תלה"מ 1502-11-16 – תובענה שהגיש מר א.מ.ג (להלן: "האב") כנגד שניים מילדיו, מר ג.ג (להלן: "ג") וכנגד מר ר.ג (להלן: "ר").
התובענה הוכתרה כ"בקשת הבהרה בפסק דין – הסכם גירושין", כאשר בפועל נתבקש פסק דין לפיו סעיף בהסכם גירושין, המחייב את האב לשלם סך של 500 ₪ לחודש לכל ילד עם הגיעו לגיל 21 ואילך (להלן גם: "החיוב ") בטל ומבוטל או לכל היותר מוגבל לשנה אחת ממועד היווצרות החיוב.
תלה"מ 63494-09-17 – תובענה להפחתת מזונות קטינה שהוגשה ע"י האב כנגד גרושתו, הגב' נ.ג (להלן: "האם").
רקע עובדתי רלוונטי
- ביום 05.03.1991 נישאו האב והאם זל"ז כדמו"י (להלן וביחד: "ההורים").
- כנובע מקשר הנישואין נולדו להורים שלושה ילדים:
ג.ג, יליד XX.XX.1991 – בגיר, בן 28 לערך;
ג.ר, יליד XX.XX.1993 – בגיר בן 26 לערך;
ג.נ, ילידת XX.XX.2002 – קטינה (להלן: "הקטינה").
3. ביום 22.01.2004 אישר בית הדין הרבני הסכם גירושין עליו חתמו ההורים (להלן: "ההסכם הראשון").
4. בהסכם הראשון נקבע, בין היתר, כי האב יישא במזונות כל אחד מהקטינים בסך של 1,200 ₪ לחודש ובסך כולל של 3,600 ₪ לחודש, כשהוא צמוד למדד במשק ומתעדכן אחת לחודש. כן נקבע כי חיוב זה יעמוד בתוקף, עד הגיע כל ילד לגיל 21 שנה.
5. עוד נקבע בסעיף 4 ב' להסכם הראשון כי עם הגיעו של כל אחד מהילדים לגיל 21, ימשיך ויישא האב במזונותיו בסך של 500 ש"ח לחודש לכל אחד, כשסך זה צמוד למדד במשק (להלן: "סעיף 4").
6. ביום 19.04.2004 התגרשו ההורים.
7. ביום 19.7.11 חתמו ההורים על הסכם נוסף, חלף ההסכם הראשון, בו ביקשו "להסדיר יחסיהם מחדש" (להלן: "ההסכם השני"). מטרתו של ההסכם השני הייתה, בראש ובראשונה, לחדש את הקשר בין הילדים לבין האב, ולהביא למעורבותו של האב בחייהם.
8. בהסכם השני נקבע, בין היתר, לעניין המזונות, כי כל אחד מהילדים יהיה זכאי למזונות עד הגיעו לגיל 21 בסך של 1,200 ₪ לחודש, כאשר עד גיל 18 יוצמד הסכום למדד אחת לשלושה חודשים, ומגיל 18 עד גיל 21 לא תהיה הצמדה למדד.
9. בהסכם השני לא נקבעה הוראה כאמור בסעיף 4 להסכם הראשון.
10. בכל האמור לזמני שהות, נקבע בהסכם השני, בין היתר, כי האב יפגוש בילדיו בימי שני בין השעות 16:00- 21:00; בימי רביעי בין השעות 16:00 ועד ל- 08:00 בבוקר ביום שלמחרת, וכן בכל סוף שבוע שני מיום שישי עם סיום הלימודים, ועד למוצ"ש וכן ישהו אצלו הילדים במחצית החופשות והחגים לרבות מחצית מחופשת הקיץ.
11. ביום 20.3.12 עתרה האם לביטול ההסכם השני בתה"ס 34028-03-12, בטענה שהאב אינו מקיים את התחייבויותיו.
