 שורה 1). מיותר לציין, כי ההסבר שמסר התובע להפסקת הטיפול התרופתי אינו סביר, והמסקנה המתבקשת היא כי מצבו הנפשי אינו קשה כפי שהוא תיאר.

 

זאת ועוד, מעיון בתיעוד הרפואי שצורף עולה, כי התובע האדיר את הסימנים הנפשיים שנגרמו לו.

 

באחד המסמכים הרפואיים נרשם כי: "רושם שקיימת אגרווציה בסימנים וקווים אורגניים באישיותו" (עמ' 90 לתיק מוצגי התובע 1).

 

55.לא שוכנעתי, אפוא, כי הנכות הרפואית הנפשית שנותרה לתובע 1 היא בעלת השלכה תפקודית העולה על שיעור הנכות הרפואית, ואף לא זהה לה.

 

56.התובע 1 הגדיל לעשות עת הצהיר, כי יש ברשותו אישור מרופא תעסוקתי מטעם קופת חולים שהוא אינו כשיר לעבוד בעבודה כלשהי (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 18/09/19 שורות 7-9). דא עקא, אישור זה לא הוצג כראיה.

 

57.התובע 1 סיפר כי אחותו מסייעת לו בקניות בסופר ובניקיונות של ביתו (עמ' 10 שורות 17 ושורות 21-24), וכי הוא מסוגל לסחוב דברים קלים בלבד (עמ' 11 שורות 3-4).

 

אמנם, אחותו של התובע 1 אישרה את דברי אחיה בציינה כי בשל קשייו התפקודיים של התובע 1 הרי שאחת לשבועיים היא מבצעת עבורו קניית מוצרים מרוכזת בסופר ואף מכניסה את מוצרים לביתו (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 18/09/19 שורות 1-4) ופעם בשבוע או שבועיים היא גם מנקה לו את הדירה (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 18/09/19 שורות 6-7). 

 

יחד עם זאת, בקשה לקבלת קצבה מיוחדת, שהגיש התובע 1 למוסד לביטוח לאומי, נדחתה (עמ' 123 לתיק מוצגי הנתבעת 2), תוך שנקבע כי הוא אינו זקוק לעזרה (עמ' 23 שורות 31-32). התובע 1 אף אישר כי בעת ביקור נציגי המל"ל בביתו, אחותו לא נכחה שם למרות שלטענתו היא עוזרת לו לנקות, לבשל ולערוך קניות, והדבר מעורר תמיהה.

 

58.לאחר ששקללתי את כל הנתונים דלעיל, אני מעריך את נכותו התפקודית הכוללת של התובע 1 בגין התאונה נושא התביעה בשיעור של 55%.

 

 

בסיס השכר

 

59.התובע 1 החל עבודתו אצל הנתבעת 2 ביום 22/07/13, היינו שלושה שבועות טרם התאונה.

 

מתלוש השכר של חודש אוגוסט 2013 עולה, שאילו היה התובע 1 עובד חודש שלם אצל הנתבעת 2 הוא היה משתכר אצל הנתבעת 2 סך של 7,000 עד 7,500 ₪ לחודש (עמ' 38 לתיק מוצגי התובע 1).

 

כמו כן, בשבעת החודשים שקדמו לתאונה, עבד התובע בחברת מימון דוד בע"מ והשתכר שכר חודשי ממוצע בסך של 7,567 ₪.

 

לאור האמור ניתן אפוא לקבוע כי בסיס השכר של התובע 1 עומד על סך של 7,500 ₪ (8,000 ₪ על פי שערוך להיום).

 

 

הפסד שכר לעבר

 

60.כפי שכבר צוין לעיל, חודשיים לאחר התאונה הוכרז התובע 1 כפושט רגל, ומעמד זה נמשך עד שנת 2016.

 

מעדות התובע 1 עולה, כי בעקבות הכרזתו כפושט רגל, הוא נדרש לתת, אחת לחודשיים, פירוט אודות הכנסותיו. הכנסתו החודשית של התובע 1 באותה עת עמדה על סך של כ – 5,500 ₪, המורכבים מפנסיה משירות בתי הסוהר ומקצבה חודשית מהמוסד לביטוח לאומי. בהתאם להכנסתו זו, נדרש התובע 1 לשלם לקופת הפש"ר סך של 1,000 בחודש.

 

לטענת הנתבעת 2, לו היה התובע 1 עובד ומגדיל את הכנסתו החודשית, היה עליו לשלם לקופת הפש"ר סכום גבוה יותר מזה שהוא שילם בפועל, ובהינתן העובדה שהכנסה חודשית בסך של כ – 5,500 הספיקה לתובע 1, שחי בגפו, הרי שלא היתה לו כל סיבה ממשית לצאת לעבוד, ועל כן, התובע 1 אינו זכאי לפיצוי עבור הפסדי שכר לעבר. טענה זו אינה מופרכת ולמעשה לא נסתרה בראיות שהובאו מטעם התובע.

 

61.בהתחשב בכל הנתונים דלעיל, מצאתי לחלק את תקופת הפסדי העבר לשלוש תקופות משנה כדלקמן:

 

תקופה ראשונה – תקופה בת חודשיים ממועד התאונה ועד למועד הכרזתו של התובע 1 כפושט רגל, שבה היה התובע 1 באי כושר עבודה מלא ומאושפז במוסד שיקומי, בגינו הוא זכאי לפיצוי בסך של 16,000 ₪ [8,000 X 2 (חודשים)].

