אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שאנן נ' דוידוב ואח'

שאנן נ' דוידוב ואח'

תאריך פרסום : 15/05/2019 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
22090-12-16
16/04/2019
בפני השופט:
אהרון שדה

- נגד -
תובעת:
נעמי שאנן
נתבעים:
1. עופר דוידוב
2. רם טנצר

פסק דין
 

 

לפני תביעה לתשלום סך 310,424 ₪. סכום התביעה בעת שהוגשה עמד על 360,424 ₪ ברם הסתבר במהלך ניהול ההוכחות כי נפלה טעות בחישובם והתביעה תוקנה בהתאם.

היות וכבר ברישא לפסק הדין יש התייחסות לסכום התביעה וראשי הנזק ניתן להקדים ולומר שבעת חקירתה הנגדית התקשתה מאד התובעת להסביר כיצד נקבעו הסכומים שפורטו בראשי הנזק, מהי דרך חישובם ועל מה הם מסתמכים וכל שיכולה הייתה היא לומר שמדובר בסכומים שמקורם בהתייעצות (וללא הגשת חוות דעת מומחה בעניין),משכך כבר ברישא לפסק הדין ניתן לומר שהסיפא לו תתבסס בעיקר על אומדנה על כל המשתמע מכך .

תמצית העובדות והטענות הרלבנטיות:

לגרסת התובעת, היא בעלת דירה המצויה ברחוב דישראלי 23 בחיפה, הדירה במקורה הייתה אחת מ-4 דירות בבניין משותף כאשר הנתבעים רכשו כל אחד בנפרד, דירה אחת בבניין.

הנתבעים פנו לתובעת ולבעל הדירה הרביעית שבינתיים נפטר, הציעו להם להתקשר בהסכם לפי תמ"א 38 כשבסופו של התהליך הובטחה לתובעת דירה חדשה, בטוחה וגדולה יותר כשמנגד הובטחו לנתבעים שטחים נוספים בבניין. התובעת מציינת כי לה לא היה עניין רב בהגדלת דירתה ובכניסה לפרויקט אך היא חששה להיות בעמדת מיעוט ובמצב בו הפרויקט ייכפה עליה על כל המשתמע מכך.

התובעת אף חושדת כי מול בעל הדירה הרביעית נחתם או הושגו הסכמות כלשהן "בסתר".

 

התובעת הסתמכה לטענתה באותו השלב על המצגים ועל התניות שהוסכמו אלא שעם תחילת ביצוע ההסכם והעבודות, הפרו הנתבעים את התחייבויותיהם, כך לא שילמו את שכר טרחתו של בא כוחה דאז עוה"ד שרף, לא מסרו ערבות בנקאית, איחרו איחור משמעותי ביותר בן שנים בסיום העבודות, לא סיפקו מחסן כפי שהתחייבו, לא עמדו בתשלום דמי שכירות ופיצוי בגין מטבח ומסרו דירה עם ליקויים.

 

התובעת מדגישה כי הדירה הייתה מרכז חייה במשך שנים רבות זאת גם כשעבדה וגרה מחוץ לעיר חיפה (התובעת מאשרת כי אכן עברה להתגורר בבאר שבע ברם היא מדגישה שאין הדבר רלבנטי או גורע מזכותה ומציפייתה לשוב ולהתגורר בדירה ולקבלה ראויה ובמועד המוסכם).

 

התובעת מדגישה כי ככל שהדבר היה תלוי בה, אין לה כל תרומה לעיכוב בהשלמת הדירה, הבקשה לשינויים בחדר האמבטיה הוגשה בדיוק במועד בו ביקשו הנתבעים לקבל את רשימת השינויים, נציגים מטעמה (ששהו בעיר חיפה) היו זמינים בכל עת ומי שהתנהל בצורה חובבנית, מי שביקשו פגישות דחופות מהרגע להרגע ומי שלא הודיעו כי בשל אי תשלום כזה או אחר צפוי עיכוב בהשלמת העבודות היו הנתבעים. התובעת טוענת כי בפועל לא היה קיים שום חוב שעליו הודע לה בגין עבודה או שינוי שביקשה או אישרה.

 

התובעת טוענת כי נאלצה לפנות את הדירה בחודש ינואר 2013 היות והובטח לה שהבניה תחל ביום 1.3.13 ומאותו מועד ישולם לה שכר דירה חלופית כאשר מועד סיום העבודות נקבע ליום 1.10.14 כולל תקופת "הגרייס".

 

אלא שרק ביום 22.3.16 קיבלה הודעה מהנתבעים על פיה היא מוזמנת להגיע למחרת היום לשם קבלת החזקה בדירה ברם התובעת הבהירה כי לא תגיע לפגישה בחיפה היות ונמסר לה כי הבנייה לרבות חניות ומחסנים לא הושלמה, הדירה טרם ראויה למסירה וכי לבניין לא ניתן טופס 4.

 

לגרסת התובעת, רק אז נודע לה לראשונה מהנתבעים כי המחסן שהובטח לא נבנה ולא ייבנה וגם טופס 4 לא יינתן בקרוב והתובעת, על מנת להקטין נזקיה ולא להסתכן בתוצאות הסכסוך שהתפתח בין שני הנתבעים, החליטה בכל זאת לקחת את המפתח לדירה.

 

הגם שהדירה לא הייתה ראויה למגורים, לא שולם לתובעת שכר הדירה החלופית מחודש מרץ 2016.

 

לגרסת הנתבעים אשר התגוננו בנפרד, התובעת כלל לא התגוררה או מתגוררת בדירה ומדובר בדירה שלא הייתה מושכרת לאחר שנמסרה, אפילו לא במועד הגשת התביעה וניהולה. אשר לחלקה של התובעת בערבות הבנקאית הנטענת הרי הוא עומד על רבע כלומר כ-62,500 ₪ וממילא היא ויתרה על קבלתה, הדירה נמסרה לתובעת בזמן והתובעת היא זו שסירבה לקבלה כאשר הנתבעים מודים שתחילת הבניה התאחרה עד לחורף שנת 2014 אך זאת רק בגלל מחלקת ההנדסה בעיריית חיפה ולא מטעמים הקשורים בנתבעים, הבניה הסתיימה בחודש מרץ 2016 אך התובעת בחרה לקבל חזקה בדירה מטעמיה רק בספטמבר 2016.

הנתבעים טוענים שהתובעת ביקשה כל מיני שינויים ותוספות שעיכבו את גמר דירתה ברם היא קיבלה את כל דמי השכירות להם התחייבו הנתבעים.

