פינטו ואח' נ' עיריית נהריה

מבוא וטענות הצדדים לפניי

1.במקרה דנן המדובר בתביעה לפיצוי התובעים בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מהליכי גבייה שננקטו בידי הנתבעת כנגדם בטעות.

בין בעלי הדין אין מחלוקת עובדתית ממשית, לפיכך סיכמו טענותיהם על בסיס התצהירים והמסמכים שהוגשו, בלא שמיעת העדים. למרות היעדר מחלוקת עובדתית כאמור, התעכב ההליך זמן לא מבוטל, וזאת עקב פרישתו של כב' השופט וגנר בפניו החל ההליך, ועקב נסיבותיה האישיות של כב' השופטת וינברגר, שדנה בהליך אחריו, כאמור בהחלטתה מחודש דצמבר 2018. לבסוף הועבר התיק אליי בחודש ינואר האחרון, הושגה הסכמה דיונית כמפורט לעיל, וב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בחודש מרץ ואפריל 2019.

2.מתברר כי בחודש אוגוסט 2010 הוטל עיקול על שלושה חשבונות הבנק של התובעים בסניפי נהריה של בנק הפועלים ובבנק לאומי, וזאת כאשר החייב הנכון הוא אדם בשם משה פינטו זכרו לברכה, אשר החזיק בחייו חנות במבנה בו מתגוררים התובעים. אין מחלוקת כי החייב-המנוח אינו קשור לתובעים למעט הדמיון בשמות ובמיוחד לתובע מס' 3, בנם של התובעים מס' 1 ומס' 2, והכתובת הרשומה אצל הנתבעת.

לטענת התובעים, העיקולים גרמו להם נזקים רבים, פגעו קשות בניהול חייהם, הביאו לחסימת החשבון, גרמו לכך שהתחייבויות שנתנו לצד ג' חזרו, שללו מהם הטבות והנחות, ואף לכך שנאלצו לסגור את החשבון תוך ויתור על זכויות שנצברו. התובעים מוסיפים וטוענים כי הטלת העיקול שלא כדין מהווה פרסום לשון הרע, שכן פגעה קשות בשמם הטוב ובתדמיתם, בייחוד נוכח העובדה כי התובע מס' 1 הוא רופא ותיק ומוכר בעיר.

התובעים טוענים כי אף לאחר שעמדה על הטעות והסירה את העיקולים, המשיכה הנתבעת לשלוח להם דרישות תשלום והתראות בגין אותו חוב, שכאמור אינו שייך להם ואין להם כל קשר אליו. לטענת התובעים, הם פנו לנתבעת מספר פעמים, הן פיזית, הן בכתב והן טלפונית, אולם, כל פניותיהם לא זכו לכל מענה והנתבעת המשיכה לשלוח להם דרישות חוב והתראות, מתוך ידיעה שאין מדובר בחוב השייך להם.

כך טוענים התובעים כי אף לאחר הגשת התביעה המשיכה הנתבעת ושלחה להם דרישה לתשלום ארנונה שנתית ע"ס כ – 6,000 ש"ח לשנת 2016, בגין חוב אשר לא שייך להם.

מכאן, לשיטתם, על הנתבעת לפצות אותם בגין אותם נזקים שנגרמו להם, בעיקר מהטלת העיקולים על חשבונותיהם, דבר אשר פגע בשמם הטוב, פגע בתדמיתם ומהווה למעשה לשון הרע.

3.הנתבעת לא חלקה על כך שהחוב אינו שייך לתובעים והסבירה כי מקורו בנכס הרשום על שם המנוח באותה כתובת, בגינו נותרה יתרת חוב בספריה בסך כ – 141 אלף ₪. הנתבעת אישרה כי עיקול על חשבון הבנק של התובעים הוטל בטעות בשנת 2010, אולם לטענתה פעלה להסרתו מיד כשהתבררה הטעות. לטענת העירייה, מלבד אותה טעות, אשר תוקנה, אינה מנהלת הליכי גבייה כנגד התובעים. אמנם דברי דואר אשר מיועדים למנוח, ובהם דרישות לתשלום החוב, הגיעו לעתים בטעות לתובעים, אך אין לראות בכך כהליכי גבייה.