 

תקופה שנייה - התקופה שמתחילת הכרזתו של התובע 1 כפושט רגל ועד לביטול ההכרזה בתחילת שנת 2016 (לא נמסר מועד מדויק ועל כן, אניח לטובת התובע 1 כי ההכרזה בוטלה בתחילת שנת 2016), בגינה לא זכאי התובע 1 לפיצוי כלשהו.

 

תקופה שלישית – התקופה שמתום הכרזתו של התובע 1 כפושט רגל ועד למועד מתן פסק הדין, בגינה זכאי התובע 1 לפיצוי בסך של: 242,000 ₪ [55% X 8,000 ₪ X 55 (חודשים)].

 

ביחס להפסדי השתכרות לעבר יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, ביחס לכל אחת מהתקופות הנ"ל.

 

סך כל הפיצוי המגיע לתובע 1 ביחס לשלוש התקופות הנ"ל, בגין הפסד השתכרות לעבר, עומד על סך של 267,655 ₪.

 

 

הפסד שכר לעתיד

 

62.כאמור, קבעתי כי נכותו התפקודית של התובע 1 עומדת על שיעור של 55% ובסיס השכר לצורך חישוב הפסדי שכר לעתיד עומד על סך של 8,000 ₪.

 

במועד מתן פסק הדין התובע 1 כבן 59, ובשים לב לכך שהיה צפוי לעבוד עוד 8 שנים עד יציאתו לפנסיה, מקדם ההיוון הוא 85.

 

לפיכך, התובע 1 זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד בסך של : 374,000 ₪ = 85 X 55% X 8,000 ₪.

 

 

הפסד פנסיה

 

63.בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, מקובל לפסוק הפסדי פנסיה גלובאליים בשיעור של 12.5%.

 

לפיכך, התובע 1 זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה כדלקמן: 80,000 ₪.

 

 

כאב וסבל

 

64.בהתאם לקביעתי, לפיה שיעור הנכות הרפואית עומד על 48%, בתוספת תשעים וארבעה ימי אשפוז (ארבעה ימים בבית החולים סורוקה ושלושה חודשים במוסד שיקומי "גני עומר") וגילו של התובע (59), הרי שעל פי שילוש שיעור הפיצוי המתקבל לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, זכאי התובע 1 לפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 300,000 ₪.

 

 

עזרת צד ג' והוצאות רפואיות ונסיעה עבר ועתיד

 

65.בגין עזרת צד ג', הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, עתר התובע 1 לפיצוי בסך של 450,000 ₪ על דרך האומדנה. הנתבעת 2, מנגד, טענה כי עזרת צד ג' הוא רכיב נזק הטעון הוכחה מיוחדת אך זו לא הוצגה, ולחילופין יש לפסוק לזכות התובע פיצוי שלא עולה על סך של 15,000 ₪ בגין עזרת צד ג', בשים לב לכך שלתובע נכות תפקודית משמעותית בברך ימין שאינה קשורה לתאונה, בשים לב לכך שהמל"ל דחה את תביעת התובע 1 לקבלת קצבה מיוחדת ובשים לב לכך שעזרת אחותו של התובע 1 ניתנת כמחווה של אחות ופינוק ולא כצורך. כן טענה הנתבעת 2 כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות שכן התובע 1 זכאי לקבלת הטיפולים הרפואיים מהמוסד לביטוח לאומי.

 

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, אני קובע, על דרך האומדנה, את שיעור הפיצוי בגין עזרת צד ג', הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד, בסך של 100,000 ₪.

ניכויי מל"ל

 

66.מטעם התובע 2 הוגשה תעודת עובד ציבור ביחס לתגמולים ששולמו לתובע.

 

על פי התעודה, סך התגמולים ששולמו לתובע 1 על ידי התובע 2 הוא 1,221,991 ₪.

 

אף אחד מהצדדים האחרים לא ביקש לחקור את עורך התע"צ ולא סתר את טענת התובע בדבר גובה הניכויים.

 

לפיכך, אני קובע כי סכום הניכויים הוא 1,221,991 ₪.

 

 

גובה הפיצוי

 

67.להלן רכיבי הנזק שנפסקו:

 

א.הפסד שכר לעבר – 267,655 ₪.

 

ב. הפסד שכר לעתיד – 374,000 ₪.

 

ג.הפסד פנסיה – 80,000 ₪.

 

ד.כאב וסבל – 300,000 ₪.

 

ו.עזרת צד ג' + הוצאות רפואיות/נסיעה – 100,000 ₪.

 

 

סה"כ: 1,121,655 ₪.

 

68.יוצא אפוא כי הנזק שנגרם לתובע 1 נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

 

69.במצב דברים זה, ומשקבעתי כי המעביד (הנתבעת 1) אחראית לקרות הנזק יחד עם מעוול נוסף – צד שלישי (הנתבעת 2), הרי שבהתאם להוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי), התובע 1 זכאי לפיצוי שלא יפחת מ – 25% מגובה הנזק בו נושאת הנתבעת 2 על פי חלקה הנזיקי (שיעור של 85%).

