אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עמ"א 67184-02-19 מדינת ישראל נ' אליעזר

עמ"א 67184-02-19 מדינת ישראל נ' אליעזר

תאריך פרסום : 24/06/2020 | גרסת הדפסה
עמ"א
בית משפט השלום צפת
67184-02-19
14/01/2020
בפני השופטת:
דוניא נסאר

- נגד -
המבקשת:
מדינת ישראל
עו"ד ויסאם פארס
המשיב:
אליעזר בוצר
עו"ד רוני דובר
החלטה
 

בפניי בקשה למתן צו הריסה ללא הליך פלילי לפי סעיף 239(א)(4) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ו/או חוק התכנון והבניה).

 

הבקשה וטענות הצדדים

 

בחודש פברואר 2019 הוגשה בקשה על ידי המבקשת למתן צו הריסה בלא הליך פלילי לפי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, למבנה בשטח של כ-240 מ"ר הבנוי מאבן לקט מקומית, עץ ופחים, המצוי בחלקה 13, גוש 13921 ביער הבעל שם טוב הסמוך לצפת, נ.צ. 245445/765148, (להלן: "המבנה" או "העבודה האסורה"). המבנה בנוי על קרקע חקלאית מוכרזת, בייעוד קרקע יער נטע אדם קיים (להלן: "המקרקעין"). עוד נטען כי מדובר בקרקע חקלאית מוכרזת לפי התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, ובתור כזו היא בעלת חשיבות תכנונית גבוהה במיוחד מעצם טיבה וישנו עניין ציבורי מיוחד במתן הצו.

 

נטען כי המבנה הוקם ללא היתר כדין מאת הועדה לתכנון ובניה "מרום הגליל" ובניגוד להוראות התכניות החלות על המקרקעין ובסטייה מהן.

 

עוד צוין בבקשה כי המבנה אינו בשימוש והיה קיים עוד בשנת 2012 כך שחלפה תקופת ההתיישנות ואין היתכנות להגשת כתב אישום כנגד המשיב אשר רכש את הזכויות במקרקעין עליהם מצוי המבנה בשנת 2014.

 

לטענת המבקשת, מאחר והמבנה אינו בשימוש מונע הדבר מן המבקשת מלהגיש כתב אישום בגין עבירת השימוש. , ובנסיבות, אי מתן הצו יותיר את תוצאות המעשה האסור על כנן, יגרום לפגיעה קשה בסדר הציבורי ובאין יכולת להביא את העבריין לדין יוותרו פירות המעשה האסור בשטח.

 

לעניין האינטרס הציבורי המיוחד, הפנה ב"כ המבקשת לע"פ 3490/97 אליהו יצחק נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר-סבא (מיום 03.02.98),(להלן: "ענין יצחק"), בו מנה בית המשפט העליון רשימה לא ממצה של שיקולים ציבוריים שעל בית המשפט לשקול טרם מתן צו כאמור. עוד נטען כי בפסיקה מאוחרת הורחבו השיקולים הציבוריים על ידי בית המשפט ונפסק כי לעיתים השיקולים התומכים במתן צו ההריסה עולים בבירור מנסיבות המקרה והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד.

 

לסיכום טען ב"כ המבקשת כי מתקיימים שלושת התנאים המנויים בסעיף 239 לחוק ומשכך יש להיעתר לבקשה.

 

המשיב התנגד למתן הצו המבוקש וטען כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין סעיף 239 לחוק.

 

ובתגובתו אישר כי הוא הבעלים של המקרקעין, וכי אומנם הבעלות משותפת במושע, בפועל חולקו השטחים לפני שנים רבות.

 

עוד נטען כי המבנה קיים לפחות משנת 1998 לפני כניסתה לתוקף של תמ"א 22, כי המשיב רכש את זכות הבעלות במקרקעין בשנת 2007 כאשר במקום היה כבר בנוי דיר ומבנים, השטח היה מגודר והיו עליו קרוואנים.