 

הנתבעים מכחישים את הטענה לפיה הושגו "בסתר" הסכמות כלשהן עם בעל הדירה הרביעית וכדי לקצר ניתן לקבוע כבר עתה שלא הובאה שום ראיה המוכיחה הסכם נסתר כלשהו עם האחרון ובכלל ולכן טענה זו נדחית כבר עתה.

דיון

לאחר דיון סוער, חקירת העדים והגשת הסיכומים, יעסוק פסק הדין בהפרות או המחדלים השונים המיוחסים לנתבעים ובפיצוי הנדרש עבורם כאשר פסק הדין יחולק לפרקים ולעיתים תתי פרקים לפי סדר העניינים הבא:

  1. אי מסירת ערבות בנקאית ופיצוי מוסכם;

  2. איחור ניכר בביצוע וסיום עבודות הבנייה;

  3. אי תשלום שכר דירה בגובה 3,000 ₪ החל מחודש מרץ 2016;

  4. אי בניית מחסן ורישומו על שם התובע;

  5. עלויות מטבח שלא שולמו;

  6. אי תשלום שכר טרחה עבוד עבודתו של עו"ד יצחק שרף;

    נדון בכל טענה בנפרד:

    אי מסירת ערבות בנקאית ושטר החוב

    סעיף 11 להסכם בין הצדדים מפרט את מנגנון הבטחת התחייבויות היזם (הנתבעים) ובין היתר נקבע שהיזם ימציא לידי הדיירים ערבות בנקאית אוטונומית ע"ס 250,000 ₪ ושני שטרי חוב ע"ס 150,000 ₪ כל אחד כאשר סכום הערבות הבנקאית (בלבד) יוקטן בהתאם לקצב התקדמות העבודה ובתנאים המפורטים בהסכם.

    כמוכן נקבע כי היזם ימסור שטר ביטחון ע"ס 20,000 ₪ לשם "הסרת ספקות" עד תיקון צו הבית המשותף, שטר זה לא יוחזר עם קבלת החזקה וטופס בית ומטרתו ספציפית אם כי מעורפלת משהו על פי נוסח סעיף 11ד. להסכם.

    אין מחלוקת שהנתבעים לא מסרו ערבות בנקאית כמתחייב בהסכם אולם גם אין מחלוקת שככל שנתייחס להתנהגות הצדדים במהלך התקופה הרלבנטית, אין ראיות כי התובעת עמדה על קבלת הערבות וכי אי קבלת הערבות מנע מהתובעת (שהייתה מיוצגת) למסור את דירתה או היווה מחסום כלשהו לתחילת ביצוע העבודות בדירתה ומהלכן במשך תקופה ארוכה, דבר זה (מבלי לפגוע בחומרת המחדל או ההפרה מצד הנתבעים) מעלה תהיות של ממש ביחס לרלבנטיות כיום של העמידה על הטענה ומי שעומד על זכות, ראוי לו שיעמוד עליה מרגע שנפגעה או בסמוך לאותו מועד ולא בדיעבד כשבטנו כבר מלאה על הצד השני והוא אוסף לו כל עילה אפשרית על מנת לבוא עמו חשבון.

    בשים לב לכך שהתובעת לא עמדה על זכותה ולא התנתה את המשך העבודות בקבלת הערבות הבנקאית, הרי זו כיום נעדרת כל משמעות שכן מדובר בבטוחה בלבד שהייתה אמורה לשמש כזו במקרה בו הנתבעים מפירים את ההסכם הפרה יסודית (הערבות אמורה הייתה להיות אוטונומית) ואולם על אותן הפרות הוגשה התביעה כאן והדבר ממילא מבטל את עיקרון האוטונומיות של הערבות, אין טענה לאי סולבנטיות גם לא הוגשה (ולא בכדי) בקשה להטלת עיקולים זמנים ולכן התוצאה היא שאין מקום לתבוע פיצוי גם על ההפרות שעליהן הייתה אמורה לפצות הערבות וגם על אי מתן הערבות.

    אי מסירת הערבות האוטונומית, גם אם היא מהווה הפרה, הרי כיום משהוגשה התביעה ואין טענה להיעדר סולבנטיות, הפרה זו לא גרמה לנזק בר כימות.

    התנהגות התובעת במהלך תקופה ארוכה לאחר החתימה על ההסכם היוותה מעין הסכמה במעשה למצב בו לא נמסרת הערבות כאשר מהמסמכים והראיות שהוגשו עולה שהדרישה הגיעה בשלב מאוחר של הפרויקט וכמעט לקראת סיום העבודות ולהזכיר, לכאורה מדובר בשלב בו סכום הערבות הבנקאית היה אמור להיות מוקטן כדי 50% עד 25% בלבד מהסכום המקורי (ואין בידי הראיות והאפשרות לקבוע מהו בדיוק שלב העבודה ביום דרישת הערבות). לא רק שמסכום הערבות הראשוני נותר אחוז קטן יחסית, לפי ההסכם לתובעת היה "מגיע" רק רבע ממנו (שכן היא מהווה אחת מתוך 4 "דיירים" לפקודתם אמורה הייתה להינתן הערבות) ולכן שאלה גדולה היא מה רלבנטיות העניין לסעדים שנתבעו או לנזקים הנטענים בתביעה.

    אשר לשטר החוב, גם כאן הנתבעים לא עמדו במילתם ושטר חוב לא נמסר אך גם כאן יש לבדוק כיצד התנהלו הצדדים נוכח הפרה זו ומהי מהות אותו השטר המוזכר בהסכם והאם אי מסירתו גרמה לנזק כלשהו או שאולי מדובר בכלל ב"פיצוי מוסכם" המהווה חלופה לחובה להוכחת הנזק והקש"ס להפרה.

    שטר החוב לא קיים, אין לו צורה ונוסח ולא ניתן להבין מנוסח ההסכם בכלל וסעיף 11 שבו בפרט שמדובר על פיצוי מוסכם. הנוסח מבהיר שהגם שהערבות הבנקאית אמורה להיות מופחתת בהדרגה ולבסוף להימסר בחזרה לנתבעים בעת מסירת החזקה, שטר החוב יישאר עדיין בידם של הדיירים שכן אמור הוא להבטיח את תיקון צו הבית המשותף, אין נוסח אחר ולא משתמעת כוונה אחרת.