ביום 31.12.14 ניתן פסק דינו של כבוד השופט (בדימוס) מנחם הכהן המבטל את ההסכם השני ומחיל את ההסכם הראשון (להלן: "פסק הדין"), ובו נקבע בין היתר כי:
"ההוראה המצויה בהסכם הראשון בדבר תשלום של 500 ₪ לחודש לכל ילד בוגר, איננה בבחינת חיוב במזונות, אלא חיוב רכושי, כשאני מקבל את טענת האם כי הסיבה לחיוב זה הינה ויתורה על חלקה בזכויות הסוציאליות ובפנסיה בנות עשרות השנים של הנתבע במשטרת ישראל"
12. האב ערער על פסק הדין בעמ"ש 34076-02-15, ובדיון שהתקיים ביום 12.5.15 הסכימו ההורים כי:
"הערעור יידחה בכפוף לכך שמובהר כי חיובו של המערער במזונות הילדים לאחר הגיעם לגיל 21 (הבנים) ו-20 (הבת), על פי ההסכם מיום 19.7.11, הנו חיוב כלפי הילדים עצמם, כך שהמשיבה (האם) אינה זכאית לכספים אלה ואינה זכאית לפעול לגבייתם, אלא כל אחד מהילדים הוא בעל הזכות והוא הזכאי לפעול באופן בלעדי לגבייתה."
13. הסכמתם קיבלה תוקף של פסק דין.
14. האב עתר לבית הדין הרבני בירושלים (להלן: "בית הדין") בבקשות שונות, ביניהם בקשה להבהרת הוראת סעיף 4.
15. ביום 3.8.16 ניתן פסק דין של בית הדין הרבני בירושלים הקובע, כי בשל הסכמות אליהן הגיעו ההורים במסגרת הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, בית הדין נעדר סמכות לדון בעתירת האב.
16. בית הדין הרבני לא קיבל את הפרשנות של בית המשפט בפסק הדין כי סך של 500 ₪ הינו חיוב רכושי כדלהלן:
"האם ציינה את פרשנות ביהמ"ש בפס"ד מיום ט' טבת תשע"ה (31.12.14) לסעיף התחייבות האב לכל ילד ב500 ₪ אחרי גיל 21 ללא קצבת זמן להתחייבות זו, שזה נובע מויתור האישה בזכויות הבעל כפי שנקבע בהסכם תחת הכותרת "זכויות כספיות וחובות משותפים".
פרשנות זו איננה מקובלת עלינו, הואיל ובסעיף א' נקבע: "כל צד יישאר הבעלים הבלעדי של כל הזכויות הרשומות על שמו", ואין כל גילוי כמה היה שווי הזכויות של כל צד באותו מועד. מאידך בסעיף ב' נקבע ש"כל צד יישא בחובות ובחיובים שנוצרו על ידו בלבד", ויתכן והבעל לקח על עצמו חלק גדול יותר בחובות המשותפים שנוצרו על ידו".
17. בנסיבות המתוארות, יזם האב את שני ההליכים כמפורט לעיל.
מסגרת דיונית
18. בדיון שהתקיים ביום 21.3.18 הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על סמך סיכומי הצדדים והמסמכים שיצורפו לסיכומים אלה, מבלי שיתקיים הליך של שמיעת ראיות.
תלה"מ 1502-11-16
עיקר טענות האב
19. לטענת האב בחתימתו על ההסכם הראשון, כי כוונתו הייתה לפרנס את ילדיו שנה מעת הגעתם לגיל 21 לכל היותר.
20. האב טוען כי ההסכם הראשון נוטה באופן קיצוני לטובת האם, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסעיף 5 ב' להסכם הראשון, הקובע שיתרת התמורה ממכירת הדירה תחולק 60% לאם ו-40% לאב. חוסר האיזון מלמד כי, בניגוד לטענת האם בהליך בבית הדין, סעיף 4 לא הוכנס להסכם הראשון בתמורה לוויתור האם על חלקה בזכויות הפנסיוניות של האב.
21. עוד טוען האב, כי בהתאם לדיני המשפט העברי, דין התחייבות לזון ללא הגבלת זמן, דינה כהתחייבות לזון לשנה אחת.
22. האב טוען, כי הילדים ניתקו עמו כל קשר ולא מעוניינים לראותו, ולכן הם אינם זכאים למזונות מתוקף היותם ילדים מרדנים.
23. לחילופין טוען האב, כי יש להחיל על התחייבותו מתוקף ההסכם הראשון את דיני המתנה, לאור העובדה שדיני המזונות, בהתאם לדין האישי, מוגבלים עד להגיעם של הילדים לגיל 18. לאחר גיל 18 האב מחויב במזונות ילדיו לפי החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). לטענת האב, לא התקיימו התנאים המאפשרים חיוב מזונות לילדים שעברו את גיל 18.