 

עוד ציין המשיב כי בשנת 2017 הגישה קק"ל תביעה להריסת המבנים בשטח בתיק 7099-08-17 בבית משפט השלום בעפולה וכי התיק תלוי ועומד, וכי התנהגות המבקשת לוקה בחוסר תום לב שכן בהליך זה יש ניסיון לעקוף הליך שיפוטי אחר כאשר המדינה עומדת מאחורי שני ההליכים.

 

ב"כ המשיב הפנה לפסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, עפמ"ק (י-ם) 31946-01-19 חיה קרפ נעמן נגד מדינת ישראל (מיום 03.03.19), וטען כי גם במקרה כאן מדובר בשיהוי ניכר שכן מדובר בתוכנית שאושרה לפני שנים רבות כאשר הדיר היה קיים במקום וכי במקרה זה המדינה נקטה בהליך אזרחי, ואך בשל קשיים באותו הליך החליטה לפעול במישור המנהלי הדרקוני ובכך יש חוסר תום לב.

 

ב"כ המשיב ביקש לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

 

בסיכומיה, טענה במבקשת כי על אף שמתנהל נגד המשיב הליך אחר מול הקק"ל אין כל מניעה להגיש בקשה לצו הריסה ללא הרשעה.

 

באשר לטענת השיהוי בקש ב"כ המבקשת לדחותה שכן פעולות החקירה נעשו בשנת 2017 ונמשכו בשנת 2018 ואין כל שיהוי המצדיק את דחיית הבקשה, ובשים לב כי עסקינן בהליך מנהלי, אין בטענת השיהוי בה כדי להותיר את המבנה על כנו.

 

גם ב"כ המשיב חזר בסיכומיו על הטענות שהעלה בתגובתו לבקשה והוסיף כי העד המפקח לא יכול היה להצביע על צורך מיוחד בקרקע נשוא הבקשה מלבד העובדה כי הוכרזה כיער.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

בפרק י', בתיקון 116 לחוק התכנון והבניה שנכנס לתוקפו בחודש אוקטובר 2017, שעניינו פיקוח אכיפה ועונשין, הוחלף סעיף 212, שהיה קיים בחוק לפני התיקון, בסעיף 239 לחוק התכנון והבניה אחרי התיקון, וזו לשונו של הסעיף:

 

239.(א)בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובלבד שיש עניין ציבורי מיוחד במתן הצו ומתקיים אחד מאלה:

(1)לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה, בשקידה סבירה;

(2)לא ניתן או שאין זה מעשי למסור לאדם הזמנה לדין, בשקידה סבירה;

(3)לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבודה האסורה;

(4)מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר-עונשין, לרבות בשל התיישנות שחלה על עבירת העבודה האסורה;

(5)התובע החליט כי נסיבות המקרה בכללותן אינן מתאימות להמשך חקירה או להעמדה לדין פלילי לפי סימן ו'.

(ב)הוראות סעיף 226(ב) יחולו לגבי המצאת צו הריסה לפי סעיף קטן (א), בשינויים המחויבים.

(ג)צו הריסה לפי סעיף קטן (א) יבוצע בידי היחידה הארצית לאכיפה, הוועדה המקומית או רשות מקומית המוסמכת לאכיפה, ובלבד שחלפו 21 ימים לפחות ממועד המצאת הצו.

 

על תכליתו של סעיף 212 לחוק לפני התיקון, עמד בית המשפט בע"פ (י-ם) 4588/09 מוחמד חאפז אלדבעאת נגד מדינת ישראל (מיום 19.08.09), (להלן: ע"פ אלדבעאת") וכך נאמר שם:

"ייחודו של סעיף 212 לחוק הִנו באפשרות ליתן את הצווים אף שלא במסגרת גזר-דין, זאת באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה שבסעיף 212. מטרתו של צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, דומה לתכלית שביסוד הצווים לפי סעיף 205 לחוק, קרי – סילוק המפגע התכנוני, התאמת הבנייה לתכנית המתאר ומניעת הפקת הנאה מבנייה שבוצעה תוך הפרת החוק." 

 

על הדברים האמורים חזרו בתי המשפט השונים גם לאחר תיקון 116 לחוק, בהקשר של סעיף 239 שהחליף את סעיף 212 לחוק.

