- נגד -
ת"א בית משפט השלום תל אביב - יפו	45672-02-15 01/01/2019
בפני השופטת: אורלי מור-אל
התובע: פלוני עו"ד שי אשכנזי	הנתבעים: 1. בית ספר שקמה 2. קיבוץ יד מרדכי 3. מועצה אזורית חוף אשקלון 4. משרד החינוך עו"ד אורית בן עטר [בשם הנתבעות 1-2] עו"ד ליעד חורב [בשם נתבעת 3] עו"ד אלמאר ירושלמי [בשם נתבעת 4]
פסק דין

תביעה זו עניינה נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך משחק כדור שהתנהל באולם הספורט כחלק משיעור חינוך גופני בבית הספר.

אציין כבר כאן, כי לאחר ששקלתי את מכלול העדויות והראיות שהובאו, באתי לידי מסקנה שדינה של התביעה להתקבל.

תמצית העובדות וטענות הצדדים:

התובע, יליד 1993 נפגע, לטענתו, בתאריך 15/10/2010, בעת היותו תלמיד בכתה יב'. בכתב התביעה נטען, כי במהלך משחק כדורגל שהתקיים בשיעור חינוך גופני בבית הספר, התקרב התובע לקיר במטרה לעצור את הכדור, אלא שאז נלכדה רגלו במרווח שבין הקיר לבין שלט שהיה במקום והוא נפל תוך שנגרם לו שבר בקרסול.
הנתבע-1, הינו בית הספר בו למד התובע (הנתבע-1, להלן גם: "בית הספר"). הנתבעות 2 ו-3 אחראיות, לטענת התובע, בין היתר, על המוסדות החינוכיים בשטחן לאחזקה תקינה של מתקני בית הספר ולשמירה על בטיחות התלמידים (הנתבע-2, להלן גם: "הקיבוץ"; הנתבעת-3, להלן גם: "המועצה"). משרד החינוך, נתבע כמי שאחראי על הנהלים וההנחיות הניתנות לבית הספר ומעסיקם של התורמים לרשלנות (הנתבע-4, להלן גם: "משרד החינוך").
בתמיכה לתביעתו הגיש התובע חוות דעת רפואית לפיה נגרמו לו 10% נכות. מומחה מטעם הנתבעים קבע כי לתובע 5% נכות צמיתה בלבד. לנוכח הפערים, מונה מומחה מטעם בית המשפט שקבע, כי נכותו של התובע עומדת על 10% נכות צמיתה.
הנתבעים מכחישים קיומה של רשלנות וטוענים שלא היה כל מפגע באולם הספורט או בדרך העברת השיעור. טענת הנתבעים, הינה, בעיקרה, שהאירוע המתואר על ידי התובע עולה כדי סיכון רגיל וטבעי לפעילות ספורטיבית.

ככל שיקבע, כי אכן קיימת אחריות, מפנים הנתבעים את האשמה זה כלפי זה.
הצדדים הגישו ראיותיהם בתצהירי עדות ראשית. בדיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק העידו בפרשת התביעה התובע, חברו שהיה עד לתאונה ומומחה בטיחות. בפרשת ההגנה, העידו, המורה לחינוך גופני (להלן: "המורה"), מנהל אולם הספורט בעת הרלוונטית (להלן: "מנהל האולם"); מומחה בטיחות מטעם הנתבעים 1 ו-2 ועדים נוספים בנוגע ליחסים בין הנתבעים 1-3.
מסיכומי הצדדים, עולה שהצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות התאונה, קיומה של רשלנות, חלוקת האחריות בין הנתבעים ככל שתקבע אחריות, ושיעור הנזק. בשים לב לגדר המחלוקת, יש לדון תחילה בנסיבות התאונה.

נסיבות התרחשות התאונה
אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע נפצע ברגלו בעת משחק במהלך שיעור חינוך גופני בבית הספר. עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לאופן קרות התאונה ומהלך המשחק.

בתצהירו תלה התובע את הכשלים בגינם התרחשה התאונה בעיקר בשלושה עניינים – קיומו של שלט גדול שבתחתיתו מוט ברזל בסמוך לאחד הקירות, משחק כדורגל עם כמות שחקנים רבה וביטול קווי החוץ של המגרש, כך שזה התנהל עד לקירות. התובע טען עוד, כי המורה שיחק כחלק מן השחקנים ונמנע מלהשגיח על התלמידים.

לטענות אלה, נוספה חוות דעת מומחה הבטיחות מטעם ד"ר ביקלס, לפיה משחק הכדורגל נערך במגרש שאינו עומד בדרישות התקן.

הנתבעים טענו בתשובה, כי גרסת התובע כפי שהובאה בתצהירו ובעדותו יש בה משום הרחבת חזית לנטען בכתב התביעה וכן כי קיימות בה סתירות ואין לקבלה. עוד נטען, כי בניגוד לטענות התובע וכפי שעולה מעדות המורה, מדובר במשחק קט-רגל (להבדיל מכדורגל) שנערך עם מספר תלמידים קטן כנדרש בדין, בגבולות המגרש ונפילת התובע כלל לא התרחשה ליד השלט הנטען שאין בו משום פן שאינו בטיחותי.

מומחה בטיחות מטעם בית הספר והקיבוץ, קבע, כי המגרש תקין, בטיחותי למשחק קט רגל ועומד בתקנים ומכל מקום ככל שהמורה הנחה את התלמידים לשחק שלא בהתאם לכללים, הרי שהאחריות מוטלת עליו.
בהינתן המחלוקות העובדתיות בין הצדדים, יש להידרש תחילה לקביעת העובדות בעניין אופן פציעת התובע ובגדר דיון זה נכון לסקור בקצרה את התצהירים והעדויות שנשמעו.

האופן בו התרחשה התאונה – העדויות והמסמכים שהובאו
בכתב התביעה תאר התובע את התרחשות התאונה, כדלקמן:

"תוך כדי משחק רץ התובע אחר הכדור שסטה לכיוון קיר עליו הוקם על ידי הנתבע-1 און מי מטעמו שלט אשר הוצב במרחק של כ- 10 ס"מ מהקיר, התובע התקרב לקיר בניסיון לעצור את הכדור, אלא שאז נלכדה רגלו הימנית במרווח שבין הקיר לבין השלט והוא נפל ארצה".

התובע טען עוד בכתב התביעה להעברת הנטל לנתבעים, טענה עליה לא חזר בסיכומים וטוב שכך, שכן התובע יודע את נסיבות התרחשות התאונה ואין כל עילה להעברת הנטל במקרה זה.

התובע הוסיף עוד בסעיף 15 לכתב התביעה, כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנות או מחדל הנתבעים אשר בן היתר – "הנחו את התובע לשחק כדורגל באולם בו היה מפגע המסכן את המשחקים במקום...לא הזהיר את התובע מפני המפגע...לא נהג כפי שבית ספר סביר ואחראי היה נוהג בנסיבות העניין...סיכן את התלמידים... לא התריע בפני סכנה... לא עשה דבר כדי למנוע את התאונה... בנה שלט באופן רשלני שגרם לפציעת התובע".
בחינת מסמכים שגובשו לאחר התאונה, מעלה כדלקמן:

במסמכים הרפואיים הראשוניים, אין פירוט של נסיבות התאונה מלבד חבלה סיבובית לקרסול.

בתאריך 27/11/2010 – כתב התובע בפייסבוק פוסט כדלקמן: "עוד פעם לידיעת כל הגאונים שעדיין חושבים שבעטתי בקיר עם רגל שמאל ובגלל זה שברתי 3 שברים ברגל ימין תתעדקנו" (הטעות במקור – א' מ').

בדיווח ראשוני על תאונה החתום על ידי המורה נרשם: "התלמיד ניסה להגיע לכדור במהלך משחק בשיעור גופני בעט ומעד וסובב את הקרסול" (נ/2).

בטופס תביעה תאונות אישיות תלמידים תואר: "בעת שיעור חנ"ג הילד ניסה להגיע לכדור ונפל עקב כך" (נ/1).

בחוות דעת המומחה הרפואי מטעם התובע, שבדק את התובע בתאריך 23/1/14 תואר כדלקמן: "מספר כי בתאריך 15/11/2010 שיחק כדורגל באולם סגור ורגלו השמאלית נתפסה בין קיר האולם ללוח, נפל ונחבל ברגל ימין".

בחוות דעת מומחה הבטיחות מטעם התובע, כתב המומחה, כי התובע הבהיר לו שעובר לתאונה השתתף במשחק כדורגל בו היו שתי קבוצות של נערים שבכל אחת מהן שיחקו 11 שחקנים, בקבוצה השנייה, במניין השחקנים היה גם המורה. המורה קבע שקווי החוץ במגרש מבוטלים, כלומר ניתן לשחק עד הקירות, כשערים היו שני מזרנים, שהיו צמודים לקירות. בעת שהתובע רץ אחרי כדור שנע לכיוון היריעה שתוארה, שעה שרצה לבעוט בכדור, חדרה כף רגלו אל מתחת למוט המתיחה, התובע איבד את שיווי משקלו ונחבל.
בסעיף 4 לתצהירו תאר התובע, כי בתאריך 15/11/10, במסגרת שיעור התעמלות שהתקיים באולם בית הספר, שיחקו התלמידים, וביניהם הוא, בכדורגל. במשחק זה שחקו שתי קבוצות שבכל אחת 11 שחקנים. המורה שיחק בקבוצה השנייה. מכיוון שהיו 22 איש והאולם היה קטן, המורה קבע שלא יתחשבו בקווי החוץ של המגרש, אלא ישחקו עד הקירות. בנוסף, מכיוון שלא היו שערים, המורה קבע שמזרונים שהיו צמודים לקירות יהיו כמו שערים והשוערים עמדו לפני מזרונים אלה. תוך כדי משחק בעט אחד התלמידים את הכדור לכיוון השער והכדור סטה לכיוון הקיר החיצוני שעליו היה תלוי שלט. התובע רץ אחרי הכדור שסטה לכיוון הקיר, על מנת למסור אותו בבעיטה לתלמיד. התובע תאר שמדובר בקיר שעליו הוקם שלט אשר למטה היה במרחק של כ- 10 ס"מ מהקיר. התובע התקרב לקיר בניסיון לעצור את הכדור. תוך כדי מסירת הכדור, כף רגלו השמאלית נתקעה במרווח שבין השלט לבין הקיר החיצוני כתוצאה מכך החליק וכף רגלו הימנית נפגעה.

התובע הדגיש שאת התאונה ראו התלמידים שבמקום, שאת חלקם לא הצליח להשיג. באשר לטופס תאונות אישיות (נ/1), טען שהוא לא כתב זאת והתיאור אינו מדויק. התובע הוסיף שלאחר התאונה בשל כך שהיו שמועות שבעט בקיר כתב את הפוסט בפייסבוק. התובע מדגיש שהיה באותה עת תלמיד בבית הספר, היה חייב להשתתף בשיעור ועשה מה שהמורה הורה לו.
חברו של התובע תאר בתצהירו, בדומה לתובע, כי התאונה ארעה בשיעור ספורט בו הם כתלמידים חייבים היו להשתתף. הם שיחקו בשתי קבוצות שבכל אחת 11 שחקנים. המורה שיחק באחת מן הקבוצות. מכיוון שהיו 22 איש והאולם היה קטן, המורה קבע שלא יתחשבו בקווי החוץ של המגרש, אלא ישחקו עד הקירות. בנוסף, נקבע, כי השערים יהיו מזרנים שהיו צמודים לקירות. תוך כדי משחק בעט אחד התלמידים את הכדור לכיוון השער, הכדור סטה לכיוון הקיר החיצוני. החבר טוען, כי ראה את התובע רץ אחרי הכדור שסטה לעבר הקיר. התובע התכוון לעצור את הכדור ולמסור אותו בבעיטה לתלמיד אחר. מדובר בקיר שעליו הייתה תלויה יריעה ובתחתית היריעה היה מרווח של כ- 10 ס"מ בין היריעה לבין הרצפה לבין היריעה לבין הקיר. התובע התקרב לקיר בניסיון לעצור את הכדור, תוך כדי הניסיון כף רגלו השמאלית נתקעה במרווח שבין היריעה לבין הקיר החיצוני וכתוצאה מכך הוא החליק וכף רגלו הימנית נפגעה.
לתצהיר החבר צורפו שתי תמונות שצילם לטענתו לאחר התאונה. בתמונות נראה השלט שאינו אלא יריעת PVC פרושה לאורך קיר מעליו ועד לתחתיתו. כפי שהסתבר בהמשך, היריעה נועדה לכסות את קיר הטיפוס שהיה במקום. מחוות דעת מומחה הנתבעים 1 ו-2, עלה שגובה קיר הטיפוס הוא שני מטרים, דהיינו מדובר ביריעה שאורכה כשני מטרים ורוחבה גדול אף יותר, שכן ניכר מהתמונות שצילם מומחה התובע שהיריעה מלבנית כאשר רוחבה גדול מאורכה.

בתמונות שצילם חברו של התובע, נראה בבירור, כי בתחתית היריעה, מושחל מוט קיבוע קשיח שנועד לשמש כמשקולת על מנת למתוח את היריעה. בתמונות נראה עוד, כי בין היריעה לבין הקיר קיים מרווח כמו כן בין המוט לבין הרצפה קיים מרווח. אציין כבר כאן, כי בתמונות שצילם המומחה מטעם התובע, נראית אותה היריעה כאשר המוט שנועד למתוח את היריעה כבר אינו נמצא בתחתית היריעה.
התובע נחקר ארוכות על ידי שלושה עורכי דין של הנתבעים, ובעיקרם של דברים עמד על גרסתו. בעדותו טען התובע, כי אינו זוכר את מספר הילדים בכתה, אבל לדבריו היו כ- 14-15, בנים ואולם מדובר היה בשיעור של בנים עם שתי כיתות, כי הבנים והבנות היו מופרדים בשיעורי ההתעמלות. התובע לא ידע להסביר מדוע עובדה זו אינה כתובה בתצהירו.

התובע השיב, כי היו משחקים הרבה באולם וגם המורה היה משתתף איתם, הרבה פעמים והוסיף: "הרבה פעמים בגלל שהיה באמת ככה קבוצת שחקנים שהיא די גדולה אז הוא היה פשוט מרחיב את המשחק ומשחקים בלי חוצים" (פרוטוקול מיום 29/1/18 שורות 13-12). התובע נשאל אם היו משחקים עם כדור ספוג והשיב שלא כך הוא זוכר את הדברים, אלא עם כדורגל רגיל. התובע נשאל שוב על כמות התלמידים במשחק והשיב שהוא לא יכול להישבע אבל הוא זוכר קבוצה גדולה של שחקנים וזו גם הייתה הסיבה ששחקו "בלי חוצים".

התובע הסביר, כי כשבא לבעוט את הכדור, הרגל שלו נכנסה בין המשקולת שנועדה למתוח את היריעה לבין הקיר, התקדם צעד, הרגל שלו נתקעה, בשחרור של הרגל נותרה תנופה ושבר סיבובי. התובע אמר תחילה שרגל ימין נתקעה ואולם מייד תיקן והסביר שרגל שמאל נתקעה רגל ימין היא זו שהתעקמה ונשברה בסופו של דבר (שם, עמ' 38, שורות 20-10). התובע לא ידע לומר אם אכן בעט בכדור או פספס אותו והסביר שהוא אמנם בועט ברגל ימין, אבל במקרה הזה היה צריך לבעוט ברגל שמאל (שם, עמ' 66 שורות, 32-15).

התובע הוסיף, כי הסתכל לאן שהוא רוצה לבעוט, דהיינו הסתכל אחורה. התובע הסביר שאם קווי החוץ היו תקפים במשחק, לא היה עומד בקווי החוץ ומנסה לבעוט - היה יודע שזה חוץ ולוקח את הכדור בידיים – "לא הייתי עומד מחוץ לקווי המגרש ומנסה לעשות בעיטה בזמן שבכלל בחוקים אמורים לקחת את הכדור ולמסור אותו ביד מאותו רגע" (שם, עמ' 39, שורות 22-21). ובהמשך: "אני אומר שבאמת אם הייתי אני הייתי מחוץ לקווים למה שאבעט? דבר ראשון. דבר שני, למה שאני ארוץ באמת, איך הרגל שלי תיתקע אם בעצם לא היו קווים ואני רץ, פשוט רץ, סביר להניח שאני אתקע בקיר. אבל בגלל ששיחקנו בלי קווים אז גם אפשר להבין איך הגעתי לאותה עמדה" (שם, עמ' 48, שורות 16-13). ובחקירה לב"כ הנתבע 4: "אם יש קווי חוץ, ברגע שהכדור עבר את הקו אתה יודע שכבר אין לך למה לרוץ. אתה נעצר גם לבד, אתה לא חייב להיעצר ככה, אתה יכול להיעצר ככה, אבל העניין הוא שאתה מפסיק לרוץ אחרי הכדור כי הכדור בחוץ ויש מישהו שעכשיו יתפוס אותו וימסור אותו למישהו אחר" (שם, עמ' 72, שורות 27-24).

