מ' נ' הרשות המאשרת

זהו ערר על החלטת הרשות המאשרת כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 [להלן – "החוק"] לפיה נדחתה תביעתו של העורר להכיר בו כנפגע פעולת איבה בגין פגיעה שנפגע ביום 10.5.18 עת התעורר לטענתו משנתו מרעש של פיצוצים עזים, ונפל ונחבל בכתפו כאשר רץ לחדרה של בתו.

נימוקי הרשות המאשרת להחלטתה לדחות את תביעת העורר מפורטים במכתבה מיום 25.6.2018 והינם כדלקמן: "הפגיעה אינה פגיעת איבה כמשמעה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970. התובע רץ לחדרה של בתו עקב קולות של צרחות ובכי, נפל ונחבל. לא הייתה אזעקה במועד זה ועצם קיומם של קולות פיצוץ הנטענים על ידי התובע אין בהם כדי להגדיר את האירוע כ"ארוע איבה". התובע עצמו לא מציין כי הוא רץ למרחב מוגן בשל רעשי הפיצוץ אלא רץ בשל בכי בתו. הפציעה אינה נובעת מאירוע איבה".

במכתב המוסד לביטוח לאומי שנשלח לעורר ביום 1.7.2018 נכתב כי הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה אמנם אישרה את הפגיעה מיום 10.5.2018 אולם עפ"י החוק העורר אינו עונה על הגדרת "נפגע", ועל כן אין המוסד יכול לטפל בתביעתו. עוד נרשם במכתב המוסד כי "לפי סעיף 13 לחוק התגמולים לנפגעי איבה תש"ל-1970, הנך רשאי לערער על החלטה זו לבית הדין האזורי לעבודה תוך 6 חודשים מיום קבלת הודעה זו".

בפועל, הוגש הערר לערכאה כאן, שהינה הערכאה המוסמכת לדון בערר רק בחודש ינואר 2019 וזאת לאחר שהעורר ניסה למצות זכותו לערור על החלטת הרשות בפני בית הדין האזורי [באמצעות המוסד לביטוח לאומי] ורק לאחר שהועמד על טעותו – הגיש הערר שלפנינו.

טענת ההתיישנות

בפתח כתב התשובה שהגיש המשיב לערר נטען להתיישנות.

טענה זו מוטב הייתה שלא תטען כלל: החלטת הרשות המאשרת במשרד הביטחון מיום 13.6.2018 לא נשלחה ישירות לעורר אלא למוסד לביטוח לאומי סניף טבריה, שם הוגשה תביעתו מלכתחילה. בסיפא להחלטה מופיעה אמנם פסקה שכותרתה: זכות ערעור- ונרשם בה כי העורר רשאי לערער על החלטת הרשות המאשרת תוך 60 יום מהיום שבו הגיעה לידיעתו ההודעה על החלטת הרשות, אך לא נאמר בפסקה זו היכן יש לממש את זכות הערעור.

הודעה על החלטת הרשות המאשרת הדוחה את תביעת העורר נשלחה לו על ידי פקידת התביעות באגף נפגעי פעולות איבה במוסד לביטוח לאומי סניף טבריה, רק ביום 1.7.2018. פקידת התביעות טעתה בציינה במכתב כי "לפי סעיף 13 לחוק התגמולים לנפגעי איבה, תש"ל-1970 [כך במקור – א.ז] הנך רשאי לערער על החלטה זו לבית הדין האזורי לעבודה, תוך 6 חודשים מיום קבלת הודעה זו." פקידת התביעות עוד החמירה את טעותו של העורר בציינה במכתב כי "המען להגשת ערעורים: ועדת ערעורים, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה: בית הדין האזורי לעבודה". העורר אמנם ניסה לערער על החלטת הרשות בשלחו הערעור למוסד לביטוח לאומי – עבור בית הדין האזורי וכן ליועמ"ש של משרד הביטחון, ורק לאחר שהועמד על טעותו הוגש הערר כאן.

אשר על כן, כל איחור בהגשת הערר לערכאה כאן נבע או נגרם כתוצאה מהטעייה של העורר על ידי פקידת התביעות של המשיב, ומוטב היה כי המשיב יחסוך טיעוני סרק בכתב התשובה שהוגש בדבר התיישנות הערר, ויערוך בדק בית רציני באשר להתנהלות המוסד בעניין זה.

ולגופו של ערעור זה:

למעשה אין חולק כי בלילה של ה- 10.5.2018 נפל העורר ונחבל בכתפו ונגרם לו שבר.