24. לשיטת האב, כוונתו הייתה לתת לילדיו מתנה, ככל וישמרו עמו על קשר, משעה שלא עשו כן, הוא רשאי לחזור בו מהמתנה.
25. לאור כל האמור, עותר האב להגבלתו של סעיף 4 לשנה אחת או לביטולו.
עיקר טענות הילדים
26. לטענת הילדים יש לדחות את התביעה לפרשנות הסכם על הסף מן הטעם שישנו פסק דין חלוט ביחס לסעיף 4.
27. כן נטען כי האם הסכימה, בתמורה לעיגונו של סעיף 4 בהסכם הראשון, לוותר על חלקה בזכויות הפנסיוניות של האב, שהיו אמורות להתאזן ביניהם.
28. עוד טוענים הילדים, כי טענת האב לפיה לא התכוון להעניק להם סך של 500 ₪ לכל חייהם, נידונה הן במסגרת פסק הדין והן במסגרת הערעור ובשתי הערכאות טענה זו נדחתה.
29. הילדים טוענים, כי האב בעצמו הודה שההסכם הראשון אושר כפסק דין בבית הדין הרבני וחרף זאת מנסה את "מזלו" בבית המשפט לענייני משפחה.
30. ביחס לטענת האב כי מדובר במתנה, טוענים הילדים כי יש לשלול טענה זו מאחר ומדובר בחיוב רכושי בהתאם להסכמות בבית המשפט המחוזי, והסכמות אלו שומטות את הקרקע גם מתחת לטענת "המרדנות".
31. בסכומי הדברים עותרים הילדים לדחיית תביעת הביטול על הסף, אגב השתת הוצאות לדוגמא על האב.
דיון והכרעה
32. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.
33. לצורך ההכרעה יש להגדיר, בראש ובראשונה, את מהות החיוב. זאת בשל הקושי לשנות חיוב רכושי אשר נובע, ככלל, מוויתור זה או אחר או מהתחשבנות זו או אחרת, להבדיל מחיוב במזונות אשר ניתן לשינוי, לעתים אף מטעמי צדק ראו: תמ"ש 17732-07-12 מיום 06.01.13 (פורסם בנבו).
34. ער אני לקביעת כב' השופט מנחם הכהן כי החיוב הינו חיוב רכושי. ואולם, קביעתו של כב' השופט מנחם הכהן הינה קביעה אגבית שלא באה אל זכרה בחלק האופרטיבי של פסק הדין המקבל את התביעה לביטול ההסכם.
35. בנוסף, בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, הסכימו הצדדים כי הערעור יידחה בכפוף להבהרה כי החיוב הינו חיוב במזונות.
36. היות החיוב "חיוב במזונות" נלמד גם מהעובדה כי סעיף 4 מצוי תחת הכותרת "מזונות" בהסכם הראשון וכי בהסכם הראשון לא נקבע כי האם מוותרת על זכויותיו הפנסיוניות של האב בתמורה לתשלומים החודשיים לידי הילדים, כטענת האם. כידוע כשאין אזכור – אין ויתור ראו: עמ"ש 18968-06-16 מיום 27.04.17 (פורסם בנבו).
37. לפיכך, התחייבותו של האב לשאת במזונות הילדים ממועד הגעתם לגיל 21 בסך של 500 ₪ לחודש, לכל אחד, הינו חיוב במזונות.
38. משקבעתי כי מהות החיוב הינו חיוב במזונות, בחינתו תיעשה בהתאם לדינים הרלוונטיים.
39. חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט 1959 (להלן-"חוק המזונות") אינו פוסל אפשרות של חיוב הורה במזונות ילדו הבגיר ובלבד שמתקיימים תנאים הקבועים בס' 5 לחוק המזונות. נקודת המוצא של סעיף זה הינה כי "אין אדם חייב לספק מזונות" אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:
(1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו;
(2) אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;
(3) אותו בן משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעיזבון, ואינו יכול לקבלם מבן משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4".
40. לפיכך, נקבע בפסיקה כי במזונות בגיר, בשונה ממזונות קטין, החיוב אינו אוטומטי ואינו נובע מעצם יחסי הורה וילד אלא מקיומן של הנסיבות המיוחדות, המפורטות בסעיפים 4 ו- 5 לחוק המזונות. בתוך כך, "המחוקק צעד עקב בצד אגודל, מתוך הנחת היסוד שבן משפחה בגיר אינו זכאי למזונות על דרך הכלל, והחיוב יתכן במקרים חריגים בלבד" ראו: בע"מ 2375/17 מיום 07.06.17 (פורסם בנבו).