 

ברע"פ 8025/09 שהוגש על ע"פ אלדבעאת (מיום 26.01.10), ואשר אליו הפנה ב"כ המבקשת, נקבע כי לשם מתן צו הריסה ללא הליך פלילי יש צורך בהתקיימותם של שלושה תנאים:

 

"לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, יש להצביע על קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד – נעברה עבירה בבניין לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני – תחולה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי – שנקבע בפסיקה, קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה."

 

גם לפי לשון 239 אחרי התיקון, על המבקש צו הריסה שיפוטי ללא הליך פלילי להוכיח את התקיימותם של שלושה תנאים במצטבר:

 

האחד - מדובר בעבודה אסורה שהתבצעה ללא היתר בנייה או בסטייה ממנו.

השני – מתקיימת אחת החלופות המנויות בסעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה.

והשלישי – הוכחת קיומו של "עניין ציבורי מיוחד", המצדיק את הריסה העבודה האסורה.

 

לצד האמור יש לזכור כי גם אם יוכח כי התקיימו שלושת התנאים האמורים, ביהמ"ש יהיה רשאי לתת צו ולא חייב.

דיון והכרעה

 

כאמור הצדדים מיקדו את טענותיהם בשאלת קיומו של אינטרס ציבורי מיוחד בהריסת המבנה. אל מול האינטרס הציבורי, שיידון גם בהמשך, עומדים שיקוליו האישיים של המתנגד להריסה, המשיב בעניינו.

 

על ההבדלים בין סוגי צווי ההריסה לפני ואחרי הרשעה, עמדו בתי המשפט, במספר רב של פסקי דין. ברע"פ 124/01 זאב ניקר נגד מדינת ישראל (מיום 21.02.02), אישר בית המשפט העליון את ההלכה שנקבעה בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נגד ועדה מקומית כפר סבא (מיום 03.02.98), לפיה נקודת המוצא היא כי צו הריסה מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבניה יינתן לאחר שתתקיים הרשעה בהקמת המבנה ללא היתר וכי אותה בנייה ללא היתר בדרך כלל תיהרס. אך במתן צו לפי סעיף 212 "שונים פני הדברים. בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה'עניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד."

 

בע"פ אלדבעאת עמד בית המשפט על השיקולים שיש לשקול במתן כל אחד מצווי ההריסה וקבע כי בעוד הצו לאחר הרשעה נועד להשיב את המצב לקדמות ומניעה מהעבריין מלנצל את פרי מעשהו האסור, צו הריסה ללא הרשעה נועד למנוע את הסכנה או המטרד הטמונים במבנה, כך הובאו הדברים:

 

ואולם, הפסיקה הבחינה בין השיקולים להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק בעקבות הרשעה בביצועה של עבירה, לבין הסמכות הנתונה לבית-המשפט לפי סעיף 212 לחוק, להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, וזאת ללא זיקה להרשעה בדין. בהקשר זה נפסק, כי בצו לפי סעיף 205 לחוק, המופנה כנגד העבריין שהורשע בדין, "חלה נקודת המוצא ולפיה בדרך כלל מבנה שנבנה ללא היתר דינו להיהרס", זאת לשם החזרת המצב לקדמותו, הגשמת מטרתם של דיני התכנון והבנייה ומניעת ניצול העבריין את פרי מעשהו (רע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל; וכן ראו: ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445). באשר לצו לפי סעיף 212 לחוק, נפסק כי תכליתו הִנה "שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי...", וכי בגדר השיקולים למתן הצו על המדינה להוכיח "כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 141-142; וכן ראו: רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151; רע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל, לעיל)." 

 

התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה

 

באשר לתנאי הראשון - אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב הינו הבעלים של 500/884826 חלקים מן המקרקעין. המשיב טען כי רכש את זכות הבעלות במקרקעין עוד בשנת 2007 אך רישום הזכויות בפועל התבצע ביום 8/12/14 ובשעת רכישת הזכויות המבנה היה קיים והקרקע נרכשה יחד עם המבנה.