המחלוקת בין הצדדים מתייחסת אך ורק לשאלה, אם פגיעת העורר ארעה כתוצאה מאירוע איבה.

וכך תיאר העורר בכתב התביעה להכרה בו כנפגע איבה, כיצד נגרמה הפגיעה: "בשעה 02:45 לפנות בוקר בזמן שינה, התעוררתי על קולות פיצוצים (טילים) חזקים מאד שהרעידו את הבית, ועל צרחות ובכי הבת שלי בחדר השינה שלה הסמוך לחדרי. רצתי לחדרה ונפלתי בפרוזדור. נחבלתי ונפצעתי ונשבר כתף ימין. לאחר האירוע הודיעו בחדשות על רגיעה, ואז פוניתי לבית חולים "פורייה"".

תיאור דומה מצינו גם בהודעה שנגבתה ממנו במשטרה כבר ביום 24.5.2018, אליה פנה כדי לקבל אישור על פגיעת איבה: "באותו הזמן היה אירוע של ירי טילים לעבר ישראל, אני התעוררתי בביתי בעילבון בגלל שמיעת הפיצוצים. הבת שלי ששמה מ' החלה לצרוח מפחד הפיצוצים, אני ישר קמתי ורצתי לכיוון החדר שלה ואז נפלתי ונחבלתי. לאחר כשעתיים-שלוש, כשנרגע המצב, ותוך שאני סובל מכאבים נלקחתי ע"י אחי לבית החולים.. אתמול פניתי לביטוח לאומי והבנתי שצריך לדווח למשטרה ולהביא אישור מתאים".

העורר חזר על הדברים גם בעדותו בפני הוועדה ביום 27.2.2019: "האירוע היה ב-10.5.2018. אני גר בכפר עילבון שנמצא מתחת לעיר צפת, גובל לגולן, כ-3 ק"מ מהגבול. היישוב נמצא דרומית לצפת.

בלילה ה-9 במאי היו בחדשות שמועות שיש התנגשויות בין ישראל לסוריה עם האיראנים בסוריה. עקבתי אחר החדשות והייתי צמוד לכלי המדיה ולהודעות סמס. מתוקף תפקידי כמפקח במשרד החינוך...עקבתי אחר החדשות עד השעה 02:00. בשעה 02:00 הלכתי לישון ואחרי כחצי שעה, שלושת רבעי שעה שמעתי בומים ופיצוצים שהרעידו את כל האזור. כל הכפר קם, כולם התעוררו וצעקו. גם אני קמתי, כולם ביחד, האישה והמשפחה רצנו לכיוון הממ"ד, החדר הכי בטוח בבית ובדרך לשם, אחרי שלושה צעדים נפלתי ושברתי את הכתף". העורר מאשר כי לא נשמעה אזעקה קודם לפיצוצים. העורר גם אישר כי בתו, אשר ישנה בממ"ד אכן פחדה ובכתה. ויאמר כי עדותו של העורר עשתה על הוועדה רושם מהימן ולא נסתרה בחקירתו הנגדית.

העורר אף צרף מסרונים שהוחלפו בינו לבין מאן דהו, לטענתו חבר שיידע אותו על ההתרחשויות מתוקף תפקידו של העורר בשעת חירום וכן צלום מסך מידיעה חדשותית אודות "כוננות שיא בצפון הארץ בעקבות מתקפה איראנית על הגולן", וכן מסרון של עיריית צפת נשלח ביום 10.5.2018 בשעה 03:06 בזו הלשון: "מבדיקה ראשונית הפיצוץ שנשמע לפני כמה דקות הוא לא נפילה של טיל או כל דבר אחר אלא ירי של צה"ל מאזורנו. אין הנחיות מיוחדות מעבר למה שהיה עד כה. נמשיך לעדכן במידת הצורך".

המשיב טוען בסיכומיו כי לא הוכח כי התרחש כלל אירוע איבה בכפרו של העורר במועד הנטען. כפרו של העורר לא נמצא ברמת הגולן אלא במרחק של ק"מ רבים מהגבול המערבי של הרמה, שם היו אזעקות כמה שעות לפני נפילת העורר בביתו. המשיב מסתמך על הודעת דובר צה"ל לפיה התקיפות הליליות של צה"ל בוצעו בהמשך לירי רקטות ששוגרו על ידי כוחות איראניים לעבר קו המוצבים ברמת הגולן, וכי לא היו נפילות בשטח ישראל, וכי העורף מצוי בשגרה.

