אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

מ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 17/02/2019 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום נצרת
37611-09-14
16/11/2018
בפני השופטת:
עינב גולומב

- נגד -
תובע:
א.מ.
נתבעים:
1. הראל חברה לביטוח בע"מ
2. שפינר בניה ויזמות בע"מ
3. מחמוד מחאג'נה
4. עיריית אום אל פחם

פסק דין
 

 

 

לפניי תביעת נזיקין שהגיש התובע בגין פגיעתו בתאונת עבודה ופגיעה נוספת שאירעה לאחריה.

רקע:

  1. התובע, יליד 17.8.1987, נפגע בגופו בשני אירועים במהלך שנת 2011, כמפורט להלן.

     

  2. ביום 13.3.2011 נפגע התובע במהלך עבודתו בפרויקט בנייה בפתח תקווה בשירות מעסיקו, הנתבע 3. הנתבעת 2 היתה היזמית והקבלן הראשי בפרויקט. לטענת התובע, הפגיעה אירעה עת נפל מגובה של מספר מטרים בשל פתח שהיה פעור בתקרת המבנה בו עבד ואשר היה לא מגודר או מאובטח בצורה אחרת. כתוצאה מהנפילה נפגע התובע פגיעה רב מערכתית ואובחן כסובל מדימומים בראש, שברים בבסיס הגולגולת, חשד לחבלת מוח, שברים בצלעות, פגיעה בריאה ושבר בעצם הסקופלה מימין.

     

  3. ביום 7.10.11 נפגע התובע לטענתו במהלך ירידה במדרגות בעיר מגוריו, לאחר שחש סחרחורת, איבד את שיווי משקלו ונפל. כתוצאה מהנפילה נגרם לתובע שבר פתוח של עצם השוק ברגל ימין.

     

  4. התובע הגיש את תביעתו נגד הנתבע 3 – מעסיקו, נגד הנתבעת 4 כיזמית וקבלן ראשי של הפרויקט ונגד הנתבעת 1, הראל חברה לביטוח, אשר ביטחה את השניים הראשונים בפרויקט המדובר. שלושת הנתבעים הנ"ל יוצגו במשותף בהליך באמצעות הראל (לאחר שתחילה הוגש כתב הגנה נפרד על-ידי המעסיק). למען הנוחות נכנה את כל השלושה להלן – הנתבעים. לטענת התובע, הנתבעים התרשלו כלפיו והפרו כלפיו חובות חקוקות, ועקב כך נגרמו פגיעותיו בתאונת העבודה. עוד טוען התובע, כי פגיעתו הנוספת ביום 7.10.11 הינה תוצאה ישירה של פגיעתו בתאונת העבודה, בה נפגע כאמור בראשו, שכן הנפילה נגרמה מסחרחורת ממנה סבל בעטיה של הפגיעה הראשונה. משכך, תבע הוא את שלושת הנתבעים הנזכרים בגין מכלול נזקיו משני האירועים הנ"ל.

     

  5. בנוסף תבע התובע את הנתבעת 4, היא העיריה שבתחומה הוא מתגורר ובה התרחש אירוע הנפילה מיום 7.10.11 (להלן תכונה היא – העיריה). לטענתו, המדרגות בהן נפל היו בלתי מתוחזקות, מוזנחות, שבורות וללא מעקה אחיזה בצדן דבר שגרם להיווצרות נזקיו. בכך, לטענתו, התרשלה העיריה והפרה חובות חקוקות כלפיו. העיריה נתבעה בגדר מעוולת נוספת יחד עם הנתבעים בגין הנזק שנגרם באירוע הנ"ל, כאשר נטען כי מדובר במעשים שונים אשר גרמו לנזק אחד שאיננו ניתן להפרדה, ולפיכך כלל הנתבעים הם מעולים משותפים החייבים כלפי התובע ביחד ולחוד. לחלופין, וככל שייקבע כי הנתבעים אינם אחראים לנזקי התובע באירוע המאוחר, טוען התובע כי יש לחייב את העיריה בלבד בנזקים שהוסבו לו בעטיו.

     

  6. הנתבעים והעיריה כפרו, כל אחד מצדו שלו, בהתרחשות האירועים מושא התביעה ובקיום חבות נזיקית של מי מהם בגינם. הנתבעים טוענים בנוסף, כי ככל שתמצא חבות שלהם בגין תאונת העבודה בה נפגע התובע, הרי שאין לחייבם בנזקי התובע בגין האירוע הנוסף מיום 7.10.11, שכן זה לא נגרם כתוצאה מהפגיעה בתאונת העבודה. העיריה, מנגד, תומכת בטענות התובע בדבר קיום קשר סיבתי בין שני האירועים וטוענת לחבות של הנתבעים אף ביחס לפגיעה המאוחרת.

     

  7. יצויין כי במסגרת התביעה שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (ענף נפגעי עבודה) בגין פגיעתו בתאונת העבודה מיום 13.3.11, הכיר המוסד בנזקי התובע מהאירוע השני מיום 7.10.11 כנובעים מתאונת העבודה. בהתאמה, נכותו של התובע במוסד נקבעה ביחס למכלול פגיעותיו בשני האירועים יחדיו וכנגזר מכך נקבעה זכאותו לגמלת הנכות מעבודה המשולמת לו.

     

  8. במסגרת ההליך הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות, הן באשר לפגיעותיו של התובע והנכויות שנגרמו לו והן בסוגיית הקשר בין תאונת העבודה לפגיעה מיום 7.10.11. נוכח הפערים בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, מונו על-ידי בית המשפט מומחים מטעמו; פרופ' נורמן דורון כמומחה בתחום האורתופדי ופרופ' בעז וולר כמומחה בתחום הנוירולוגי.

     

  9. פרופ' דורון קבע בחוות דעתו כי בתאונה הראשונה נגרמה לתובע נכות אורתופדית בשיעור של 5% עקב שבר של הסקפולה. אשר לתאונה השניה, מיום 7.10.11, קבע המומחה בחוות דעתו כי לתובע נגרמה נכות אורתופדית בשיעור 20% עקב שבר מורכב בטיביה הדיסטלית עם פגיעה סחוסית וכן נכות בשיעור 10% בגין צלקות.

     

  10. פרופ' ולר קבע בחוות דעתו כי לתובע נגרמה נכות נוירולוגית בשיעור 10% בגין פגיעתו הראשונה בתאונת העבודה (ובה בלבד). עוד קבע המומחה בחוות דעתו, כי אין להכיר בקשר סיבתי בין התאונה השניה לראשונה. העיריה זימנה את פרופ' ולר לעדות והוא נחקר בפני על-ידי הצדדים, כפי שיפורט בהמשך.

     

  11. המחלוקות בין הצדדים מתרכזות במספר גזרות עיקריות. הראשונה, שאלת החבות הנזיקית של הנתבעים בגין פגיעתו של התובע בתאונת העבודה מיום 13.3.11. השניה, וככל שתימצא אחריות כאמור, האם היא מתפרשת אף על נזקיו של התובע מהאירוע השני מיום 7.10.11, כאשר בהקשר זה השאלה שהעמידו הצדדים במרכז טיעוניהם הינה סוגיית הקשר הסיבתי העובדתי בין שתי התאונות. השלישית, שאלת חבותה הנזיקית של העיריה לתאונה מיום 7.10.11. בנוסף חלוקים הצדדים באשר לשאלת הנזק וכן בסוגיית הניכויים ככל שיימצא כי לא קיים קשר בין שני האירועים וכי הנתבעים אינם נושאים באחריות בגין האירוע השני.

     

  12. אדון להלן בסוגיות אלה.

     

     

    תאונת העבודה מיום 13.3.11:

  13. השאלה הראשונה שיש להידרש לה, הינה, האם עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו בדבר אירוע התאונה האמורה ונסיבותיה.

     

  14. על יסוד הראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי התשובה לכך היא בחיוב.

     

  15. על-פי גרסת התובע בתצהירו, בעת התאונה הוא עסק בעבודה על תקרת מבנה בבניה. על הגג היה פתח, שהיה מיועד להשלמת חדר המדרגות לקומה שמעל. הפתח היה ללא מעקה או קיר ביטחון והתובע נפל לתוכו. בחקירתו הנגדית ציין התובע כי הפתח המדובר היה ליד המדרגות העולות לתקרה עליה עמד (עמ' 20, ש' 22-25; עמ' 21, ש' 25-28). התובע הציג את הזירה המדוברת באמצעות שרטוט שערך במהלך חקירתו (נ/8), אשר ממחיש היטב את תיאורו שלעיל. לפי עדותו, מהפתח הנ"ל הוא נפל מגובה של מספר מטרים על רצפת בטון. התובע נשאל מדוע נאמר בכתב התביעה כי הוא נפל בתוך חדר המדרגות, והשיב כי מדובר בפתח שכשמסתכלים ממנו "זה מוביל לרצפה" וכי זה נקרא "בית המדרגות" (עמ' 22, ש' 6). אינני מוצאת ממש בטענות הנתבעים בדבר סתירות שעלו מגרסתו זו. הגרסה, בכללותה, היתה עקבית, ולפיה מדובר בנפילה מגובה דרך פתח שהיה פעור בתקרה עליה עבד התובע ואשר ממנו נפל הוא אל רצפת הבטון בתחתית מבנה המדרגות של הבניין. אינני רואה סתירה מהותית בין התיאור בכתב התביעה, בו תואר כי התובע נפל מתקרת חדר המדרגות אל תחתיתו, לבין הביאור וההסבר של התובע בחקירתו כי הנפילה היתה מפתח סמוך לפתח יציאת המדרגות וכי הנפילה היתה לרצפת הבטון מתחתיה. לא נאמר בכתב התביעה כי התובע נפל מתוך פתח המדרגות עצמו, ושני התיאורים יכולים להתיישב באופן סביר זה עם זה ועם ההסבר שנתן התובע.