    פיצוי מוסכם שהוא פיצוי ללא הוכחת נזק המהווה סעד חוזי מרחיק לכת, צריך להיות מנוסח ומוגדר ככזה מה שלא מתקיים במקרה דנן. זאת ועוד, הצדדים ראו לנכון להקדיש פרק שלם בהסכם להסדרת "הפרה ופיצויים" הוא פרק 17 ופרק זה קובע במפורש פיצוי מוסכם אחר שאיננו קשור, גם לא באופן מקרי לשטר החוב, מדובר בפיצוי מוסכם בסך 1000 ₪ לכל חודש איחור במסירה הדירה (סעיף 17ג. להסכם).

    פיצוי מוסכם אחר מופיע בסעיף 16ג. להסכם וסכומו 160,000 ₪ במקרה של ביטול ההסכם מהטעמים המפורטים באותו סעיף, גם פיצוי זה אין לו שום קשר לאותו שטר חוב. שטר החוב אם כך, לא יכול להיות כיום מה שלא היה מעולם, אגב, גם לגבי אי מסירתו התקיימה שתיקה מוחלטת במהלך תקופה ארוכה.

    ולסיום, התובעת לא תבעה סעד של תיקון רישום הבית המשותף ואף מכרה את הדירה ולכן ההתחייבות של רישום הבית המשותף עברה לדייר החדש. יובהר, להבדיל מהערבות הבנקאית האוטונומית, שטר החוב יכול להוות עילה שטרית או נושא לתביעה כספית וכך או כך, ככל שעושה השטר מתנגד או מתגונן, לא נגרם נזק באי מסירת השטר עצמו (ויובהר, ההתחייבות למסירת שטר בסכום קצוב היא ממילא עילה לתביעה גם בסדר דין מקוצר), קביעה זו נכונה לכל שטר חוב בפרשה כאן שכן שטר (ושוב, להבדיל מערבות בנקאית אוטונומית) מהווה תביעה ולא נחסמה דרכה של התובעת לתבוע, עובדה היא שהתביעה הוגשה והתבררה.

    עצם ההפרות באי מסירת הערבות הבנקאית ושטרי החוב הן נושא להערכת פיצוי במישור הלא ממוני אך לא יותר מכך.

     

    תשלום דמי שכירות, קנס בגין איחור במסירה ודמי שכירות

    דמי שכירות

    סעיף 8(ד) להסכם קובע:

    "היזם ישלם לכל דייר דמי שכירות למשך התקופה בה פינה את הדירה לצורך הבניה בסך של 3,000 ₪ לחודש. דמי השכירות ישולמו עד תום 7 ימים ממועד מסירת הדירה. דמי השכירות הנ"ל ישולמו אחת לרבעון עבור הרבעון הקרוב. ..."

    אין חולק על מועד פינוי הדירה ואין חולק כי תחילת תשלום דמי השכירות נעשה כמוסכם. התובעת קיבלה חזקה בפועל בדירה ביום 1.9.16.

    אין גם חולק שביום 22.3.16 קיבלה התובעת דרישה למסירת החזקה בדירה שנקבעה ליום 27.3.16 ושהיא מטעמיה וטענותיה לא הסכימה לקבל את הדירה. כשנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית מדוע סירבה ועיכבה את המסירה היא מנתה "באופן טלגרפי" מספר סיבות אך התקשתה מאד לספק הסבר ענייני, מהותי ומוצדק מדוע סיבה כזו או אחרת אכן מעכבת ולא מאפשרת את קבלת הדירה.

    כך למשל, השיבה שרצתה תחילה לחפש מומחה שיבדוק את הדירה (ומה זה קשור לנתבעים?), לאחר מכן חזרה בה ואמרה שלא זו הסיבה לעיכוב (ראה עמ' 39 שורה 21 לתמליל); אחר כך הזכירה היא את עניין אי קבלת טופס 4 או אי השלמת הפיתוח ברם לא ידעה היא בדיוק להסביר את משמעות אלו והשלכתן על היעדר האפשרות לקבל את הדירה, כך קרה גם ביחס למדרגות החירום על הגשר ש"הפריעו" לכניסה שבדיעבד התברר שמדובר בדרישת כיבוי אש וגם כאן מעבר לטענה לקונית ודווקנית, לא היה בנמצא הסבר ענייני המצדיק את אי קבלת החזקה בדירה.

    כאשר בעל דין מגיע לבית המשפט ומבקש לחייב את חברו בגין כל הפרה וכל שבב של הפרה, דורש מהלה לעמוד באופן מדויק, דווקני ומלא בכל התחייבות והתחייבות (בהחלט לגיטימי), את אותה דרישה בדיוק, עליו לדרוש מעצמו ואם לא הוא, בית המשפט ידרוש זאת. ניזוק חייב לעשות כל שסביר לעשותו כדי להקטין את נזקיו, כדי לסייע למנוע הפרות וכדי לאפשר "זרימה" בלתי מופרעת של שטף ההתחייבויות ההדדיות הנכללת במסגרת יחסיהם. הרי אין באמת מניעה לקבל חזקה בדירה עם הסתייגויות רשומות ביחס לליקויים, אי השלמות או אף הפרות ביחס למוסכם, בלשון העם נקרא הדבר "פרוטוקול מסירה". הדברים הינם בבחינת קל וחומר כאופציה זו אף הוצעה באחת מהודעות הדוא"ל שנשלחו ע"י הנתבע 2 בה נכתב "אני מציע שאפגש עם נציג מטעמכם תקבלו את הדירה מבלי לוותר על טענות ונטפל בשאר בהמשך". (ראה התכתבות מיום 30.6.16). מעיון בתשובתו של ב"כ התובעת לאותה הודעת דוא"ל ניתן להבין שהיעדר חובה לקבלת טופס 4 עבור דירת התובעת היה ידוע לה ובכל זאת בחרה לעכב את המסירה בין היתר בשל סיבה זו.