עוד מפנה המשיב תעודת חדר המיון שהציג העורר לפיהם לא נזכר כלל אירוע האיבה במהלכו לכאורה נפל העורר אלא נרשם באופן סתמי כי: "היום בלילה נפל ונחבל בכתף ימין בבית". מאידך יוער, כי בביקור אצל הרופא ביום 18.5.2018 נרשם כי: "בתאריך 10.5.18 בזמן רעשי התפוצצויות טילים נפל ונחבל בכתף ימין".

לסיכום פרק זה של סקירת הראיות יוער כי עיון בכותרות העיתונים מהמועד הרלבנטי מאשש את טענת העורר כי בלילה שבין ה-9.5 ל-10.5 התרחשה פעילות צבאית מוגברת בגבול הצפון: כבר יממה לפני ההתרחשויות הורה צה"ל על פתיחת מקלטים בצפון הארץ. כוחות איראניים שיגרו עשרות טילים לעבר רמת הגולן, ובתגובה נכנסו לפעולה מערכות ההגנה של "כיפת ברזל" שיירטו חלק מן הטילים. לפנות בוקר החלו מטוסי חייל האוויר במתקפה נגדית כנגד יעדים שונים ברחבי סוריה, ובתגובה שיגרו הסורים טילי נ"מ נגד מטוסי חיל האוויר.

[ראה: www/the7eye.org.il].

דיון ומסקנות

נדון תחילה בנטל הבאת הראיות והשכנוע בהליכי ערר על החלטת הרשות המאשרת: סעיף 2 לחוק קובע כי: "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שהפגיעה פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת".

באשר לפרשנות הראויה של ההנחה שנקבעה בסעיף 2 לחוק נפסק כי: "ההנחה כי נפגע אדם בפגיעת איבה מתקיימת, כאשר הפגיעה היא בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח כי מדובר בפעולת איבה. פגיעה, לכשעצמה, ללא הנחת יסוד סביר כנדרש, אינה מקימה את ההנחה כי מדובר בפעולת איבה".

בע"ש (ת"א) 186/86 שושנה ישראל נ' הרשות המאשרת פ"מ נג(1) 436 נקבע כי:

"סעיף 2 לחוק אינו קובע הנחה הניתנת לסתירה, שכאשר נפגע אדם בנסיבות לא ברורות ההנחה היא שנפגע בפעולת איבה, אלא הוא דורש קיומן של נסיבות שיש בהן להצביע על סבירות ההנחה, שהפגיעה הייתה מפעולת איבה".

בע"ש (ת"א) 502/94 אליעזר עציוני נ' הרשות המאשרת, תק-מח 96(1) 3583 נקבע כי:

"ההנחה כי נפגע אדם בפגיעת איבה מתקיימת כאשר הפגיעה היא בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח כי מדובר בפעולת איבה. פגיעה לכשעצמה, ללא הנחת יסוד סביר כנדרש, אינה מקימה את ההנחה כי מדובר בפעולת איבה".

בהתייחס לשלבי הדיון נקבע בע"ש (ת"א) 4076/98 קוקה מזל נ' הרשות המאשרת, תק-מח 2001(3) 3244:

"נטל השכנוע.. מורכב משתי פעימות. "הפעימה הראשונה" היא החובה המונחת לפתחם של עוררים להראות כי בנסיבות יש יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה. אם עמדו העוררים בחובה הזאת, קמה החזקה שהפגיעה היא בגדר פגיעת איבה. משקמה החזקה, מוסב נטל השכנוע אל הרשות וזו, בגדר "הפעימה השנייה" צריכה להוכיח (על ידי עמידה במאזן ההסתברות) שיש בסיס לשלילת החזקה".

באשר לראיות ומידת השכנוע הנדרשת להוכחת הפעימה הראשונה, הובהר בפס"ד בענין קוקה:

"על הטוען לפגיעת איבה להציג.. חומר כלשהו, שלפיו ניתן יהיה לקבוע את ההנחה שהפגיעה היא "פגיעת איבה". אין חובה להציג ראיות קבילות, גם אין צורך לשכנע שמאזן ההסתברות נוטה לכיוון שהפגיעה היא פגיעת איבה דווקא, אולם יש להציג חומר כלשהו, שיוכל לשמש יסוד לסבירות ההנחה שמדובר בפגיעת איבה".