     

  16. גרסתו הנ"ל של התובע משתלבת עם המפורט במסמכים שהוצגו מסמוך לתאונה. כך, בדו"ח פרמדיק של מד"א שהגיע למקום התאונה צוין כי מדובר בפגיעה של פועל אשר "נפל מגובה כ- 6 מ' בזמן העבודה על משטח בטון", תיאור ההולם את נסיבות הפגיעה שתוארו על-ידי התובע. גם בתעודה הרפואית מבית חולים בילינסון, אליו פונה התובע ממקום האירוע, נרשם – "נפילה מגובה". כפי שנפסק לא אחת, גרסה ראשונה בעת קבלת טיפול רפואי, הינה בעלת חשיבות בהערכת האוטנטיות והמהימנות של הגרסה בתביעה (ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699). לאמור יש להוסיף את הרישום בטופס בל/250, שנחתם על-ידי המעסיק, ובה פורט באשר לנסיבות התאונה – "נפילה בחדר המדרגות". אף רישום זה משתלב באופן הגיוני עם תיאור נסיבות הנפילה על-ידי התובע בעדותו בפני, אשר הצביע כאמור על מקום הנפילה במשטח בטון באזור המדרגות. לא למותר לציין בהקשר זה, כי הנתבעים בחרו שלא להעיד איש מטעמם, לרבות את המעסיק. בכתב ההגנה המקורי שהגיש המעסיק בתיק (בטרם הוחל ייצוגו ע"י חברת הביטוח) הודה הוא כי התובע נפגע ביום 13.3.11 בתאונת עבודה במהלך עבודתו אצלו, תוך שצירף את טופס בל/250 בו פירוט נסיבות הפגיעה כפי שצוין לעיל, וזאת ללא כל הסתייגות. אין חולק כי התובע לא מעד תוך כדי שהלך לתומו בחדר המדרגות, אלא נפל על משטח בטון מגובה רב, כפי שעולה בבירור מהמסמכים שצוטטו לעיל. השילוב בין הרישום אודות נפילה מגובה, לבין הרישום בחתימת המעסיק אודות נפילה בחדר המדרגות, מתקשר היטב לתיאורו של התובע בעדותו בפני בדבר נסיבות פגיעתו.

     

  17. אכן, כפי שטוענים הנתבעים, העדות היחידה שנשמעה באשר לנסיבות הפגיעה היא עדותו של התובע, שהינה עדות יחידה של בעל דין. ברם עדות זו, שכשלעצמה נחזתה אמינה, משתלבת ונתמכת במקרה דנן במפורט במסמכים שנערכו מסמוך לתאונה, לרבות המסמך החתום על-ידי המעסיק עצמו, כך שהעדות איננה עומדת כראיה יחידה בלבד. במכלול אלה, מסקנתי היא כי הוכח במידה הנדרשת כי התאונה אירעה עקב נפילה מגובה מפתח בתקרה עליה עבד התובע, כגרסתו.

  18. מכאן לשאלת החבות הנזיקית של הנתבעים. על חובת הזהירות המושגית שחב מעסיק כלפיו עובדיו אין צורך להכביר מילים שכן מדובר בהלכה ידועה מושרשת. בנסיבות של נזק גוף שהוסב לעובד עקב פגיעה שמקורה במפגע בטיחותי במשטח העבודה, בפרט בעבודה בגובה, ברי כי חלה גם חובת זהירות קונקרטית של הנתבעים כלפי התובע.

     

  19. כפי העולה מעדותו של התובע, אותה ראיתי לקבל, הוא נפל לתוך פתח בתקרה עליה עבד בגובה, מבלי שזה היה מגודר במעקה או בכל אמצעי בטיחותי אחר. בנסיבות אלה מדובר במפגע בטיחותי ברור אשר עלול בגדר סיכון בר צפייה סבירה מראש, לגרום לנפילה מגובה של עובד, כפי שאכן אירע. על סטנדרט הזהירות הנדרש בכגון דא ניתן ללמוד לענייננו אף מהוראת תקנה 79 לתקנות הבטיחות בעבודה, שעניינה "גידור פתחים", הקובעת כדלקמן:

     

    "מסביב לפתח ברצפה, במשטח עבודה, במדרכת מעבר, ברצפת פיגום, בגג, במסלול מדרגות או בפיר מעלית יותקן אחד מאלה:

    (1) אזן יד ואזן תיכון מתאימים ובחוזק נאות למניעת נפילתו של אדם, וכן לוחות רגליים למניעת נפילתם של חמרים וציוד כאמור בתקנות 9, 10 ו-11;

    (2) מכסה בעל חוזק מתאים למניעת נפילת אדם, חמרים או ציוד, שיובטח נגד הזזתו המקרית מהמקום ולא יהווה מכשול."

     

    במקרה דנן לא כוסה הפתח ממנו נפל התובע בכל צורה שהיא ולא ננקטו אמצעי זהירות אחרים למניעת נפילה. מדובר הן בהפרה של סטנדרט זהירות סביר ומתחייב, בגדר התרשלות, והן בהפרת חובה חקוקה, אשר הביאו על התובע את נזקו.

     

  20. המסקנה היא כי הנתבעים חבים כלפי התובע בנזיקין.

     

  21. הנתבעים טוענים כי יש להשית על התובע אשם תורם לנזקיו. אינני מוצאת שיש לעשות כן. כידוע, נטיית הפסיקה הינה להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירה על אמצעי בטיחות הולמים בעבודה. לעניין זה נפסק כי "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 232), וכי "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (לא פורסם) (2010)). בבסיס גישה זו עומדים פערי הכוחות בין הצדדים והתפיסה כי המעסיק הוא בעל האוטונומיה והאמצעים המתאימים למניעת סיכונים בעבודה לעובדיו בעוד שיכולתו של העובד בהקשר זה פחותה.

     

  22. אין ענייננו במקרה דנן באחד מאותם מקרים בהם ניתן לקבוע קיום אשם "בולט וברור" מצד העובד, בהתאם לפסיקה שצוינה לעיל. התובע הוא עובד צעיר שביצע את שגרת עבודתו בתנאי ובזירת עבודה שלא היתה לו כל שליטה עליהם ומבלי שחרג משיטת העבודה הנוהגת. הכשל בענייננו מתמקד במפגע בטיחותי במשטח העבודה בגובה, תוך הפרה ברורה של תקנות הבטיחות המחייבות אשר נועדו למנוע תרחיש מהסוג המדויק שאירע בענייננו. כשל זה מצוי לפתחם של האמונים על אתר הבניה ועל עבודתו של התובע ואינני רואה לייחס לתובע אשם כלשהן בהקשר זה.

     

     

    התאונה מיום 7.10.11:

  23. לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 7.10.11, בעת ירידה במדרגות במגרש כדור-רגל בתחום שיפוטה של העיריה, חש התובע בסחרחורת פתאומית ועקב כך איבד שיווי משקל, מעד ונפל מגובה.

     

  24. לפי העולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו, ביום האמור נפגע התובע קשות ברגלו, תוך שנגרם לו שבר פתוח בעצם השוק. ברשומה הרפואית של בית חולים העמק אליו פונה התובע נרשם, כי הוא נפגע "כתוצאה מנפילה מגובה במגרש כדור-רגל". תיאור זה, שאני רואה לייחס לו מהימנות נוכח הנסיבות בהן נעשה, משתלב עם "סיפור המסגרת" של התובע בתביעתו, בדבר נפילתו בירידה במדרגות ופציעתו כתוצאה מכך, ומכאן שאני רואה לקבלו. שאלה נפרדת היא מהו מקום הנפילה המדויק וקיומו של מחדל כלשהו מצד העיריה הקשור אליו, נושא שיידון בהמשך.

     

  25. בהקשר לפגיעה זו עולות שתי שאלות עיקריות הטעונות הכרעה. האחת, האם נפילת/מעידת התובע אירעה, כטענתו, בשל סחרחורת ממנה סבל בעטיה של פגיעת הראש שהוסבה לו בתאונה הראשונה, באופן שמתקיים קשר של סיבתיות בין שני האירועים. השניה, האם הוכחה חבות נזיקית של העיריה בגין פגיעתו הנ"ל (המאוחרת) של התובע. אדון להלן בשתי שאלות אלה.

