פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות

לפניי בקשת הנתבעת/מדינת ישראל להורות למרכז הרפואי רמב"ם להמציא לבית-המשפט את כלל דוחות הניתוחים, לרבות הרישומים הרפואיים בדבר טרום ניתוחים לניתוחי החלפת מפרק ירך למנותחים שסבלו מ-DDH, בהם השתתף פרופ' צינמן – הוא המומחה מטעם המשיבה/תובעת (להלן: "פרופ' צינמן"), במהלך השנים 2000-2008 - עת היה רופא בכיר ומנהל המחלקה האורתופדית בבית החולים הנ"ל.

ההליכים עד כה וטענות הצדדים:

1. ענייננו בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיבה, לגרסתה, עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח החלפת מפרק, שתוצאתו הייתה שיתוק ברגלה השמאלית. התיק הועבר לדיון לפני מותב זה החל מיום 18.09.2016.

    

2. המשיבה סבלה מילדותה מ - DDH, מום מולד במפרק הירך משמאל בעטיו התהלכה בצליעה, אושפזה ביום 14.07.2013 במחלקה "אורתופדית א'" בבית החולים "הלל יפה" בחדרה לשם ביצוע ניתוח אלקטיבי להחלפת המפרק. למחרת היום בוצע לה ניתוח מסוג Cementless Total Hip Replacement (להלן: "הניתוח").

    

3. על פי הנטען בתביעה, במהלך ביצוע אולטרסאונד בעקבות הניתוח, נמצא חוסר זרימה בעורק הפמורלי . כן נמצא קרע בעורק הפמורלי המשותף ושיתוק מלא של העצב, שבעקבותיו המשיבה לא יכלה להזיז או להרגיש את רגלה מתחת לברך. בדיקת CT שבוצעה ביום 16.07.2013 לעמוד שדרה מתני שללה כי השיתוק האמור מקורו בעמוד השדרה. כתוצאה מהניתוח נותרה המשיבה מרותקת לכיסא גלגלים.

    

4. המשיבה תמכה את תביעתה בחוות דעתו של פרופ' צינמן, אשר בדק את התובעת ביום 03.03.2015. פרופ' צינמן קבע כי חלו ליקויים בתכנון המוקדם של הניתוח שתוצאתו פגיעה ברקמת העצב. כן ציין כי לא בוצעו רישומים מוקדמים שיש בהם כדי למד שסיכון מעין זה נלקח בחשבון. על פי חוות דעתו, חלפו שש שעות בין סיום הניתוח האורתופדי לעיל לבין חידוש זרימת הדם והתיקון הווסקולרי. לעמדתו, במהלך הניתוח נגרם קרע בעורק הראשי ברגל, בשל מתיחת יתר של הגפה מעבר ל-4 ס"מ. בהתאם, קבע פרופ' צינמן כי למבקשת נותרה נכות בשיעור 60% בשל שיתוק מלא של העצב הסכיאטי, 30% בגין שיתוק העצב הפמורלי ו-50% בשל הפגיעה בעורק הפמורלי הגדול, לפי סעיפים 32 (1) (ב), 32 (6) ו-11 (3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), בהתאמה.

    

5. המבקשת הכחישה את הרשלנות הנטענת, כך גם את הקשר סיבתי בין מעשי הרופאים המתוארים בתביעה לנזקיה של המשיבה ואת הנזקים הנטענים על ידה. המבקשת הגישה חוות דעת של ד"ר סטיבן וולקס (להלן: "ד"ר וולקס") ביום 5.7.16. במסגרת חוות דעתו של הנ"ל ציין כי המשיבה נבדקה בוועדה טרום ניתוחית וקיבלה הסבר מלא על סיבוכים אפשריים, לרבות המתואר בתביעה שלפניי. על פי דוח הניתוח, הניתוח עבר ללא סיבוכים, ורק במהלך ההתאוששות, נמצא על ידי הרופא המרדים חוסר זרימה בעורק הפמורלי המשותף, ללא דימום. רק בדיעבד התברר כי זרימת הדם לא חזרה והמשיבה נלקחה במידית לניתוח תיקון כלי דם, אז התגלה הקרע בעורק, שטופל במעקף בהצלחה. רק לאחר שהתעוררה המשיבה נמצא שיתוק בעצם הפמורלי, שלא התאושש. הניתוח בוצע על ידי צוות מנתחים מנוסים, כאשר הרופא המנתח קיבל החלטה לגיטימית בכך שפירש את הממצא שעניינו הפרעה בזרימת הדם כספזמה (פתולוגיה זמנית) של דפנות העורק, והחליט להמתין עד לחזרת זרימת הדם, אז בוצע מעקף של האזור הפגוע. לדידו, אצל חולים דוגמת המשיבה, ישנו שיבוש של האנטומיה הנורמלית, מה שחושף את העורק לסכנת יתר.