    מותר לצד לכעוס על רעהו, מותר לו להתאכזב, להרגיש שעליו ללמדו לקח אך בתרגום תחושות אלו למעשים, אין זה נכון משפטית גם לא מעשית ואין זה הגיוני "לשבור כלים" כשיש אופציות אחרות ולבחור, חד צדדית, לעכב את מסירת הדירה למועד שיהיה נוח לתובעת ומשתלם לה כלכלית ולאחר מכן לתבוע את המחיר בגין כך מהצד שכנגד. החובה לנהוג בתום לב רובצת גם על הצד המאוכזב-זה הכועס בפרט אם הוא רוצה אחר כך להיות מוכר בהליך המשפטי גם כצד "הניזוק". הליקויים עליהם דיברה התובעת אינם מונעים (ולמצער לא הוכח שמנעו) את מסירת וקבלת הדירה, תום הלב מחייב להקטין את הנזק ולא להגדילו. דרישת דמי שכירות על תקופה שהיה ניתן במהלכה לבצע מסירה עם הסתייגויות ותוך שמירת הזכות לתבוע פיצוי או תיקון בעייתית מאד כשאין הצדקה מהותית לכך (קרי חוסר יכולת בפועל לגור וליהנות מהדירה).

    הדברים נראים בעייתיים אף עוד יותר, מחקירת התובעת עלה שעמדתה שלא לקבל את הדירה הייתה כרוכה במו"מ בעניין אי בניית מחסן הצמוד לדירה, על פי עדותה ורוח הדברים נוצר הרושם לפיו החליטה התובעת לעכב את קבלת הדירה כאמצעי לחץ על הנתבעים ולא באמת משום שלא היה ניתן לאכלס את הדירה בפועל.

    מאידך גיסא, קשה לקבל את דרישת הנתבעים לבצע את המסירה תוך 4 ימים, לדייר נדרש פרק זמן להתארגנות לקראת המסירה, הרי בינתיים הוא גר ומחויב כלפי צדדים אחרים, יש לאפשר פרק זמן סביר מראש ובהתאם לו להודיע על מועד לפגישה לשם מסירה ועמידה דווקנית על פרק זמן קצר מאד איננה מקנה פטור אוטומטי מהמשך תשלום דמי שכירות לאותו פרק זמן סביר שנדרש.

    באחת מהודעות הדוא"ל שנשלחו בשם הנתבע 2 נמסר שהחשמל הקבוע לחדר המדרגות יהיה מחובר בסוף חודש יוני. העד מר דורון פיינגולד, מי ששימש כמנהל העבודה, הסביר בחקירתו שהניסוח בו השתמש הנתבע לא נכון ושבפועל היה חשמל בחדר המדרגות ברם לא הובאה ראיה לכך שהחשמל והחיבור היו מאושרים ע"י חברת החשמל ועמדו בדרישות הבטיחות (בשונה מהחשמל בבית התובעת שאיננו קשור לעניין) ולכן בחרתי לקבוע כי המועד שבו הנתבע 2 מצהיר על חיבור החשמל באופן קבוע ע"י חברת החשמל יהווה את המועד שממנו ניתן לקבוע שהמסירה אפשרית והייתה אמורה להתבצע.

    קביעתי לעיל מבוססת על העדפת אינטרס "הלקוח" על פני זה של היזם בנקודה זו ברם ברי כי קיימת אי וודאות ביחס לשאלה האם באמת עיכוב בחיבור חשמל קבוע לחדר המדרגות היה בו הצדק לעכב מסירת דירה למי שבאמת מעוניין לקבלה חזרה לחזקתו. התשובה הפרקטית היא בוודאי שאין הצדקה וכשצריך, קבלנים גם מחברים דירות שלמות לחשמל הזמני כדי לאפשר כניסת דיירים והקטנת נזקיהם. מאידך גיסא, לפי ההסכם חיבור החשמל חייב להיות קבוע ומאושר ולכן ראיתי לנכון, למרות הספק וחרף העובדה שהתובעת עצמה העידה שהיא חיפשה שוכר כבר ממרץ 2016, לקבוע שמועד החיבור הקבוע לחשמל הוא המועד בו הדירה היתה ראויה לאכלוס . מול קביעה זו הפועלת כנגד הנתבעים יש לקבוע כי כל עיכוב מצדה של התובעת בקבלת הדירה לחזקתה מעבר לנקודת זמן זו היא בעייתה, רצונה ואין לשלם בגינו דמי שכירות.

    היות ומועד המסירה האפשרי לפי הקביעה לעיל היה יכול להתקיים החל מיום 1.7.16, כל עיכוב במסירה מעבר למועד זה הינו באחריות התובעת ואין לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות

    לכן הנני מחייב תשלום דמי שכירות על החודשים מרץ, אפריל, מאי ויוני בסך של 3,000 ₪ לכל חודש בצירוף ריבית והצמדה.

    איחור בתשלום דמי השכירות

    ב"כ התובעת טוען שהיו איחורים בתשלום חלק מדמי השכירות, לפי ההסכם דמי השכירות ישולמו אחת לרבעון עבור הרבעון הקרוב, התובעת לא סיפקה די ראיות ופרטים מדויקים מתי כל תשלום הועבר ועבור אלו חודשים הועבר כך שאוכל לקבוע כממצא האם אכן היו איחורים כפי שטוענת להם התובעת. הנטל רובץ על התובעת להוכיח טענה זאת ואין להסתפק רק בטענה בעלמא. ממילא בעידן בו לריביות והצמדה אין שום משמעות כלכלית אמיתית כמדובר בסכומים כה נמוכים, תביעה בגין "איחור" להבדיל מאי תשלום דמי שכירות, אין לה ערך כספי אמיתי.

    איחור במסירה

    כאן עובר הנטל לנתבעים אשר מצדם מפנים לכמה סיבות עיקריות שאמורות לפטור אותם מחיוב בתשלום פיצוי על איחור במסירה:

    1. עיכוב השלמת הדירה בשל מחדלים של התובעת.

    2. קריסת הקבלן המבצע.

    3. פטירתה של האדריכלית שהיתה אחראית על הפרויקט.

       

       

      עיכוב בגין מחדלי התובעת

      טענת הנתבעים לפיה הבקשות לשינויים ותיקונים מצד התובעת הביאו לעיכוב בביצוע העבודות וסיומן דינה להידחות וזאת נוכח עדותו של מנהל העבודה, מר פיינגולד שהעיד והשיב באופן מפורש: "בוא נגיד ככה שלא נעמי זאת שעיכבה את העבודה בבניין." (עמ' 95 שורה 21 מהתמליל). וזאת כתשובה לשאלה איזה מהשינויים שביקשה נעמי (התובעת) גרם לעיכוב.

      לכן קשה לקבל את טענת הנתבעים שחלק מהעיכוב נבע רק מדרישותיה של התובעת לשינוי בתוכנית.