 

לפיכך, התובע 1 זכאי לפיצוי בסך של 240,000 ₪ [25% X 85% X 1,121,655].

 

 

שאלת השיפוי

 

לאחר שהכרעתי בשאלות החבות והנזק, נותר להכריע במחלוקת הנוגעת לשאלת השיפוי בין הנתבעות עצמן.

 

 

 

מערכת היחסים החוזית

 

70.הנתבעת 2 טענה, כי אם תקבע אחריותה לקרות התאונה והיא תחויב בתשלום כלשהו, הרי שהיא זכאית לשיפוי מלא מאת הנתבעת 1, זאת בראש ובראשונה מכוח העילה החוזית, שכן לטענתה, הנתבעת 1 לקחה על עצמה, באופן בלבדי, את כל האחריות הנזיקית לכל נזק שייגרם למי מעובדיה, ובכללם לתובע 1.

 

71.הנתבעות 1 ו – 3 הכחישו את זכאות הנתבעת 2 לשיפוי מהן וטענו, כי הנתבעת 1 היא חברת כוח אדם החותמת על הסכמים רבים עם מאות מפעלים, אשר אמונים על ניסח ההסכמים, כמו במקרה הנדון, ועל כן, אין כל הגיון שהנתבעת 1 תיטול על עצמה אחריות מוחלטת לכל אשר קורה בחצרי מאות המפעלים בהם מועסקים עובדיה.

 

הנתבעות 1 ו - 3 הוסיפו וטענו, כי הנתבעת 2, שהיא זו שניסחה את ההסכם שנכרת בינה לבין הנתבעת 1, נמנעה מלהביא את מנסח ההסכם מטעמה כדי להוכיח את כוונת הצדדים ועל כן היא מנועה מלהעלות טענות באשר לכוונה הגלומה בהוראות ההסכם.

 

עוד טענו הנתבעות 1 ו – 3, כי מקריאת סעיפי ההסכם שנכרת בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2, ובמיוחד המילים "לפי כל דין", עולה, שהאחריות אשר נטלה על עצמה הנתבעת 1 כלפי המועסקים על ידיה מבחינת דיני הנזיקין איננה אחריות בהיקף מלא וגורף לכל נזקי העובדים מטעמה אצל הנתבעת 2, אלא רק אחריות בהיקף שמוטל עליה לפי כל דין, היינו אחריות בהיקף שמוטל על חברת כוח אדם בכובעה כחברת כוח אדם.

 

72.לצורך הכרעה במחלוקת שנפלה בין הצדדים, נפנה תחילה להוראות ההסכם לאספקת שירותי כוח אדם, שנכרת בין הנתבעת 1 (המכונה בהסכם "החברה") לבין הנתבעת 2 (נספח ב' לתיק מוצגי הנתבעת 2).

 

73.בהסכם נכללו ההוראות הבאות:

 

"7.2.החברה תנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים עפ"י הדין, הנהוג והמקובל, לשם שמירה על ביטחונם ו/או רכושם של הציבור, העובדים, המזמין, עובדי המזמין וצדדים שלישיים אחרים כלשהם על פי כל דין.

 

7.3.החברה תישא באחריות החוקית כלפי כל אדם או גוף שהוא (לרבות אלו הנקובים בפסקה 7.2 לעיל) לכל נזק לגוף או לרכוש הקשור במישרין או בעקיפין עם ביצוע השירותים ו/או עם חוזה זה ו/או עם ביצוע או אי ביצוע של פעולה כלשהי ע"י החברה ו/או העובדים ו/או כל הפועל מטעמה, וזאת גם אם מדובר בפעולה או בנושא שלא הוסכם אודותיהם במפורש על פי כל דין.

 

7.6.החברה בלבד אחראית כלפי כל המועסקים על ידה לפי כל דין, לרבות דיני העבודה והנזיקין. (ההדגשה שלי – ת.א.)"

 

74.מקריאת הלשון הפשוטה של הוראות ההסכם עולה, כי הנתבעת 1 נטלה על עצמה אחריות לפצות את עובדיה בגין כל נזק שייגרם להם במסגרת עבודתם אצל הנתבעת 2, וזאת בהיקף מלא וגורף.

 

הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעת 1 לסעיף 7.6 להסכם, המסתמכת על המילים "לפי כל דין", ולפיה האחריות המוטלת עליה היא בהיקף מצומצם (אחריות שהיקפה היא של חברת כוח אדם בכובעה כחברת כוח אדם), איננה פרשנות מתקבלת על הדעת, וזאת מהטעמים הבאים:

 

ראשית, השימוש במונח "בלבד" בא להדגיש, כי האחריות המוטלת על הנתבעת 1 היא בהיקף מלא וגורף, ולא בהיקף מצומצם שמוגבל לאחריות נזיקית של חברת כוח אדם בכובעה כחברת כוח אדם. חזקה על מנסח ההסכם שלא השחית מילותיו לריק וכאשר הוסיף את המילה "בלבד", לאחר אזכורה של הנתבעת 1, הוא התכוון לכך שהנתבעת 1 היא זו שתישא לבדה במלוא היקף האחריות בשל כל נזק שייגרם למי מעובדיה המוצבים לעבוד אצל הנתבעת 2.