    

6. ד"ר וולקס סבר כי המומחה מטעם המשיבה, פרופ' צינמן, טועה בהבנת האנטומיה של האזור, או בהבנת המסמכים וכי הוא אינו מנוסה בניתוחים מסוג זה. לגרסתו, פרופ' צינמן טועה בסברה לפיה השיתוק נובע מהארכת הרגל השמאלית מעבר ל-4 ס"מ, והוא הפנה לספרות בעניין וטען כי אין זה סביר שהפגיעה בעצבים היא תוצאה של איסכמיה ממושכת, אלא בגלל האנטומיה הרגישה של המשיבה שחשופה יותר לפגיעה מעין זו שנגרמה ממכשיר כירורגי המשמש את המנתח לראות בשדה הניתוח. הפגיעה בעורק או בעצב, היא מהסיבוכים הרגילים של ניתוח החלפת מפרק, מקל וחומר בהתקיים עיוות באנטומיה כגון זה אצל המבקשת. ד"ר וולקס דחה את טענת פרופ' צינמן לפיה לא בוצעה תכנית טרום ניתוחית. לעמדתו, הסיבוך בניתוח אינו תולדה של רשלנות אלא התממשות סיכון אצל מטופלים כגון המבקשת ועל רקע מצבה הקודם. כך גם דחה ד"ר וולקס את קביעותיו של פרופ' צינמן לעניין שיעור הנכות.

    

7. מטעם המבקשת הוגשה חוות דעת משלימה ע"י פרופ' צינמן (נושאת תאריך 11.07.2016) בתשובה לחו"ד ד"ר וולקס, אשר צירף אף הוא חוות דעת משלימה מטעמו, שהוגשה ביום 27.09.2016 (נושאת תאריך 15.08.2016).

    

8. ביום 15.11.2018 העידה לפניי המבקשת פרופ' צינמן, ועדים נוספים. במהלך חקירתו של פרופ' צינמן ביקשה המשיבה לקבל ממנו הבהרות באשר להיקף הניתוחים מהסוג הנדון בהם השתתף המומחה. לשאלתה השיב, כי אין לו התנגדות שבית-המשפט ייתן צו למסור פרטים בדבר ניתוחי החלפת מפרק לחולי DDH, אשר פרופ' צינמן השתתף בהם, לרבות אלה אשר פיקח עליהם. לאחר הדיון , המבקשת הגישה את הבקשה שלפניי.

    

9. לטענת המבקשת, פרופ' צינמן לא תמך חוות דעתו באסמכתאות רפואיות לנטען על ידו, ולגרסתה, הנ"ל לא עסק בניתוחים מהסוג הנדון ומשום כך חולקת היא על מומחיותו לעניין זה. לטענתה, המומחה הפסיק עבודתו במחלקה הרלבנטית כבר ב-2008, שעה שהניתוח דנן התבצע ב-2013. בעקבות תשובתו של המומחה ולפיה כן השתתף בניתוחים מעין אלו ולמצער פיקח עליהם, כמו גם הסכמתו לחשוף את הדוחות והרישומים לעניין זה, המבקשת עותרת לפניי ליתן צו לבית החולים רמב"ם להמציא דוחות ותיעוד בנוגע לניתוחים דומים בהם לקח חלק פרופ' צינמן. המבקשת הסכימה כי פרטיהם המזהים של המנותחים יימחקו.

    

10. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הזכות לקעקע את עדותו של פרופ' צינמן עמדה למבקשת בחקירה הנגדית. עוד ציינה כי לא יהיה בדוחות כדי לסייע למבקשת. כך גם ציינה כי מתן הצו יכביד הכבדה בלתי סבירה על מערכת הבריאות בארץ.

     

    דיון והכרעה:

     

11. תקנה 178 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 מקנה לבית-המשפט את הסמכות להורות לעד להמציא מסמכים, זאת על פי בקשת בעל דין:

     

    נקבע תאריך לדיון בתובענה, רשאי בית-המשפט, לבקשת בעל דין, להזמין עד, אם למתן עדות ואם להצגת מסמכים... ואם נדרש להציג מסמך, יתואר המסמך בהזמנה בדיוק סביר ויפורש בה שהמוזמן רשאי להביא לידי הצגת המסמך מבלי שיבוא להציגו בעצמו..." 

     

    זאת, להבדיל מתקנות 112-113 שעניינן גילוי מסמכים בין בעלי הדין, בינם לבין עצמם.