התובע נשאל מדוע ביקש מחברו לצלם את המגרש והשיב, שאחרי שכבר נכנס לאשפוז ועבר ניתוח בשיחה אקראית עם עורך-דין שפגש במקרה ברכבת הסתבר לו שאולי יש עילת תביעה, עורך הדין הציע לו לצלם וביקש מחברו שיצלם.

התובע חזר והדגיש שהוא לא מילא את טופס התביעה לחברת הביטוח (נ/1) ואולם אישר שקיבלו כסף על פי התביעה לביטוח תלמידים.

התובע אישר שהרבה חברים שלו חשבו שבעט בקיר, וזה לא נכון ובשל כך כתב את הפוסט בפייסבוק.

לגבי טופס דיווח התאונה (נ/2), השיב התובע שמעולם לא ראה אותו, ואולם לא זה לא מה שהיה, הוא מעד בגלל שנתקעה לו הרגל וסובב את הקרסול. התובע טען שזו הגרסה שמסר מהרגע הראשון ומעולם לא התבקש לשבת ולמסור את מה שארע בבית הספר.

לגבי חברים אחרים שיכול וראו את התאונה, השיב התובע שהם לא בקשר, חלקם למיטב ידיעתו בחו"ל.

התובע נשאל לגבי המזרונים שהיו צמודים לקירות כשערים והשיב, כי לפעמים היו גם קונוסים בתור שערים. הוא לא זוכר לומר אם היו מזרנים או קונוסים.

התובע נשאל מדוע גרסתו היא שונה ממה שנאמר בכתב התביעה או בתחשיב הנזק והשיב: "זה לא גרסה כזאת שונה, אני פשוט חושב שכשנכתב התצהיר לא התמקדו איפה עמדתי, איך בעטתי בכדור. לא התמקדו בפרטים האלה אלא התמקדו בפגיעה עצמה. ואני חושב שבגלל זה הדבר הזה לא מוצג בצורה הזאת, אבל זה הסיפור" (שם, עמ' 72, שורות 14-12).

התובע השיב שלולא היה השלט, שתלוי בו מוט ברזל יכול להיות שהרגל שלו לא הייתה נתקעת ונתקלת בשלט.
חברו של התובע השיב בחקירתו הנגדית, שהוא והתובע עדיין בקשר מסויים אבל מרוחק ומשהתובע פנה אליו לתת עדות הסכים. לא התעניין בגרסת התובע או בגרסת המורה.

העד נשאל על הדמיון בין הדברים בתצהירו לאלה של התובע והשיב שהדברים שאמורים בתצהירו אולי נוסחו על ידי עורך הדין, אבל הוא אמר את הדברים.

העד השיב שהיו 20 תלמידים בכתה בערך חצי בנים וחצי בנות, בשיעורי ספורט פיצלו בין בנים לבנות ואיחדו בין כיתות. הייתה חפיפה בשעורי ספורט בכתות בשכבה. במקרה דנן, גם המורה שיחק עמם, הוא תמיד השתתף עמם.

כאשר עומת עם גרסת המורה, השיב שהוא היה עד למקרה והם היו כמות של תלמידים, שיחקו על כל המגרש וזו לא בפעם הראשונה. העד נשאל כיצד ידע לנקוב בתצהירו מספר מדויק של התלמידים והסביר, שהוא זוכר שהיו שתי כיתות מחוברות ושתי כיתות מחוברות זה בערך 22 תלמידים וזו הייתה הערכה.

העד נשאל מדוע שחקו בלי קווי חוץ והסביר שזה היה יותר נוח למקום שערים או משהו כזה, היו מחליטים שהמזרונים על הקירות הם השער או שמים קונוסים.

העד נשאל אם יכול להיות שהתובע פשוט פספס את הכדור והשיב שהוא זוכר את המקרה, היה באזור של השער וראה את התובע ואת הרגל שלו מגיעה בדיוק לאזור – "הוא ניסה לעצור את הכדור או משהו בסגנון וכאילו, את יודעת, כדור רץ וכל אחד מנסה להגיע לכדור וכשהוא שלח את הרגל, הרגל שלו נכנסה בפנים ונתקעה ואז הוא נפל" (שם, עמ' 85 שורות 23-21). העד השיב שהרגל נתקעה התובע נפל על הצד ואז רגל ימין שלו נפגעה (שם, עמ' 86, שורה 27). העד לא ידע לומר מי מסר את הכדור.

העד נשאל באיזה כדור מדובר והשיב כדורגל רגיל, כמו כדורעף יותר קל מכדורגל אבל לא כדור ספוג.

העד נשאל מתי צילם את התמונות שצורפו לתצהירו והשיב שממש קרוב למקרה, אולי יום למחרת, עשה את זה על דעת עצמו, לפני שיורידו את השלט, כי זה נראה לו לא תקין ואולם לא אמר למורה לספורט שמשהו לא תקין, הניח שיפיקו לקחים.
הנתבעים הסתפקו בעדותו של המורה. בתצהיר שהוגש מטעמו כתב המורה, כי מאז 1987 ועד לעריכת התצהיר, הוא משמש כמורה לחינוך גופני בבית הספר הרלוונטי ומקבל את שכרו ממשרד החינוך. אולם הספורט בו מתקיימים שיעורי חינוך גופני של בית הספר נמצא בבעלות ובתחזוקת הקיבוץ ואם מתגלה ליקוי הוא מדווח לאחראי האולם הפועל מטעם הקיבוץ. המורה הוסיף, כי למיטב ידיעתו לא היה במועדים הרלוונטיים לאירוע כל מפגע או מכשול או ליקוי באולם הספורט. השלט בו מדובר הינו למעשה כיסוי לקיר טיפוס לגיל הרך והנו למיטב ידיעתו תקני ואינו מהווה סכנה.

בתצהירו, פרט המורה שפגיעתו של התובע לא קשורה בקיומו של מכשול כלשהו אלא בתנועה לא זהירה במהלך משחק כדורגל שהיא חלק מן הסיכונים הסבירים בעת משחק ספורטיבי.

אשר לגרסת התובע, כי הורה על משחק בן 22 משתתפים ועל ביטול קווי החוץ של המגרש פרט המורה שהוא אינו מקבל גרסה זו כלל וכלל מעולם לא הורה על משחק בהרכב של 22 תלמידים. לדבריו, באולם זה, נהג לקיים עם התלמידים משחקי קט רגל בהרכבים של 4 תלמידים מול 4 תלמידים או 5 תלמידים מול 5 תלמידים. תמיד הורה על משחק במסגרת הקווים.
מומחה הנתבעים 1 ו-2, תעד בחוות דעתו, שהמורה מסר לו שהמשחק התקיים בגבולות המגרש המסומנים וכי התובע "פספס" את הכדור בניסיון לבעוט בו, בעט בקיר וכך למעשה נפגע.
בחקירתו הנגדית נשאל המורה מדוע לא דיווח על המקרה והשיב שלא היה שום מפגע באולם ולא היה על מה לדווח. גם לא היה דבר לא תקין בהוראותיו לתלמידים. המורה השיב שהוא מורה ותיק ויודע כמה תלמידים יכולים להיות במגרש ומאוד מקפיד על בטיחות.

גם בחקירה נגדית לב"כ הנתבעות 1-2, אישר העד, כי האולם לשיטתו היה תקין לחלוטין, לא ראה שום צורך לדווח על המקרה.

המורה נשאל האם מוט המתכת שנועד למתוח היריעה נראה לו כמפגע, והשיב שלא ראה זאת כמפגע. המורה נשאל כיצד בתמונות שצילם המומחה בטיחות המוט לא היה והשיב שאינו חושב שהסירו אותו.

המורה אישר, כי כאשר מפרידים בין בנות לבנים בשיעורי ספורט מאחדים בדרך כלל שתי כיתות בשיעור כדבר מובנה במערכת. על אף האמור, המורה הדגיש שגם כאשר הכיתות מצורפות, הן מתחלקות לשתיים או שלוש קבוצות ולא קרה ששיחקו במגרש יותר מ-6 תלמידים בקבוצה כך שיש מספיק מקום לכולם. המורה חזר והעיד ששחקו 6 תלמידים בכל קבוצה והכחיש מכל וכל שלא שיחקו בגבולות המגרש. המורה אישר שהיו פעמים שהיו חסרים תלמידים והיה משתתף במשחק אבל לא הפעם.

המורה השיב, כי ראה היכן נפל התובע והיה זה 2,3 מטרים מהמקום הנטען, בסמוך לסולמות, וכאשר נשאל האם יכול להיות שהוא נפגע מהסולמות השיב "יכול להיות, כן" (שם, עמ' 102, שורה 27). כאשר נשאל האם אינו בטוח, השיב: "אני לא זוכר במה הוא בעט בדיוק. אני זוכר איפה הוא היה" (שם, שם, שורה 29). לדבריו התובע רץ, בעט ונפל וככל הנראה נפגעה הרגל שבעטה בכדור. וכאשר הוצג לו שמדובר בחבלה סיבובית טען: "אני אגיד לך כי אם סולם עומד שם ואתה גם יכול להיות שהוא הכניס את הרגל ואז הוא נפל. אני לא יודע, לא יודע בדיוק מה הוא עשה, אבל אני זוכר שהוא בעט בקיר בצד" (שם, עמ' 103, שורות 8-10). ובחקירה נגדית לב"כ הנתבעות 1-2, חזר על הדברים: "בקיר או בסולם, אני לא זוכר מה היה. עוד פעם אני אומר בזה אני לא יכול לדייק במאה אחוזים אם זה היה, יכול להיות שהוא נתקע, זה מה שלי נראה שהוא נכנס עם הרגל בין הספסל, משהו כזה, אני לא יודע, החליק לכיוון הספסל שם, אני לא יודע איך זה קרה" (עמ' 109 שורות 21-19). המורה זכר בוודאות שהתובע לא הגיע לאזור של השלט. המורה אישר שהוא כתב את הדיווח לאחר התאונה (נ/2) והשיב שמה שהוא זוכר שהייתה בעיטה ונפילה, זה מה שקורה בדרך כלל.

לשאלות בית המשפט, בנוגע לכך שהתובע והעד מטעמו טענו שהמשחק התנהל "בלי חוצים" השיב העד שאין דבר כזה. כאשר התבקש העד להסביר אז כיצד יכול והתובע הגיע עד לקיר כדי לבעוט בכדור, שהרי הכדור יצא החוצה השיב, שברגע שאתה רץ אתה יכול להיתקע בקיר גם במרחק 2 מטר. לדבריו ילדים בגילאים האלה רצים אחרי הכדור גם אחרי שהוא יוצא מעבר לקווים. וכאשר נאמר לו שהגרסה לא הגיונית השיב: "לא יודע. יכול להיות שהוא לא בעט, אז הוא נתקע. לא יודע, אין לי מושג. יכול להיות שלא הייתה בעיטה, לא זוכר. אני לא יכול להגיד לך דבר מ- 20 מטר אם הוא באותו רגע בעט או לא, אין לי מושג" (שם, עמ' 116, שורות 8-6) ובהמשך: "לא יודע. עוד פעם אני אומר אני לא יודע, אני לא זוכר מה היה באותו רגע. אני זוכר שהוא נפל, באמת לא זוכר. דברים שאני לא זוכר אני לא יכול להגיד" (שם, שם, שורות 20-18).
אלה הן הגרסאות העובדתיות שנשמעו מטעם הצדדים לאופן בו התרחשה התאונה, דא עקא, שהנתבעים העלו טענת הרחבת חזית בגרסת התובע ובטרם ימשך הדיון, יש לדון בטענה זו, על מנת שניתן יהא להכריע האם ניתן להסתמך על גרסת התובע.

גרסת התובע – האם הרחבת חזית?
כלל הוא, כי המוציא מחברו עליו הראיה. על כן, על התובע מוטל הנטל להוכיח את גרסתו במשפט. במילים אחרות, ככל שהתובע חפץ בקבלת תביעתו, עליו מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט שגרסתו עדיפה על גרסת הנתבעים, סבירה יותר ממנה וכי גרסתו מקימה עילת תביעה.

במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן. בע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598 נקבע בכל הנוגע למאזן ההסתברויות, כי "...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".

הנטל החל על התובע בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעתו - דהיינו את האירוע, את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לו כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע.
טענת הנתבעים הינה כי בגירסת התובע יש משום הרחבת חזית, ומכל מקום לא עלה בידו להוכיח את גרסתו. ככל שטענת הנתבעים בנוגע להרחבת חזית תתקבל, הרי שחלק לא מבוטל מגרסת התובע ידחה וממילא יהא קושי לסמוך על גרסתו.
אקדים ואציין, שאף שהתובע לא פרט את כל מסכת העובדות להן טען בתצהירו כבר בכתב התביעה, לאחר שבחנתי את הדברים לעומקם באתי לכדי מסקנה שדינה של טענת הרחבת החזית להידחות.
כידוע "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (17/12/2003); כן ראו: רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ (בפירוק מרצון) נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.2007); ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, (15.4.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009)).
בכתב התביעה, ייחס התובע את נפילתו לשלט התלוי על הקיר, התובע לא ציין באיזו רגל נפגע, לא ציין את מספר התלמידים ששחקו, לא ציין שהמשחק נוהל תוך ביטול קווי החוץ, אף שבסעיפי הרשלנות הכלליים התייחס לכך שבית הספר לא נהג כבית ספר סביר, לא דאג לבטיחות התלמידים, סיכן את התלמידים, לא התריע מפני סכנה וכיוצ"ב. בחוות הדעת הרפואית שצורפה לכתב התביעה, הובהר, כי הרגל השמאלית היא זו שנתפסה בשלט והרגל הימנית היא זו שנפגעה. גם המסמכים הרפואיים המצורפים מסירים כל ספק מכך שהרגל הימנית היא זו שנפגעה.

אכן בתצהירו הוסיף התובע ופרט את רכיבי ההתנהגות הבלתי סבירה לטעמו, בכך שהמשחק נוהל בכמות גדולה של תלמידים ובביטול קווי החוץ וזאת בעיקר כהסבר לכך מדוע הגיע בריצה, עם רגלו סמוך לשלט, במטרה לבעוט את הכדור.

בחינת הדברים, מעלה שגרסת התובע היא אחת, גרעין הגרסה הוא אחיד, אלא שבתצהיר, מפורטים פרטים נוספים שיש בהם כדי להסביר את ההתנהלות וכך גם מטבע הדברים בעדות שעה שהתובע נשאל שאלות לפרטי הפרטים ומשיב את תשובותיו.

בשים לב לסעיפי הרשלנות הכלליים שפורטו בכתב התביעה, ולכך שלאורך כל הדרך התובע טען שרגלו נלכדה בשלט וכך נפגע, לא יהא נכון להגדיר את גרסת התובע בתצהירו כהרחבת חזית.

יתירה מזו, הנתבעים כולם ובמיוחד הנתבעים 1 ו-2 התגוננו לגופם של דברים, לאחר הגשת תצהירו של התובע כשמלוא הגרסה לפניהם. הנתבעים ידעו שאלו הן הטענות ויכלו להביא כל עד על מנת להוכיח את גרסתם. בכך באה לפני בית המשפט גרסה מלאה של שני הצדדים לכל רכיבי האירוע. אין המדובר במצב בו על דוכן העדים הוסיף / הרחיב / שינה התובע חזית באופן שלנתבעים לא הייתה האפשרות להתגונן ולסתור את הגרסה.
משמע, בענייננו, התקיים דיון לגופו של עניין בטענות התובע, תוך שכל הצדדים התייחסו ספציפית לטענות ונפרשה המחלוקת העובדתית לעיצומה באופן המאפשר הכרעה לגופו של עניין. בהקשר זה, קבע הנשיא שמגר:

"בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים."

(ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי (20/3/85) כן ראו: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר (10/12/1989); ע"א 521/83 קרפינובסקי נ' המחלבות המאוחדות בע"מ, (28/3/88)).

במקרה אחר, הוסיף בית המשפט העליון והבהיר, כי דרך המלך היא כתב תביעה תמציתי דיו ובו העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה. על התביעות להתברר, על ההליך לזרום, ועל השכל הישר של בית המשפט להנחותו; גם "תוך כדי תנועה" ניתן לתקן רבות אך על בית המשפט לעמוד על המשמר, שצד מהצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצדורליים (רעא2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15/5/08) להלן עניין: "עיריית הרצליה").