 

מטיעוני הצדדים והראיות שנחשפתי אליהן בתיק לא ברור מתי הוקם המבנה ואין בידי המבקשת או המשיב ראיות להוכחת המועד בו הוקם, יחד עם זאת ברור כי המבנה היה קיים כבר בשנת 2012 (דברי המפקח מטעם היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה במחוז צפון בדיון ההוכחות לאחר עיון בתצ"א מאותה שנה) והוא לא שלל כי ייתכן והמבנה היה קיים עוד בשנת 1998.

 

המשיב בחקירתו טען כי בעת רכישת הקרקע התמ"א הייתה חקלאית וכי המבנה עצמו נבנה בזמן שזו הייתה חקלאית וכן כי המבנה היה קיים לפני כל שינוי ייעוד שנעשה בקרקע (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 28-31). המשיב לא ביסס טענתו זו, וכאמור, לא עלה בידו להראות ולהוכיח מתי נבנה המבנה ומה היה הייעוד של הקרקע באותה עת ואלו הוראות חוקיות חלו במועד בנייתו.

 

באשר להיתר הבניה - המשיב לא אישר כי ידע על כך שהמבנה נבנה ללא היתר יחד עם זאת לא היה בידיו היתר בניה להציג וממילא אין מחלוקת בין הצדדים כי המבנה נבנה ללא היתר, כך שהמבנה שהוקם הינו עבודה אסורה ללא היתר, ובכך ברור כי התנאי הראשון למתן הצו הנדרש מתקיים.

 

באשר לתנאי השני – עליו נסובה המחלוקת בין הצדדים, קיומו של עניין ציבורי מיוחד המצדיק את מתן הצו, המצב שונה.

 

ב"כ המבקשת טען כי מאחר ומדובר בבניה על קרקע חקלאית מוכרזת שייעודה יער נטע אדם קיים אזי, העניין הציבורי המיוחד, מובן ומשתמע מעצם ייעודי הקרקע שנמצאת בדרגת הגנה גבוהה מאוד, וכי מטרת הצו היא מניעת אנדרלמוסיה שהבניה הלא חוקית על קרקעת מוגנת גורמת. בעוד ב"כ המשיב טען כי האינטרס הציבורי אינו ברור ומלבד העובדה כי המקרקעין הוכרזו כיער אין עניין ציבורי מיוחד בהריסת המבנה וכי ממילא מדובר במבנה ישן שהקמתו התבצעה טרם ההכרזה על המקרקעין כיער.

 

תישאל השאלה - מהו עניין ציבורי מיוחד והאם הוא קיים בענייננו?

 

בע"פ יצחק, מנה בית המשפט מספר שיקולים ציבורים, שאינם מהווים רשימה ממצה שניתן לשקול במסגרת מתן צו הריסה ללא הליך שיפוטי (פסק הדין התייחס לסעיף 212 טרם התיקון לחוק התכנון והבניה):

 

"יהיו אפוא מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בנייה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק." (ההדגשות אינן במקור ד.נ)

 

ברע"פ ניקר מנה בית המשפט דוגמאות ספציפיות בהן יינתן צו הריסה ללא הליך פלילי בשל פגיעה באינטרס ציבורי.

 

"לעתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה, והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד. כך, למשל, בע"פ (ב"ש) 271/75 טייב נ' מדינת ישראל [2] ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק לגבי דוכן שנבנה ללא היתר שעמד על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל, ובע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מחוז תל-אביב [3] הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צוין שם כי אין שמץ סיכוי שאי פעם יינתן היתר. ניתן להעלות על הדעת דוגמאות נוספות שבהן הנטל המוטל על המדינה להראות לכאורה הצדקה להריסה הוא קל עד למאוד, ואולם, בענייננו המדינה לא הראתה אלא שמדובר בבנייה ישנה בלתי חוקית."

 

על רקע האמור, ולאחר ששקלתי בדבר, לא מצאתי כי עלה בידי המבקשת להצביע על קיומו של עניין ציבורי מיוחד המצדיק את הריסת המבנה על אף שמדובר בעבודה אסורה.