      מאידך גיסא, יש לבחון את ההתנהלות כולה, אין מקום להתעלם מכך שהתוכניות המקוריות נחתמו ע"י התובעת רק ביום 13.4.14, גם אם אקח בחשבון שלדייר/מזמין נדרשת תקופה סבירה עד שיתעשת ויחתום, במקרה דנן נראה שלפחות ביחס לחודש ימים אין הסבר מניח את הדעת לעיכוב בחתימה, נאה דורש נאה מקיים ומשכך ביחס לחודש כזה, יש להוריד כמחצית ממנו בעת חישוב תקופת האיחור ולייחס לתובעת "אשם תורם" של שבועיים. מעבר לכך, לא שוכנעתי כי התובעת גרמה לעיכובים (מהותיים) נוספים.

       

      קריסת הקבלן

      קריסת הקבלן ובריחתו מהארץ אכן עיכבה את ביצוע העבודות ואין על כך מחלוקת אולם אין אירוע זה אמור להשליך או להתגלגל על הדיירים שלא נטלו על עצמם סיכון כזה בהסכם. הנתבעים בתור היזמים אמורים היו לקחת בחשבון סיכון שכזה, סיכון שאינו מנותק מהמציאות, קריסת בעל החוזה של היזמים איננה עניינם של אלו שלא התקשרו עמו. ליזמים יש אינטרס להבטיח את רצף העבודה והיה עליהם לדרוש את הביטחונות המתאימים והמתחייבים בענף הבנייה כדי שבמידה והסיכון יתממש יהיה להם מאיפה לגבות את כספי הפיצוי להם התחייבו לו מול התובעת. נדגיש כי ההסכם עם הקבלן היה בשליטת הנתבעים והם אלו ששקלו את הסיכונים הכרוכים בו ולא הדיירים שאינם חלק מהסכם זה.

      ברגע ששני היזמים התחייבו לפצות על האיחור הם אלו שיהיו חייבים מול הדיירים ולא הקבלן. ההסכם נחתם בין הנתבעים לבין התובעת. לא היה לתובעת כל קשר בבחירת הקבלן הספציפי ואין כל חובה לחייב אותה לספוג את הנזקים בעקבות קריסתו ובריחתו מהארץ.

      אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה מדובר על "כוח עליון", כוח עליון הינו מצב בו לא היה בידי הנתבעים למנוע את השלכותיו כמו למשל רעידת אדמה או אירוע חריג שלא יכלו הם לצפות אותו בתור יזמים סבירים. המצב בו הקבלן קרס וברח מהארץ אין בו לפטור את הנתבעים בתור יזמים מתשלום פיצוי בגין איחור לו התחייבו במסגרת ההסכם.

      פטירת האדריכלית

      הדברים שונים ביחס לפטירתה של האדריכלית . במקרה זה אין מנוס אלא לתת את המשקל הראוי למציאות החדשה שנוצרה. במקרה דנן אין מדובר על שיפוץ מינורי בדירה אלא מדובר בפרויקט ממשי אשר מצריך ליווי של אנשי מקצוע כמו האדריכלית שמתפקידה היה לפקח עליו ובסיטואציה שנוצרה קשה לבוא ולומר כי היה צריך להמשיך בקצב עבודה רגיל ללא פיקוח אדריכלי עד להגעת מחליף או מחליפה אשר יכנסו לנעליה המקצועיות, ילמדו את הפרויקט וייחלו לפעול ולפקח.

      כמו בכמעט כל נושא אחר בתביעה זו, גם כאן חסרים פרטים לצורך הערכה מדויקת של העיכוב שנבע ממחלת ופטירת האדריכלית, לכאורה עולה שהמחלה הייתה ידועה לצדדים במהלך שנת 2013, לא לגמרי ברור מתי בדיוק נפטרה ולא ברור מתי החלו הנתבעים לחפש מחליף ומתי נמצא כזה בפועל. בהתחשב בהתרשמותי מהנסיבות העולות מן החומר, ראיתי לנכון להוריד תקופה של חודש ימים מסך תקופת האיחור.

      הפרויקט התחיל בפועל בעת קבלת ההיתר מהרשויות המוסמכות בפברואר 2014 . בהתאם לסעיף 7 להסכם מועד סיום העבודות אמור להיות תוך 16 חודשים (+3 חודשי "גרייס") ממועד פינוי הדירות בפועל. התובעת אמנם פינתה את דירתה טרם תחילת העבודות אולם בהתאם לתנאי ההסכם וגם בבחינת קיום סביר של הוראותיו בכפוף למציאות ממנה לא ניתן להתעלם, אין לחשב במניין "תקופת הבנייה" את התקופה בה לא ניתן היתר בנייה (בהנחה כי ככל שהדברים נוגעים לנתבעים, פעלו הם ומילאו במועד את דרישותיהן של רשויות התכנון). יובהר כי עניין ההיתר היה ברור לצדדים עוד מהיום הראשון ולא בכדי כל ההסכם כולו נשען על קבלת ההיתר המהווה בו תנאי מתלה.

      העבודות כפי שקבענו לעיל הסתיימו עם חיבור החשמל הקבוע . מתחילת פברואר 2014 ועד תחילת יולי 2016 (לא כולל יולי), מדובר על 29 חודשים. היות וההסכם מתיר תקופה של 16+3 חודשים אזי תקופת האיחור מסתכמת ב-10 חודשים. מתקופה זו יש לנכות חודש ימים בשל פטירת האדריכלית ושבועיים בשל איחור או השתהות התובעת בחתימת התוכניות.

      אם כך, לתובעת מגיע פיצוי בהתאם להסכם של 8.5 חודשים שמסתכמים בקרן בסך 8,500 ש"ח וכ-9,000 ₪ להיום.

      תיקון מס' 5 לחוק המכר

      ב"כ התובעת מפנה לתיקון מס' 5 מיום 6.4.11 בכל הנוגע לסעיף 5א. לחוק המכר(דירות), התשל"ג-1973 וטוען שתקופת "הגרייס" המקסימלית הינה 60 יום ומדובר על הוראות חוק קוגנטי בעל תחולה מיידית.

      עיון בהוראות בנוסח התיקון בס"ח 2293 תשע"א, ובסעיפים הרלבנטיים בחוק עצמו, ניתן לקבוע שהוראות אליהם הפנה ב"כ התובעת אינם תומכים (ולמצער ברמת ההסתברות הנדרשת) בטענתו.