41. לפיכך, את הסכמת האב לשאת במזונות ילדיו הבגירים יש לבחון על רקע הפסיקה לפיה ככל שעסקינן בחוזה שעניינו מעמד אישי, יש לפרשו כך שיגשים את ה"תכלית האישית" המונחת ביסודו, לצד שיקולי סבירות עמ"ש 9421-05-12 מיום 17.03.14 (פורסם בנבו).
42. לטעמי, מצבו בו האב יישלם מזונות לילדים ללא הגבלת זמן הוא מצב שאינו סביר והעובדה שהצדדים לחוזה לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה ראו: ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ (נבו) 17.06.2008); ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה פורסם בנבו).
43. בתמ"ש 17732-07-12 מיום 06.01.13 (פורסם בנבו) נקבע כי "לבית המשפט לענייני משפחה סמכות נרחבת להתערב בהוראות הסכם שחותמים ביניהם צדדים, סמכות שמכרסמת ובאה על חשבון חופש החוזים ואוטונומיית הרצון של הצדדים לו (תמ"ש (ת"א) 101871/97 וידס נ' וידס (26/10/99, [פורסם בנבו] פורסם בפדאור) ; תמ"ש (ת"א) 65190/98 פלוני נ' פלוני (31/10/1999, [פורסם בנבו] פורסם בפדאור))".
44. סמכות זו מאפשרת לבית המשפט, בין היתר, לקבוע מועד לסיום חוזה מקום בו הצדדים לא עשו כן. הדבר נכון ביתר שאת כאשר ההסכם "שותק" ואינו קובע פוזיטיבית כי לא יהא מועד לסיום החיוב.
45. בעניינינו – סעיף 4 להסכם הראשון נוסח כך:
"מיום מלאת לכל קטין 21 שנים מתחייב הבעל לשלם עבור מזונותיו 500 ₪ צמוד למדד במשק"
46. הצדדים לא קבעו בהסכם כי החיוב יהיה לא מוגבל בזמן וכי יימשך לנצח. בתוך כך, אין מניעה לעצור את החיוב בנקודת זמן סבירה. לשם ההכרעה יש לשוב ולפנות לחוק המזונות ולנוסחה "האמידות מול הנזקקות".
47. במציאות הקיימת, נוכח שירות צבאי חובה, טיול שבא בעקבותיו, תקופת לימודים אקדמיים והשתלבות במעגל העבודה, סביר כי "מסלול ההמראה" לחיים העצמיים מסתיים בגיל 30 של הילד.
48. לפיכך אני קובע כי התחייבות של האב בהתאם לסעיף 4 להסכם הראשון תסתיים עם הגיע הילד לגיל 30.
49. בבחינת למעלה מן הצורך ייאמר כי טענת האב שבהתאם לדיני המשפט העברי, התחייבות לזון ללא הגבלת זמן, דינה כהתחייבות לזון לשנה אחת – נדחית. הטענה נטענה ולא הוכחה בדרך כלשהי.
50. אין בידי קבלת טענת האב כי יש להפסיק את החיוב לאלתר מכיוון שהילדים ניתקו עמו קשר. אכן, במקרה של מרדנות בגיר, עשוי האב להיות פטור ממזונותיו ללא הוכחת סייגים הקיימים בילד קטין ראו: תמ"א (נצ') 698/93 סולי נ' סולי, דינים מחוזיים, כרך כו(3) 705), תמ"ש (ת"א) 49073/98 א.ח. נ' ח.א
51. ואולם, בעניינינו – האב הוא זה שלא יצא מגדרו כדי לקיים קשר עם ילדיו. כך נקבע על ידי כב' השופט מנחם הכהן בפסק הדין:
"אני רוחש אמון רב לדברי הבנים הבגירים שהעידו בפני בכאב ובסערת רגשות. גם מעדויותיהם עולה כי האב נקט בפסיביות, לא התאמץ, לא השתדל לחדש, לשפר ולשמור את היחסים איתם" ראו: ס' 39 לפסק הדין.
52. הוא הדין ביחס לטענה כי כוונת האב הייתה לתת לילדיו מתנה, ככל והילדים ישמרו עמו על קשר. לטענה אין כל אחיזה בהסכם והיא נדחית.