 

שנית, האחריות שנטלה על עצמה הנתבעת 1 חלה גם על פעולות שלא הוסכם אודותיהם במפורש על פי כל דין.

 

שלישית, לא כתוב בהסכם שהאחריות היא "לפי הדין", אלא כתוב "לפי כל דין, לרבות דיני העבודה והנזיקין", ובכך יש כדי להוביל למסקנה שהיקף האחריות המוטלת על הנתבעת 1 אינו מוגבל לאחריות הנזיקית המוטלת לפי הדין על חברות כוח אדם בכובען כחברות כוח אדם, אלא אחריות רחבה יותר, היונקת כוחה גם מפרופסיות אחרות.

 

צבר הטעמים האמור מוביל למסקנה, שאינה משתמעת לשני פנים, ולפיה האחריות שנטלה על עצמה הנתבעת 1 היא מלאה וגורפת, היינו אינה מוגבלת לאחריות נזיקית המוטלת על חברת כוח אדם בכובעה כחברת כוח אדם.

 

75.לאור מסקנתי, לפיה מלשון סעיפי ההסכם עולה כי הנתבעת 1 נושא באחריות בהיקף מלא וגורף לכל נזק שייגרם למי מעובדיה המוצבים לעבודה אצל הנתבעת 2, ולא בהיקף המוגבל לאחריות חברת כוח אדם בכובעה כחברת כוח אדם, לא ראיתי מקום לזקוף לחובת הנתבעת 2 את העובדה שהיא לא העידה את מי שניסח מטעמה את ההסכם.

 

76.דווקא הנתבעת 1 היא זו שכשלה בהבאת ראיות להוכיח כי הפרשנות של סעיפי ההסכם שונה מזו המתבקשת מקריאת לשון סעיפי ההסכם.

 

הנתבעת 1 העידה מטעמה את מנהל קשרי הלקוחות שלה, שעוסק, בין היתר, בהסכמים שכרתה הנתבעת 1 עם חברות אחרות.

 

דא עקא, במסגרת חקירתו הנגדית של העד מטעם הנתבעת 1 התברר, כי הוא לא ערך את ההסכם שנכרת בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2, הוא לא היה שותף לניסוחו והוא אף אינו חתום עליו (עמ' 33 שורות 27-28 ועמ' 37 שורה 17). במצב דברים זה, ולאור התנגדות מפורשת של הנתבעת 2 לכל עדות סברה, הגעתי למסקנה כי עדות העד על פרשנות הוראות ההסכם, שנערך לפני כעשור, היא בבחינת עדות סברה אסורה ועל כן, לא התרתי את העדות בנקודה זו.

 

77.הנתבעת 1 הוסיפה, כאמור, וטענה, כי אין הגיון שהיא תישא באחריות על רשלנות של הנתבעת 2.

 

גם דינה של טענה זו להידחות.

 

הנתבעת 1 היא חברת כוח אדם ומטרתה לספק עובדים לחברות אחרות, ובכללן לנתבעת 2. במצב דברים זה, וכדי לזכות בחוזה לאספקת עובדים לנתבעת 2, דווקא סבירה מאוד הסכמתה של הנתבעת 1 ליטול על עצמה את האחריות לרשלנות הנתבעת 2 כלפי עובדי הנתבעת 1. לא בכדי גם סוכמה התמורה בהתאם.

 

כבר נפסק כי:

 

"מקום ששניים התקשרו מרצון בחוזה והסכימו ביניהם שאחד מן השניים יישא במלוא הנזק, תהא אשר תהא מידת אשמתו של השני, מה טעם יתערב בית המשפט וישנה את תוצאות ההסכם" (ע"א 675/75 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי, פ"ד לא (3) 225, 230).

 

78.המסקנה העולה מהמקובץ היא, כי על פי מערכת היחסים החוזית שבין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2, הנתבעת 1 התחייבה לשאת באחריות, בהיקף מלא וגורף, לכל נזק שייגרם למי מעובדיה המוצבים לעבודה במפעל של הנתבעת 2.

 

 

מערכת היחסים הביטוחית

 

79.הנתבעת 2 הוסיפה וטענה, כי היא זכאית לשיפוי מלא מאת הנתבעת 1, גם מכוח מערכת היחסים הביטוחית שהתגבשה בין הצדדים, שכן הנתבעת 1 ביטחה את עצמה, את העובדים שלה, גם אלו שנשלחו לעבוד אצל הנתבעת 2, וכן את הנתבעת 2 עצמה, בביטוח חבות מעבידים ובביטוח חבות כלפי צד ג', המהווים ביטוחים קודמים וראשוניים לכל ביטוח אחר.

 

הנתבעות 1 ו – 3 שללו את זכות השיפוי של הנתבעת 2 גם מכוח העילה הביטוחית, וטענו בהקשר זה, כי לא מתקיימים התנאים לתחולת הכיסוי הביטוחי: ראשית, לא נקבעה חבות הנתבעת 1, ושנית הכיסוי הביטוחי בגין חבות מעבידים חל על הנתבעת 1 רק במקרים שבהם הנתבעת 2 נושאת בחובות כמעביד כלפי מי מעובדי הנתבעת 1, בעוד שאף גורם בתביעה לא טען כי הנתבעת 2 נושאת בחובות כמעביד.