באותו עניין, בית המשפט התייחס לכך שגם כאשר היה מקום להרחיב בכתב התביעה, אך המסגרת הבסיסית לתביעה ישנה, וכך גם סכום התביעה, והפתעות גדולות לא יכלו להיות לצד השני אין המדובר במצב של "שינוי חזית" מובהק. הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות, גמיש, וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, הרי שניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות או בתצהירים, תוך שבית המשפט שומר על הגינות כלפי כולי עלמא.

משכך נקבע, כי כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חורגות מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד רק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרת עובדות נוספות כלשהן, אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'. אם בעלי הדין פורשים את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט ומונע פניית בית המשפט אל החומר והטיעונים שהובאו במסגרת ההליכים. אפשרות אחת היא תיקון כתב התביעה, אך לא תמיד ייקוב הדין את ההר. שעה שהגנת הנתבעים לא קופחה, שכן העובדות כולן פורטו בתצהירי עדות ראשית שעה שדיון ההוכחות טרם החל ובידי הנתבעים לנסח את תצהיריהם תוך מתן תשובה לכל עניין, דינה של טענת הרחבת חזית להדחות, גם אם גם אם היה מקום לפירוט רב יותר בכתב התביעה.

באופן דומה, בענייננו, נכון וראוי לעגן את המסקנה בנוגע לסבירות מסכת העובדות והנסיבות שגרמו לתאונה בראיות כפי שהתגבשו למעשה. זאת בשים לב שבתצהירו של התובע פורטו מלוא העובדות הנטענות, ובכתב התביעה פורטו רכיבי הרשלנות הנטענים ומכלול הנסיבות, הגם אם בחלקם במסגרת הטענות הכלליות. יתירה מזו, מעבר לכך שהנתבעים התגוננו לגופן של טענות ויריעת המחלוקת נפרשה במלואה, גם הנתבעים עצמם הוסיפו ראיות לאחר הגשת התצהירים לעניין מערכת היחסים ביניהם ואף זימנו עדים נוספים בשם ערך גילוי האמת, הכל כפי שיפורט עוד להלן. ערך גילוי האמת הוא אכן הערך המרכזי בהליך, אשר אמור להנחות את ההכרעה על כל היבטיה.
העולה מן המקובץ - כאשר המסגרת הבסיסית לתביעה פורטה בכתב התביעה, כאשר גרסת התובע על כל רכיביה פורטה בתצהירו, ושעה שהמחלוקת האמיתית נפרשה בבית המשפט על כל רכיביה, יש להכריע על פי המחלוקת האמיתית בין בעלי הדין ואין מקום לקבוע, כי בגרסת התובע יש משום הרחבת חזית.

דיון והכרעה – אופן התרחשות התאונה
לאחר ששקלתי את העדויות שנשמעו לפני ובחנתי את מהימנות העדים, באתי לידי מסקנה שגרסת התובע וחברו עדיפות על גרסת המורה, אשר הרבה לציין, כפי שצוטט לעיל, כי אינו זוכר את נסיבות התאונה, וכאשר ניכר שגרסתו בנוגע לאופן בו התרחשה אינה מתיישבת עם ההיגיון.
אכן בגרסת התובע וחברו, נפלו אי אלו אי התאמות, בין התצהירים לבין העדויות ובינם לבין עצמם, לדוגמא, בשאלה באילו נסיבות צולמו התמונות ומתי, כמה תלמידים השתתפו במשחק ומה טיב הקשר בין השניים; ואולם בעיקרן עדויותיהן מהימנות בעיני ואותנטיות. דווקא העובדה שהעדויות לא היו מתואמות כדבעי מצביעה על מהימנותן.

מדובר בבחורים צעירים, שהיו בעת האירוע תלמידי כתה יב', ולא התרשמתי, כי קשרו ביניהם קשר להמציא גרסה שכולה שקר לפיה רגלו של התובע נתקעה בשלט שהיה במקום, כאשר התאונה לפי גרסת המורה הייתה בכלל בצד אחר של הקיר ליד הסולמות/ספסלים דווקא. לא התרשמתי, כי היו מעלים בדעתם להמציא גרסה שקרית מעין זו, רק במטרה לבסס קיומה של תביעה.

במהלך עדותם נקטו השניים במונחים שהיו שגורים בפיהם בעת הרלוונטית שמצביעים על אותנטיות ומהימנות ודיברו על משחק "בלי חוצים", כדבר מקובל, שיש להניח שאכן התרחש לא פעם. חשוב להדגיש, שמשחק כזה סביר שיתקיים רק באולם הספורט שבו נערכים שיעורי ההתעמלות. סביר שהתלמידים לא משחקים באולם בשעות הפנאי להבדיל ממשחקים במגרש משחקים חופשי בחוץ. משחק "בלי חוצים" רלוונטי לאולם, שבו המגרש קטן יחסית ומכאן הרצון להגדיל את גבולות המגרש.

משקבעתי שגרסת התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה סבירה יותר מגרסת המורה, הרי שמתבקשת המסקנה, כי המשחק נוהל מבלי לשמור על קווי החוץ, שאם לא כן אין כל דרך הגיונית להסביר, את הגעתו של התובע בריצה אל אזור השלט וניסיון לבעוט את הכדור. שהרי לו היו נשמרים קווי החוץ, מדובר היה בכדור חוץ ולא הייתה כל סיבה שהתובע ירוץ אל הכדור ולא הייתה כל סיבה שהתובע ינסה לבעוט את הכדור, בוודאי לא בתנופה ובמהירות, שכן ניתן היה להרים את הכדור ביד ולהכניס אותו לגבולות המגרש.

הניסיון של המורה להסביר שילדים בגילו של התובע רצים לעבר הכדור אף שיצא אל החוץ ומנסים לבעוט בו, אינו מתיישב עם שורת ההגיון. מדובר בתלמיד בכתה יב', על סף הגיוס לצבא ולא ניתן לקבוע שתנועת נערים בגיל זה כה מסורבלת עד שהם רצים לתוך קירות ובועטים בקיר, הגם שהכדור יצא מגבולות המגרש. מכל מקום לא הובאה כל ראיה לתמוך בטענה זו אף לא ראיה שבמומחיות. לא סביר בעיני שהתובע היה ממשיך בלהט המשחק לו הכדור היה יוצא מחוץ לגבולות המגרש, אלא אם המשחק נוהל ללא קווי חוץ ומשכך התובע הגיע בתנופה אל הקיר ומכאן בלהט המשחק נתפסה רגלו בשלט וארע מה שארע.

אשר לכמות הילדים במשחק, ניתן לקבוע שהייתה זו כמות ילדים גדולה מזו המקובלת במשחק קט רגל – שכולל ארבעה שחקנים בכל קבוצה ושוער. המורה חזר והעיד כי היו 6 תלמידים בכל קבוצה בניגוד לתצהירו שם טען שהיו 4 או 5. אני נכונה להניח, כי בשים לב לתשובות התובע וחברו בעת עדותם (להבדיל מהנטען בתצהירם), שלא היו בהכרח 11 ילדים בכל קבוצה כפי שטענו לכתחילה בתצהיר, ואולם ניכר שהיו יותר תלמידים מן המותר והראוי למשחק באולם הספורט. הכל גם בשים לב שמדובר היה בשיעור שמיועד לשתי כיתות ומשכך מספר הבנים גדול יותר מ- 10 תלמידים.

אשר לכדור עימו נערך המשחק, גם כאן אני מעדיפה את עדות התובע וחברו שמדובר היה בכדורגל רגיל, קל יחסית ולא בכדור ספוג כפי שטען המורה.

איני רואה כל צורך להכריע בשאלה אם המורה השתתף במשחק. לו הייתי מקבלת את גרסת המורה שמדובר באירוע נקודתי שקשור אך למשחק עצמו, הרי שגם אם היה המורה נמנע מלהשתתף במשחק לא היה הדבר מאפשר למנוע את התאונה. את התאונה דנן היה ניתן למנוע מלכתחילה באמצעות משחק במסגרת קווי המגרש ובאמצעות הסרת המוט מתחתית השלט. המורה אישר בעדותו, שהיה נוהג להשתתף בחלק מן המשחקים. איני רואה בכך התנהלות רשלנית כשלעצמה, כאשר מדובר בשיעור ספורט של תלמידי כיתה יב'.

בהקשר זה, לא למותר להפנות לפסק הדין בת.א (נצרת) 590/05, אוחיון נגד קיבוץ להבות הבשן ואח' (26.2.08), שם קבע בית המשפט כי, בנסיבות שבאו לפניו, הגם שעדויות עדי התובע היו רצופות סתירות (אותן הסביר בחלוף הזמן מאז האירוע), ההסתברות, כי האירוע ארע כנטען על ידי התובע (עת רגלו נכנסה לבור במגרש תוך כדי משחק) סבירה יותר מההסתברות כי הדבר לא אירע. באותו המקרה, התובע טען כי תוך כדי משחק כדורגל, כשכיר בקבוצת כדורגל, הוא ביצע שינוי כיוון ולפתע חדרה רגלו לבור במגרש, רגלו הסתובבה והוא נפגע. בית המשפט קבע בפסק דינו כי הוכח לפניו מצבו הבלתי תקין של המגרש, כי האירוע אירע תוך כדי משחק וכי התובע לא נפגע בשל מגע עם מי מהשחקנים. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי בהתחשב בעובדות הללו, ההסתברות כי התובע נפגע כתוצאה מהבור גבוהה מההסתברות כי נפגע כתוצאה מסיבה אחרת כלשהי.

כך גם בענייננו, חרף אי התאמות בגרסת התובע וחברו, ההסתברות שהארוע אירוע כנטען על התובע בשים לב לעדויות שנשמעו, סבירה יותר מההסתברות שלא ארע באופן הזה, ומשכך גרסת התובע וחברו עדיפות.
העולה מן המקובץ, שהתאונה התרחשה בנסיבות כדלקמן:

א. במהלך שיעור חינוך גופני בהתאם להוראות המורה היו אמורים התלמידים לשחק משחק קט-רגל באולם הספורט.

ב.הכדור בו נעשה שימוש הוא כדורגל קל ולא כדור ספוג.

ג.כמות התלמידים שהשתתפה במשחק הייתה גדולה מהמקובל במשחק קט-רגל, לפחות ששה תלמידים בכל קבוצה (כפי שהעיד המורה) וככל הנראה יותר מכך.

ד.בהתאם להוראות המורה, המשחק נערך בלא שנשמרו קווי החוץ במגרש, תוך שמזרנים או קונוסים משמשים כשערים.

ה.התובע רדף אחרי הכדור שהתגלגל לכיוון השלט שהיה תלוי על הקיר.

ו.מדובר בשלט שנועד לכסות קיר טיפוס שהיה במקום. מטבע הדברים ומהותו של קיר טיפוס שהוא בעל בליטות עליהן ניתן לטפס, השלט היה רחוק מן הקיר, כך שהיה מרווח בין השלט לקיר וכן היה מרווח בין השלט לרצפה.

ז.התמונות שצילם חברו של התובע משקפות את המצב העובדתי במקום. אף שלא ניתן לקבוע מתי בדיוק צולמו התמונות, שוכנעתי כי היה זה בתקופה שלאחר התאונה וכי מדובר בתמונות שאכן מתעדות את המקום.

ח.כפי שנראה בתמונות, בתחתית השלט מושחל מוט העשוי מחומר מוצק שנועד למתוח את היריעה. מדובר בשלט גדול ולכן המוט ארוך יחסית ויש להניח גם בעל משקל, שאם לא כן לא יקיים את ייעודו שהוא מתיחת השלט שהיה פרוס על הקיר.

ט.הכדור התגלגל לעבר השלט והתובע הגיע במטרה לחלץ את הכדור עם רגלו השמאלית. או אז בלהט הניסיון להגיע לכדור נתפסה רגלו בין השלט לבין הקיר והרצפה ובשל התנופה והנסיון לחלץ את הרגל, רגלו הימנית של התובע הסתובבה ונגרמו לו 3 שברים בקרסול.

י.כפי שעולה מהתמונות שצילם המומחה מטעם התובע, בעת ביקור המומחה במקום המוט הוסר מתחתית השלט, כך שלא ניתן היה לבדוק את החומר ממנו היה עשוי, את משקלו או את התכנות התרחשות התאונה. הנתבעים לא הביאו כל ראיה בהקשר זה.

יא.בחוות דעת מומחה הבטיחות מטעם התובע, התייחס המומחה לעמידת גבולות המגרש בתקנים המקובלים. נוכח הממצאים אליהם הגעתי, איני מוצאת כל צורך לערוך דיון מפורט בעניין זה. אציין רק, כי שוכנעתי, בין היתר, בשים לב לעדות מומחה הנתבעים 1 ו-2, וליתר העדויות שנשמעו, כי מדובר באולם ספורט שנבנה בתקנים המקובלים, שיכל לשמש כאולם המיועד לשיעורי חינוך גופני, לרבות לצורך משחקי קט-רגל (להבדיל מכדורגל), כאשר העובדה שהאולם אינו מיועד למשחקי כדורגל הייתה מקובלת על כל הצדדים.

בשים לב לקביעות עד כאן, השאלה הבאה שיש להידרש לה, היא האם נסיבות אלה מקימות אחריות למי מן הנתבעים?

שאלת האחריות – דיון והכרעה
נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת של ממש לעניין חובתם ואחריותם של כל הגורמים המופקדים על שלומם של תלמידים להקנות להם מקום בטוח לשהות בו והוראות סבירות לנהוג לפיהם. בראש ובראשונה חובתם של מורים כלפי תלמידים כמו גם חובת הגורמים האמונים על בטיחות המקום בו שוהים התלמידים. בשלל פסקי דין כבר נקבע, כי חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו, כמוה כחובת הזהירות של אב כלפי בנו (ע"א 206/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל (1.3.93); ע"פ 402/75 אלגביש נ' מ"י, פ"ד ל(2) 561, 570).
השאלה הראשונה עליה יש לתת מענה בבחינת קיומה של רשלנות היא קיומה של חובת זהירות מושגית. קיומה של חובת זהירות מושגית נבחן על פי מבחן הצפיות. השאלה הנבחנת היא האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק? נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.

במסגרת השיקולים להם נזקק בית המשפט כעניין של מדיניות שיפוטית עליו לאזן בין האינטרסים השונים ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה מזה והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. יש אף להתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו ולבחון את השפעת ההכרעה על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. כמו כן יש לשקול את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות.

נדמה שלא יכול להיות ספק שמורה, רשויות מקומיות וגורמים האמונים על ניהולו של אולם ספורט המשמש לצורך שיעורי חינוך גופני, יכולים וצריכים לצפות התרחשות נזק לתלמידים העושים שימוש באולם, אשר בתחום שליטתן הן מבחינת הצפיות הטכנית והן מבחינת הצפיות הנורמטיבית. קשה יהא לחלוק שההשקעה הכספית בתחזוקה ובמתן הנחיות מתאימות לאופן השיעור, נמוכה לעין ארוך מהנזק הצפוי לאלו שיכולים להיפצע כתוצאה ממפגעים כאלה ואחרים שלא תוקנו.
מכאן לשאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית? האם הנתבעים או מי הם יכולים או צריכה היו לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כמתואר לעיל? או שמא מדובר כטענת הנתבעים באחד הסיכונים הצפויים ממשחק מסוג זה.

גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנפסק: "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות – בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (9/11/82)). בפסיקה הוסף: "הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית" (בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם (9/1/1984)).

בעוד ששאלת חובת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות. ויש לבחון את קיומה בהתאם לעובדות המקרה. שאלה זו יש לבחון לגבי כל אחד מן הגורמים בנפרד – משרד החינוך והמורה, בית הספר, הקיבוץ והמועצה ולהתייחס לחלוקת האחריות בין הנתבעים ככל שתמצא אחריות כזו.
באופן כללי עוד בטרם נכנס לשאלת החלוקה, נדמה שלא יכול להיות חולק שאולם ספורט המשמש לשיעורי חינוך גופני ובין היתר למשחקי כדור הכרוכים בריצות מהירות וקפיצות חייב להיות חף ממפגעים או מחפצים היכולים למנוע תנועה חופשית של המשתמשים באולם. במקרה דנן המציאות הוכיחה, כי השלט, שבתחתיתו מוט ארוך היווה מכשול, שההתקלות בו גרמה לתובע נזק לא מבוטל.

יצויין, כפי שפורט כבר לעיל, כאשר הגיע המומחה מטעם התובע לבדוק את המקום הסתבר, כי המוט הוצא מתחתית השלט. הנתבעים או מי מהם לא טרחו להוכיח מי הוציא את המוט ומה היו הטעמים לכך. המוט גם לא הוצג בפני המומחה מטעם הנתבעים 1 ו-2. הנתבעים נמנעו מלהוכיח את משקלו של המוט ולאפשר את בדיקת היתכנות התרחשות התאונה כאשר המוט מצוי בתחתית השלט. בידי כל אחד מהנתבעים, שלכל אחד מהם מידת שליטה אחרת באולם הספורט, הייתה האפשרות להפריך את טענת התובע, כי התרחשות התאונה כפי שהוא טוען לה בלתי אפשרית וכי המוט לא הווה נפגע. הדבר לא נעשה והתנהלות זו פועלת נגד הנתבעים.