לאחר בחינת הראיות עליהם מתבססים הצדדים ולאור ההלכות שפורטו לעיל, הגענו למסקנה כי העורר עמד בנטל השכנוע המוטל עליו ב"פעימה הראשונה" להוכיח כי פגיעתו מקורה בפגיעת איבה. עדותו עשתה עלינו רושם מהימן, והיא נתמכה בראיות חיצוניות – שיתכן ואינן עומדות במבחנים קפדניים של קבילות – אך כפי שנקבע בפס"ד קוקה די בהם כדי להניח את התשתית לסבירות ההנחה שמדובר בפגיעת איבה.

ונסביר: לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר באחד הלילות ה"סוערים" שחווה הצפון בעת האחרונה. לראשונה נורו טילים איראניים לעבר ישראל [רמת הגולן] צה"ל הגיב בהפעלת מערכות ההגנה בניסיון ליירט הטילים שכוונו לעבר ישראל ויצא במהלך הלילה לתקיפות בסוריה נגדם הגיבו הסורים בירי נגד מטוסים. העובדה שנשמע פיצוץ באזור הסמוך לכפרו של העורר עולה גם מתוך מסרון שהפיצה עירית צפת ב-3 לפנות בוקר[!] דהיינו: רבע שעה לאחר המועד שנטען על ידי העורר כי נפגע. אין זה הליך שבשגרה שעירייה מפיצה מסרונים לתושבים בשעת לילה כזו. העורר לא צריך להוכיח כי הפיצוצים ששמע נגרמו מטילי האויב ו/או מהפעלת ההגנה האווירית של כיפת ברזל ו/או ירי ממטוסי חייל האוויר לעבר מטרות אויב. די בכך שהוכח כי נשמעו פיצוצים שמקורם היה בפעילות הצבאית מול הכוחות האיראניים ו/או הסוריים כפי שהתרחש במהלך אותו הלילה. כל אלה באים לתמוך בגרסתו של העורר כי אכן רעש הפיצוצים הוא שהעיר אותו משנתו, לאחר לילה מתוח בו היה ער עד 02:00 לפנות בוקר ועקב אחר ההתפתחויות מתוקף תפקידו בשעת חירום.

אמירתו של העורר כי נפל בעת שרץ לחדרה של בתו, לא מאיינת את העובדה כי הרקע והסיבה לריצה לחדרה של הבת לא נבע מחלום רע שחלמה, אלא מרעש הפיצוצים העז שהרעיד את הבית והעיר את כל בני הבית משנתם ועורר בכולם פחד רב. גם אם לא צוין מלכתחילה כי החדר של הבת מהווה את הממ"ד, אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהרקע לריצה ולנפילה היו הפיצוצים שנשמעו. העובדה שהעורר חשש לבתו הינה הגיונית וסבירה, וגם אם חדרה לא שימש כממ"ד והעורר פנה לחדרה של הבת כדי לגונן עליה ו/או להרגיעה, הצורך בפעולות אלו נבע מהפיצוצים שנשמעו והחשש שמדובר בירי טילים וזאת לאור המצב הביטחוני הסוער והמתוח באותו לילה.

משהרים העורר את נטל השכנוע בנוגע ל"פעימה הראשונה" עבר הנטל למשיב לסתור את החזקה שעסקינן באירוע שאינו אירוע איבה. כזאת לא צלח בידי המשיב להוכיח. אמנם בטופס הרפואי מחדר המיון לא צוין כי הרקע לנפילה היה הבהלה בעקבות הפיצוצים שנשמעו, אך אמירה זו קיימת כבר מיד בטופס הרפואי אצל רופא המשפחה. הרקע לנפילה אינו מעניינם של הרופאים המטפלים והעדר ציון הסיבה לנפילה בתעודת חדר המיון לא סותר את ההנחה כי מדובר בפגיעת איבה.

סוף דבר

הננו סבורים כי העורר עמד בנטל המוטל עליו בערר זה להוכיח כי פגיעתו נגרמה בשל פגיעת איבה, וכי יש להכיר בו כ"נפגע פעולת איבה" בהתאם להוראות חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970.

המשיב יישא בהוצאות העורר בסך 6,000 ₪ [כולל].

המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן ביום 3.6.2019 בהעדר הצדדים.

_____________________________________ ______________

זהבה אגי , שופטת (בדימוס) אמנון סבח, עו"ד זמירה גולדנר, עו"ד

יו"ר הוועדה חבר וועדה חברת וועדה