     

    האם מתקיים קשר של סיבתיות בין שתי התאונות:

     

  26. כאמור לעיל, גרסת התובע הינה כי הוא מעד ונפל במדרגות בשל סחרחורת פתאומית שחש, שמקורה בפגיעת הראש שהוסבה לו בתאונה הראשונה. המחלוקת בעניין זה בין הצדדים מוקדה בקשר הסיבתי העובדתי, הינו, האם חש התובע סחרחורת כמתואר על-ידו והאם מדובר בתוצאה של הפגיעה בתאונה הראשונה. יודגש כבר כאן, כי מעיון בסיכומי הנתבעים (החבים בגין התאונה הראשונה) עולה כי זוהי השאלה היחידה – במישור הסיבתיות – לה התייחסו בטענותיהם.

     

  27. כפי שכבר שצוין, המומחה הנוירולוג שמונה מטעם בית המשפט, סבר בחוות דעתו כי אין לקשור בין שתי התאונות. בחוות הדעת נומקה קביעה זו במספר נימוקים; היעדר תלונות על סחרחורות ואי-יציבות במהלך אשפוז של התובע לאחר התאונה הראשונה; היעדר דיווח על אי-יציבות או נפילה במעקב אצל רופא המשפחה; היעדר בדיקה של רופא א.א. גרון או נוירולוג עקב סחרחורות; העובדה כי הדיווח הראשון בו מוזכרת סחרחורת לפני האירוע השני הוא במכתב אורתופד מיום 24.10.13 (לאחר התאונה השניה).

     

  28. התובע והעיריה טוענים בסיכומיהם כי יש לפסול את המומחה מאחר שבחקירתו התברר כי הוא מקיים קשרי עבודה עם משרד ב"כ הנתבעים. בעניין זה נסמכים התובע והעיריה על דבריו של המומחה בחקירתו, אז נשאל האם הוא "עובד" עם משרד ב"כ הנתבעים והאם הוא "נותן להם חוו"ד", ולכך השיב המומחה בחיוב, תוך שציין כי הוא איננו יודע אם זה רק עם חברות ביטוח או גם תביעות אישיות (עמ' 16, ש' 22-24). משנשאל אם הוא מקבל שכ"ט מחברות הביטוח מנורה או הראל, השיב – "לא קבוע, אם יש חוו"ד". על יסוד האמור נטען, כי יש לפסול את המומחה בשל ניגוד עניינים. כן נטען על-ידי התובע והעיריה, כי בעת מינויו של המומחה הצהיר ב"כ הנתבעים כי משרדו לא עובד עם המומחים שמונו, אלא שמתשובות המומחה עולה כי תשובה זו איננה נכונה.

     

  29. אינני רואה לקבל טענות אלה בדבר פסילת המומחה. כפי שקובעת ההלכה הפסוקה, חזקה היא כי מומחה הממונה מטעם בית המשפט ינהג באופן אובייקטיבי ומקצועי ויעשה את עבודתו נאמנה. פסילת מומחה שמונה מטעם בית המשפט תעשה רק בנסיבות חריגות ובהתקיים תשתית משכנעת הסותרת החזקה הנ"ל, באופן שיש בו להצדיק את פסילת המומחה (רע"א 6142/16 פלוני ואח' נ' מרכז רפואי ע"ש שיבא – תל השומר (פורסם במאגרים) (2016); רע"א 1548/06 אטיאס נ' ד"ר בלכנר (פורסם במאגרים) (2006). על מנת לסתור את חזקת האובייקטיביות של המומחה מטעם בית המשפט באופן המצדיק את פסילתו, יש להצביע על פגם היורד לשורשם של דברים ואשר יש בו כדי לגרום לחשש לעיוות דין. בכלל זה, אף מצב בו המומחה מצוי בניגוד עניינים בשל קרבה או זיקה לאחד מבעלי הדין. לעניין זה נקבע בפסיקה כי נדרשות אינדיקציות ברורות לחשש אמיתי לניגוד עניינים בשל זיקה מהותית ונמשכת בין המומחה לבין מי מהצדדים. ראו לעניין זה פסה"ד ברע"א 8869/13 נעמה פאור נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) (2014), כדלקמן:

     

    "בפסיקה הובעה עמדה ברורה שלפיה, כדי לסתור את חזקת המקצועיות של המומחה מטעם בית המשפט לא די בהצגת מקרים ספורים בהם המומחה ערך חוות דעת מטעם הצד שכנגד ואף לא די בכך שיוכח כי המומחה עבד דרך קבע עם הצד היריב. סתירת החזקה מחייבת הוכחת קיומן של אינדיקציות ברורות לניגוד עניינים העלה 'חשש אמיתי לכך שזכויות המשיב תפגענה עקב אותה קרבה בין המומחה (לצד שכנגד) לה טוען המשיב'... נראה כי לצורך כך נדרש, לכל הפחות, להוכיח קיומה של זיקה מהותית בין המומחה לבין הצד שכנגד על פני פרק זמן משמעותי". (הדגשות הוספו).

     

    וראו גם רע"א 6142/16 פלוני ואח' נ' מרכז רפואי ע"ש שיבא – תל השומר (פורסם במאגרים) (2016), כדלקמן:

     

    "בהקשר זה יצויין, כי אין בעובדה שהמומחה שמונה מטעם בית המשפט מצוי בקשרים אלו או אחרים עם המשיבה בתיק, כשלעצמה, כדי לבסס את התשתית הנדרשת לסתירת החזקה שהוזכרה לעיל באשר למקצועיותו של המומחה מטעם בית המשפט והניטראליות שלו... סתירתה של החזקה האמורה מחייבת הוכחת קיומן של אינדיקציות ברורות לניגוד עניינים, ומבלי לטענת מסמרות בעניין, לא התרשמתי כי זה המצב בענייננו" (ההדגשה הוספה).

     

  30. בענייננו, לא הונחה תשתית שיש בה להצדיק פסילת המומחה בהתאם לכללים שפורטו לעיל. העובדה כי המומחה ערך חוות דעת למשרד ב"כ הנתבעים אין די בה, בפני עצמה בלבד, לבסס עילה לפסילתו, כפי העולה מהפירוט בפסיקה שהובאה לעיל. לא הובאו ראיות המאפשרת לקבוע קיומה של "זיקה מהותית", במובן שנקבע בפסיקה, בין המומחה למשרד ב"כ הנתבעים, שיש בה להוות עילה לפסילה. המומחה נשאל שתי שאלות בלבד בנקודה זו בחקירתו והשיב כפי שפורט לעיל. הוא לא נשאל בדבר מספר חוות הדעת שניתנו על-ידו למשרד ב"כ הנתבעים, באיזו תקופה מדובר, האם מדובר במתכונת קבועה כלשהי של התקשרות ומהו משך הזמן במהלכו הוכנו על-ידו חוו"ד כאמור. ממילא, נתונים אלה אינם מצויים בפני בית המשפט. משתשובתו של המומחה לשאלה בדבר קבלת שכ"ט אף עולה כי אין מדובר במתכונת קבועה. הנטל להוכחת עילת הפסלות הוא על הטוען אותה, ובענייננו הוא לא הורם. טענת התובע בסיכומיו כי המומחה עובד באופן קבוע ושוטף עם משרד ב"כ הנתבעים וכי מדובר "במומחה הבית" של המשרד, לא בוססה בדבר. אכן, הצהרת ב"כ הנתבעים בדיון קדם המשפט בו מונה המומחה, לפיה משרדו איננו עובד עמו, מעוררת על-פניה תהייה ואי-נוחות נוכח תשובתו של המומחה. אולם אף בעניין זה אין בידי לקבוע מסמרות, בהיעדר תשתית מפורטת בין היתר באשר למועדים בהם ניתנו חוו"ד על-ידי המומחה ובהתייחס למועד ישיבת קדם המשפט הנ"ל.

     

  31. ומכאן לגופם של דברים. השאלה הינה, כזכור, האם מתקיים קשר סיבתי בין פגיעתו של התובע בתאונה הראשונה לבין קורותיו בתאונה המאוחרת. אקדים ואציין את מסקנתי, כי לאחר עיון במכלול החומר שבפני, ולאחר ששמעתי את עדות התובע ואת עדותו של המומחה הנוירולוג מטעם בית המשפט, אין בידי לקבל מסקנת המומחה במישור זה. סבורני כי בראיות כפי שהובאו בפני, יש כדי לתמוך נסיבתית ובמידה הנדרשת להטיית מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, בגרסת התובע בדבר נסיבות נפילתו, קרי - לאחר שחש סחרחורת בעטיה של חבלת הראש שנחבל בתאונת העבודה, מעד ונפל, וכי יש לפיכך לקבל את עדותו בעניין זה. נימוקי לכך יפורטו להלן.

     

  32. תחילה יש לציין את ההלכה הידועה המושרשת לפיה לחוות דעת של מומחה שמינה בית המשפט נתון ככלל משקל רב. זאת, נוכח מומחיותו המקצועית והיותו גורם ניטראלי ואובייקטיבי. על רק זה נפסק, כי ככלל, ובהיעדר טעמים טובים שלא לעשות זאת, יטה בית המשפט לקבל ולהתבסס על חוות דעת של מומחה שמינה. לצד זאת הודגש בפסיקה, כי ההכרעה הסופית מצויה תמיד בידו של בית המשפט, שברי כי בידו הסמכות והאחריות להכריע בדין (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (פורסם במאגרים; ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטרנו אחזקה ופיתוח, (פורסם במאגרים) (2002) בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים).