     

12. נקודת המוצא העקרונית בכל הקשור לגילוי מסמכים ועיון בהם היא גילוי מרבי כנגזרת מערך גילוי האמת כאשר חובת הגילוי אינה מוחלטת, וזו עשויה לסגת מפני טענות בדבר קיומו של חיסיון או ערכים ואינטרסים נוגדים, כגון הגנת הפרטיות וכו' (ראו: רע"א 7598/14 תיאופילוס ג'אנופולוס, ("תיאופולוס השלישי") הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים נ' הימנותא בע"מ, פסקה 6, (פורסם בנבו, 06.01.2015); וכן: רע"א 5247/15 תיאופילוס ג'אנופולוס נ' הימנותא בע"מ, פסקה 10 (פורסם בנבו, 28.06.2016)).

     

13. השאלה העיקרית הצריכה בחינה במקרים כדון דא היא הרלוונטיות, קרי, האם יש במסמכים שמתבקש גילויים כדי לסייע לבירור התובענה. כך גם נבחנת מידת הרלוונטיות; ככל שזו גדולה יותר, וככל שהמסמך חיוני יותר לקידום עניינו של אחד הצדדים, בית המשפט המשפט יתן לכך משקל במסגרת החלטתו אם להורות על גילוי המסמך אם לאו (ראו: רע"א 4781/12 י.מ עיני קונדיטוריה בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, פסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית, (פורסם בנבו, 06.03.2013)).

     

14. שאלה זו נבחנה בפסיקה בהרחבה, ונקבע כי די אם קיים יסוד סביר להניח שהמסמכים עשויים להיות רלוונטיים להליך המשפטי כדי להורות על חשיפתם (ראו: רע"א 1625/17 פלוני נ' מדינת ישראל – ביה"ח ברזילי אשקלון (פורסם בנבו, 05.03.2017, פס' 6) (להלן: "עניין פלוני").

     

15. בעניינו מבוקש לגלות מסמכים המצויים בידי של צד שלישי שאיננו צד להליך המשפטי המתנהל לפניי, בנוגע לצד שלישי נוסף אשר איננו צד להליך של-פניי. כאשר מתבקש גילויים של מסמכים הנוגעים לצדדים שלישיים, החשש לפגיעה בפרטיות מתגבר:

    "במסגרת גילוי מסמכי הצד שכנגד ועיון בהם – ולעניין זה אין נפקא מנה אם הצו מופנה ישירות לצד שכנגד או לצד השלישי המחזיק במסמכים (כמו בנק או רשויות המס) – עלולים להיפגע כבדרך אגב אינטרסים של צדדים שלישיים שאינם צד להליך, ואין להם קשר למושא הסכסוך, כמו פגיעה בפרטיותם או חשיפה של סודות מסחריים שלהם".

    (ראו: יצחק עמית, "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי, ניסיון להשלטת סדר", ספר אורי קיטאי 247, 281 (2007) (להלן: "עמית"), עמ' 288).

16. בעניין זה אפנה לדביר בית המשפט העליון המחייבים את בית המשפט לנקוט במשנה הזהירות במקרים בהם נדרש צו מעין הצו המבוקש לפניי ומדגיש כי צו זה יינתן "בנסיבות נדירות ביותר":

    "שאלה אחרת היא, מהו השימוש בסמכות, שראוי לעשותו כאשר מתבקש צו לפי סעיף 39 כנגד מי שאינו בעל דין בתובענה. בצדק ציינה השופטת המלומדת, שהשימוש בסמכות צריך להיות זהיר, ואין לתת את הצו המבוקש נגד צד שלישי אלא בנסיבות נדירות ביותר. כבר בשנת 1897 אמר שומר המגילות לינדלי, כי "יהא זה מפלצתי" להניח, שבגדר הליך שבין ראובן לבין שמעון תינתן לבעלי הדין גישה חופשית לעיין בחשבונותיהם הבנקאיים של צדדים שלישיים" (ראו: ע"א 174/88 הילדה גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה (1) 563 (1988), בפסקה 3) (ההדגשות אינן במקור – א.ז.).

17. כך גם פסק בית-המשפט העליון, בנוגע לבקשתו של נפגע בעילת לשון הרע לחייב את ספקית לחשוף את פרטי המעוול:

     

    "...הפסיקה חזרה וציינה כי אין להטיל חובת גילוי ביחס למסמכים המצויים בחזקתו של צד שלישי זר להתדיינות. כך לימדונו גדולי השופטים בישראל שחתרו ליישום מסגרת דיונית ברורה במשפט (ראו רע"א 4256/98 ה.ל.ס בע"מ נ' כור מתכת בע"מ, פ"ד נג(1) 621 (1999); רע"א 11126/08 לבייב נ' רפאלי ([פורסם בנבו], 7.5.2009); ע"א 307/66 מ.מ. שניאורסון נ' בית החולים שערי צדק, פ"ד כ(4) 167 (1966); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 434 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)". (ההדגשה אינה במקור) (ראה: רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי טי סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג (3) 664, בפסקה 30 לפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה, כתוארו דאז, השופט ריבלין) (2010). (ההדשה אינה במקור א.ז.).