      ראשית, ספק רב אם הנתבעים עומדים בהגדרת "מוכר" לפי אותו סעיף, התיק לא התנהל במישור זה. שנית וחשוב מכך, בתיקון לעיל תוקן גם סעיף 11 שמדבר על תחולת החוק המקורי ונכתב במפורש שם בסעיף 15 לתיקון:

      "בסעיף 11 לחוק העיקרי, אחרי סעיף קטן (ב) יבוא:

      '(ג) חוק המכר (דירות)(תיקון מס' 5, התשע"א-2001 (בסעיף קטן זה-תיקון מס' 5), לא יחול על דירה בבניין שבנייתו הסתיימה או שחוזה המכר לגביה נכרת לפני תחילתו של תיקון מס' 5; על דירה כאמור יחולו הוראות המכר (דירות), התשל"ג-1973, כנוסחו ערב יום התחילה של תיקון מס' 5.'"

      ההסכם בין הצדדים בפנינו נחתם ביום 9.11.2010, והתיקון התפרסם ביום 6.4.2011, אין ספק שחתימת ההסכם היתה לפני תחולת הסעיף שאזכר אותו ב"כ התובעת ואין כל תחולה להוראת הסעיף בעניינו. אין השלכה לתיקון הנ"ל על המקרה בפנינו וגם אם הייתה, מדובר היה על 1000 ₪ נוספים.

       

       

      סוגיית המחסן

      התובעת עותרת לקבלת פיצוי בגין אי בניית מחסן כשראש נזק זה הוערך (בדרך לא ברורה כלשהי) על ידה בסכום של 65,000 ₪. כאמור, מדובר בהערכה סתמית ללא שום בסיס ראייתי, ללא חוות דעת וללא הבאת עד מקצועי או אפילו אחר שיניח ולו ראשיתו של בסיס לסכום הנתבע ורק מטעם זה יש לדחות רכיב זה של התביעה.

      זאת ועוד, לאחר בחינת הוראות ההסכם והראיות שהובאו, ניתן לקבוע שהדין עם הנתבעים בעניין זה ואין לחייבם בתשלום פיצוי בשל היעדר המחסן:

      אין מחלוקת שלפי התכנון היו אמורים להיבנות מחסנים, אין מחלוקת שהמחסנים הללו לא אושרו בסופו של יום ע"י הקונסטרוקטור מטעם העירייה.

      כאמור, בסעיף 3 להסכם נקבע שמדובר בהסכם על תנאי. ההסכם נחתם טרם התקבלו היתרי הבנייה ולכן יש לראות בהתחייבות לבנות מחסנים כתלויה בקבלת אישור הרשויות המוסמכות, דבר שלא קרה.

      ממכלול העדויות שנשמעו, עולה שהתובעת ידעה משלב מסוים שהמחסנים לא ייבנו ולא ביקשה בשום שלב לבטל את ההסכם. מהעדויות ובמיוחד מעדות מנהל העבודה עלה שנעשו ניסיונות כנים לעמוד בהתחייבות לבנות את המחסנים אולם הדבר נמנע מהנתבעים אך ורק נוכח עמדת גורמי התכנון בעירייה. לא לקבל את הטענה שהנתבעים "הפרו את ההסכם" בנקודה זו, ההסכם בנקודה זו, כאמור היה מותנה באישור גורמי התכנון וזה לא ניתן.

      התובעת ידעה ובוודאי שהייתה צריכה לדעת שהיא חותמת על הסכם שתוכנית הבניה בו תלויה באישורים מטעם הרשויות המוסמכות, כל החזקות בעניין זה פועלות כנגדה ואין ולו ראשית ראיה לביסוס קביעה שהתקיימה הטעיה בנקודה זו.

      אי אישור בניית המחסנים הוא סיכון שאותו נטלו כל הצדדים במודע והרי הנתבעים עצמם ספגו הפסד לא קטן שהרי מתוך 7 מחסנים שאמורים היו להיבנות היו אמורים הם לקבל 5 מחסנים ודומני כי ההפסד שספגו מדבר בעד עצמו ולא מדובר בסיכון "ייחודי" שנטלה התובעת או כזה "שהוטל" רק עליה.

      יש לציין שבסופו של יום נבנה (לכאורה כעולה מהחומר) מחסן אחד בודד שמיקומו אינו במקום שהיה מיועד למחסנים אולם לא מצאתי בסיס לקיומה של חובה לתת אותו דווקא לתובעת, בראיה הכוללת של "הפסד ורווח" מכלל השינויים והתוספות בפרויקט, קשה מאד לקבוע שהתובעת הפסידה משהו, משהו שהגיע לה על פי ההסכם ונגרע בשל מחדל או הפרה של הנתבעים, למעשה, וכפי שיפורט מיד, בנקודות אחרות קיבלה היא יותר ממה שהובטח לה.

      כך נהנתה התובעת אף ממרפסת רחבה ששווה לא מעט כסף וכאשר מניחים על כפות המאזניים את המרפסת ושטחה מצד אחד ואת אי קבלת המחסן הבודד שנבנה מצד שני, לפחות לכאורה, המאזניים נוטות לטובת המסקנה כי מה שקיבלה התובעת עולה בערכו על מה שנגרע ממנה (נגרע לכאורה). כמו בסיפור משפט שלמה, אין טעם לחלק מחסן אחד ל-4 דיירים, מישהו יקבל אותו ואחרים מקבלים, ככל הניתן משהו אחר.

      בשל הרחבת הדירה המצויה תחת דירת התובעת, קיבלה היא מרפסת הגדולה מזו המופיעה בהסכם ונספחיו, מרפסת בעלת ערך מוסף רב לשימוש וערך כלכלי לא מבוטל.

      כאמור, התובעת לא הביאה עדות לכך שבשל היעדר המחסן נמנע ממנה למכור את הדירה או שווי מכירת הדירה נפגע, חוץ מאמירה כללית, חוות דעת מקצועית או ראיה לא הובאו ולא הוכחו.

      סוגיית המטבח

      אין מחלוקת שסכום של 15,000 ₪ יש לפסוק לטובת התובעת וזאת כהתחייבות שהנתבעים אינם מכחישים.