     

  33. בענייננו, בכל הנוגע לשלב הנוכחי של הדיון, יש לתת את הדעת לייחודה של השאלה עומדת להכרעה בהקשר של עדות שבמומחיות רפואית. השאלה הינה בראש ובראשונה שאלה של מהימנות, קרי – האם יש לקבל את גרסתו העובדתית של התובע עליה העיד בפני, בדבר מעידתו בשל סחרחורת. שאלה זו מתקשרת לשאלה נוספת, והיא, האם יש לקשר בין אירוע הסחרחורת הנטען לבין התאונה הראשונה בה נפגע התובע. אין ענייננו, אפוא, בשאלה "טהורה" של מומחיות רפואית, כפי שהדבר הוא, למשל, בהערכת שיעור נכות רפואית או בשאלה של קשר סיבתי רפואי מובהק, אלא שאלה המערבת אף תובנה והערכה מקצועית בתחום הרפואה, אך לא כסוגיה העומדת כשלעצמה בלבד.

     

  34. כפי שפורט, המומחה סבר כי אין לקבל את טענות התובע בדבר הזיקה שבין שתי התאונות. אני מוצאת קושי בעוצמת השכנוע בנימוקי המומחה בנקודה זו, וזאת ממספר טעמים שיפורטו להלן.

     

  35. ראשית, מתוך חווה"ד עצמה, בדגש על פרק המסקנות ביחס לשאלה מושא דיוננו (סעיף ב' בעמ' 5), עולה כי המומחה נתן משקל בין היתר להיעדר דיווח אודות אי-יציבות או נפילות לרופא המשפחה לאחר התאונה הראשונה, ולהיעדר דיווח באותה תקופה על בדיקת נוירולוג עקב סחרחורות או אי-יציבות. כן צוין כי הדיווח הרפואי הראשון בו מוזכרת סחרחורת לפני התאונה השניה הוא דיווח אורתופד מלאחר התאונה השנייה. אולם עיון במסמכים הרפואיים שצורפו, ובכלל זה מסמכים שאוזכרו בחוו"ד המומחה (אך לא בפרק המסקנות), מציג תמונה שונה ומורכבת יותר. מהתיעוד הרפואי עולה, כי מיד בסמוך לתאונת העבודה התלונן התובע על כאבי ראש (בימים 24.3.11 ו0 3.4.11); ביום 14.4.11, כחודש לאחר התאונה הראשונה, התלונן התובע על סחרחורות; ביום 9.5.11 נבדק התובע על-ידי נוירולוג, בפניו התלונן בין היתר על סחרחורות, בדיקת רומברג נמצאה חיובית והוא הופנה לבדיקת סי.טי מוח (נ/3); בהמשך לכך ביום 5.6.11 עבר התובע סי.טי ראש (שהיה תקין); ביום 15.12.11 שב התובע והתלונן על "סחרחורת קבועה" והומלץ שוב על הפנייתו לנוירולוג.

     

    עולה מהאמור, כי לאחר הפגיעה בתאונה הראשונה, בה כזכור נפגע התובע פגיעה ממשית בראשו לרבות דימומים ושברים בעצמות הגולגולת, התלונן התובע מספר פעמים על סחרחורות. אין מדובר, אפוא, בתלונה שהועלתה לראשונה אגב גרסתו בתביעה ושהינה נטולת הקשר ורקע, אלא המשך של השתלשלות ותלונות קודמות. עוד עולה מהדברים שלעיל, כי במסגרת המעקב הרפואי עובר לאירוע מיום 7.10.11, ועל רקע תלונותיו בין היתר על סחרחורות, נבדק התובע ע"י נוירולוג בפניו שב והתלונן על סחרחורות (זאת בניגוד למשתמע מפרק מסקנות המומחה בחווה"ד, סע' 7 עמ' 6). בסיכום הרשומה הרפואית "מזמן אמת" נרשמה בין היתר הבחנה של "ורטיגו" והנוירולוג אף מצא להפנות את התובע לביצוע בדיקת סי.טי מוח (נ/3). בהמשך לכך ולאותן תלונות, אכן עבר התובע בדיקת סי.טי ראש, וזאת כארבעה חודשים בלבד לפני האירוע מושא דיוננו. לכל זאת יש להוסיף, כי ביחס לתקופה המדוברת (במהלכה אירעה הפגיעה השניה), נקבעה לתובע במל"ל נכות נוירולוגית זמנית בשיעור 60%. ב"כ הנתבעים התנגד להגשת החלטות המל"ל כראיה בגדר עדות סברה, ואכן לא ניתן לקבוע על יסודן ממצא רפואי בהליך זה. אולם יש בדברים כדי ללמד על העלאת תלונות במישור הנוירולוגי מצד התובע המתייחסות למועד הרלוונטי ועל היותן בעלות עוצמה שאיננה שולית, באופן המתקשר לגרסתו בעדותו בפני.

     

  36. שנית, סבורני כי קיים קושי ליישב בין מסקנתו של המומחה בחוות דעתו בשאלה מושא דיוננו, לבין קביעתו כי לתובע נכות נוירולוגית עקב פגיעת הראש בתאונה הראשונה, אותה ראה המומחה לקבוע עקב "מצב לאחר חבלת ראש עם תלונות של כאבי ראש וסחרחורות" (עמ' 5 לחווה"ד). בחקירתו בפני אף ציין המומחה, במענה לשאלה שהופנתה אליו בעניין זה, כי הוא מקבל את טענת התובע כי הוא סובל מסחרחורות, כדלקמן:

     

    "ש. אתה מקבל את טענת התובע שיש לו כאבי ראש וסחרחורות עד ליום בדיקתך?

    ת. אני מקבל"

    (עמ' 15, ש' 4-5)

  37. הינה-כי-כן, המומחה סבר כי בנסיבות העניין יש לקבל את טענות התובע כי הוא סובל מסחרחורות עקב פגיעתו בתאונה הראשונה, ואף ראה לקבוע לו נכות צמיתה בין היתר בהקשר זה. משכך הם פני הדברים, הרי שיש בקביעות אלה כדי לתמוך בסבירות טענתו של התובע בדבר סחרחורת שפקדה אותו באירוע הנפילה ובהיותה נובעת מפגיעתו בתאונת העבודה.

     

  38. שלישית - מחקירתו של המומחה עלה, כי נתון עיקרי אשר שקל לדעתו נגד קביעת קשר סיבתי בין שני האירועים, הוא היעדר תיעוד רפואי על תלונות נוירולוגיות בחודשים הסמוכים לתאונה השניה. בהתאם לתיעוד הרפואי, התלונה המתועדת האחרונה אודות סחרחורות עובר לתאונה השניה, היא מיום 9.5.11, אז נבדק כאמור התובע אצל נוירולוג אליו הופנה עקב תלונותיו. כחודש לאחר מכן עבר התובע בדיקת סי.טי מוח אליה הופנה ע"י הנוירולוג בבדיקתו הנ"ל. מאותה בדיקה ועד התאונה חלפו ארבעה חודשים ללא תיעוד ברשומה הרפואית של פניה נוספת לרופא. המומחה בחקירתו ציין כי אין סבירות לדעתו שאדם הסובל "מסחרחורת קשה" לא יתלונן על כך משך מספר חודשים שכן מדובר בהפרעה ממשית לתפקוד היום-יומי (עמ' 12, ש' 1-5). עוד ציין, כי "יש סחרחורות ויש סחרחורות, כאן שהוא מדווח על סחרחורות דרך אגב זה מעיד שזה לא סחרחורת קשה" (עמ' 12, ש' 2-3). מהדברים הנ"ל, כשלצדם עומדת קביעת המומחה בדבר נכות נוירולוגית שנותרה לתובע, כמו-גם דבריו בחקירתו כי יש לקבל את תלונות התובע כי הוא סובל מסחרחורות, עולה המסקנה המסתברת כי המומחה כיוון את דבריו לאי-סבירות האפשרות שהתובע סבל באופן תכוף/יום-יומי מסחרחורות קשות. אולם לענייננו, אין הכרח להכריע בדבר תכיפות הסחרחורות מהן סבל התובע. השאלה הינה האם יש בסיס סביר לתמוך בגרסתו העובדתית של התובע, לפיה בעת האירוע מושא דיוננו הוא סבל מסחרחורת בעקבות פגיעת הראש שהוסבה לו קודם לכן. בשים לב למהות הפגיעה בתאונה הראשונה (כפי שהוגדרה על-ידי המומחה – "חבלת ראש עם פגיעה ברקמת המוח", עמ' 15, ש' 6); לתלונות הקודמות של התובע אודות סחרחורות בתקופה שלאחר פגיעה זו; ולעדות המומחה לפיה הוא מקבל את טענות התובע כי הוא סובל מסחרחרות, ממנה משתמעת אוטנטיות מסתברת של תלונות מעין אלה בנתוני פגיעת התובע, סבורני כי בסיס סביר כאמור אכן מתקיים.