     

    מן הכלל אל הפרט:

     

18. בענייננו, מבקשת המדינה לחשוף את הפרטים והדוחות בדבר הניתוחים בהם השתתף המומחה מטעם המשיבה – פרופ' צינמן, בשנים 2000-2008, שעה ששימש מנהל רופא בכיר ומנהל המחלקה האורתופדית ב' בבית החולים רמב"ם; זאת כדי לבסס את טענת המבקשת כביכול ולפיה המומחה מטעם המשיבה איננו מיומן בניתוחים מהסוג שנדון לפניי ובכדי לקעקע את חוות דעתו.

     

19. משהוגשה חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, כמו גם חוות דעתה הנגדית של המבקשת (וההשלמות שניתנו לשתיהן), ולאחר שניתנה לצדדים ההזדמנות לחקור את המומחים, אני סבורה שתרומתו של המסמכים המבוקשים הינה פחותה, ובהתאמה גם מידת הרלוונטיות שלהם. כאן אציין כי המדובר בדירשה לקופה שקדמה בשנים רבות את מועד הניתוח מושא תיק זה. בעניין זה אפנה למקרה דומה שם נאמר כי: "המסמכים המבוקשים אינם נוגעים לניתוח עצמו והם לא מסע דיג במימי התביעה ... שבמסגרתו נתבקשו דו"חות של ניתוחים שביצע המנתח במטופלים אחרים משך עשר השנים הקודמות למועד הניתוח שעבר המבקש. בנסיבות העניין, איני סבור כי עוצמת הרלוונטיות של המסמכים לטענות המבקש היא גבוהה, וגילויים לצורך התחקות אחר ניסיון הרופא המנתח הינו בבחינת "יריה באפלה" ודיג שאינו ראוי..." (ההדגשות אינן במקור) (עניין פלוני לעיל, בפסקה 6).

     

20. אזכיר, בענייננו מבוקש להורות בצו לצד שלישי, הוא בית החולים רמב"ם, צד שאיננו לפניי, לחשוף פרטים אודות מטופלים אקראיים שאין בינם לבין ההליך שלפניי דבר וחצי דבר. צו מעין זה, כפי שבואר לעיל, יינתן במקרים חריגים ביותר.

     

21. ההסכמה שניתנה כביכול על ידי פרופ' צינמן במהלך חקירתו הנגדית לחשיפת הדוחות אין בה בכדי לשנות את מסקנותיי, שכן הצו המבוקש איננו נגדו, כי אם כלפי בית החולים בו עבד שנים קודם לכן; ציפייה זו – למתן צו כנגד גורם שאינו נמצא לפניי ובפרט בעניינים האמורים –לטעמי – הינה מרחיקת לכת.

     

22. אף מבלי שתבחן "שאלת ההכבדה" על בית החולים להמציא את החומר האמור (ראה למשל: רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין (פורסם בנבו, 13.10.2009), סבורני כי שניים מהשיקולים שהבאתי לעיל, יש בהם כדי להביא לדחיית הבקשה; הרלוונטיות המוטלת בספק של החומר האמור אשר אינו נוגע במישרין לתובענה שלפניי, וכן החשש שמא תפגע פרטיותם של צדדים שלישיים, אף אם ייעשה מאמץ שלא לחשוף את זהותם. הדברים אמורים שעה שלא הוברר מטיעוני הצדדים ממי הציפיה לערוך את "מחיקת השמות" והפרטים המזהים. על האמור אוסיף כי עסקינן במידע שמתפרס על תקופה ארוכה שבחלקה לפני כשני עשורים.

     

23. אציין במאמר מוסגר כי במידה וכטענת המבקשת, פרופ' צינמן לא ביצע ניתוחים מהסוג האמור (כשלדבריו ביצע במהלך 30 שנים את כלל סוגי הניתוחים ופיקח על אלה) (ראו: פרוטוקול הדיון בעמוד 12, שורות 4-22; ועמוד 24), ממילא אין בעניין זה כשלעצמו – לטעמי – כדי לפגוע במומחיותו כאורתופד ותיק או בשיקול דעתו המקצועי (ראו והשוו: רע"א 11060-05-15 (מרכז-לוד) עלימה נ' מנורה חברה לביטוח ואח', בפסקה 9 (29/06/2015)). חוות דעתו תיבחן אל מול חוות הדעת הנגדית במסגרת פסק הדין הסופי בהליך.

     

24. סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

     

25. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

     

    המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

     

    ניתנה היום, ו' אלול תשע"ט, 06 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.