 

80.בהוראת סעיף 8.1 להסכם (נספח ב' לתיק מוצגי הנתבעת 2), שעניינה ביטוחים, צוינו הדברים המצוטטים להלן:

 

"לא יאוחר מאשר 7 (שבעה) ימים מחתימת חוזה זה, ובכל מקרה לפני תחילת אספקת השירותים, תבטח החברה על חשבונה, את עצמה ואת עובדי החברה המוצבים לעבודה אצל המזמין, בביטוח חבות מעבידים לעובדי החברה וביטוח צד ג' על פי הדין, בגין כל נזק או הפסד העלולים להיגרם להם בקשר עם חוזה זה ו/או בקשר עם אופן אספקת השירותים ו/או בגין כל נזק או הפסד אשר החברה עשויה להימצא אחראית לו לפי חוזה זה ו/או לפי כל דין, או שהמזמין עלול להיתבע בקשר אליו, וזאת בחברת ביטוח אשר המזמין יסכים לה . . . .".

 

81.בהתאם להוראת סעיף 8.1 להסכם שנכרת בין הצדדים, הפיקה הנתבעת 1 עבור הנתבעת 2, שתי פוליסות: האחת היא פוליסת ביטוח חבות מעבידים, והשניה, שאינה רלוואנטית לענייננו, היא פוליסת חבות כלפי צד שלישי (נספח ג' לתיק מוצגי הנתבעת 2). שתי הפוליסות תקפות למועד האירוע.

 

82.באישור עריכת הפוליסות צוין, ביחס לביטוח חבות מעבידים, כדלקמן:

 

"ביטוח חבות מעבידים לביטוח חבות הקבלן (הנתבעת 1 – ת.א.) על פי הדין בישראל בגין פגיעה גופנית (כולל מחלה) שתגרם לעובדו תוך כדי ועקב עבודתו אצלו (ומבלי לגרוע מכלליות האמור כולל גם בעת העסקתם בחצרו חסין אש) . . . הכיסוי הורחב לכלול את חסין אש כמבוטח נוסף, וזאת במידה ויטען כי הינה נושאת בחובות כמעביד כלפי מי מעובדי הקבלן. בכיסוי זה בוטלה כל הגבלה בדבר חבות הנובעת מעבודות בגובה ובעומק, שעות עבודה, קבלנים, קבלני משנה ועובדיהם, פתיונות ורעלים וכן בדבר העסקת נוער כחוק (ההדגשה שלי – ת.א.)".

 

83.לטענת הנתבעת 1, שני תנאים אפוא צריכים להשתכלל כדי להחיל את הכיסוי הביטוחי, לו התחייבה הנתבעת 1, על הנתבעת 2.

 

התנאי הראשון הוא, כי תקבע שהנתבעת 1 נושאת, אף היא, באחריות, כלשהי לקרות האירוע.

 

התנאי השני להשתכללות הכיסוי הביטוי הוא, כי ייקבע שהנתבעת 2 נושאת בחובות כמעביד כלפי התובע 1.

 

84.הגם שאינני סבור כי לשון המסמך דורשת תנאי, לפיו תקבע אחריות של הנתבעת 1 לקרות האירוע, כדי להחיל את הכיסוי הביטוחי גם על הנתבעת 2, הרי שלא נדרשת הכרעה בעניין זה שכן, כפי שפירטתי באריכות לעיל, הנתבעת 1 נושאת, גם היא, באחריות לקרות האירוע נושא התביעה.

 

85.אשר לתנאי השני, לפיו צריך להיקבע כי הנתבעת 2 נושאת בחובות כמעביד כלפי התובע 1 – גם בעניין זה קבעתי לעיל, כי יש לראות בנתבעת 2 מעביד של התובע 1, לצורך פקודת הנזיקין, ומכוח זאת מוטלות עליה חובות זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע 1. בהקשר זה יש לדחות את טענת הנתבעת 1, לפיה אף גורם לא טען שהנתבעת 2 היא מעביד. התובע 2 טען בסיכומיו, כי הנתבעת 2 היתה המעסיק בפועל של התובע 1, וגם הנתבעת 1 עצמה טענה כי לנתבעת 2 שליטה מלאה על אופן עבודתו של התובע 1 וכזכור, "מעביד", על פי פקודת הנזיקין, הוא מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה מלאה על אופן העבודה של אותו אדם.

 

86.שני התנאים להשתכללות הכיסוי הביטוחי ביחס לחבות מעבידים, הנטענים על ידי הנתבעת 1, חלים בענייננו. הנה כי כן, גם על פי מערכת היחסים הביטוחית, הנתבעת 1 התחייבה לשפות את הנתבעת 2 בגין כל נזק שייגרם למי מעובדיה המוצבים לעבודה אצל הנתבעת 2.

 

87.שאלה נוספת הטעונה הכרעה היא האם הכיסוי הביטוחי לו התחייבה הנתבעת 1 כלפי הנתבעת 2 הוא כיסוי ביטוחי ראשוני אם לאו.

 

88.הנתבעת 2 טענה כי מדובר בכיסוי ביטוחי ראשוני, ואילו הנתבעות 1 ו – 3 טענו כי הראשוניות אינה חלה במקרה הנדון.