     

  39. נוכח כל שפורט לעיל, אין בידי לקבל את עמדת המומחה בחוות דעתו באשר להיעדר קשר של גרימה בין שתי התאונות. כפי שכבר צוין בראשית הדברים, השאלה העומדת להכרעה אינה שאלה "טהורה" של רפואה בלבד, אלא היא מערבת היבטים נוספים. ככל שאלה של עובדה בהליך אזרחי, היא איננה מחייבת וודאות מוחלטת אלא מוכרעת בהתאם להטיית מאזן ההסתברויות. בענייננו, ניצבת בפני עדות התובע לפיה הוא נפל לאחר שחש בסחרחורת ואיבד את שיווי משקלו. יש לציין כי התובע כלל לא נחקר בחקירתו הנגדית בקשר לנקודה זו בגרסתו בתצהיר; העיריה (שכזכור תומכת בטענת התובע באשר לסיבת הנפילה), מיקדה את חקירתה בסוגיית מקום הנפילה המדויק ובכך בלבד , ואילו הנתבעים, מצדם, כלל לא חקרו את התובע אודות האירוע המדובר. בנסיבות אלה, עדות התובע בנקודה זו, בפני עצמה, לא נסתרה. סבורני כי על רקע הנתונים שפורטו לעיל, קרי: פגיעת הראש בתאונה הראשונה; התיעוד הרפואי לאחר התאונה הראשונה אודות תלונות התובע בדבר סחרחורות; וקביעות שקבע המומחה מטעם בית המשפט (בדבר נכות נוירולוגית שנגרמה לתובע ובדבר קבלת תלונותיו אודות סחרחורות בנתוני המקרה) – הרי שעדות התובע בנקודה זו הינה מסברת באופן המטה את הכף לקבלת מהימנותה.

     

  40. כפי שציינתי בראשית הדברים, בסיכומי הנתבעים נטען רק במישור הקשר הסיבתי העובדתי בין התאונה הראשונה לשניה, מבלי שנטען דבר במישור הסיבתיות המשפטית. משהנתבעים לא כפרו בקיום סיבתיות כאמור, ונוכח ההכרעה באשר לקשר הסיבתי העובדתי, הרי שתם דיוננו בהקשר זה.

     

  41. אולם למען הזהירות ושלמות התמונה, אתייחס בקצרה אף להיבט זה. כידוע, סיבתיות בנזיקין מורכבת משני רבדים מצטברים - עובדתי ומשפטי. בסיטואציה כבענייננו, עת מדובר באירוע עוולתי ראשון אשר גרם נזק ראשוני, שלאחריו התרחש אירוע נוסף מובחן בו נגרם נזק נוסף, מוקד הבחינה של הסיבתיות המשפטית הוא בשאלת ריחוק הנזק, בהתאם לסעיף 76(1) לפקודת הנזיקין, הקובע כי - "סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". בהתאם להלכה הפסוקה, המבחן המכריע בשאלת ריחוק הנזק הוא מבחן הצפיות; מזיק שגרם לאירוע הראשון יישא באחריות גם לנזק שנגרם באירוע מובחן מאוחר (ובהנחה כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין שני המקרים), אם הנזק המאוחר היה בגדר צפייתו הסבירה (רע"א 4394/09 גרגורי לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (פורסם במאגרים) (2010). בפסיקה נקבעו מבחני עזר שונים בשאלה זו, הכוללים את מבחן הריחוק בזמן ובמקום, שאלת ההסתברות של התרחשות האירוע הנוסף ומבחן הישירות והתלות בין האירועים, המיועד לבחון "אם מדובר באירועים המהווים פרקים נפרדים אמנם זה מזה, אך קשורים בטבורם לסיפור אחד, או שמא מדובר באירועים המנותקים זה מזה, העומדים כל אחד על רגליו הוא, הגם שהנזקים שבאו בעקבות כל אחד מהם קשורים בקשר עובדתי", פס"ד לנדרמן לעיל, שם בפסקה 13).

     

  42. בפס"ד לנדרמן הובאו דוגמאות מהפסיקה ליישום שיקולים אלה. כך, למשל, נפסק, כי מתקיימת סיבתיות משפטית בין נזק ראשוני שנגרם בתאונת דרכים לבין נזק שנגרם לאחר מכן בעת טיפול רפואי בפגיעת ניזוק כתוצאה מרשלנות רפואית, תוך שנקבע כי טיפול רפואי רשלני הוא בגדר צפייתו של הנהג שנגרם לתאונה (ע"א 3765/95 חוסיין נ' ד"ר טורם, פ"ד נ(5) 573 (1996)). במקרה אחר נפסק, כי נזק שנגרם בנפילה שמקורה בחולשת איבר שנפגע בתאונה שאירעה שש שנים לפני כן, הוא נזק רחוק שהמזיק בתאונה הראשונה איננו נושא באחריות בגינו, כאשר פרמטר מרכזי ששימש לעניין זה הוא המרחק בזמן ובמקום (ע"א 223/80 בן ציון נ' מגורי בת-ים, פ"ד לו(3) 113 (1982). בפס"ד לנדרמן עצמו נדונה השאלה האם יש לחייב מעוול בתאונת עבודה ראשונה בנזק כלכלי מאוחר לניזוק שביטויו בתגמולים מופחתים ששולמו לניזוק על-ידי המל"ל בעקבות תאונת עבודה נוספת מאוחרת. נפסק כי מדובר בנזק רחוק, וזאת בהיעדר תלות ישירה בין שתי התאונות, בהיעדר צפיות של המזיק בנסיבות המקרה לכך שהניזוק ישתלב לאחר פגיעתו הראשונה בעבודה בעלת מאפיינים שונים מעבודתו הקודמת (עבודה פיזית לאחר הפגיעה הראשונה לעומת עבודה משרדית לפני כן) ונוכח המרחק בזמן ובמקום.

     

  43. בענייננו, סבורני כי מבחן הצפיות מתקיים. כמפורט לעיל, התובע נפגע בתאונת העבודה עקב נפילה מגובה רב. הוא נפגע פגיעה רב מערכתית לרבות פגיעת ראש. עקב כך הוא סבל בתקופה שלאחר התאונה בין היתר מסחרחורות ובהמשך נקבעה לו נכות נוירולוגית צמיתה. בשים לב למאפייני הפגיעה הנ"ל, הרי שהאירוע השני, בו נפגע התובע מנפילה בשל סחרחורת שפקדה אותו, איננו בגדר התרחשות רחוקה שהסתברותה נמוכה. נפילה בשל סחרחורת בעטיה של פגיעת ראש שנפגע עובד בעבודתו, הינה חלק מתחום הסיכון הכרוך באי-קיום אמצעי זהירות נאותים בעבודה בגובה. אף שמדובר בשני אירועים מובחנים שהם עצמם לא קשורים זה לזה, מתקיימת ביניהם זיקה מהותית נוכח מנגנון הפגיעה בתאונה השניה. אשר למבחן המרחק במקום ובזמן; האירוע השני אירע כשבעה חודשים לאחר התאונה הראשונה. אין מדובר בפרק זמן ארוך במיוחד, בפרט בהינתן מאפייני הפגיעה שנפגע התובע בתאונה הראשונה. הוא פחות בהרבה, למשל, מפער הזמנים שנדון בפס"ד בן ציון לעיל, שם חלפו שש שנים בין התאונה הראשונה לפגיעה הנוספת, נתון שהיה בעל משקל מרכזי בקביעת בית המשפט בדבר ריחוק הנזק. להבדיל מהנסיבות שנדונו באותו פס"ד, בענייננו אירעה הפגיעה השנייה מספר חודשים בלבד לאחר הפגיעה הראשונה. לאחר התאונה הראשונה ולאחר ששוחרר מאשפוז, היה התובע נתון באי-כושר מלא למשך כשלושה חודשים ולאחר מכן במעקב ובירור רפואי בשל בין היתר תלונותיו על סחרחורות. ארבעה חודשים לפני האירוע מושא דיוננו הוא נדרש לעבור בדיקת סי.טי ראש בשל תלונותיו הנ"ל. בהינתן כל אלה, סביר לראות בתקופה המדוברת חלק ממהלך התאוששות הדרגתית מפגיעתו הראשונה. הדבר תומך בראיית הנזק הנוסף שהוסב לו בתקופה זו, אשר נגרם כתוצאה מהשלכות התאונה הראשונה, "כחלק מסיפור אחד", הוא סיפור פגיעת הראש בתאונת העבודה. השוו לעניין זה האמור בפס"ד בן ציון לעיל, כדלקמן:

     

    "כשבאים איפוא לקבוע מבחנים של מדיניות משפטית במקרים כגון דא, ניתן לראות בשאלה, אם התאונה השנייה התרחשה תוך כדי תקופת ההחלמה ואם לאו, מבחן שראוי להישקל; הוא הדין במבחן הזמן, דהיינו, אם הזמן הרב, שחלף מאז אירוע מעשה העוולה הראשוני ועד לנזק הנוסף שנגרם, אינו מלמד על כך שהקשר הסיבתי, אם היה, נעלם ואיננו, והניזוק כבר הסכין למגבלותיו וסיגל לעצמו אורח חיים ודרך תיפקוד התואמים למצבו. ".