 

אומנם מדובר במקרקעין המוכרזים כחקלאיים ועליהם חלה תכנית המייעדת אותם ליער נטע אדם, אך מעבר לכך לא הוכח קיומו של אינטרס ציבורי מיוחד בהריסת המבנה.

 

חשוב לציין ובהדגשה כי מלבד הטענה הכללית, המבקשת לא הוכיחה כי מדובר במבנה המהווה מטרד למאן דהוא או כי הוא מסוכן או פוגע בצד ג' כלשהו (ברע"פ ניקר קיבל בית המשפט העליון את ערעור המערער והחזיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים שדחה בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק בציינו "ככל שעולה מהראיות המבנה איננו פוגע בצד ג' כלשהו, ואין הוא מהווה מטרד למאן דהוא") או שמא הוא מפריע ליישום תכנית ספציפית כלשהי שחלה על השטח או שמא הותרת המבנה על כנו מהווה אנדרלמוסיה או פוגעת בנוף הכללי.

 

המבנה הינו מבנה ישן ששימש בעבר למטרות חקלאיות, שימש כדיר ונעשתה בו פעילות חקלאית בהתאם לאופי הקרקע וכיום אינו בשימוש.

 

המפקח העיד כי אינו יודע ממתי קיים המבנה שכן הוא החל את טיפולו בשטח רק מתחילת שנת 2017 ובאותו זמן המבנה היה קיים. בהמשך כאמור אישר כי הוא היה קיים כבר בשנת 2012 ולא יכול היה לשלול כי המבנה היה קיים עוד משנת 1998, טרם ההכרזה על ייעוד השטח ליער, המפקח בחקירתו לא הצליח להצביע על צורך מיוחד במקרקעין ואישר כי התוכנית היחידה שחלה על הקרקע שהוא מכיר היא תכנית ליער נטע אדם לשירות הציבור, כך שהריסת המבנה לא תתרום או תקדם אינטרס ציבורי כלשהו.

 

אומנם משמעות אי מתן הצו היא הותרת המבנה הבנוי ללא היתר על כנו אך מנגד עומד האינטרס של המשיב שרכש את הקרקע, ואשר הגדיר את המבנה כ"משהו נדיר שיש לו בסיס חקלאי" (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 8) ואף רכש אותה במחיר יותר גבוה בגלל שהמבנה היה קיים.

 

בחקירתו בדיון שהתקיים ביום 4/12/19 הודה המשיב כי המבנה אינו בשימוש כיום וכי הוא בהקפאה (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 4-5, וכן שורה 12) וכי שימש בעבר כדיר והתבצעה בו פעילות חינוכית חקלאית עם נוער במצוקה ונשים מוכות. המשיב ציין כי על אף שהשימוש במבנה הוקפא הוא מתכוון לחזור ולהשתמש בו לצרכים חקלאיים (עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 12) ולבצע בו פעילות חברתית חינוכית חקלאית לטובת הקהילה (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 33-35 + עמוד 10, שורות 1-3).

 

בעניין זה אציין את הברור מאליו והוא כי שימוש במקרקעין ראוי כי ייעשה אך ורק בהתאם להוראות החוק ובהתאם לייעוד הקרקע ובכל מקרה שימוש ללא היתר כדין מהוות עבירה על החוק.

 

כאמור, המבנה הינו מבנה ישן אשר עמד שנים ארוכות במקרקעין בלי שהיווה מטרד כלשהו ובלי שהפריע ליישם תכניות כלשהן שהיו אמורות לחול על המקרקעין, או להוצאתם לפועל של פרוייקטים בעלי חשיבות, ועל כן אני סבורה כי התנאי השני למתן הצו הנדרש לא מתקיים.

 

על אף מסקנתי כי בענייננו, לא מתקיים עניין ציבורי מיוחד במתן הצו, ועל מנת שהדיון לא יימצא חסר, אעבור לבדוק את התקיימותו של התנאי השלישי.

 

המבקשת בבקשתה מסתמכת על סעיף 239(א)(4) אשר קובע כי "מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר-עונשין, לרבות בשל התיישנות שחלה על עבירת העבודה האסורה".