 

89.מצד אחד, בגוף מסמך אישור הביטוחים (נספח ג' לתיק מוצגי הנתבעת 2), לפני המקום המיועד לחתימה, צוין כי:

 

"הכיסוי בפוליסה נחשב ביטוח ראשוני (PERLINARY) והינו קודם לכל ביטוח דומה אשר נערך על ידי חסין אש או עבורה ואנו מוותרים על כל דרישה או טענה לשיתוף ביטוחי חסין אש בכיסוי . . . ."

 

לאחר הוראה זו, כמו גם הוראות נוספת, מצויות שתי חותמות וחתימה: חותמת אחת של הנתבעת 3 עם חתימה, וחותמת נוספת של נציגה של הנתבעת 3, גב' יפה ברסנו.

 

90.מצד שני, בסוף מסמך אישור הביטוחים, לאחר החתימות והחתימה, הוסף קטע בדפוס, ככל הנראה באמצעות חותמת, בו נכתב כדלקמן:

 

"הפוליסה שלנו היא פוליסה ראשונית והינה קודמת לכל ביטוח שנערך על ידי המזמין – אך ורק בכל הקשור למעשי ו/או מחדלי המבוטח הראשי".

 

91.הנתבעת 2 טענה, כי התוספת המודפסת שהוספה בסוף מסמך אישור הביטוחים, בצורה של חותמת, ואשר סותרת את ההוראות הכלולות במסמך עצמו, צריכה להתפרש לטובת המבוטח, היינו לטובת הנתבעת 2, קל וחומר כאשר הנתבעת 1 לא הביאה כל ראיה לסתור את הוראות ההסכם, לפיהן מדובר בביטוחים ראשוניים.

 

הנתבעות 1 ו – 3 טענו, מנגד, כי טענת הנתבעת 2, לפיה התוספת שהוספה בסוף המסמך בצורה של חותמת הוספה במועד לא ידוע המאוחר להנפקת האישור על הביטוחים, היא טענה שהועלתה לראשונה רק בסיכומים מטעמה ועל כן היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. עוד טענו הנתבעות 1 ו – 3, כי הנתבעת 2 לא העידה מטעמה את נציגתה האחראית על הביטוחים להוכיח כי התוספת הוספה לאחר החתימה על אישור הביטוחים, וכי מכל מקום התוספת אינה סותרת את ההוראה שבגוף ההסכם אלא מבהירה את גבולותיה, היינו הראשוניות הינה עד לגובה שיעור אחריותה של הנתבעת 1.

 

92.המחלוקת בין הצדדים בדבר תחולת התוספת שהוספה בסוף המסמך טעונה הכרעה עובדתית ביחס למועד שבו היא הוספה.

 

93.הנטל להוכיח כי התוספת הוספה למסמך אישור הביטוחים במעמד חתימת הצדדים על המסמך מוטל על הצד שמבקש להסתמך על תוספת זו, ולענייננו מוטל על הנתבעות 1 – 3.

 

94.לאחר שבחנתי את הראיות, שוכנעתי, כי הנתבעות 1 ו – 3 לא הוכיחו, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי התוספת המודפסת בסוף מסמך אישור הביטוחים הוספה במעמד חתימת נציגת הנתבעת 3 על האישור.

 

95.ראשית, התוספת לא נכתבה על פני שורות שלמות ובאותו גופן כמו שאר הוראות ההסכם.

 

96.שנית, בעוד שההוראה בדבר ראשוניות הביטוח, הכלולה בתוך ההסכם, נוקבת בשמה המפורש של הנתבעת 2, הרי שהתוספת המודפסת נעדרת אזכור שמה של הנתבעת 2.

 

97.שלישית, הנתבעות 1 ו – 3 לא העידו את העדה הרלוואנטית להוכחת טענתם.

 

כפי שצוין לעיל, מי שחתומה על מסמך אישור הביטוחים מטעם הנתבעת 3 היתה הגב' יפה ברסנו.

 

דא עקא, הגם שהגב' ברסנו זומנה לעדות על ידי הנתבעות 1 ו – 3 ואף התייצבה לדיון אליו זומנה, בסופו של יום הודיעו הנתבעות 1 ו – 3 שהן מוותרות על העדתה, וזאת לא לפני שב"כ הנתבעות 1 ו – 3 שוחח עמה מחוץ לאולם בית המשפט (עמ' 39 שורות 3-6).

 

הגב' ברסנו נחקרה חקירה נגדית על ידי הנתבעת 2 (על פי היתר שניתן לה בהחלטת בית המשפט), ובחקירתה הנגדית אישרה כי היא לא הביאה עמה את תיק הפוליסה (עמ' 39 שורה 17), כי היא אינה זוכרת את נסיבות עריכת הפוליסה (עמ' 40 שורות 9-12), וכי את אישורי הביטוח היא לא כתבה אלא קיבלה ככתבם וכלשונם (עמ' 40 שורות 5-6).

 

הנה כי כן, העדה המשמעותית ביותר שיכולה היתה לתמוך בטענות הנתבעות 1 ו – 3 לא רק שלא העידה מטעם הנתבעות 1 ו – 3, אלא שהתקשתה לשפוך אור על המחלוקת האמורה.