     

  44. המסקנה מכל המקובץ היא, כי הנתבעים נושאים בחבות נזיקית כלפי התובע בגין מכלול נזקיו, לרבות אלה שהוסבו לו בפגיעה השניה מיום 7.10.11.

     

    שאלת אחריותה הנזיקית של העיריה:

  45. כאמור לעיל, התובע טוען כי אף העיריה נושאת בחבות נזיקית כלפיו בגין פגיעתו מיום 7.10.11. לטענתו, הנפילה אירעה בעת שירד במדרגות שבאחריות העיריה אשר היו בלתי תקינות ובלתי בטיחותיות – מוזנחות, שבורות וללא מעקה אחיזה.

     

  46. לפי האמור בכתב התביעה, הנפילה אירעה "במדרגות במגרש כדור רגל". גרסה זו משתלבת עם גרסת התובע כפי שנרשמה מפיו בעת קבלה לטיפול רפואי, שם נרשם כי התובע נפגע "כתוצאה מנפילה מגובה במגרש כדור-רגל".

     

  47. לכתב התביעה ולתצהיר עדותו הראשית של התובע צורפו תמונות של המדרגות בהן נטען כי אירעה הנפילה. בתמונות נראה גרם מדרגות גבוה בין מספר מקטעים. מגרש כדור-רגל לא נראה בתמונות. נציין כי באחת התמונות ניתן לראות בסוף גרם המדרגות גדר רשת גבוהה, אולם מה קיים מעברה של אותה גדר – לא ניתן לראות מתוך התמונות.

     

  48. בתצהיר עדותו הראשית של התובע נאמר כי המדרגות בהן נפל היו "ליד המגרש". העיריה טענה להרחבת חזית פסולה בעניין זה, וזאת נוכח הפער בין האמור בכתב התביעה לבין התצהיר לעניין מיקום המדרגות (במגרש או לידו). כן התנגדה היא לקבילות התמונות כראיה, לאחר שהתובע השיב בחקירתו הנגדית כי לא הוא צילם אותן כי אם עורך-דינו. שתי טענות אלה אינני רואה לקבל. אשר להרחבת חזית, הרי שנוכח העובדה כי אותן תמונות צורפו הן לכתב התביעה והן לתצהיר, אינני סבורה כי מדובר בחריגה ושינוי של החזית כפי שהוצבה בכתב התביעה. לצד זאת יוער כבר כאן, כי סוגיית אי-הבהירות באופן הצגת זירת האירוע, תישקל לגופם של דברים בהערכת התשתית הראייתית הכוללת, כפי ייעשה להלן. אשר לקבילות התמונות, התובע אמנם העיד שלא הוא צילם אותן, אולם מתצהירו עולה כי הוא מזהה אותן כמשקפות, לפי טענתו, את מקום הנפילה. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי יש לפסול אותן מלשמש כראיה בשל כך בלבד שהן לא הוגשו באמצעות הצלם (השוו לעניין זה: ע"א (מחוזי תל-אביב – יפו) 45238-09-13 המל"ל נ' עירית רמת השרון (פורסם במאגרים) (2014)).

     

  49. ומכאן לגופם של דברים. על יסוד התשתית הראייתית שהוצגה על-ידי התובע, סבורני כי לא עלה בידו להוכיח עילת תביעתו נגד העיריה. כאמור, התביעה נגד העיריה מבוססת על טענה בדבר תשתית ציבורית לא תקינה ובלתי בטיחותית שבאחריותה, בשלה נפגע התובע לפי טענתו. על מנת להוכיח תביעה זו כדבעי, על התובע להוכיח, בראש ובראשונה, את מקום הנפילה המדויק אשר בו קיים, לפי הטענה, המפגע האמור. בענייננו, טענת התובע היא כאמור כי הוא נפל במדרגות ציבוריות מסוימות שהיו מוזנחות, שבורות וללא מאחז יד, והשאלה היא האם עלה בידו להוכיח הדבר. (במאמר מוסגר יצויין, כי בכל הנוגע לטענה בדבר מדרגות מוזנחות ושבורות, הרי שהיא על פניה חסרת כל קשר סיבתי לאירוע, שכן כזכור התובע מעד ונפל בשל סחרחורת בה נתקף, ולא נטען על-ידו בשום שלב כי לשבר במדרגה כזו או אחרת היה קשר לנפילה).

     

  50. גרסתו של התובע באשר למקום הנפילה לא היתה ברורה ואינני מוצאת שעלה בידו להוכיחה במידה הנדרשת. כפי שכבר צוין, הן בכתב התביעה והן בתיעוד הרפואי מסמוך לתאונה, נטען לנפילה במדרגות במגרש כדור-רגל. גרסה דומה הועלתה מטעם התובע אף בהליכים בפני המל"ל. במסגרת תצהיר העדות הראשית של התובע נטען כי המדרגות המדוברת אינן במגרש הכדורגל עצמו אלא מצויות בסמוך לו. בחקירתו הנגדית טען התובע כי המדרגות הנ"ל נמצאות מחוץ לתחום המגרש ומובילות אליו והסביר כי בדבריו בדבר "נפילה במגרש", כיוון אליהן. דא-עקא, הסבר זה איננו מתיישב עם דברים שנרשמו מפיו של התובע בהזדמנות קודמת, בעת בדיקתו בפני המומחה הנוירולוג מטעמו, ד"ר מסאלחה. בחוות דעת מומחה התובע נרשם, בתיאור פרטי המקרה, כי התובע נפגע: "בתאריך 7.10.11 בעת ירידה ממדרגות יציע מגרש כדור רגל...". בסיכום חווה"ד נרשם כי התובע נתקף סחרחורת ואיבד את שיווי משקלו "בעת שקם מספסל ועמד לרדת במדרגות גבוהות של אצטדיון מגרש כדורגל...". התיאור האמור, שנרשם מפי התובע בחוו"ד המומחה מטעמו, איננו מתיישב לטעמי באורח סביר עם הסבריו המאוחרים בדבר מקום הנפילה ועם התמונות שצירף. ודוק; התיאור הנ"ל בחווה"ד הוא ממוקד וכולל פרטים ספציפיים של מקום ונסיבות הנפילה, לרבות ציון ירידה במדרגות יציע של מגרש כדורגל ובזיקה לקימה מספסל. הוא איננו הולם את תיאוריו של התובע בעדותו, וגם לא את הנראה בתמונות שצורפו בהן לא ניתן לזהות מגרש כדור רגל לא כל שכן יציע של מגרש. אין בידי לקבל את הסבריו של התובע בסיכומיו בדבר חוסר דיוק מצד המומחה (שלו); יש קושי להניח שהמומחה הגה דברים מליבו בכתיבת גרסת התובע שהוצגה בפניו ומכל מקום לא הוכח שכך הדבר, משחוות הדעת הוגשה כפי שהיא ללא הסתייגות או הצגת הבהרה עובדתית מצד עורכה.

     

  51. הבסיס הראייתי הבלעדי עליו מסתמך התובע בתביעתו נגד העיריה וטענתו בדבר מפגע בטיחותי שבאחריותה ושבעטיו נפגע, מצוי בעדותו שלו. התובע לא זימן עדים כלשהם מטעמו, וזאת על-אף שלפי העולה מדבריו היו אנשים אחרים שנכחו במקום ואף הושיטו לו עזרה מיד לאחר הנפילה (עמ' 24, ש' 31-33), כך שסביר שהיה בעדותם לשפוך אור על המקום בו הוא נפל/נמצא על-ידם, ובכך לסייע להבהיר את התמונה העובדתית בעניין זה. טענת התובע כי הוא לא הכיר את אותם אנשים שבאו לסייע לו, אין בה כדי להוות נימוק משכנע לאי-הצגת עדויות מטעמו; האירוע התרחש בעיר מגוריו של התובע ובסמוך מאוד לביתו, והדעת נותנת כי במאמץ סביר ניתן היה לאתר אחרים שהיו במקום וסייעו לתובע באירוע חריג מהסוג המדובר במהלכו נפצע הוא באופן קשה.

     

  52. עדות התובע בעניין זה היא אפוא עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך. בניגוד לעדותו בקשר לפגיעתו בתאונת העבודה מיום 13.3.11, הרי שביחס למחלוקת בדבר מקום הנפילה, מושא דיוננו כעת, אין עדותו היחידה נתמכת בכל ראיה אחרת. היפוכם של דברים; עדותו נסתרת לכאורה בגרסאות קודמות שמסר, כפי שפורטו לעיל, באשר למקום הנפילה.

     

  53. נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כדבעי את גרסתו בדבר מקום הנפילה, וממילא אף לא את טענתו בדבר מפגע בטיחותי שהיה באותו מקום ואשר מצוי באחריות העיריה. בעניין זה נותרה אי-בהירות שלא הובהרה בראיות שהובאו, דבר הנופל לפתחו של התובע, הנושא בנטל ההוכחה של כל רכיבי תביעתו.

     

  54. אשר על כן, התביעה נגד העיריה נדחית.