      התובעת טענה שיש לחייב את הנתבעים בסכום נוסף בסך 1,200 ₪ בגין דמי ביטול מטבח שהוזמן בעצת הנתבעים או מי מטעמם מאיקאה. הצדדים חלוקים בעניין זה, לא ברור האם סיבת הביטול נעוצה במחדלים הקשורים בנתבעים ובתקשורת ביניהם לבין מודדים או מתכננים מטעם איקאה אך בראייה כוללת של הנסיבות שהביאו להגדלת תקציב המטבח (הגדלת מספר הדירות שייבנו) ונוכח היותו של הסכום שבמחלוקת כמעט בטל בשישים והוכח דיו שהתובעת נשאה בו, ייפסק לזכותה סכום זה. נוכח הקושי בקביעת תאריך לשערוך הסכום כולו, נוכח עירוב הגורמים שהביאו לביטול ההזמנה מאיקאה, הנני פוסק בראש נזק זה סכום העומד על 16,500 ₪ להיום.

      לא נסתרה מעייני הטענה לפיה מדובר בסוג של הרחבת חזית, משכך ביחס לשאר הטענות הגלומות בצילום הודעת הדוא"ל מיום 2.4.13 שהושתל בסעיף 29 לסיכומי התובעת, הן נדחות מה גם שלגופו של עניין הנני סבור כי מה שנכתב שם ביחס למטבח הוא דבר אחד, מה שנכתב ביחס תוספת ל"רכישות אחרות" הוא אכן דבר אחר שאיננו קשור למטבח.

      שכר טרחה לעו"ד שרף

      יש להעיר כבר בשלב זה שרכיב תביעה זה אינו רלבנטי לנתבע 1 והיה על התובעת להפריד בנקודה זו בין הנתבעים שכן מי שהתחייב לטענתה לתשלום היה רק הנתבע 2.

      ולגופו של עניין, סעיף 18 (ג) להסכם, אותו הסכם שעליו נסמכת התובעת בתביעתה, קובע:

      "ג. הסכם זה ממצא את כל המוסכם והמותנה בין הצדדים. כל הבטחה, הצהרה, מצג או הסכם אחר בעל-פה או בכתב שאינו נכלל בהסכם זה ושנעשה, אם בכלל, לפני חתימתו, בטל ואינו מחייב את הצדדים."

      מעיון בנספח יב' שצורף לכתב התביעה הוא מכתב מיום 2.6.2009 מטעם הנתבע 2 והמופנה לתובעת ואחיה, אכן ניתן להבין שהנתבע 2 התחייב לשלם את שכר הטרחה של עו"ד שרף אולם כתוב בו באופן מפורש:

      "התשלום לפי 0.5% ממחיר המכירה ועוד 1.0% ממחיר הקנייה.

      התשלום יתבצע בכפוף לכך שיחתמו הסכמים בין הצדדים."

      אלא שההסכמים ההם לא יצאו לפועל ולא נחתמו אלא נחתם הסכם אחר לגמרי שגם נתבע 1 צד לו.

      ההסכם נחתם ביום 9.11.2010 ולכן אם עמדה לתובעת טענה לגבי שכר טרחת עו"ד שרף היא הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי בסעיפי ההסכם שנחתם ועליו מבוססת תביעה זו. בית המשפט איננו משנה או מנסח עבור הצדדים הסכמים אחרים מאלו שחתמו עליהם וגם אם היה מונח כאן בסיס לטענה אפשרית כי נפלה טעות בהסכם (ואין שום בסיס כזה), הרי שיעור האשם התורם החוזי שיש לייחס לתובעת בגין טעות או השמטה כזו, מכריע ואיננו מזכה בסעד. אין מחלוקת שהעסקה שטיפל בה עו"ד שרף לא יצאה לפועל ולא הניבה עסקה ובמקומה נחתם ההסכם המחייב בין התובעת לשני הנתבעים ששונה בסעיפיו מהמו"מ שנוהל בין התובעת לנתבע 2.

      יובהר, אין משמעות למועד ביצוע התשלום בפועל לעו"ד שרף, מה שחשוב ומה שקובע זהו מועד ההתחייבות, תוכנה ומהותה.

      בסעיף 13.3 לכתב התביעה נטען שלמעשה מדובר על אותו מו"מ שבאמצעו החליפה התובעת ייצוג והיות ועו"ד שרף עשה חלק מהעבודה, בא כוחה החדש דאז (וכיום) גבה פחות.

      אין לקבל טענה זו, כאשר מסתמכים על התחייבות קודמת יש לתת לה ביטוי מפורש בהסכם החדש. ברם לא רק שהדבר לא נעשה אלא להיפך, בידיעת ב"כ התובעת ובהסכמתו נכתב במפורש בסעיף בהסכם שהוא מבטל כל התחייבות, מצג או הצהרה קודמת.

      לאור האמור לעיל אין לחייבת את הנתבע 2 בשכר טרחה לעו"ד שרף.

      עוגמת נפש

      ב"כ התובעת העמיד את ראש נזק זה על 100,000 ₪.

      מהעדויות והראיות שבתיק עולה שהתובעת גרה מחוץ לדירתה (ומחוץ לחיפה) לפחות שנה לפני תחילת הפרויקט הבנייה ומעולם לא חזרה לגור בה. היא השכירה אותה בשנת 2013 ועברה לגור בבאר שבע ובתחילת הפרויקט בפברואר 2014 פינתה אותה רשמית ללא אפשרות לאכלוס כאשר תוך כדי שלבי העבודה והמשיכה לגור בבאר שבע וכאמור, גם אחרי סיום הפרויקט לא חזרה לגור בה או בחיפה.

      אין ראיות לכך שהייתה כוונה כלשהי לחזרת התובעת לחיפה וכוונה או רצון כזה התעכבו רק בשל האיחור בסיום הפרויקט. במהלך התקופה, התובעת נהנתה מדמי שכירות להם הסכימה, זהים לדמי השכירות ששילמה בבאר שבע, רק בשלב מאוחר עלו לטענתה עלו דמי השכירות בבאר שבע בכ-100 ₪ שלכל הדעות מהווה סכום מזערי לעומת הרווח שצמח לה מהפרויקט במחיר הדירה בחיפה.

      היות והמשך הדיון ברכיב זה של התביעה עוסק בין היתר בשכר דירה שנגרע או בנזקים ממוניים (הדברים נכרכו יחדיו בסעיף 68.2 לסיכומי התובעת) יש לומר עתה, אין דין נזק ממוני מיוחד שנגרם עקב הפרשים בשכר דירה או עקב אי הפקת פרות מנכס לדין נזק לא ממוני (כדוגמת "הסבל" שיכול להיגרם לאדם הגר בדירה שאיננה דירתו כששאיפתו ורצונו לחזור לאחרונה, דירה בה הוא מרגיש "בבית", זהו נזק בלתי ממוני אופייני להבדיל מאובדן דמי שכירות למשל).