גם בהתאם לחוות דעת מומחה הבטיחות מטעם הנתבעים 1 ו-2 – על מנת להבטיח שהפעילות תתבצע במידה רבה של בטיחות, יש לדאוג לכך שבשולי המדרש יוותרו שוליים פנויים מכל מכשול או חפץ. הסיבה לכך הינה שחוקיהם של משחקי כדור שונים כמו גם הדינמיקה של המשחק, גורמים לכך ששחקנים עשויים לחרוג אל מעבר לקווי המשחק. המעבר מעבר לקווים מתבצע בקינמטיקה גבוהה לעיתים תוך נפילה / השתטחות על הרצפה (סעיף 7.1 לחוות הדעת). הווה אומר, גם לו היה נקבע שהמשחק נוהל במסגרת הקווים, גם אז יכול וקיומו של מוט מטלטל, מרוחק מהקיר והרצפה בתחתית השלט יכול להיחשב כמפגע.

בהינתן שנקבע שהמשחק התנהל בלא שמירה על קווי החוץ, אין אלא להסיק שהתלמידים הועמדו בסכנה בלתי רגילה, החורגת מהסכנות המובנות במשחקי כדור.

קיומו של מפגע, אף אם ממדיו קטנים, אינו סיכון רגיל וסביר באולם המשמש לפעילות ספורטיבית, באשר בשים לב לפעילות האינטנסיבית הנערכת במקום, כל מכשול עלול לגרום לנזק גוף, כפי שארע בענייננו (השוו לדוגמא: תא (י-ם) 25318-09-12 אוראל בצלאל נ' עיריית מעלה אדומים (24/6/14)).

אכן, המשחק במשחק הכדורגל עלול להיפגע מסיכונים הכרוכים מפעילות ספורטיבית ואולם המפגע דנן לא בא בגדרם של סיכונים אלה. אין מדובר בחבלה כתוצאה מפגיעה בשחקן , כתוצאה מריצה לא נכונה וממפגש עם כדור, אלא בחבלה שנוצרה כתוצאה ממפגש עם גורם חיצוני שהיה בתחום שהוגדר על ידי המורה כמגרש. מפגע זה אינו בגדר סיכון סביר למשחק באולם ספורט.

נדמה שאין חולק שעל הנתבעים או מי מהם הייתה החובה לוודא שהאולם בטיחותי ומתאים לשימוש התלמידים לצורך שיעורי חינוך גופני. חרף עובדה זו, הנתבעים לא טרחו להציג דוחות בטיחות מן העת הרלוונטית לגבי תקינותו וכשירותו של אולם הספורט.

בנסיבות אלה, ברי כי קיימת גם חובת זהירות קונקרטית.

השאלה הבאה שיש לברר היא מי מן הנתבעים אם בכלל הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, בבחינת זה שסטה מסטנדרט הזהירות הסביר המוטל עליו. אדון בכל אחד מן הנתבעים בנפרד.

אחריות משרד החינוך והמורה
כמפורט כבר לעיל, הפסיקה קבעה, כי מורה חב בחובת זהירות מושגית לתלמידיו הדומה לזו של אב לילדיו.

במקרה דנן, קשה לחלוק, כי המורה חייב לנהל שיעור חינוך גופני בטיחותי באולם בטיחותי וככל שהחליט שהשיעור יתנהל על דרך של משחק כדור, הרי שהיה עליו לוודא שהמשחק יערך בגבולות קווי החוץ, כך שלא ייווצר מצב שהנערים יגיעו בתנופה לכיוון קירות האולם ויפגעו.

כפי שקבעתי, לא כך נהג המורה. המשחק, נוהל עם מספר תלמידים גדול מהמותר למשחק קט- רגל. המורה חזר והעיד כי שיחקו 6 תלמידים בכל קבוצה. בהקשר זה, אישר מומחה הנתבעים 1 ו-2, בעדותו כי בהתאם לכללים במשחק קט-רגל אמורים להשתתף 4 תלמידים בכל קבוצה ושוער. כאמור, בהתאם לעדות התובע וחברו מספר התלמידים היה גדול אף יותר, וחמור מכך, המשחק נוהל שלא תוך שמירה על קווי החוץ.

משכך, נוצר מצב בו התלמידים עשויים להגיע בתנופה לקירות האולם, להיתקל בשלט, או לשיטת המורה בספסל, בקיר או בסולמות ולהיפגע.

דווקא בשים לב לעדותו של המורה, כי תלמידים בגילו של התובע נוהגים לרוץ לעבר הקירות גם כשקווי החוץ נותרים בעינם, היה עליו לנקוט זהירות יתירה, דבר שלא עשה.

במקרה דנן, המורה יכל והיה צריך לצפות כי ככל שהמשחק מתנהל על פני האולם כולו, הנערים יכולים להיפגע מדברים המצויים בסמוך לקירות ובכלל זה מהשלט שהיה תלוי תוך מרווח מהקיר ומהרצפה.

מכאן, קמה אחריות למורה ולמשרד החינוך שמהווה מעסיקו של המורה ושחובתו לתת הוראות ראויות ולפקח על עובדיו.

אחריות בית הספר הקיבוץ והמועצה
מעבר לאחריות המורה ובשים לב לכך שהתאונה ארעה בשל שני גורמים שחברו יחדיו – קיומו של מוט ארוך בתחתית השלט וניהול משחק על פני כל האולם, נדמה שקשה לחלוק שקיימת גם אחריות לגורמים האחראיים על תקינות האולם ובטיחותו כמו גם בטיחות התלמידים. הגורמים האחראיים, חייב היה לוודא שהאולם בטיחותי, מתאים לשימוש התלמידים וכי השיעורים המועברים בו מועברים בצורה ראויה ובטוחה.

כפי שכבר פרטתי לעיל אף אחד מן הצדדים לא הגיש דוחות בטיחות לתקופה הרלוונטית או דוחות בטיחות עדכניים, המתייחסים לקיומו של השלט במקום, לקיום המוט בתחתיתו ולסיבה בגינה הוסר המוט.
בית הספר טען בסיכומיו, שאינו בגדר אישיות משפטית והיה על התובע לתקן את תביעתו ולצרף את העמותה המנהלת את בית הספר. בדיון אכן הסתבר, כי הגוף המשפטי באמצעותו פועל בית הספר הוא העמותה. טענה זו לא עלתה בכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-2, גם לא בתצהיר מטעמם, אלא הועלתה בשלב מאוחר של דיון ההוכחות.

מהעדויות עלה, שהעמותה איגדה את הקיבוץ וקיבוצים נוספים להקמת בית הספר וניהולו. הקיבוץ הוא בעל האולם. משכך, האחריות לניהולה של העמותה והתנהלותה כמו גם האחריות על בטיחות האולם עצמו מוטלת על הקיבוץ.

יתירה מזו, הנתבעים 1-3 נחלקו בשאלה, מה היה תפקידו וגדר אחריותו של כל אחד מהם לגבי בית הספר והאולם וזאת בשים לב להסכם שהתגבש בסמוך למועד הארוע, לפיו בית הספר עבר מאחריות העמותה לאחריות המועצה. הווה אומר, גדר המחלוקת שנפרס הלכה למעשה, הוא בנוגע לחלוקת האחריות מבלי שבית הספר טרח להגיש בשלב כלשהו בקשה למחיקה על הסף של התביעה כנגדו ומבלי שהקיבוץ הגיש הודעת צד שלישי נגד העמותה. ניכר שהאינטרסים של בית הספר והקיבוץ משותפים ומאוחדים והם גם יוצגו במשותף על ידי עו"ד מטעם חברת הביטוח. לאורך כל ההליך יצרו הקיבוץ ובית הספר מצג של פעולה משותפת, כך הראיות הוגשו במשותף מטעם בית הספר והקיבוץ וכך גם הוספת ראיות וכך גם הסיכומים כל זאת מבלי שבית הספר יפצה פה ויצפצף בנוגע לכשירותו המשפטית לבצע פעולות אלה.

משמע, בית הספר תפקד בהליך כצד לכל דבר ועניין, מבלי לסייג ומבלי להפנות אצבע לגוף רלוונטי אחר, אלא בשלב ההוכחות. משכך, בין אם יוחלט כי בנסיבות העלאת הטענה בשלב מאוחר של ההליך אינה יכולה להתקבל ובין אם יוחלט שיש לראות את הגוף הנתבע הנכון כעמותה, יש לדון בדברים לגופם.

יוער בהקשר זה, כי לבית המשפט יש סמכות לתקן את מיהות בעלי הדין בכל שלב של ההליך. לא למותר להפנות לתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), כאשר נפסק כי לבית המשפט סמכות להוסיף בעלי הדין דרושים גם בפסק הדין, מקום שלבעל הדין היה יומו בבית המשפט ומשנדרשת הכרעה יעילה בכל יריעת המחלוקת (בעניין צירוף נתבע בשלב פסק הדין ביוזמת בית המשפט ראו לדוגמא: ת.א 2540/98 שם טוב שם טוב נ' אורי שרון (15/4/02)). במקרה דנן, לעמותה היה ללא ספק יומה בבית המשפט.

וראו בהקשר זה גם הסמכות הנתונה לבית המשפט במסגרת תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כך:

"בית המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בענינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין ...".

תקנה זו הוחלה על תיקון שם בעל דין ונקבע בפסיקה שתיקון כזה אפשרי אף לאחר מתן פסק הדין כאשר הדברים אמורים בשינוי שם ולא בשינוי מהות (ראו לדוגמא רע"א 847/93 הסתדרות המזרחי בא"י נ' מינהל מקרקעי ישראל (13.5.93), רעא (חי') 10601-05-13 לי יבוא ומסחר בע''מ נ' דוד בכר (24/11/13)). בעניינו, התנהל דיון מהותי לאורך כל הדרך, וככל שיש צורך בכך שינוי השם של הנתבע-1, אפשרי וגם מתבקש.

העולה מן המקובץ, כי יש להכריע במחלוקת לגופה.

נוכח גדר המחלוקת אדון תחילה בעדויות שנשמעו בהקשר לטענות הנתבעות 1-3.
מטעם בית הספר והקיבוץ הוגש תצהירו של מנהל האולם. בתצהירו ציין מנהל האולם, כי האולם משמש את בית הספר השוכן בתוך הקיבוץ. לדברי העד, המדובר באולם באיכות גבוהה ובמצב תחזוקתי טוב ותקין אשר נבנה מלכתחילה בסטנדרט גבוה ועמד בכל התקנים. העד תיאר שדאג לניקיון ולתחזוקה שוטפת ותקינה של האולם על בסיס יומיומי. לדבריו לא קיבל דיווח על האירוע אף שעמד בקשר רציף עם המורה וזה ניהל את השיעור לפי ראות עיניו וללא כל מעורבות או ידיעה של הקיבוץ. לפיכך טען, כי ככל שהמורה ניהל את השיעור באופן לקוי האחריות היא לפתחו של משרד החינוך.

בעדותו השיב העד, כי לא היה אחראי על בטיחות האולם, אלא בתוקף תפקידו קישר בין הקהילה לקיבוץ בנושא תפעול האולם. בין היתר קישר בין בתי הספר וגופים חיצוניים לקיבוץ ותאם שעות פעילות באולם. העד השיב, כי הועסק על ידי הקיבוץ ובתוקף תפקידו וידא שהאולם נקי וחף ממפגעים. ככל שנוכח בקיומו של מפגע בטיחות הביא גורם מקצועי לתקן או תיקן בעצמו. העד שב והסביר שלא הוכשר כאיש בטיחות ולא שימש כממונה בטיחות באולם. העד השיב שמונה לתפקידו כחלק מפעילות הקהילה ביד מרדכי והועסק על ידי הקיבוץ. העד אישר שהאולם הוא בבעלות הקיבוץ, מצוי בשטח נפרד מבית הספר. וגורמים שונים נוספים עשו שימוש באולם.

העד השיב שלא התבקש ולא נדרש להביא מתאם בטיחות לאולם. לדברי העד בעונות 2009-2010 ו- 2010-2011 שיחקו בעולם ליגת העל בכדורסל של נשים ובאו לבדוק את המידות של האולם מארגון פיב"א וכי מדובר באולם שעומד בכל הסטנדרטים הנדרשים.
מטעם המועצה, הוגש תצהירו של תקציבן אגף החינוך במועצה. לדבריו, אולם הספורט (בניגוד לבית הספר המרוחק ממנו מרחק של למעלה מקילומטר) נמצא בבעלותו ובתחזוקתו של הקיבוץ. המועצה האזורית רק משלמת דמי שימוש לקיבוץ על מנת לאפשר לתלמידי בית הספר לקיים בו אירועי ספורט שונים לרבות שיעורי ספורט ואינה מעורבת בניהול הנכס, תחזוקתו, הצבת שילוט בו, נקיונו או בכל דרך אחרת. לטעמו של העד, הקיבוץ יצר מצג שמדובר באולם תקני ובטיחותי לשימוש וככל שיש לתובע טענה בנוגע לתקינות המבנה, הצבת שילוט וכד' עליו להפנות תביעתו לקיבוץ.

בעדותו השיב העד, כי הוא אמון על ענייני כספי אגף החינוך. העד הסביר שלמועצה יש אולם ספורט אולם הוא רחוק, משכך המועצה שוכרת את האולם לטובת התלמידים. העד השיב שאינו יודע אם נעשו שם דו"חות בטיחות. לדבריו, בתקופה הרלוונטית העמותה ניהלה את בית הספר ולא המועצה. העד הוסיף עוד כי "היום ניתנה הוראה אמנם לאחר המקרה שגם לוודא בעין שאכן כך, כלומר לקבל את הנייר מבודק הבטיחות" (פרוטוקול מיום 21/6/2018, עמ' 182, שורות 8-7).
לאחר שהוגשו ראיות הצדדים, ביקשו הנתבעים 1 ו-2, להגיש מסמכים נוספים, הנוגעים לטעמם להעברת שטח בית הספר מהקיבוץ למועצה בשנת 2007, כן הוגש חוזה חכירה בין המנהל לבין המועצה האזורית והסכם בין המועצה האזורית לבין הקיבוצים באזור והעמותה המנהלת את בית הספר.

בהתאם למסמך מתאריך 25/3/07, שהנדון בו הוא "תנאי שימוש בקרקע" עליו חתום מזכיר הקיבוץ, אושר השימוש למועצה האזורית בקרקע הקיבוץ בתחום שטח בית הספר, לצורך הפעלת בית הספר כבית ספר מועצתי ולצורך הקמת בית ספר יסודי נוסף.

מסמך נוסף שהוגש הוא חוזה חכירה שמועדו 7/9/2008, בין מנהל מקרקעי ישראל לבין המועצה, על פיו שטח בית הספר הוחכר למועצה לצורך שימוש כבית ספר. ההסכם כולל סעיף בו האחריות לכל נזק שיגרם כתוצאה מהשימוש במוחכר מוטל על המועצה.

מסמך שלישי הינו הסכם שנחתם בתאריך 19/1/2011, בין המועצה לבין העמותה המפעילה את בית הספר, לבין הקיבוצים באזור. ההסכם גובש הואיל והקיבוצים והעמותה הסכימו להעביר את בית הספר לניהולה ולאחריותה של המועצה והמועצה הסכימה לכך.

בהתאם להסכם החל מיום חתימתו לא יהיה תוקף להסכמים קודמים שנחתמו בין הצדדים או להסכמות אחרות כלשהם, אף כי האמור לא יפגע בתוקפו של כתב השיפוי אשר נתנה המועצה לעמותה.

בהסכם הוסכם, כי עד ליום 1/9/11 העמותה והקיבוצים יחדלו להוות רשות חינוך לגבי בית הספר והמועצה תהיה רשות החינוך היחידה וכל סמכויות הניהול והאחריות לבית הספר תועברנה למועצה בכפוף להוראות ההסכם.

העמותה והקיבוצים העבירו את זכויותיה, סמכויותיהם והתחייבויותיהם כרשות חינוך למועצה ונתנו לה את הרשות הבלעדית לטפל בענייני בית הספר ולהשתמש בציוד המצוי בבית הספר כל עוד ישמש כבית ספר.

בסעיף ג', שכותרתו "ניהול כספי" – הצהירו הצדדים ש"האחריות לניהול בית הספר, לרבות הניהול הכספי", הועברה למועצה, הלכה למעשה ביום 1/9/2010 ומוסכם, כי ככל שלבית הספר חובות כלשהם כלפי העובדים או מורים או צד ג' אחר אשר נוצרו לפני 1/9/2010 תשא העמותה לבדה באחריות לחובות אלה ומשתמע כי לאחר מכן תשא המועצה.