 

הנתבעת 1 הלינה על כך שהעדה הביאה עמה מסמכים ואולם הנתבעת 2 לא דרשה את הצגתם. לא ברורה לי טרוניה זו, שהרי אם היתה חשיבות בהצגת המסמכים יכלו הנתבעות 1 ו – 3 להעיד את העדה ולהגיש את המסמכים הרלוואנטיים.

 

98. מכל המקובץ שוכנעתי, כי לא עלה בידי הנתבעות 1 ו – 3 להוכיח שהתוספת המודפסת בסוף המסמך התווספה במעמד החתימה על המסמך.

 

לאור הספקות שהתעוררו באשר למועד שבו הוספה התוספת, לא ראיתי מקום לתת לתוספת זו משקל כלשהו.

 

99.למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי ההוראה שבתוספת עומדת בסתירה להוראה שבגוף מסמך אישור הביטוחים, שנוסח על ידי הנתבעת 3. במקרה כזה, יש להחיל את הכלל של פירוש חוזה לרעת מנסחו, בהתאם להוראת סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973.

 

100.לאור כל האמור לעיל, משביטחה הנתבעת 3 גם את הנתבעת 2 בביטוח חבות מעבידים, וביטוח זה הינו ביטוח ראשוני, ומשנקבע כי הנתבעת 1 נושאת אף היא באחריות נזיקית לקרות האירוע, הרי שהנתבעת 3 חבה גם בחלקה הנזיקי של הנתבעת 2.

 

 

תביעת התובע 2

 

101.התובע 2 הגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבעת 2 עבור גימלאות ששילם לתובע מספר 1 עקב התאונה נושא כתב התביעה.

 

102.הנתבעת 2 הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעות 1 ו – 3 וטענה, כי ככל שתושת עליה אחריות לקרות התאונה, הרי שהיא זכאית מהנתבעות 1 ו – 3 לשיפוי בגין כל סכום שבו היא תחויב לשלם לתובע 2.

 

את זכאותה הנטענת לשיפוי מהנתבעות 1 ו – 3, גם ביחס לסכומים שייפסקו בתביעת התובע 2, ביססה הנתבעת 2 על הוראה הכלולה במסמך אישור הביטוחים שהופק על ידי הנתבעת 3, ולפיה הביטוח שחל עליה אינו מוגבל מפני תביעת תחלוף מן המוסד לביטוח לאומי.

 

103.הנתבעת 1 טענה, כי בהיותה המעסיק הפורמאלי של התובע 1 הרי שהיא מבוטחת אצל התובע 2 ובהתאם לכך, התובע 2 אינו זכאי לשיפוי ממנה.

 

כן טענה הנתבעת 1, כי בהתאם להוראת סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995, ולפסיקה אליה הפנתה, הנתבעת 2 מנועה מלהגיש נגדה הודעת צד ג' במסגרת תביעת השיבוב של התובע 2, ובשים לב לכך שהנתבעת 3 נכנסת בנעליה של הנתבעת 1, הרי שהנתבעת 2 גם מנועה מלהגיש הודעת צד ג' נגד הנתבעת 3 במסגרת תביעת השיבוב של התובע 2.

 

בנוסף טענה הנתבעת 1, כי ההוראה עליה מסתמכת הנתבעת 2 מתוך המסמך של אישור הביטוחים, בדבר היעדר הגבלה מפני תביעת תחלוף של המוסד לביטוח לאומי, אינה רלוואנטית שכן הוראה זו מתייחס לביטוח החבות כלפי צד ג' ולא לביטוח חבות מעבידים, שהוא הביטוח הרלוואנטי לעניינה של הנתבעת 2.

 

104.במחלוקת שנתגלעה בין הנתבעות מצאתי לקבל את טענות הנתבעות 1 ו – 3 ולדחות את טענות הנתבעת 2.

 

105.הנתבעת 1 היא המעביד הפורמאלי של התובע 1 והיא זו ששילמה לתובע 2 את דמי הביטוח הלאומי עבור המבוטח, הוא התובע 1.

 

בנסיבות אלו, ובהתאם להוראות סעיפים 82(ג) לפקודת הנזיקין ו – 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, התובע 2 אינו יכול לשבב מהנתבעת 1 את הגמלאות שהוא ששילם לתובע 1, אולם הוא יכול להגיש תביעת שיבוב כנגד צד ג' שאחראי אף הוא לנזק, ולענייננו כנגד הנתבעת 2 (ראו גם רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג (5) 145, 155-156).

 

סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן:

 

"היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש גם עילה לחייב את המעביד, נוסף לצד שלישי, לשלם פיצויים לזכאי לגמלה לפי פקודת הנזיקין, לא יהיה הצד השלישי זכאי לתבוע מהמעביד להשתתף בתשלום הפיצויים שהצד השלישי חייב בו לפי סעיף 328(א), על אף הוראות סעיף 84 לפקודה האמורה, וסכום הפיצויים האמור יוקטן בסך שבו היה המעביד חייב בהשתתפות בתשלום הפיצויים אילולא הוראות סעיף זה".