     

  55. בשולי הדברים יצויין, כי העיריה טענה לחלופין כי יש להשית על התובע אשם תורם בגין פגיעתו. נוכח דחיית התביעה נגד העיריה, הרי שאין צורך לדון בטענתה זו, ואילו הנתבעים מצדם לא טענו לאשם תורם בגין הפגיעה הנדונה מיום 7.10.11. אעיר אם זאת, כי לגופם של דברים לא הוכח אשם מצד התובע. כאמור לעיל, התובע נפל בהשפעת מצב בריאותי עקב פגיעתו בתאונת העבודה. לא הוכח כי הוא פעל באורח בלתי סביר או בלתי אחראי באופן שגרם לנפילתו. הנטל להוכחת נסיבות המצביעות על אשם תובע של הניזוק מונח על כתפי המזיק הטוען לאשם תורם, ולא על כתפי הניזוק. ראו לעניין זה ע"א 3398/95 מכתשים מפעליים כימיים בע"מ נ' חיים מריומה (פורסם במאגרים) (2007), כדלקמן:

     

    "לאחר שהוכחה רשלנותו של המפעל, נטל ההוכחה עובר אל כתפי המפעל להוכיח אשם תורם של המשיב. על כן, משעה שהמפעל לא הצליח לשכנע את בית המשפט כי המשיב התרשל בהתנהגותו, יפסוק בית המשפט לטובתו של המשיב זאת אף מבלי צורך להכריע לטובת אחת הגרסאות. בשולי הדברים נעיר, כי לאור דברים אלו, מתבררת גם שאלת החובה להעיד את העד שנכח בזמן התאונה במפעל. חובה זו הייתה מוטלת על המפעל אשר ביקש להוכיח כי המשיב התרשל בפתיחת הסתימה. משעה שלא העידומשעה שלא הרים את נטל ההוכחה כי המשיב התרשל, לא יושת אשם תורם על המשיב."

     

  56. סיכום ביניים עד כה; העולה מכל המקובץ, כי הנתבעים חבים כלפי התובע בנזיקין בגין פגיעתו בתאונה העבודה מיום 13.3.11, וכי אחריותם מתפרשת אף על הנזק הנוסף שנגרם לו ביום 7.10.11 אשר נבע מפגיעתו בתאונה הראשונה. את התביעה נגד העיריה בגין אותה פגיעה אחרונה יש לדחות, משלא עלה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו נגדה.

     

    הנזק:

    הפגיעה והנכות הרפואית:

     

  57. ממקום התאונה מיום 13.3.11 פונה התובע לבי"ח בלינסון, שם אובן כסובל מדימומים בראש, שברים בבסיס הגולגולת, חשד לפגיעה במוח, שברים בצלעות, פגיעה בריאה ושבר בעצם הסקופלה מימין.

     

  58. התובע אושפז במשך שלושה ימים לטיפול ולהשגחה ולאחר מכן שוחרר לביתו והיה נתון למעקב רפואי כפי שפורט לעיל.

     

  59. פרופ' נורמן דורון, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, קבע כי לתובע נותרה נכות אורתופדית בשיעור 5% בגין השבר בעצם הסקפולה בכתף ימין. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, פרופ' ולר, קבע כפורט לעיל כי לתובע נותרה נכות נוירולוגית בשיעור 10%.

     

  60. חוו"ד המומחים מטעם בית המשפט באשר לנכויות שנגרמו לתובע לא נסתרו בדבר, ואני רואה לקבלן. יצויין כי פרופ' דורון לא זומן על-ידי מי מהצדדים לחקירה ובנסיבות אלה לא התערערה חוות דעתו ואינני מוצאת ממש בטענות התובע בסיכומיו כנגד ממצאי המומחה שפורטו ונומקו היטב בחוות דעתו, אותם כאמור בחר התובע שלא להעמיד למבחן של חקירה.

     

  61. אשר לפגיעה מיום 7.10.11; לאחר הפגיעה פונה התובע לבית חולים העמק בעפולה. שם אובחן כי הוא סובל משבר פתוח דרגהB 3 של עצם השוק המערב את מפרק הקרסול. התובע אושפז עד יום 16.10.11 והושם לו מקבע חיצוני. בהמשך נותח התובע להחלפת הקיבוע החיצוני בקיבוע פנימי, לאחר הניתוח ועקב הפרשה זיהומית מהפצע נותח התובע פעם נוספת. התובע היה נתון משך תקופה ארוכה במעקב במחלקה האורתופדית של בית החולים.

     

  62. פרופ' דורון קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 20% עקב שבר מורכב בטיביה עם פגיעה סחוחית במפרק, וכן נכות בשיעור 10% בגין צלקות. כפי שכבר צויין, פרופ' דורון לא זומן לעדות על-ידי מי מהצדדים וחוות דעתו לא נסתרה ולפיכך אני רואה לקבלה.

     

  63. סה"כ הנכות הרפואית המשוקללת הכוללת שנגרמה לתובע עקב כל פגיעותיו שלעיל, הינה בשיעור 38.4%.

     

    הנכות התפקודית:

     

  64. התובע נפגע בהיותו כבן 23 וחצי שנים, במהלך עבודתו כעובד בניין, כאשר לפי עדותו ביצע בעיקר עבודות ניקיון ותיקונים (עמ' 19, ש' 35). עוד עלה מעדותו כי בעבר עבד כצבעי (עמ' 19, ש' 13) וכן עבד בעבר בחנות למכירת חומרי בניין (עמ' 19, ש' 20-24). לא הוצגו נתונים אודות השכלה גבוהה או הכשרה מקצועית מיוחדת של התובע.

     

  65. ברי כי הנכות האורתופדית שנקבעה לתובע יש בה כדי להגבילו ממשית בתפקודו, בפרט משמדובר בעובד כפיים, ואף לנכות הנוירולוגית השפעה תפקודית. לצד זאת, חלק משיעור הנכות הכוללת הוא בגין צלקות שמשמעותן התפקודית מוגבלת אם בכלל. כן יש להביא בחשבון את גילו הצעיר של התובע ויכולתו להתאים את תפקודו לרבות התעסוקתי למגבלותיו בשנות העבודה הרבות שנותרו לו. אינני רואה בסיס לטענות התובע כי הפגיעות שהוסבו לו מאיינות את יכולת ההשתכרות שלו, כפי שטען בפני, ונראה כי התובע בחר שלא למצות את אפשרויות השיקום העומדות בפניו (ראו לעניין זה עדותו בעמ' 23, ש' 6-11, לעניין אי-פנייה להליכי שיקום במסגרת המל"ל). במכלול הנסיבות שהובאו לעיל, סבורני כי יש להעמיד את נכותו התפקודית ואת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע בשיעור דומה לשיעור הנכות הרפואית הכוללת, ולפיכך אני רואה להעריכה בשיעור 38%.

     

    הפסד שכר לעבר:

     

  66. תחילה יש להידרש לטענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה אין לפסוק לתובע הפסדי שכר כלשהם לעבר, משהדבר לא נדרש בכתב התביעה כך שמדובר, לשיטתם, בהרחבת חזית פסולה. דין טענה זו להידחות. הטענה בדבר הפסדי שכר שנגרמו לתובע לאחר הפגיעה נכללה במפורש בכתב התביעה (סעיפים 53 סיפא ו-54). העובדה כי בכתב התביעה לא נקצב סכום מדויק בהקשר זה, כאשר יש לזכור כי אין בידי התובע לחזות מראש במדויק את תקופת ההפסד לאחר מועד הגשת התביעה, אין משמעותה הרחבה פסולה של חזית המחלוקת, משלא יכול להיות חולק למקרא כתב התביעה כי נזק מסוג זה נטען על-ידי התובע.

     

  67. לכתב התביעה צורפו תלושי שכר של התובע , לפיהם שכרו האחרון עובר לתאונה עמד על סך 4,620 ₪. אינני רואה לקבל את טענות התובע בדבר קביעת בסיס שכר גבוה מכך בהסתמך על השכר הרבעוני שקבע המל"ל (השונה מהשכר לפי התלושים שצורפו) או על תחזיות כאלה ואחרות לעליה בשכר שהשתכר התובע ובעליה הכללית בשכר בממשק. בהקשר זה יש לראות את התמונה הכוללת, לרבות העובדה כי בשנת 2010 ובשנים שלפניה, השתכר התובע שכר נמוך מהשכר האחרון (אם-כי בתלושי לאותן שנים צוין אחוז משרה של 75%, נקודה שלא התבהרה עד תומה בראיות), וכן את העובדה כי בחלק מהשנים שקדמו לתאונה עבד התובע באופן חלקי בלבד (ראו: פירוט רצף המעסיקים במל"ל (נ/7); עדות התובע, עמ' 19, ש' 18-19). בהינתן גילו הצעיר של התובע וכן העובדה כי סמוך לתאונה הוא הקים משפחה, אך מאידך תמונת העבודה וההשתכרות בתקופות שלפני התאונה כפי שהיא משתקפת ממכלול הנתונים שבפני, סבורני כי יהיה זה נכון להעמיד את בסיס שכרו של התובע לעבר על שכרו האחרון ערב התאונה, משוערך להיום (הצמדה בלבד) – 4,887 ₪.

     

  68. את הפסדי השכר לעבר אני רואה לקבוע בחלוקה לפי מספר תקופות, כמפורט להלן.