במסגרת התחייבויותיה בהסכם, התחייבה המועצה לנהל את בית הספר בהתאם להוראות כל דין והנחיות משרדי הממשלה.

בסעיף ה' שענייננו חובות ותביעות צד ג' – נכתב כדלקמן:

"1. העמותה והקיבוצים מצהירים כי למיטב ידיעתם, לא תלויות ועומדות כנגד העמותה ו/או הקיבוצים או מי מהם ו/או מי ממורי או עובדי בית הספר תביעות או דרישות כלשהן מצד ג' כלשהו בגין בית הספר ופעילותו, בגין התקופה שעד 1/9/10.

2.אין באמור לעיל כדי לגרוע מהכיסוי הביטוחי של העמותה ומוסכם כי כל סכום אשר יגיע לעמותה ו/או לצד שלישי ישולם תחילה מהמבטחת (ככל שתהא זכאות לכך)".

בסעיף ט' להסכם שענייננו שיפוי נקבע – כי העמותה מתחייבת כי אם תחויב המועצה בעתיד בהחלטה של ערכאה שיפוטית, לשלם למורה, עובד או לצד שלישי סכום כלשהו, בגין התקופה שלפני 1/9/2010, תשפה העמותה את המועצה ותשלם לה סכום זה בתוספת הוצאות משפט.
בעקבות הגשת המסמכים, ביקשה המועצה להגיש תצהיר של מי שהיה היועץ המשפטי של המועצה בכל המועדים הרלוונטיים וליווה את תהליך החתימה על ההסכם. בנסיבות נעתרתי לבקשה.

בתצהירו פרט היועץ המשפטי, כי להסכם שהוצג אין כל קשר לאולם הספורט. אולם הספורט היה ועודנו בבעלותו ובתחזוקתו הבלעדית של הקיבוץ. בשנת 2010 שולם התשלום על שכירות האולם, על ידי העמותה לקיבוץ, כיום המועצה היא שמשלמת את דמי השכירות.

אשר להסכם, הרי שהוא נחתם לאחר התאונה. אמנם בהסכם ניתנה תחולה רטרואקטיבית לניהול הכספי אולם המועצה הפכה להיות רשות חינוך על כל האחריות הכרוכה בדבר רק מיום 1/9/11 ולכן זה המועד הרלוונטי. העד הדגיש שהקיבוץ לא ציין את קיומה של התאונה בפני המועצה בעת חתימת ההסכם. העד הוסיף עוד שעל פי סעיף י' להסכם, הוא יכנס לתוקף רק לאחר קבלת אישורים של גורמים שונים וביניהם, משרד החינוך, ארגוני חינוך, משרד הפנים וכד'. תנאים אלה, התקיימו לטעמו רק בתאריך 1/9/11.

מהאמור, ביקש העד להסיק שהעמותה אחראית לניהול בית הספר עד ליום 1/9/11, בהתאם לכך היא מיוצגת בהליך מטעם חברת הביטוח מטעמה וללא קשר למועצה.

בחקירתו, אישר העד שהוא היועץ המשפטי של המועצה משנת 2000. הוא ליווה את ההסכם והיה מעורב בו מתחילתו ועד סופו.

העד התבקש להתייחס לסעיף הקובע שהאחריות לניהול בית הספר לרבות הניהול הכספי עברה למועצה החל מ- 1/9/2010 והשיב, כי מדובר בניהול הכספי וכי הסעיף מצוי בפרק של הניהול הכספי. האחריות של המועצה כרשות חינוכית עברה מ- 1/9/11. כאשר רשות חינוכית היא הגוף שאחראי מול משרד החינוך בכל מה שקשור לבית הספר.

העד אישר שהשטח היה בחכירה של המועצה עוד קודם, והסביר שהדבר נדרש על מנת שמשרד החינוך יוכל לבנות מבנים לטובת בית הספר.

העד נשאל על פרק ה' להסכם והשיב שזה לא הופך את המועצה להיות אחראית על ניהול בית הספר.
מטעם הנתבעים 1 ו-2 זומנה עוד להעיד בלא תצהיר מי שהייתה מנהלנית בית הספר בעת הרלוונטית וגם בעת עדותה. בתוקף תפקידה התעסקה בכל מה שקשור עם הצד האדמינסטרטיבי. כאשר הגיעה לתפקיד הייתה עובדת דרך העמותה ובעת עדותה, עובדת מטעם המועצה. בטרם הגיעה לעבודתה בבית הספר, עבדה במועצה במחלקת החינוך כעוזרת של ראש מחלקת החינוך.

העדה השיבה, כי ליוותה את ההסכם בין המועצה לבין העמותה מטעם ראש מחלקת החינוך. העדה הסבירה שהמועצה רצתה להעביר את בית הספר לאחריותה. ההליכים לא הסתיימו עד ל- 1/9/2010 לכן בית הספר לא עבר במועד זה אבל המועצה נתנה גיבוי לבית הספר בכל. העדה הסבירה שבשנת 2010, כל האחריות הכספית הייתה של המועצה. ב- 1/9/2011 בית הספר עבר לאחריות המועצה באופן פורמלי. העדה הסכימה שלפי ההסכם המועצה קיבלה את האחריות לידיה כרשות חינוך רק בשנת 2011. העדה גם אישרה שמי שחתום על הדיווח של התאונה, זו העמותה שניהלה את בית הספר.

כמו כן, השיבה העדה, כי האולם בבעלות הקיבוץ, והמועצה משלמת שכירות כדי שתהיה לתלמידים זכות שימוש באולם. המועצה לא מתחזקת את האולם. המועצה לא בודקת את האולם.
תקציבן המועצה הסביר בעדותו שההסכם נעשה עם מנת לתת גיבוי כספי לקיבוץ וכי בסוף שנת 2010 ישבו והעבירו את כל הכספים שנדרשו על השנה שחלפה.
בחינת העדויות מטעם בית הספר, הקיבוץ והמועצה מעלה, שהם היו עסוקים בהפניית האשמה זה כלפי זה, ואולם לא השכילו להוכיח בצורה פשוטה את בטיחות האולם והתאמתו לשמש כאולם לשיעורי חינוך גופני לתלמידי בית הספר בתקופה הרלוונטית לתאונה, וזאת, בין היתר, באמצעות דו"חות בטיחות רלוונטיים שאמורים היו לכל הדעות להיות.

מומחה הבטיחות מטעם בית הספר והקיבוץ, אישר בעדותו, כי בעת הכנת חוות הדעת לא ראה דו"חות בטיחות שנערכו על ידי מומחה בטיחות מוסמך לגבי המקום (עמ' 127 לפרוטוקול מיום 21/6/18, שורות 32-30).

אמנם מומחה הבטיחות טען שלו היה המשחק נערך בגבולות המגרש לא הייתה סיבה שרגלו של תלמיד תגיע למקום בו תלוי השלט ואולם אני מתקשה לקבל את חוות דעת מומחה הבטיחות בהקשר זה כפשוטה. מן הראיות עלה שהתאונה ארעה עקב שילובם של שני גורמים – שלט שבתחתיתו היה מוט ארוך ששמש כמשקולת מתיחה ומשחק מחוץ לקווי המגרש. לו היה יוצא אחד מן הגורמים מן המשוואה, יכול והתאונה לא הייתה מתרחשת. המומחה עצמו עמד בחוות הדעת, על כך שגבולות המגרש צריכים להיות פנויים מכל מפגע, כך גם עולה מן ההנחיות בנוגע למגרשי ספורט והנחיות מנכ"ל של משרד החינוך. האפשרות שילדים ירוצו מסיבות שונות מעבר לקווי החוץ ועד לשלט אמורה הייתה להיות בגדר הצפיות הסבירה.

הטיפול במפגע היה פשוט ונעשה לאחר התאונה – הוצאת המוט מתחתיתו של השלט. המומחה מטעם התובע, תעד, כי בעת הגעתו למקום המוט כבר לא היה. כך שלאחר התאונה המפגע טופל ויש להניח, כי טופל על ידי הגורם האחראי לבטיחות אולם הספורט ופעילותו - הקיבוץ. מכל מקום, כפי שכבר פורט, הנתבעים לא טרחו לברר ולטעון בהקשר זה דבר וחצי דבר, המוט לא הוצג, נסיבות הוצאתו לא הובררו והדברים נותרו עלומים.
מהעדויות שנשמעו מטעם הנתבעים אודות האחריות על בית הספר ומשגרש הספורט בתקופה הרלוונטית עולה כדלקמן:

א.האולם היה ונותר בבעלות הקיבוץ. בעת התאונה, התשלום לקיבוץ נעשה על ידי העמותה, כאשר המועצה הייתה בעלת האחריות הכספית והעבירה ככל הנראה בסוף אותה שנה את הכספים לעמותה.

ב.שטח בית הספר הוחכר למועצה. לא הוברר אם גם שטח אולם הספורט שייך לשטח בית הספר, שכן הוכח שהשניים היו רחוקים אחד מהשני, אולם אין חולק שהאולם היה ונותר בבעלות הקיבוץ.

ג.במועד התאונה, התנהלו הליכים להעברת בית הספר לאחריות המועצה ואולם אלה לא הגיעו לסיומם. רשות החינוך הייתה העמותה והקיבוצים (ראו סעיף א 5 להסכם) ולא המועצה, אף שלמועצה הייתה האחריות הכספית להתנהלות. הצדדים לא טרחו להוכיח מי אכן הייתה רשות החינוך בהתאם לתעודת עובד ציבור ממשרד החינוך.

ד.בהסכם בין העמותה לבין המועצה, לקחה על עצמה המועצה את האחריות לחבות כספית בנוגע לאירועים שיתרחשו לאחר 1/9/10, ואולם הצדדים הסכימו כי בכל מקרה שתקום זכאות לעמותה מהמבטחת, הרי שהמבטחת היא זו שתישא בתשלום.

ה.התאונה התרחשה בתאריך 15/11/10 – במועד זה רשות החינוך הייתה עדיין העמותה והקיבוצים. האחריות הכספית להתנהלות הייתה על המועצה. הבעלות על אולם הספורט הייתה של הקיבוץ. המועצה הייתה בהליכים להיכנס בנעליה של העמותה בכל הנוגע לתפעול בית הספר בכל המישורים. בהקשר זה, לא למותר להפנות לעדותה של מנהלנית בית הספר שהסבירה: "ראש המועצה רצה לקחת את הבית ספר תחת חסותו וגם העמותה הסכימה והכוונה הייתה להפוך אותו לבית הספר הראשי של המועצה. התהליכים התחילו כמה שנים קודם גם עוד לפני שעבדתי במועצה, העברת בית הספר באופן רשמי כרשות חינוך יכולה להיות רק בהסכמה של משרד החינוך אחרי שכל התהליכים הפורמליים נעשו. במהלך לפני 1.9.10 היה רצון להעביר את בית הספר למועצה אבל התהליכים לא הסתיימו לכן לא ניתן היה להעביר את זה ולכן בשנה הזאתי המועצה נתנה גיבוי לבית הספר לכל ההתנהלות השוטפת של בית הספר אבל רשמית מי שניהל אותו זה העמותה ומי שהיה אחראי לו מבחינה חינוכית זה העמותה אבל המועצה נתנה גיבוי לכל ההתנהלות במקום העמותה בשנים הקודמות" (פרוטוקול מיום 21/6/2018, שורות 17-6).
לטעמי, בנסיבות שפורטו, קיימת אחריות גם לנתבעים 1 ו-2, שניהלו הגנתם במשותף, כבעלי אולם הספורט, כשותפים בעמותה וכרשות החינוך וגם למועצה, שראתה את עצמה, כפי שהעידה מנהלנית המועצה, כאחראית על בית הספר, והייתה בעיצומו של המהלך להפוך לרשות חינוך ולבעלת האחריות הכוללת על המוסד החינוכי. כפי שעלה מן העדויות שנשמעו מדובר במהלך מתוכנן שנמשך מספר שנים, כאשר האחריות הפורמלית לא עברה, משום שעדיין לא התקיימו מלוא התנאים לקביעה כי המועצה תהא רשות החינוך.

במקרה דנן, נכון לקבוע שאחריותו של הקיבוץ, גדולה יותר מאחריות המועצה, שעה שעיקר הכשל של הנתבעים 1-3 הוא בעצם קיומו של השלט במקום וקיום המוט בתחתיתו ושעה שמדובר במפגע שהוא חלק קבוע מן האולם ושעה שהאולם הוא בבעלות הנתבע-2, שראה את עצמו גם אחראי לבטיחות והסרת מפגעים במקום, כך לפי עדות מנהל האולם. אין חולק שהאולם נוהל ותוחזק באופן בלעדי על ידי הקיבוץ.

אחריות המועצה נובעת, מאחריותה לגבי מוסדות החינוך שבתחומה ומאחריותה היתרה לגבי מוסד חינוכי זה כאשר הייתה במהלך של כניסה לנעליו של הקיבוץ. לא בכדי דרש משרד החינוך ששטח המוסד החינוכי יהא מוחכר למועצה וכך אכן נעשה וזאת כתנאי לקיומו של המוסד החינוכי. אולם הספורט הגם שהיה בבעלות הקיבוץ, הוא חלק מבית הספר בשעות של החינוך הגופני וקיימת למועצה אחריות לתקינותו כמו גם אחריות לתקינות מתקני בית הספר כולם. בהקשר זה ניתן להפנות לחוזר מנכ"ל, 5.1 אליו הפנה המומחה מטעם התובע בחוות דעתו, הקובע כי הרשות המקומית היא האחראית.

בנוסף, הוכח, כי בעת התאונה הייתה המועצה שותפה באחריות על תפקוד בית הספר מעצם מעורבותה בניהול הכספי של בית הספר בעת הרלוונטית לרבות ההליכים לניהולו בפועל שהיו בעיצומם. למועצה הייתה לכל הפחות חובת פיקוח כמי שלקחה על עצמה את החבויות הכספיות של העמותה בכל הנוגע לתפעול בית הספר, על כל הנובע מכך, כאשר חובתה הייתה לפחות לבחון את בטיחות מתקני בית הספר ובטיחות התלמידים השוהים בו, בין בבדיקה עצמאית ובין בדרישה להיווכח כי המתקנים נבדקו ונמצאו בטיחותיים, כפי שנעשה לעת הזו בהתאם לעדותו של תקציבן המועצה.

חלוקת האחריות בין הנתבעים
כפי שקבעתי, על כל אחד מן הנתבעים, הייתה החובה לצפות שמוט המטלטל בתחתית השלט עלול להוות סכנה, באולם ספורט בו מתנהלת פעילות אינטנסיבית לרבות משחקי כדור לתלמידי בית הספר. נוספה לכך הנחיית המורה, כי המשחק יתנהל בלא שמירה על קווי החוץ.

הפרת חובות הנתבעים בהקשר זה הם אלה שגרמו לנזק, שכן אילו ננקטו אמצעי זהירות ראויים בהסרת המוט ובמתן הוראה מתאימות בשיעור החינוך גופני, הסיכוי, כי הנזק היה נמנע גדול מן הסיכוי כי היה מתרחש.

בנסיבות המקרה דנן, קיים גם קשר סיבתי משפטי בין הפרת החובה לבין הנזק, שכן התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרו התנהגות הנתבעים ושייכת לסוג הסכנות המסתברות ממנה ואשר בגללן יש לראותה כרשלנות.

יתכן ויכולתי לשקול אחרת לו היו מובאים דו"חות בטיחות מזמן אמת, לו היה מוכח משקלו של המוט ומוכחת הטענה שהתרחשות התאונה הייתה בלתי אפשרית. דו"חות כאלה לא הובאו, המוט הוסר ונעלם והדבר פועל לחובת הנתבעים.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, ניתן לקבוע, כי הנתבעים התרשלו והתרשלות זו גרמה לפגיעתו של התובע.
בהתאם לדין, הנתבעים חבים ביחד ולחוד בפיצוי התובע. אשר לחלוקה הפנימית בין המעוולים זו נעשית, כאמור בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. החלוקה נעשית לפי מידת האשם המוסרי שאותו יש לייחס לכל אחד מהמעוולים או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (07.09.10), סעיף 40).

כפי שפורט לעיל, הפרת חובות הזהירות נעשתה הן ברמת בטיחות המבנה והן ברמה של ההנחיות הפרטניות שניתנו בשיעור חינוך גופני פרטני.