 

106.נוכח קביעתי כי הנתבעות 1 ו – 2 נושאות באחריות לקרות התאונה, ובהתאם להוראת סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי, הנתבעת 2, שהיא בבחינת צד ג', אינה יכולה להגיש הודעת צד ג' כנגד המבוטח או כנגד המעביד ששילם את דמי הביטוח עבור המבוטח.

 

107.הנתבעת 2 טענה, כאמור, כי פוליסת הביטוח שבה היא היתה מבוטחת אצל הנתבעת 3 ביטלה את ההגבלה להגשת תביעת תחלוף כלפי המוסד לביטוח לאומי. אלא שדין טענה זו להידחות, מהטעם שההוראה בדבר ביטול ההגבלה על הגשת תביעת תחלוף כנגד תביעת המל"ל מופיעה בפוליסת הביטוח לחבות כלפי צד ג', אך לא בפוליסת הביטוח לחבות מעבידים, שהיא הפוליסה הרלוואנטית לענייננו.

 

לשון אחרת, פוליסת ביטוח חבות מעבידים, שהפיקה הנתבעת 1 לנתבעת 2 אינה מכסה את תביעת התובע 2 כנגד הנתבעת 2.

 

108.לאור האמור לעיל, דין תביעת ההודעה לצד ג', שהגישה הנתבעת 2 כנגד הנתבעות 1 ו – 3 ביחס לתביעת התובע 2, להידחות.

 

109.בהתאם להוראות סעיפים 330 ו – 331 לחוק הביטוח הלאומי, תביעת התובע 2 חלה רק על 75% מחלקה הנזיקי של הנתבעת 2.

 

יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בפרשת מנשה:

 

"זכותו של המל"ל לתבוע פיצוי מן המזיק בגין גמלה ששילם לניזוק קיימת מכוח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי. סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי הניזוק זכאי ליהנות מסכום השווה ל – 25% מהפיצויים שנפסקו לו, באוצם המקרים שבהם קיימת למוסד זכות חזרה על הצד השלישי ושיעור גמלאות המל"ל הוא בשיעור של 75% מסכום הפיצויים או בשיעור גבוה יותר . . . " (ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל ואח' נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (4) 677, 680-681).

 

110.הנתבעת 2 הוסיפה וטענה, כי תביעת התובע 2 הוגשה על בסיס נכות בשיעור של 34% ולא על בסיס נכות בשיעור של 84%, שהיא הנכות שבסופו של יום הוענקה לתובע 1, ועל כן, תביעת התובע 2 מוגבלת לסכום של 448,658 ₪ בלבד, וכל סכום גבוה יותר מהווה הרחבת חזית אסורה.

 

גם דינה של טענה זו להידחות, שכן התובע 2 הודיע, בסעיף 19 לכתב התביעה מטעמו, את הדברים הבאים:

 

"עוד מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע, כי במידה והתובע יידרש לשלם לנפגע סכומים גבוהים יותר מהסכומים האמורים לעיל, לרבות באם יתווספו פרטי נזק נוספים ו/או ישתנו הסכומים ו/או יתגלו פרטים ו/או פרטי נזק נוספים וכי יש להגדיל בהתאם את הגמלאות שיש לשלם לנפגע ו/או שינוי אחר, תחול זכות השיבוב אף על סכומים אלה והתובע יהיה זכאי לקבלם מהנתבעת ו/או מי מטעמה."

 

לאור הדברים המצוטטים לעיל, תביעת התובע 2 על בסיס נכות בשיעור גבוה יותר מ – 34% אינה מהווה הרחבת חזית אסורה.

 

111.לפיכך, התובע 2 זכאי לפיצוי מהנתבעת 2 בסך של 715,000 ₪ [75% X 85% X 1,121,655].

 

 

סוף דבר

 

 

מכל המקובץ, אני מקבל את תביעת התובע 1 ופוסק לו פיצוי בסך של 240,000 ₪.

 

על הסכום שנפסק לעיל לטובת התובע 1, יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ וכן האגרה ששולמה בעת פתיחת ההליך. על ההוצאה בגין האגרה, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום בקופת בית המשפט ועד לפירעון בפועל.

 

אני מקבל את ההודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת 2 נגד הנתבעות 1 ו –  3 (צדדי ג' 1 ו 2), ביחס לתביעת התובע 1, ובהתאם קובע, כי הנתבעות 1 ו – 3, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע 1 את סכום הפיצוי שנפסק לעיל.

 

אני מקבל את תביעת התובע 2 כנגד הנתבעת 2 ודוחה את ההודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת 2 נגד הנתבעות 1 ו – 3 (צדדי ג' 1 ו 2) ביחס לתביעת התובע 2. בהתאם, הנתבעת 2 היא זו שתשלם לתובע 2 סך של 715,000 ₪.

 

על הסכום שנפסק לעיל לטובת התובע 2, יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בתוספת מע"מ וכן האגרה ששולמה בעת פתיחת ההליך. על ההוצאה בגין האגרה, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום בקופת בית המשפט ועד לפירעון בפועל.

 

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעות 1 ו – 3 הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ בגין דחיית ההודעה לצד ג', שהוגשה כנגד הנתבעות 1 ו – 3 ביחס לתביעת התובע 2.

 

מזכירות בית המשפט תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

 

ניתן היום, י"ז סיוון תש"פ, 09 יוני 2020, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