      ובחזרה לבחינת הנזק, קשה לקבל את טענתה הכה כללית ובלתי מפורטת או מבוססת של התובעת אשר קשרה את מצב הבניין והדירה שלא השביעו את רצון התובעת לבין אי היכולת להשכיר את הדירה לתקופה של ששה חודשים לאחר קבלת החזקה בה. לא הובאה שום ראיה ושום עדות, לא של מתווך דירות ולא של אדם אחר אשר יעידו או יתמכו בטענה זו. לא ידוע מהו שכר דירה אותו דרשה התובעת, מה בדיוק הפעולות שננקטו כדי למצוא שוכר באותה תקופה והאם מה שבכלל "הבריח את השוכרים" היה שכר הדירה המבוקש ולאו דווקא מצב הדירה.

      אפשרות אחרונה זו מתחזקת מחקירת התובעת כשנשאלה האם ניסתה להוריד בשכר הדירה כדי להצליח להשכירה ענתה שלא ראתה סיבה להורדה כזו. התובעת מכרה לאחר מכן את הדירה במחיר שהיה לשביעות רצונה כפי שהעידה ולכן יש לפסוק באופן מתון בראש נזק זה.

      לאחר מתן משקל לעובדות שהובאו והוכחו, בשים לב לכך שנוצר איחור בהשלמת הבנייה, לכך שהתובעת טורטרה ותוך מתן משקל מסוים לטענה שעוברת כחוט השני לכל אורך טיעוני התובעת לפיה היא הצד החלש "והמפסיד" והנתבעים הם המתוחכמים "והמרוויחים" (שטענה שאינני מקבל אך במובן הפרקטי השליטה על הפרויקט בכל המישורים הייתה בידי הנתבעים או מי מטעמם) ובהתחשב באי מסירת הבטוחות בהתאם להסכם, הגעתי למסקנה לפיה יש להעריך את הנזק הלא ממוני שנגרם לנתבעת ואשר מיוחס לנתבעים בסך 13,000 ₪.

      טענות הנתבעים בעניין הקיזוז

      אין חולק שיש להביא בחשבון את הסכום של 10,000 ₪ שהועבר לתובעת כבר בתאריך 3.10.16 ויש לקזז את הסכום הזה כולל ריבית והצמדה מיום ששולם ועד היום.

      הנתבעים טענו שתי טענות קיזוז: אחת בעניין שווי השבחת המרפסת והשנייה בנוגע לעלויות השינויים שהתבקשו ע"י התובעת.

      טענות הנתבעים בעניין זה אינן מוצדקות בשל העובדה שלא הובאו ראיות לכך שהנתבעים עדכנו את התובעת מבעוד מועד בעלויות השינויים וקיבלו את הסכמתה בעניין, למעשה לפחות במקרה מסוים לא הסכימה היא לשלם 5,000 ₪ בגין עלות הריסת קיר והעדיפה לוותר על הדרישה לבצע זאת (ובכל זאת הנתבעים החליטו לבצע את ההריסה).

      בסעיף 8 להסכם נקבע אמנם שבעלות שינויים לאחר תחילת העבודה יישאו הדיירים אולם סעיף 8(י) המדבר על שינויים ותוספות בתשלום מפרט את אופן התשלום ונקבע ש- 50% מעלות השינוי תשולם בעת ביצוע הזמנת השינוי, ואף נקבע בסעיף באופן מפורש: "עלות השינויים תוסכם בכתב ומראש". לעניינו, אין כל ראייה לקיומה של בקשה לתשלום מראש בעבור ביצוע העבודות בעת הזמנתן ואין ראיה לכך שהעלות סוכמה בכתב ומראש. המסמך אשר לגביו נחקר מנהל העבודה ואשר מפרט את העלויות אין בו לקבוע מסמרות לכאן או לכאן ולא ברור לאיזה מטרה הוא נערך. התובעת אינה מכחישה שהשינויים הצריכו עלויות כספיות אולם טוענת שהיא לא התבקשה ובוודאי לא הסכימה או התחייבה לשלם עבורם.

      אין מקום לקזז את העלויות הללו כל עוד אין ראיה שעלויות אלו פורטו ונמסרו לתובעת לפני ביצועם ואושרו על ידה. אין בהתחשבנות שהייתה חלק מהמו"מ כדי להווה ראיה שהעניין התבצע בזמן אמת כשהתבקשו השינויים (וכאן אציין שאינני נכנס לשאלת זכות "הקיזוז מהקיזוז" בשים לב לאותו מסמך שצולם והושתל בסעיף 29 לסיכומי התובעת).

      כך יש לדחות את טענת קיזוז שווי השבחה של המרפסת בה זכתה דירת התובעת שלטענת הנתבעים.

      כאן עולה אותה תחושה לא נוחה שעלתה מטענות התובעת בעניין "מי הרוויח מה וממה", עיון בהסכם מגלה שהנתבעים לא הבטיחו מרפסת כה גדולה ואכן התובעת נהנתה מהשינויים שבוצעו בדירה התחתונה, דבר שהעלה גם את ערך דירתה ברם סוגיית שווי השבחת המרפסת כבר זכתה להתייחסות בפרק הדן באי בניית מחסן הצמוד לדירה, זה מסוג העניינים שהצדדים נטלו סיכון לגביו, מדובר באחת מסוג התוצאות המסתברות כאשר אנשים מתחילים דרך משותפת בפרויקטים כאלו ומתקשרים עוד לפני שיש היתרים.

       

      סוף דבר

       

      הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן:

      בגין דמי שכירות לחודשים מרץ-יוני 2016 13,000 ₪ (כולל הפרשים להיום)

      בגין פיצוי מוסכם בגין האיחור במסירת הדירה 9,000 ₪.

      בגין עלויות מטבח וביטול ההזמנה באיקאה 16,500 ₪.

      בגין עוגמת נפש עקב האיחור במסירת הדירה 13,000 ש"ח

       

      סה"כ 51,500

      מסכום זה יש לנכות 10,500 ₪ (להיום) ששולמו לפני הגשת התביעה.

       

      סה"כ לתשלום 41,000 ₪ בצירוף אגרה יחסית בסך 1000 ₪ ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ כולל מע"מ.

       

      כל שהתשלום לא יבוצע עד 30.5.19, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל

       

      ניתן היום, י"א ניסן תשע"ט, 16 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.

       

      Picture 1

       

       


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