אשר לחלוקה הפנימית, אני נותנת דעתי לכך שהמורה הוא הגורם הישיר, האחראי הנמצא בשטח ומונע הנזק הטוב ביותר. המורה היה צריך לצפות את הסכנה הגלומה בשלט וליתן הוראות מתאימות לתלמידים במהלך שיעור חינוך גופני. העובדה שהמשחק נערך תוך ביטול קווי החוץ, היוותה גורם משמעותי שתרם להתרחשות התאונה. בהינתן האמור, אחריות משרד החינוך, שהינו מעסיקו של המורה ואשר קיימת לו אחריות עצמאית לפקח ולהנחות את העובדים תחתיו ואת בית הספר, עומדת לטעמי על 60%.

בית הספר עשה שימוש באולם הספורט לצורך שיעורי ההתעמלות של התלמידים. הקיבוץ, הינו האחראי על מבנה אולם הספורט ועל הרכיבים הקבועים המצויים בו. השלט היה חלק מן האולם. מנהל האולם מטעם הקיבוץ לא היה בעל הכשרת בטיחות ולא הוכח, כי האולם עבר בדיקות בטיחות תקופתיות כפי שנדרש. דוחות בטיחות לא הוצגו ולא ניתן להתרשם האם מאן דהוא נתן דעתו לשלט או למוט המצוי בתחתיתו. בנסיבות אלה, אחריות הנתבעים 1 ו-2, עומדת לטעמי על 30%.

אשר לאחריות המועצה, זו טמונה בהעדר פיקוח נאות על בית הספר ועל בטיחות אולם הספורט, בשים לב לאחריותה לתפעול בית הספר בתקופה הרלוונטית ולמהלכים שהיו בעיצומם לקבלת האחריות הכוללת. אחריותה עומדת לטעמי על 10%.
הנתבעים טוענים לאשם תורם ואחריות מכרעת מצד התובע לתאונה. אדון לפיכך בטענה זו.

אשם תורם
כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, פעילות ספורטיבית כגון משחק כדורגל, היא פעילות שעל פי טיבה וטבעה כרוכה בסיכון של פציעה. התנועה המהירה, המגע והחיכוך בין השחקנים, כל אלו יוצרים סיכון להתרחשותן של תאונות. מדובר בסיכון טבעי, ומי שנוטל חלק בספורט מקבל את הסכנות הטמונות בו.

קביעות אלה שבעינן עומדות, אינן מכריעות בענייננו. שהרי התובע, קטין בעת הרלוונטית תלמיד בבית הספר השתתף בשיעור חינוך גופני כחלק ממערכת הלימוד, דבר שהיה חייב לעשות. אין המדובר במשחק בין תלמידים בשעות הפנאי מחוץ לכותלי בית הספר. התובע גם אמור היה לציית להוראות המורה וכאשר זה החליט לנהל משחק בלא לשמור על קווי המגרש, התובע לא אמור היה לחלוק על קביעתו, להסס אחריה או להחליט מיוזמתו לשחק אחרת.

לא הוכח גם, כי התובע התפרע, שיחק באופן שלא כמקובל או נקט סיכון מיוחד בלתי סביר לחלוטין.

יחד עם זאת, גם מתלמיד בבית הספר, במיוחד תלמיד בגילו של התובע, מצופה להפעיל שיקול דעת וניתן היה לצפות שישקול את צעדיו במסגרת המשחק. התובע אכן היה חייב לציית למורה ואולם לא נדרש "להיאבק" עם השלט על מנת לבעוט את הכדור. ההתלהבות במשחק מובנת, אך גם בשים לב ללהט המשחק, ניתן היה לצפות שהתובע ינהג בזהירות בסיסית, בשים לב לקיומו של שלט וקיר במקום. למותר לציין, שאולם הספורט הוא מקום מוכר לתובע, כך קיומו של השלט, לא היה בגדר הפתעה.

בנסיבות העניין, סבורני שהוגן להשית על התובע אשם תורם לא גבוה בפציעתו שלו ואני מעמידה שיעור זה על 10%.
משהוכרעה סוגיית האחריות יש לבחון את מצבו הרפואי של התובע, את פגיעתו התפקודית ולדון לאחר מכן בשיעור הפיצוי המגיע.

הפגיעות והנכות הרפואית
לאחר התאונה, נלקח התובע על ידי אמו, לבית חולים ברזילי, שם אובחן שהתובע סובל משבר תלת פטישוני בקרסול ויש צורך בהתערבות ניתוחית. משפחתו של התובע העדיפה שהתובע יקבל את הטיפול בבית חולים תל-השומר והתובע הועבר לשם. התובע עבר ניתוח של רדוקציה פתוחה וקיבוע הקרסול עם שני ברגים, שוחרר כעבור 4 ימים מבית החולים כשרגלו במגף גבס, תוך שצוין כי זקוק לקביים, כסא גלגלים והליכון לצורך ניידות. כמו כן, נרשם הליכה ללא דריכה.

בתאריך 30/11/10, הוחלף הגבס, ונכתב הליכה ללא דריכה למשך 4 שבועות נוספים.

הגבס הוסר בתאריך 28/12/10.

בתאריך 15/2/11 תועד, 3 חודשים לאחר הניתוח בקרסול, כמעט ללא כאבים. תנועות קרסול טובות, עדיין לא מלאות.

בתאריך 14/6/11 תועד 6 חודשים לאחר הניתוח, כמעט ללא כאבים, טווחי תנועה מלאים של הקרסול וסאב-טלר, בצילום שבר מחובר.
מומחה מטעם התובע, ד"ר אלון בורג, תעד את תוצאות בדיקתו לפיהם סובל התובע מהגבלות תנועה מסויימות בקרסול בכיפוף הגבי, הכפי ובאינברסיה וקבע בחוות דעתו, כי התובע סובל מכאבים בקרסול בזמן מאמצים, ריצות, עליה וירידה במדרגות ושינויים במזג אוויר. המומחה קבע נכויות זמניות, ונכות צמיתה בשיעור של 10% בגין כאבים בקרסול המגבילים אותו בפעילות ובמאמצים לפי סעיף ביניים מותאם 35 (1) (ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי")
המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר ביאליק, תעד בחוות דעתו, כי התובע מתהלך בדפוס תקין ללא צליעה, הקרסול יציב, אין דלדול שרירי הגף הימני התחתון, הצלקות עדינות ולא רגישות. בבדיקתו מצא המומחה הגבלה מזערית בלבד בכיפוף הכפי של כף רגל ימין בהשוואה לשמאל. לטעמו המומחה, הנכות הינה בשיעור של 5% לפי סעיף חלקי 48 (3) א' של תקנות המוסד לביטוח לאומי בגין הגבלה קלה בכיפוף הכפי בקרסול.
נוכח הפערים בין המומחים, מונה פרופ' ישראל דודקביץ כמומחה מטעם בית המשפט. בפני המומחה התלונן התובע, על כאבים ולחץ ברגל ימין המוחמרים בעמידה ממושכת. קושי בעליה במדרגות ובקפיצה. תחושה של אי יציבות ומעידות. התובע טען בפני המומחה שלא הצליח לעבוד בעבודה שדרשה עמידה על הרגלים, הפסיק לעשות פעילות ספורטיבית והפסיק לשחק טניס. התובע טען, שלעיתים חש כאבים בבוקר ולעיתים חש תחושת שריפה פנימית בצלקות. המומחה פרט את תוצאות בדיקתו של התובע אשר הדגימו הגבלת תנועה. בשים לב לתוצאות בדיקתו, העריך המומחה את נכותו של התובע בשיעור של 10% לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי בהתאמה, בשל מצב לאחר שבר תלת פטישוני בקרסול ימין שקובע והתחבר בעמדה טובה וללא סימנים משניים אך מלווה בכאב, בתחושת אי יציבות, במעידות, במבחן רומברג חיובי ובהגבלת תנועה. המומחה ציין, כי בשל הזמן שעבר מאז התאונה, צפי ההחמרה העתידי הוא קטן יחסית ואינו משמעותי מבחינת קביעתם של אחוזי הנכות ולפיכך הנכות היא צמיתה.
בהתאם להלכה, ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (4/2/02); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי (31/12/88). במקרה דנן, הצדדים לא חלקו על הנכות הרפואית האורתופדית שנגרמה לתובע וניכר מחוות הדעת שהמומחה בחן את כל ההיבטים של הפגיעה וקבע את הנכות הרפואית בהתאם לשיקול דעתו ובהתאם לממצאים שלפניו. משכך אני קובעת, כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה עומדת על 10% אחוזי נכות.

הפגיעה התפקודית
התובע טוען, כי יש להעמיד את פגיעתו התפקודית על שיעור של 15%, זאת בשים לב לעדותו ולקשיים בהם הוא נתקל בעבודתו. התובע טוען, כי קיימת לו פגיעה מוטורית וכבר היום עליו לברור את תחומי העיסוק כך שיתאים למגבלותיו ומשכך פגיעתו התפקודית גבוהה יותר.
הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי נכותו של התובע נעדרת משמעות תפקודית, בשים לב שהתובע העיד שעבד בעבודות פיזיות, לא הלך למומחה תעסוקתי ומכל מקום מתיקו הצבאי עולה שסבל משלל בעיות רפואיות אחרות. עוד נטען שהתובע כלל לא זקוק לטיפול רפואי בגין הקרסול.
הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).
בתצהירו פרט התובע כי הפרופיל שלו בצבא הורד ל- 64, גם בגין הפגיעה ברגליו ונשללה ממנו האפשרות לשרת בשירות קרבי. לדבריו, לאחר הצבא, לא המשיך ללימודים אקדמיים כיוון שתמיד ידע לפני התאונה שיעבוד לאחר הצבא בעבודות פיזיות. מגיל 8 עבד עם סבו במושב ולפני התאונה אמור היה להתחיל לעבוד במחלבה בקיבוץ. התובע טען, כי בשל התאונה, לא יצליח לפתח קריירה או להקים עסק או לעבוד באופן מסודר בעבודת כפיים, מכיוון שעבודה כזו מצריכה יכולת פיזית טובה מאוד ואלו נכותו התפקודית גבוהה שכן יש לו פגיעה מוטורית ותפקודית.

התובע פרט את עבודותיו מאז התאונה: כ- 4-6 חודשים בסוף כיתה יב', שוטף כלים, עובד מטבח ואחראי מחסן, לדבריו בעבודה זו סבל כאבים קשים. כחודשיים עד לגיוס עבד בעבודות מזדמנות של עזרה לאנשים במושב בבתים שלהם. בזמן השירות, עבד בעבודות מזדמנות ומתחלפות – עבודה כמקפל קופסאות, עבודה באולם אירועים. לאחר השירות עבד בעבודה מועדפת באלונית למשך 6 חודשים כקופאי/מתדלק. לאחר מכן עבד אצל קבלן שיפוצים במשך כ-4 חודשים כנהג וכעוזר כעבודה מועדפת. לאחר מכן טס להודו ולא עשה טרקים של יותר מיום אחד בגלל הרגל. כשחזר, למד לפסיכומטרי, היה אחראי תחזוקה באופטיקה הלפרין, התנדב בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל-אביב, כסייע למטפלים בחיות, עבד כסייע בשיפוצים, ובמועד כתיבת התצהיר הוא עובד כ- 4-5 ימים כעוזר בשיפוצים.

התובע הדגיש, שהוא עובד בעבודות מזדמנות, אינו נקלט במקום עבודה מסודר ובכל העבודות בהן עבד, סבל מכאבים קשים ברגל ומהרגשה של חוסר יציבות. היו פעמים שנפל תוך כדי עבודה. לדבריו במצב זה אינו יכול להתמקצע בעבודה פיזית יומיומית או לפתוח עסק. לאחר כמה ימים לדבריו, המאמץ על הרגל הופך לבלתי נסבל.

התובע טען, שהוא לומד בבית כדי לשפר את הפסיכומטרי, בינתיים כשנה ללא התקדמות, שכן הוא שואף ללמוד ביולוגיה.
בעדותו השיב התובע שהוא מתגורר במשק של סבו וסבתו ומשתדל מאוד לעזור בכל מה שהוא יכול. אם צריך עזרה לסחוב דברים במדרגות, אז מן הסתם למרות הכאבים הוא עושה זאת. התובע השיב שכבר אינו עובד בשיפוצים שכן זה לא הסתדר ומדי פעם עובד משהו כמו יומיים, שלושה בשבוע עם קבלן בהפרשים של זמן בדרך כלל בהתאם לצרכי הקבלן. לדבריו הוא מסייע לקבלן, שמודע למגבלותיו, מביא לו מברג, מסייע לו, בשפכטל וצבע. התובע הסביר שהעבודה אצל הקבלן היא שעות יחסית ארוכות ואז זה מקשה עליו לעשות כן יום לאחר יום. פעם, פעמיים בשבוע הוא עוזר מחקר לבחורה שעושה מחקר בנגב המערבי, עבודה של 4, 5 שעות פעמיים בשבוע. התובע הסביר שקצת קשה לו עם לימודים שכן הוא סובל מבעיות קשב וריכוז ושהוא מאוד משתדל, לתפקד בלא תרופות.

התובע השיב שעוד בתקופת הצבא, היה יוצא חמשושים והולך לעבוד במפעל מגבנונים לחים, כפועל ייצור – התובע הסביר כי מדובר בעבודה קשה, מאוד מאוד סיזיפית, הרבה שעות על הרגליים. מדובר בעבודה של שמונה שעות, פעם פעמיים בשבוע. לדבריו עבד מאחר שהיה צריך את הכסף. התובע נשאל על כך שעבד עבודות פיזיות על הרגליים והשיב שזה העבודות היחידות שיכל לקבל. לדבריו, היה מוצא סידורים עם המנהלים כדי לעשות את העבודה סבילה. לדבריו העבודות הפיזיות הן אלה הזמינות ובעבודות אחרות הוא לא יכל לקבל 55 ₪ לשעה.

התובע נשאל על הטיפולים הרפואיים שקיבל והסכים כי הטיפול נגמר בכתה יב', אבל בצבא היו לו הרבה ביקורות, קיבל פטורים בטירונות, היה יושב כל 20 דקות. התובע נשאל מתי היה בפעם האחרונה אצל רופא, והשיב בחודשיים האחרונים, שכן יש לו נקודה מעל אחד הברגים שהחלה להתנפח. לדבריו אין לו שום טיפולים מתמשכים אלא הוא משתדל להקל על עצמו עם אנשים שמכירים אותו הרבה זמן. התובע אישר שהייתה תקופה שניסה לרוץ. התובע הסביר שהוא לא דוגל בשימוש במשככי כאבים.

התובע לא ידע להסביר מדוע הפרופיל שלו הורד ל- 64, ואישר כי במהלך שירותו הצבאי נפגע בקטטה בשבר בארובת העין והיו לו בעיות, התלונן על כאבי ראש. התובע גם אישר שיש לו פלטפוס קשה והוא קיבל מדרסים. התובע אישר עוד שיש לו נימול באצבעות 4- ו- 5 ויש לו סד.

התובע השיב, כי סירב לחלק מהעבודות ומצא את החלופה הטובה ביותר לו ביותר ומאחר שהוא לא יכול לעמוד 5 ימים בשבוע, אז השיקולים שלו היו לעבוד כמה פעמים בשבוע.

התובע השיב, כי אינו רואה את עצמו כמלצר בעתידו אבל גם לא יכול להיות בעל עסק עצמאי, כי בעל עסק כזה צריך גם לעבוד לבד.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את גילו של התובע, השכלתו וכישוריו ואת תפקודו לאחר התאונה, אני מוצאת לנכון להעמיד את פגיעתו התפקודית של התובע בגין התאונה על שיעור נכותו הרפואית, דהיינו 10%. זאת בשים לב לכך שהנכות הרפואית אכן נמוכה יחסית אך יחד עם זאת המדובר בנכות בגף משמעותי שהוא הקרסול ולתובע מגבלות תנועה. בנסיבות שהוכחו ראוי לקבוע את ההשפעה התפקודית גם בשים לב לגילו הצעיר של התובע ולעובדה שהוא עובד כפיים, לכל הפחות כשיעור הנכות הרפואית.

בחינת עדותו של התובע, על רקע המסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, מביאים לידי מסקנה, כי לתאונה השפעה תפקודית מסוימת המתיישבת עם הנכות הרפואית, כאשר מהמכלול שהוכח, עולה שנכות תפקודית בשיעור של 10% משקפת באופן הוגן את מצבו של התובע.