     

  69. החל מהתאונה מיום 13.3.11 ועד 30.6.11: בתקופה זו היה התובע באי-כושר מלא לפי תעודות אי-כושר שצורפו. ההפסד לתקופה זה הוא בסך 4,887X3= 17,105, בצירוף ריבית מאמצע התקופה – 18,683 ₪.

     

  70. מיום 1.7.11 עד יום 7.10.11 (מועד הפגיעה השניה); אני רואה להעריך את נכותו התפקודית של התובע בתקופה זו בשיעור של 20% בשים לב למהות הפגיעות שהוסבו לו, הטיפול והמעקב הרפואי לו נדרש והנכות הרפואית. הפיצוי הרפואי לתקופה זו עומד על סך – 4,887X20%X3 = 2,932, בצירוף ריבית מאמצע התקופה – 3,182 ₪.

     

  71. מיום 7.10.11 עד יום 7.8.12; בתקופה זו אני רואה לקבוע לתובע נכות תפקודית מלאה ובהתאמה פיצוי בגין אובדן שכר מלא. עיון במסמכים הרפואיים מבית חולים העמק שצורפו על-ידי התובע מעלה, כי במהלך תקופה זו היה התובע נתון בטיפולים ומעקבים רפואיים, אשר כללו גיבוס של הרגל למשך תקופה ממושכת ומספר פרוצדורות ניתוחיות. הרופאים המטפלים בבי"ח העמק המליצו על חופשות מחלה לתובע למשך תקופה זו. ראו: הרשומות הרפואיות של בה"ח מימים 16.10.11, 25.10.11, 5.11.11, 10.11.11, 5.2.12. ברשומה הרלוונטית אחרונה מיום 7.5.12 הומלץ על חופשת מחלה לעוד 3 חודשים, קרי – עד יום 7.8.12. משכך, הפיצוי לתקופה זו הוא בסך – 4,887 X 10 = 48,870, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 52,402 ₪.

     

  72. מיום 7.8.12 עד היום; ההפסד לתקופה זו יחושב לפי הנכות התפקודית כפי שנקבעה לעיל. הפיצוי הוא לפיכך – 4,887X38%X75 = 139,279, בצירוף ריבית מאמצע התקופה – 143,762 ₪.

     

  73. סה"כ הפסדי השכר לעבר (מעוגל) – 218,000 ₪.

     

    פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

  74. התובע טוען כי יש להעמיד את בסיס שכרו לעתיד על השכר הממוצע במשק, וזאת נוכח גילו הצעיר בעת התאונה. אינני רואה מקום לעשות כן. אכן, התובע נפגע בגיל צעיר, בהיותו בן 23 וחצי שנים. אולם מהראיות שהוצגו עולה כי התובע החל כבר באותה עת בדרכו המקצועית ובבחירותיו המקצועיות; כפי שעלה מפירוט דיווחי המעסיקים למל"ל (נ/7), התובע השתלב בשוק העבודה משך כ- 5 שנים לפני התאונה. אין מדובר במי שטרם החל לכתוב את סיפור חייו התעסוקתי אלא מי שביצע כבר בבחירות תעסוקתיות של ממש. למעשה אף לא נטען אחרת על-ידי התובע, כגון – שהוא התכוון בעתיד להשתלב בהכשרה או במסלול תעסוקתי אחר. בנסיבות אלה, אין מקום לקביעת בסיס שכר לפי השכר הממוצע במשק.

     

  75. לצד האמור, הרי שלנוכח גילו הצעיר של התובע בעת התאונה, סביר כי היה בידו להעלות שכרו משך השנים ביחס לשכר אותו השתכר בעבודתו ערב התאונה, ובכך יש להתחשב בקביעת בסיס השכר לצורך הערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד. במכלול הנסיבות שלעיל, אני רואה להעמיד את בסיס השכר של התובע לעתיד על סך 6,500 ₪.

     

  76. הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד בהתאם לבסיס השכר, הנכות התפקודית והיוון בהתאם לגילו של התובע, הוא – 6,500X38%X261.9255 = 647,000  (מעוגל).

     

    פנסיה:

  77. נוכח צו הרחבה לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, המחייב כל מעסיק לבטח עובדיו בביטוח פנסיוני על-פי שיעורי ההפרשות הקבועים בו, זכאי התובע לפיצוי בגין אובדן שיעורי הפרשות המעביד לפנסיה. בהתאם לצו ההרחבה הנ"ל, שיעור ההפרשה לפנסיה החל מיום 1.1.2014 עומד על 12%, כאשר בתקופות קודמות (החל משנת 2008) נקבעו שיעורי הפרשה בשיעורים משתנים.

     

  78. בענייננו, בגין הפסדי השכר לעבר אני רואה לפסוק פיצוי בשיעור של כ- 10% מהפסדי השכר, הלוקח בחשבון את ההדרגתיות בשיעורי הפרשות המעביד מכוח הצו לאורך השנים הרלוונטיות. סה"כ הפיצוי – 22,000 ₪ (מעוגל). בגין הפסדי השכר לעתיד אני פוסקת פיצוי בגין אובדן פנסיה בסך 12% מההפסד – 78,000 ₪ (מעוגל). סה"כ הפיצוי בגין הפסד פנסיה – 100,000 ₪.

     

    כאב וסבל:

     

  79. בהתחשב בנתוני הפגיעה, הטיפולים הרפואיים, שיעור הנכות ויתר נסיבות המקרה, אני פוסקת לתובע פיצויים בגין כאב וסבל בסך 200,000 ₪ להיום.

     

    עזרת צד ג':

  80. התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסכום גלובלי של 50,000 ₪, וזאת בגין עזרה שניתנה לא על-ידי בני משפחתו, ובעיקר אשתו, שאף העידה אודות הדבר.

  81. במקרה דנן לא הובאו ראיות בדבר הוצאות שהוצאו לצורך מתן עזרה לתובע, אולם כידוע ההלכה קובעת כי אף עזרה של בני משפחה, החורגת מגדר עזרה רגילה, מזכה בפיצוי. בענייננו, לנוכח פגיעתו של התובע, תקופת האשפוזים והמגבלות שהוסבו לו בעיקר בגין הפגיעה ברגלו ובתקופת ההחלמה ממנה, סביר כי הוא אכן נדרש לעזרה חריגה וממשית מצד אשתו, כפי שהעידו השניים. במכלול נסיבות אלה, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, אותו אעריך בסך 30,000 ₪.

     

    הוצאות:

  82. התובע לא הציג אסמכתאות להוצאות שנגרמו לו עקב הפגיעה. כמו-כן, ענייננו בפגיעה בעבודה והתובע זכאי לתשלום מהמל"ל בגין הוצאותיו. עם זאת, בהינתן תקופת האשפוז והמעקב הרפואי לו נזקק התובע, סביר כי הוא נדרש להוצאות מוגברות, לרבות נסיעות לטיפולים רפואיים בתקופה שלאחר הפגיעה. בנסיבות אלה אני רואה לפסוק לו פיצוי גלובלי בעניין זה בסך 5,000 ₪.

     

     

    סיכום הנזק:

  83. סה"כ הנזק הוא כדלקמן:

    בגין הפסד שכר לעבר – 218,000 ₪.

    בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד – 647,000 ₪.

    בגין הפסד פנסיה – 100,000 ₪.

    בגין כאב וסבל – 200,000 ₪.

    בגין עזרת צד ג' – 30,000 ₪.

    בגין הוצאות – 5,000 ₪.

    סה"כ הנזק: 1,200,000 .

     

    ניכויים:

    84.מסכום הנזק שלעיל יש להפחית את מלוא התגמולים ששילם וישלם המל"ל לתובע בגין פגיעתו בתאונת העבודה. ההפרש המתקבל לאחר הניכוי הוא הפיצוי המגיע לתובע.

    85.הנתבעים הגישו חוו"ד אקטוארית, לפיה התגמולים ששילם וישלם המל"ל לתובע עומדים נכון ליום 10.10.17 על סך 676,200 ₪. לבקשת הנתבעים בסיכומיהם ונוכח חלוף הזמן, אני מאפשרת להם להגיש חוו"ד אקטוארית משוערכת להיום של סכום הניכויים, וזו תוגש לא יאוחר מיום 26.11.18.

     

    סיכומם של דברים:

    86.התביעה נגד נתבעים 1-3 מתקבלת, תוך שאני מחייבת את הנתבעים הנ"ל לשלם לתובע את סכום הפיצוי שלעיל בניכויי תשלומי המל"ל לפי חוו"ד אקטוארית עדכנית שתוגש כאמור בסעיף 85 לעיל. כן ישלמו הנתבעים הנ"ל לתובע את סכום האגרה ששולם, את שכר המומחים מטעמו ואת חלקו בשכר מומחי בהמ"ש, לאחר שיערוך הסכומים להיום, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% (כול מע"מ) מהפיצוי לתובע.

    87.התביעה נגד הנתבעת 4, העיריה, נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת 4 בסך 10,000 ₪.

    88.הסכומים שלעיל ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

     

     

     

     

    ניתן היום, ח' כסלו תשע"ט, 16 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