 

גם כאן אין מחלוקת בין הצדדים על כך כי חלה התיישנות על הבניה האסורה.

 

כפי שפורט לעיל ובהתאם לגרסת המשיב בפני, ואשר לא נסתרה, הוא רכש את הזכויות במקרקעין יחד עם המבנה בשנת 2014 ולא ניתן לאתר את האחראי לביצוע עבירת הבניה.

 

הביקור הראשון במקרקעין שנועד להתחקות אחר מועד ביצוע עבודות הבניה או זהותו של מבצעה נערך לראשונה ביום 3/3/17 ונמצא כי המבנה אינו בשימוש, כך גם בסיורים שנערכו לאחר מכן (הדוחות הוגשו במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים ביום 4/12/19 בהסכמת ב"כ המשיב). המפקח אישר בדיון הנ"ל כי המבנה הוקם במהלך שנת 2012 או קודם לכן. מהאמור עולה כי מיום ביצוע העבודה האסורה ועד למועד גילוי דבר העבירה עברו למעלה מ-5 שנים וחלה על הבניה התיישנות בהתאם לחוק התכנון והבניה.

 

כאמור, המבנה כיום נטוש ואינו בשימוש ובכך מקבלת אני את טענת המבקשת כי לא ניתן להגיש כתב אישום בגין עבירת השימוש במבנה.

 

טענות שיהוי וחוסר תום לב

 

ב"כ המשיב טען כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב שעה שהגישה בקשה זו לצו הריסה בעוד מתנהל בין המשיב לקק"ל הליך אזרחי בבית המשפט בעפולה (הריסת המבנים במקרקעין) וכי הבקשה שבפני הוגשה לאחר שהמדינה הבינה כי "מצב התיק לא מזהיר".

 

לאחר עיון לא מצאתי לקבל טענה זו.

 

הטענה הועלתה על ידי המשיב ב"חצי פה", ללא כל פירוט או נימוק או הצגת החומר הרלוונטי מהתיק האזרחי ואשר יש בו כדי לתמוך בטענה האמורה. יחד עם זאת אציין כי ככל ומתנהל הליך אזרחי שנפתח קודם להליך זה, בו נתבקש סעד דומה או סעד שנוגע לסעד המבוקש כאן, ראוי היה כי המבקשת תציג בפניי את התמונה הכללית לרבות חומר הרלוונטי מההליך האזרחי. חובה היה על המבקשת להביא בפני בית המשפט את מלוא העובדות הצריכות לעניין וקיומו של הליך אזרחי קודם המתנהל בין קק"ל למשיב בעניין הנוגע לאותו מבנה עליו נסובה הבקשה כאן הוא עובדה מהותית וחשובה. הדברים חשובים במיוחד לאחר שהמשיב העלה את טיעוניו בעניין זה, אך בין דברים אלו לבין הקביעה כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב המרחק רב.

 

גם טענת המשיב כי המבקשת פעלה בשיהוי ניכר דינה להידחות.

 

חוק התכנון והבניה שותק בכל הקשור ללוח הזמנים שבו על הרשות לפעול בנוגע להגשת בקשה כגון זו שבפני. אומנם ההכרזה על השטח כיער נטע אדם היא משנת 2006 אך הביקור הראשון בשטח נערך בחודש מרץ 2017 והבקשה הוגשה בחודש פברואר 2019, כך שאף אם היה שיהוי כלשהו בהגשת הבקשה, עדיין אין המדובר בשיהוי ניכר או קיצוני מהמועד בו נעשה ביקור בשטח, ומכל מקום "כאשר הפעולה המנהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי-דופן." (ראו רע"פ 1520/01 יעקב ורות שוויצר נגד יושב-ראש הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה (מיום 18.03.02) וכן רע"פ 3584/11 יד שלום אלון נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "חבל מודיעין" (מיום 17.07.11)).

 

סוף דבר

 

משלא התקיימו כל התנאים למתן צו ההריסה, הבקשה נדחית.

 

ניתנה היום, י"ז טבת תש"פ, 14 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