אציין, כי בניגוד לטענות הנתבעים התרשמתי שעדותו של התובע מהימנה. בחנתי את עדות התובע ואת אישיותו, כפי שהשתקפה מן המסמכים שהיו לפני ומהתנהלותו בעת הדיון, מדובר בבחור צעיר, שנפגע בתאונה שארעה על סף יציאתו לחייב עצמאיים. לא התרשמתי שהתובע מנסה להוליך שולל בכל הנוגע למצבו. התובע תאר בכנות את העבודות שעבד ואת מגבלותיו. התובע לא האדיר באופן מיוחד את נזקיו והשיב שהוא עבד עבודות פיזיות קשות. ניכר מעדותו שהוא מסוגל לעבודות פיזיות ואפילו קשות ואולם משלם על כך מחיר בכאבים ומכאן מוגבל בשיעור העולה כדי שיעור הנכות הרפואית, שהוא שיעור קטן יחסית. בהקשר זה אציין, כי לא התרשמתי את שאת חוסר יציבותו של התובע בעבודה עד כה ניתן לייחס אך ורק לתאונה. ניכר מעדותו של התובע שהוא בוחר לו את העבודות המתאימות לו, לאישיותו ולצרכים הכלכליים שלו, מבלי שיעמיס על עצמו יתר על המידה. אין לי ספק, כי גם במומו יכול היה התובע להשתלב בעבודה קבועה, יחד עם זאת מומו ללא ספק משפיע וגורע מיכולותיו במידה מסוימת.

הנתבעים פשפשו בעברו הרפואי של התובע והצביעו על מצבים רפואיים נוספים הקיימים אצל התובע, פלטפוס קשה, כאבי ראש לאחר שבר בארובת העין, נימול באצבעות, הפרעת קשב וכד', ואולם לא התרשמתי, כי אלה כשלעצמם מאפילים על תוצאות התאונה.

בבואי לקבוע את הפגיעה התפקודית של התובע, לקחתי בחשבון את הפוטנציאל הגלום בו, את הפגיעה שנפגע, את שנקבע בחוות הדעת בעניינו של התובע, כאשר לטעמי, הנכונות והמאמצים שעושה התובע על מנת לנסות ולהתגבר על מגבלותיו אינם צריכים לפעול כנגדו עד כדי איון הפגיעה התפקודית, כפי שמבקשים הנתבעים לקבוע. בחוות דעת הרפואית התרשם המומחה ממגבלות תנועה, מכאבים ומפגיעה תפקודית, הגם שהתובע מצליח לתפקד ברמה גבוהה יחסית גם בעבודות פיזיות וזאת בשים לב לפוטנציאל שהיה גלום בו מלכתחילה. ניתן להתרשם שמדובר בבחור שנדרש לעבוד בגיל צעיר, לצורך מימון הוצאותיו, הוא בעל יכולת, רצון וכישורים להצליח ונכון להתגבר על מגבלותיו.

חשוב להדגיש שהתובע נפגע בגיל צעיר יחסית, טרם החל לכתוב את סיפור חייו וטרם התגבש בעבודה, קיים קושי לא מבוטל בנסיבות כאלה להעריך מה הייתה רמת התפקוד לולא התרחשה התאונה וגם משום כך, הצמדות לנכות הרפואית האורתופדית המבוססת כשלעצמה על מגבלות תנועה וכאבים, מבטאת באופן הוגן את מצבו התפקודי של התובע.

הנה כי כן, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה ויכולת ההסתגלות של התובע אני מוצאת לקבוע, כי שיעור השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי בגין התאונה היא בשיעור של 10%.

משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות הנזק.

ראשי הנזק
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

התובע יליד: 12/5/1993

מועד התאונה: 15/10/2010

גיל התובע בעת התאונה: 17 ו-5 חודשים

גיל התובע כיום: 25 ו- 7.5 חודשים.

שיעור נכות רפואית ותפקודית: 10%.

הפסדי שכר לעבר
כמפורט כבר לעיל, בעת התאונה התובע היה תלמיד כתה יב'. מטבע הדברים, טרם החל בכתיבת סיפור חייו, יחד עם זאת כבר בבית הספר לפני התאונה ולאחריה ולאחר מכן בצבא התובע עבד בעבודות שונות. מאז שחרורו, התובע ממשיך לעבוד בעבודות זמניות חלקיות, מספר ימים בשבוע. התובע רואה את עתידו כעובד כפיים, אף שהוא לא שולל לימודים ושואף ללמוד את תחום הביולוגיה.

בסיכומיו טען התובע, כי בשל פגיעתו הוא אינו יכול לעבוד ברציפות בעבודות שונות העומדות לרשותו לאור גילו והשכלתו ועל כן עובד פעמיים עד שלוש בשבוע שכן הוא זקוק למנוחה. התובע טען שיש לפצותו על דרך האומדנה בסך של 75,000 ₪.
הנתבעים טוענים, כי הפסדי שכר לעבר הם ראש נזק מיוחד אותו יש להוכיח כדבעי באמצעות ראיות ואסמכתאות רלוונטיות וכי התובע לא עמד בנטל ההוכחה. לטענתם המציאות מלמדת שמאז שחרורו התובע מבכר לעבוד בעבודות פיזיות, כעוזר לקבלן, דבר הנובע ממניעיו האישיים ומתנאי השוק ללא קשר לפגיעתו בתאונה. הנתבעים מדגישים, כי טענות התובע שאינו יכול לעבוד ברציפות, אינן נתמכות בראיות אובייקטיביות ובחוות דעת המומחה, התובע לא פנה לעולם למומחה תעסוקתי ואיננו מטופל משנת 2011. הנתבעים טוענים עוד שהתובע נמנע מלהביא עדים להוכחת טענותיו ויש לזקוף זאת כנגדו. לטענת הנתבעים, יש לראות את התובע כמי שלא פעל להקטנת נזקיו וכמי שמבקש להאדיר את נזקיו.
כפי שטוענים הנתבעים וכפי שנפסק לא פעם ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי (26/3/85)), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.

אולם במקביל נפסק שלעיתים, המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובע.

כך לדוגמא, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים אך יש קושי לאומדם, בין משום שטרם החל בכתיבת סיפור חייו והיו סיבות אחרות בגינן עבודתו הייתה מוגבלת באותה תקופה, בין משום שהוא מנהל עסק עצמאי ובין משום שהשתכרותו הייתה עשויה לגדול, או משום ששיעור ההפסדים של התובע אינו ברור ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה וכך גם במקרים יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שהיקפם לא הוברר עד תום.

השוו בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים:

"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".

ראו גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).

במקרה דנן, בנסיבותיו של התובע, קשה לאמוד את הפסד השתכרותו בעבר, זאת בשים לב שיצא לחייו הבוגרים כאשר הוא סוחב על גבו את מומו כתוצאה מן התאונה. הלכה למעשה, כפי שהוברר, עד לעת הזו הכנסתו אינה יציבה ואולם זאת מסיבות רבות, שלחלקן אין כל קשר לתאונה. יחד עם זאת בניגוד מוחלט לטענות הנתבעים לא ניתן להתעלם לחלוטין מהשפעות התאונה. התובע מסר בתצהירו, וטענה זו לא נסתרה (התובע אפילו לא נחקר עליה), שגיוסו לצבא נדחה בשל התאונה, בכמעט כשנה. התובע התגייס בתאריך 10/6/12 ושירת עד לחודש יוני 2015. הוא החל את חייו הבוגרים כחייל משוחרר באיחור של כ- 10 חודשים.

גם אם אניח שהתאונה אינה הסיבה היחידה לחוסר יציבותו של התובע בעבודה, לא ניתן להתעלם מכך, שהתובע עובד כפיים, מסיבותיו הוא וסובל מהגבלות תנועה בקרסול כמו גם מכאבים וחוסר יציבות. הכל כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט. ניתן להעריך במידה רבה של וודאות שלולא התאונה היו פרושות לפני התובע קשת עבודות בדרגות קושי גדולות יותר.

הווה אומר, בסבירות גבוהה, התאונה גרמה לתובע להפסדי שכר לפחות בתקופה שלאחר התאונה (שעה שהתובע העיד שהיה אמור להתחיל לעבוד במחלבה) ובין לאחר שחרורו מהצבא, שעה שנמנע לבחור בעבודות עם מאמצים גדולים.

בחישוב הפסדי השכר לעבר, יש להתחשב, במגבלות שגרמה לו נכותו, יחד עם זאת יש לקחת בחשבון שהתובע לא הוכיח שלא התקבל לעבודה כלשהי בשל מצב הרגל. לא הוכח שהתאונה שללה מן התובע תחום בו נהג לעבוד ולא יכל להשתלב בו שוב, שכן גם לאחר התאונה עבד התובע בעבודות פיזיות הדורשות עמידה, מלצרות וסיוע בעבודות שיפוצים – כולן באופן חלקי.

באשר לבסיס השכר בעבר, אין לטעמי להידרש לשכר ממוצע במשק, התובע לא הוכיח את שיעור השכר שהרוויח בעבודות השונות שעבד, צורפו רק תלושי שכר בודדים. מכל מקום, ניכר שמדובר בעבודות זמניות וחלקיות בלבד, ששכרן מטבע הדברים מוגבל. כפי שקבעתי, העובדה שהתובע לא משתלב בעבודה קבועה ובוחר בשלב זה של חייו לעבוד בעבודות זמניות וחלקיות לא טמונה אך ורק בתוצאות התאונה. התובע צעיר, והיה בידו להסתגל לנכותו ולמצוא תחום תעסוקה מתאים, כפי שיעשה גם בעתיד.

בשים לב לתקופה שמאז סיום לימודיו של התובע (להוציא תקופת שירותו הצבאי), ובשים לב שהתובע העיד שהיה תקופה בחו"ל, אני מעמידה את הפסדי השכר של התובע על סך גלובלי של 30,000 ₪. סכום זה כולל את הפסדי הפנסיה.

גריעה מכושר ההשתכרות
אשר לגריעה מכושר ההשתכרות, טוען התובע, כי יש לחשב את הפסדי השכר על בהתאם לשכר הממוצע במשק לעובד ישראלי, בהתאם ל- 15% נכות ושיעור היוון של 2%, סכום העומד על 518,598 ₪, כאשר לסכום זה מבקש התובע להוסיף פנסיה בשיעור 12.5% בסך של 74,000 ₪.
הנתבעים טוענים, כי האירוע לא יצר לתובע כל מגבלה תפקודית שיש בה כדי השלכה על טיב עבודתו בעבר ועיסוקיו בעתיד. לטענתן יש לחשב את הפסדיו על בסיס שכרו הנוכחי, כאשר לא הובאה כל ראיה לכך שהתובע עשוי היה להגיע לרמת השכר הממוצע במשק במסלול המקצועי בו בחר. הנתבעים מוסיפים, כי התובע נמנע מלצרף לתצהירו תלושי שכר עדכניים ויש לזקוף זאת כנגדו. אשר לריבית ההיוון נטען שכל עוד לא אמר בית המשפט העליון את דברו, יש להותירו על 3%. לצרכי פשרה, מציעות הנתבעות פיצוי בסך גלובלי של 50,000 ₪ הכולל גם פיצוי בגין הפסדי פנסיה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין לרבות גילו ומצבו של התובע בעת התאונות באתי לידי מסקנה, כי בסיס השכר לפיו יש לעשות את החישוב הינו השכר הממוצע במשק.

ההלכה בעניין בסיס שכרם של קטינים וצעירים ידועה ולא יכולה להיות נתונה במחלוקת. בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (27/9/05), קבע בית המשפט העליון את ההלכה עליה חזר בית המשפט בעקביות גם בפסיקה מאוחרת יותר כי קטין וצעיר בתחילת דרכו, ראוי ככלל לקביעת הפסדי שכר בהתאם לשכר ממוצע במשק, אף כי המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, בשים לב לגילו של הקטין ונתוניו. בהתאם לפסיקה, ככל שאדם מתבגר נצברים נתונים אודות לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסויימת ולאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין. בית המשפט הוסיף, כי האפשרות לסטות מן ההנחה העובדתית מסתברת יותר ככל שגילו של הקטין מתקרב יותר אל עבר תום תקופת הקטינות ותחילת תקופת העבודה, אם כי דרושות ראיות ואינדיקציות ברורות על מנת לאפשר סטייה מן החזקה. בעניין רים אבו חנא, כאשר מדובר היה בתינוקת רכה בשנים שנפגעה, סבר בית המשפט, כי לא הובאו טעמים המאפשרים סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק.

הפסיקה העקבית לאחר הלכת אבו חנא, תומכת במסקנה זו. כך לדוגמא, בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח (11/4/06), דובר בקטין בן 17 בעת התאונה, אשר נתוניו משכו לכוונים מנוגדים מחד בעיות משמעת ומאידך הראה כשרון באלקטרוניקה ומחשבים. בית המשפט לא נכון היה לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק.

בת"א 5227/03 נתי ניסים נ' שוויקי סמעין (8/1/09), התובע נפגע בהיותו בן 20. בית המשפט קבע, כי במועד התאונה טרם התגבש עתידו המקצועי והוא טרם יצא לשוק העבודה בצורה מסודרת באופן היכול להעיד על עתידו. בית המשפט הוסיף עוד, כי בסיפור חייו יש פרקים המעידים על רצון ויכולת לרכוש מקצועי מעשי חרף יכולות עיוניות מוגבלות ומשכך פסק בהתאם לשכר ממוצע במשק.

בת"א 3133/01 שרון שריקי נ' פרץ אלעד (29/8/04) מדובר היה במי שהיה לו עבר עברייני, בצה"ל נקבע לו פרופיל 21, הוא אובחן כאישיות אנטי סוציאלית, בעלת קושי להסתגל למסגרות ולציית לחוקים, ולפיכך טענו הנתבעות, כי גם אילולא התאונה היה התובע מתקשה להשתלב בעבודה ולהתמיד בה. בית המשפט קבע את בסיס השכר כשכר ממוצע במשק, לאחר שהתרשם כי במועד התאונה היה התובע מנהל עבודה בעסק משפחתי אשר בפיקוחו מספר ניכר של עובדים. משכך, קבע בית המשפט, כי הוכיח יכולת קידום במקצועו.

גם בת"א 2725/99 רוטשטיין ברק נ' החברה העירונית ראשון לציון בע"מ (11/5/11), נתוניו של התובע היו קשים וגם כאן פסק בית המשפט שכר ממוצע במשק, כאשר קבע כי הישגיו הנמוכים בביה"ס ונימוקי שיחרורו מצה"ל, כמו גם מעבריו למספר בתי ספר, אינם מוכיחים כי התובע לא יכול היה להגיע לדרגת שכר ממוצע במשק, הן כשכיר והן כעצמאי.

כך גם בפסיקה רבה מאוד ומבוססת היטב (ראו לדוגמא רעא 4681/17 מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי (31/7/17)).
התובע בענייננו נפגע בהיותו בן 17 בטרם החל לכתוב את סיפור חייו, התובע יצא לחייו הבוגרים כאשר הוא נושא על קרסולו את נכותו כתוצאה מן התאונה, כשהוא מוגבל וכואב. הגם שהתובע רואה את עתידו בעבודות כפיים, הנחת הנתבעות, כי לא יגיע לשכר הממוצע במשק בתחום זה, אינה מבוססת. אין כל סיבה להניח שהתובע לא יגיע לשכר הממוצע במשק ואף יעבור אותו. בנסיבות העניין, קביעת בסיס השכר כשכר הממוצע במשק, מתחשבת בעובדה שיתכן שבשנים הראשונות ירוויח התובע שכר פחות וככל שיתבסס בעבודה ירוויח שכר גבוה יותר, כך שממוצע השכר במהלך השנים יהא השכר הממוצע במשק.
באשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה בפסיקה הבחנה בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו"אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה, בעניין גרוגיסיאן, קבע בית המשפט, כי המונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל -

"אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב העבודה והפגיעה, טיבו של הנתבע מהות הפגיעה וגורמים נוספים.

יובהר כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86, יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875 ,878).

בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה. גם לטיבו של המעביד, עשויה להיות נודעת חשיבות. "הנכות הרפואית", "הנכות התפקודית" ו"אובדן כושר השתכרות" הם מעין שלושה מעגלים, המצויים זה בתוך זה, כאשר במעגל החיצוני מצויה הנכות הרפואית, במעגל הפנימי יותר, הנכות התפקודית, ובמעגל הפנימי ביותר, מצוי אובדן כושר ההשתכרות. כאשר באים לקבוע הפסדו של ניזוק, יש להשתמש, ככל שמאפשרים הנתונים, במעגל הפנימי ביותר, אך כאשר אין במעגל הפנימי ביותר די כלים כדי לאפשר קביעת הנזק, יוצאים החוצה לכיוון המעגלים החיצוניים יותר ומהם משליכים ולומדים על המעגלים הפנימיים יותר. בהעדר נתונים מיוחדים, המעגל החיצוני של הנכות הרפואית ישליך על המעגל האמצעי של הנכות התפקודית וכך גם בהעדר נתונים ישליך המעגל האמצעי של הנכות התפקודית על המעגל הפנימי של הפסד ההשתכרות (ראה: ת"א 1672/03 חאיק פואד נ' מגן חברה לביטוח (30/10/05)). וראו פסק דינו של כב' השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה.

כשעסקנן במקרה של ניזוק צעיר שטרם החל בכתיבת סיפור חייו, קבעה בדרך כלל הפסיקה, כי יש לבצע חישוב אקטוארי על בסיס הנכות התפקודית והשכר הממוצע במשק, דבר שיש בו כדי לתרום לוודאות המשפטית ולהתחשב בכך שהקטין או הצעיר טרם החל בכתיבת סיפור חייו. יחד עם זאת, במיוחד כאשר המדובר בנכויות בשיעורים נמוכים יחסית בשיעור הקרוב ל- 10% ומתחת לשיעור זה, נראה שנכון לשקול כל מקרה לגופו וכי נכון להתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה בהתרשמות ממצבו של התובע ומיכולתו להתגבר ולהסתגל לנכותו, מפרק הזמן שעבר ומהתנהלותו לאחר התאונה.

בהקשר זה, ניתן להפנות לפסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו מצא בית המשפט להפחית משיעור הפיצוי של קטינה ולהעמידו על שיעור גלובלי של כ- 70% כאשר מדובר היה בנכות של 5%. בית המשפט חזר וקבע כי בנכויות נמוכות של 5% או אפילו עד 10% אין הכרח לפסוק פיצוי אקטוארי, כמובן כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור. בית המשפט העליון, מפי השופט עמית, אימץ את הכרעת בית המשפט המחוזי וקבע, כי בנכות של 5%, הפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק פיצוי גלובלי והוסיף כי "נדמה שבית המשפט המחוזי נמנע מלמצות את מידת התערבותו" (ראו: עא (ת"א) 66855-07-17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (16/10/18) ורע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה (22/11/18)).

במקרה דנן, חרף נכותו של התובע ופגיעה ברגל, התובע השתלב בקשת עבודות כפיים שונות לאורך השנים, כאשר הוא עצמו העיד שעבד גם עבודות שדרשו עמידה ממושכת על רגליו. התובע גם השלים את הבגרויות ועשה בחינה פסיכומטרית שאותה הוא שוקל לשפר, כך שבהחלט פרושים לפניו אפיקי תעסוקה נוספים פרט לעבודה פיזית.

ניתן להתרשם שהשפעת הנכות התפקודית על התובע היא חלקית ולא מלאה, התובע העיד שכבר בתקופת הצבא סמוך יחסית לאחר התאונה עבד עבודה סיזיפית שדרשה עמידה במשך 8 שעות על הרגליים. יש גם לשים לב שבתלונותיו לפני המומחה מטעמו התובע לא התלונן על כך שנכותו מפריעה לו בעבודתו (להבדיל מהתלונות לפני המומחה מטעם בית המשפט). התובע גם לא תמך את טענותיו בנוגע לקשייו בעבודה בעדויות נוספות, אף שאצל לפחות מעביד אחד, עבד תקופה ממושכת בשיפוצים.

בעת חישוב הפסדי השכר לעתיד, יש להתחשב במגבלת התנועות בקרסולו של התובע ובכאבים מהם הסובל, כאשר יתכן ואלה יפגעו בשתכרותו, אף אם לא יפגעו כמלוא שיעור הנכות בכל שלב ועת. ניכר שהתובע הסתגל למומו ומתמודד עמו ונכותו לא תגרע משכרו, לפחות לגבי חלק מתקופת עבודתו בעתיד. בנסיבות כאלה, נכון לפסוק סכום גלובלי סביר, המסתמך על חישוב אקטוארי והמתחשב בכל הנסיבות.
במסגרת חישוב זה יש להתחשב בשכר הממוצע במשק לישראלים, עובדי שטחים ועובדים זרים (ראה: עא 267/12 סרגי דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (27/7/14)). העומד בהתאם ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 10,074 ₪ מסכום זה יש להפחית מס הכנסה בהתאם לנתוני התובע בסך 742 ש"ח. ולפיכך השכר הממוצע בניכוי מס הכנסה עומד על 9,332 ₪.
אשר לשיעור ההיוון – נכון לעת הזו, המצב בפסיקה אינו ברור ויש טעמים לכאן ולכאן. כך לדוגמא, אך לאחרונה בת"א 53580-05-12 פלוני (קטין) ואח' נ' שירותי בריאות כללית (15/3/18), החליטה כב' השופטת טולקובסקי לערוך את החישוב לקטין בהתאם להיוון של 2% ואולם זאת בתיק בו נשמעו לפניה מומחים והוצג לה בסיס עובדתי המאפשר הכרעה מנומקת לגופו של עניין.

כמו כן, המדינה הודיעה, כי היא נכונה להשתמש במדד היוון של 2% בתיקים בהם קיימת קצבה של המוסד לביטוח לאומי, שגם היא מחושבת לפי היוון של 2%, ואכן שורת ההיגיון היא, כי בתיקים כאלה כך ראוי לבצע את החישוב. בענייננו, התובע אינו מקבל קצבה מן המוסד לביטוח לאומי, משכך המקרה אינו נכנס לגדר המקרים מסוג זה.

כידוע, הנושא תלוי ועומד בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 3751/17 ו- 4268/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' פלוני. בדיון שהתקיים בתאריך 12/2/18, לאחר דיון פרונטלי ממושך, הגשת כתבי טענות מפורטים וחוות דעת מטעם שני הצדדים, לא ראה בית המשפט העליון כי יש לפניו די נתונים המאפשרים להגיע להכרעה והוקמה ועדה שבוחנת את הנושא נוכח השלכות הרוחב של שינוי שיעור ההיוון. באותו דיון, התבקש בית המשפט העליון ליתן צו ביניים עד למועד ההכרעה בהליך לפיו שיעור ההיוון יעמוד על 2% ואולם לא ראה לנכון לעשות כן.

במקרה נוסף בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12/3/18), לא ראה בית המשפט העליון להידרש לטענות בנושא ההיוון, כיוון שהנושא תלוי ועומד וטענות התובעת שמורות לה.

לאחרונה, פסק השופט רון סוקול בת"א 60161-03-17 פלוני נ' כאן הבונים (25/9/18) כי כל עוד בית המשפט העליון לא אמר את דברו, אין מקום לשמוע ראיות בכל תיק בנוגע לשיעור ההיוון ויש לפעול על פי ההלכה הנוהגת של חישוב ריבית ההיוון בשיעור של 3%, וזאת גם בתיק בו יש קצבה של המוסד לביטוח לאומי, אשר גם אותה יש לחשב בהתאם להיוון כאמור. השופט סוקול חזר על הדברים בת"א 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'(31/10/18), פיסקה 72 לפסק הדין.

לעומת זאת, ישנם פסקי דין לא מעטים בבית המשפט המחוזי וגם בבית משפט השלום, המחשבים שיעור היוון לפי 2%, חלקם לאחר שמיעת ראיות בנושא וחלקם ללא שמיעת ראיות.

המצב ללא ספק יוצר התלבטות ואכן כיום קיימת חוסר אחידות בפסיקת בתי משפט השלום ובתי משפט מחוזיים. נראה, כי בנסיבות שפורטו, כאשר בית המשפט העליון לא מצא לנכון לומר את דברו על כל המשמעויות הכרוכות בכך, בתיק כמו התיק דנן - שבו לא הונחה תשתית מספקת לעניין הוכחת שיעור ההיוון ושאין בו תגמולים שחושבו על פי שיעור היוון של 2% שיש לנכות - נכון שבית משפט שלום יפעל בהתאם להלכה הקיימת שעדיין לא שונתה. כך במיוחד, כאשר באתי לידי מסקנה שהסכום הכולל שנפסק הוא סכום ראוי, המתיישב עם נזקיו של התובע ואינו מקפח אותו באופן כלשהו.

בשים לב לנתונים אלה, ולחישוב הנדרש, אני מעמידה את הפיצוי של התובע בגין אובדן כושר ההשתכרות על סך של 225,000 ₪ (בשים לב לאומדן של חישוב אקטוארי בשיעור של כ- 75%). סכום זה כולל את הפסדי הפנסיה.

עזרת הזולת
לטענת התובע, בסמוך לתאונה נזקק לעזרת צד ג' רבה בכל הקשור לתפקודיו, התובע קיבל עזרה זו מבני משפחה. בתקופה בה נעדר מלימודיו בית הספר סייע לו להשלים את החומר בנוסף לשיעורים פרטיים להם נזקק. התובע מעריך את עלות העזרה לה נזקק בשיעור של 25,000 ₪. כן מתבקש בית המשפט לפסוק לו סכום פיצוי הולם בגין עזרה לעתיד בשים לב לקשיי תפקודו והעזרה לה יזקק.
הנתבעים טוענים, שאין לפסוק כל פיצוי שעה שהתובע לא הוכיח כל נזק בעין בגין עזרת צד ג'. הנתבעים מדגישים שבני משפחתו של התובע לא זומנו להעיד ויש לזקוף זאת כנגדו. עוד נטען כי ניכר שהתובע הסתגל למצבו ומשכך אין לפסוק גם כל עזרה לעתיד. לפנים משורת הדין מציעות הנתבעות להעמיד את הסכום על סך של 1,000 ₪.
התיעוד הרפואי הנוגע למצבו של התובע לאחר התאונה, מעלה, כי התובע היה בטיפול רציף בקרסול, היה מוגבל חלק מן הזמן בתנועה, נזקק לביקורות רפואיות ולטיפולים תכופים.

אמנם אין מחלוקת שהתובע לא נעזר בעזרה בשכר וקיבל את העזרה לה הוא זקוק מקרובי משפחה, ואולם בעובדה זו אין כדי להצדיק שלילת כל פיצוי, כפי שמבקשת הנתבעת.

כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לעזרה אינטנסיבית, החורגת מעזרה רגילה של בן משפחה, במיוחד בתקופה בה היה עם גבס על רגלו. כמו כן, עולה מתוך החומר שהתובע הפסיד לימודים, נזקק לסיוע מבית הספר ולא מופרך שגם שנזקק לשיעורים פרטיים.

באשר לעתיד, מהראיות שהובאו ומהתרשמות ממצבו של התובע, אף שיכול שהתובע נזקק לעזרה מוגבלת בפעולות מסויימות, לא מדובר בעזרה ממשית, הגם שאפשר שחלק ממטלות הבית קשות יותר עבורו ותהיינה פעולות שיזקק בהן לעזרה.

במכלול נסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את עזרת הצד ג' לעבר ולעתיד בגין התאונה על סכום של 12,000 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעות וכלליות
התובע טוען כי בסמוך לתאונה נגרמו לו הוצאות בגין נסיעות יתרות לקבלת הטיפולים בבית החולים בהמשך להליך השיקום אותו עבר. כמו כן, נטען כי הוא זקוק לפיצוי של ממש בגין הוצאות ניידות בגין הפגיעה ברגלו. התובע מבקש פסיקת פיצוי הוגן מבלי שנקב בסכום.
הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי התובע לא הוכיח דבר וכי ראש נזק זה אף הוא טעון הוכחה ראייתית לקיום נזק ממוני. הנתבעים מדגישים שהתובע לא צרף תיעוד רפואי מאז שנת 2011, לא צרף קבלות על נסיעות, המומחים עצמם לא קבעו שהוא ידרש לטיפולים רפואיים ואין לו כל מגבלה תפקודית. משנמנע התובע לצרף ראיות, מבקשות הנתבעות לכל היותר לפסוק לו סך של 1,000 ₪.
בהקשר לפסיקת הוצאות רפואיות נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).
במקרה דנן, הוכח שהתובע הגיע למעקבים רפואיים ונדרש לטיפולים ובדיקות שונות וכן נדרש לתרופות. אכן התובע לא הוכיח שבשנים האחרונות הוא מקבל טיפול רפואי, ואולם יש לזכור שהתובע סובל מכאבים ומתקשה במאמץ מירבי של הרגל.
בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומדת את הוצאות התובע בגין הוצאות רפואיות נסיעות והוצאות אחרות בסך של 3,000 ₪ לעבר ולעתיד. לא התרשמתי כי עניינו של התובע מצדיק פסיקת הוצאות ניידות. התובע שירת בצבא, אמנם בכפוף להקלות מסויימות והוכיח מאז שהוא מתפקד ועובד, לא התרשמתי שקיימות מגבלות ניידות משמעותיות ולא הוכחו מגבלות כאלה.

נזק לא ממוני
כפי שנפסק לא פעם, קביעת הפיצוי בנזק לא ממוני היא קשה, כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה כי שום כסף שבעולם אינו מפצה על ייסורי גוף ונפש או על אובדן הנאות החיים. בפסיקה, לא קיימת מגבלה על הסכום אותו ניתן לפסוק בגין נזק לא ממוני. המבחן הוא לא של גבול אלא של מהות. הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה (השוו: תא (ת"א) 2725/99 ר. ב. נ' החברה העירונית ראשון לציון לתרבות ספורט ונופש בע"מ (5/4/06) והפסיקה הרבה המצוטטת שם).

התובע בעניינו, נפגע בגיל צעיר ברגלו, פגיעה שתלווה אותו שנים רבות קדימה. לא יכול להיות ספק כי לאחר האירוע סבל מאי נוחות וכאבים וכך גם לאורך כל הטיפול הרפואי הממושך שקיבל. השירות הצבאי של התובע נדחה והוא החל את חייו הבוגרים באיחור.

מגבלת התנועה והכאבים שסובל התובע ברגלו, כמו גם הצלקת המצויה בה, ילוו אותו לאורך כל חייו. בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את מצבו של התובע אני מעריכה את הפיצוי בגין הנזק הלאו ממוני שנגרם לתובע בשיעור של 60,000 ₪. סכום המשקף את אי הנוחות שסבל ועתיד לסבול עד סוף ימיו והפגיעה באיכות חייו לאורך כל התקופה.

הערכת הנזקים

57. מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:

א.הפסדי שכר לעבר30,000 ₪

ב.גריעה מכושר ההשתכרות בתוספת פנסיה – 225,000 ₪.

ג.עזרת הזולת -12,000 ₪

ד.הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות שונות -3,000 ₪

ה.נזק לא ממוני - 60,000 ₪

סה"כ330,000 ₪

הפחתת אשם תורם 10% -33,000 ₪.

סך הכל סכום של 297,000 ₪

סוף דבר

הנתבעים ישלמו לתובע סך של 297,000 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל, זאת בהתאם לחלוקה שנקבעה: הנתבעים 1 ו-2 30% מהסכום; הנתבעת 3 – 10% מהסכום; הנתבע 4 – 60% מהסכום.

כמו כן יישאו הנתבעים בתשלום שנשא התובע בגין אגרת בית משפט בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, בשכר עדות העדים ושכר המומחים הכול בצירוף ריבית הצמדה מיום התשלום, וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% מן הסכום שנפסק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ט, 01 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.

הורד קובץ

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת

הודעה

Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

כתבות קשורות

״סכנה בלתי רגילה״: 300 אלף שקל לתלמיד שנפצע בשיעור ספורט

שאל את המשפטן

יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך

*	*
	*

צור
קשר

דולב זורע משרד עו"ד

צור
קשר

מיכאל זילברברג ושות' חברת עורכי דין

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

פינקו -ברקן משרד עורכי דין ונוטריון

ראשי

דף בית - פסקדין
חיפוש במאגרים
המגזין
חקיקה
פייסבוק
שרות לקוחות
תנאי שימוש אודות

תחומי משפט במגזין

דיני חוזים ייפוי כוח מתמשך משפט מסחרי ניכור הורי דיני עבודה תביעות ביטוח ונזקי רכוש פלילי מקרקעין ונדל"ן דיני צרכנות ותיירות בנקים קניין רוחני דיני משפחה דיני חברות הוצאה לפועל רשלנות רפואית נזקי גוף ותאונות מיסים תעבורה צבא ומשרד הבטחון ביטוח לאומי תמ"א 38 לשון הרע חדלות פירעון אזרחויות ואשרות ירושות וצוואות

עורכי דין לפי תחום

דיני חוזים ייפוי כוח מתמשך משפט מסחרי גישור עסקי הדין האמריקאי דיני תעופה מטבעות דיגיטליים אשרות עבודה דיני עבודה תביעות ביטוח ונזקי רכוש פלילי מקרקעין ונדל"ן דיני צרכנות ותיירות קניין רוחני דיני משפחה דיני חברות הוצאה לפועל רשלנות רפואית נזקי גוף ותאונות תקשורת ואינטרנט מיסים תעבורה חוקתי ומנהלי גישור ובוררויות צבא ומשרד הבטחון ביטוח לאומי תמ"א 38 פשיטת רגל תביעות ייצוגיות לשון הרע דיני ספורט אזרחויות ואשרות אזרחות זרה ודרכון זר ירושות וצוואות נוטריון

שיתופי פעולה

ערוץ המשפט באתר ynet ערוץ המשפט באתר mako התאחדות בוני בארץ עוקץ ייעוץ seo : שמוליק דורינבאום