תלה"מ 63494-09-17
עיקר טענות האב
53. האב טוען כי החל משנת הלימודים תשע"ה, החלה הקטינה ללמוד בפנימייה ויש בכך כדי להפחית מסכומי המזונות שנקבעו בהסכם הראשון.
54. לטענת האב, הפנימייה מספקת לקטינה שרותי מזון ולינה במשך רוב ימות השבוע, כאשר הקטינה שבה לבית האם בתדירות של סופ"ש אחד בשבועיים.
55. עוד טוען האב, כי הוא משלם מחצית מעלות דמי הלימוד בפנימייה, ושאין זה סביר כי הוא ישלם כפול גם בגין הלימוד בפנימייה וגם דמי מוזנות מלאים בגין הקטינה.
56. האב טוען כי הסכמות הצדדים בהסכם הראשון לא התייחסו למצב שבו הקטינה תלמד בפנימייה, ואם הייתה מועלית האפשרות הוא לא היה חותם על ההסכם.
57. בסיכומי הדברים מציין האב כי מצבו הכלכלי בכי רע. הוא נישא בשנית ונולדה לו ילדה, ואינו מצליח לעמוד בהתחייבויותיו הכלכליות.
58. לאור האמור האב עותר כי דמי המזונות בגין הקטינה יופחתו לסך של 600 ₪ בחודש ולהחזר רטרואקטיבי בסך של 600 ₪ לחודש בגין התקופה שבה נאלץ לשלם הן את דמי הלימוד לפנימייה והן את דמי המזונות.
עיקר טענות האם
59. לטענת האם יש לדחות את התביעה להפחתת מזונות על הסף משום שלא צורף לתביעה טופס הרצאת פרטים כנדרש בהתאם לתקנה 261 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
60. לגופו של עניין, טוענת האם, כי נטל גידול הקטינה הוטל ומוטל על כתפיה בלבד, שכן האב לא עומד בהסדרי הראייה, אשר נקבעו בהסכם הראשון.
61. עוד טוענת האם, שבמסגרת לימודיה של הקטינה בפנימייה היא רשומה לחוג חוץ בית ספרי, אשר, בהתאם לאמור בהסכם הראשון, על האב לשאת במחצית מעלות החוג שהינה 1,400 ₪ לשנה. כמו כן, האב שילם את מחצית דמי הלימוד בפנימייה רק בעבור שנה אחת.
62. עוד נטען כי האב לא השתתף בהוצאות בר ובת המצווה של הילדים והקטינה, ולא השתתף בהוצאות חתונתו של ג'.
63. האם טוענת כי על אף שהילדים בגרו, היא עדיין מסייעת להם כלכלית, בין היתר, בעבור טיפול שיניים לג' בגין נזק שנגרם כתוצאה מאלימות האב.
64. לטענת האם היא נושאת לבדה בטיפול בכל צרכיה הפיזיים והנפשיים של הקטינה, משום שהאב לא מקיים קשר כלשהו עם ילדיו.
65. כן, טוענת האם, כי האב בתביעתו מתעלם מפערי ההכנסות בין הצדדים, כאשר היא משתכרת בסך שבין 7,500-8,000 ₪ לחודש, והאב משתכר בסך של 13,000 ₪ נטו בחודש, לכל הפחות.
66. האם מפרטת את הוצאות הקטינה השונות, כפי שמשתקפות כיום בסך של 2,979 ₪ לחודש. את הוצאות המדור מכמתת האם בסך של 2,013 ₪ לחודש, כאשר על האב לשאת ב-30% מתוכם.
67. האם מוסיפה כי על האב לשאת בהוצאות טיפולי השיניים של הקטינה במלואן ובמחצית ההוצאות החריגות בהתאם להסכם הראשון.
68. בסיכומי הדברים עותרת האם לדחיית התביעה להפחתת מזונות אגב חיוב האב בהוצאת משפט.
דיון והכרעה
69. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה כי דין התביעה להפחתת דמי מזונות להידחות.
70. ההלכה המשפטית קובעת, כי פסק דין למזונות אינו מהווה מעשה בית דין וכי מקום שאירע שינוי נסיבות מהותי ניתן לעיין בפסק הדין מחדש ראו: ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3) 187.
71. ההלכה הפסוקה קובעת, כי רק שינוי משמעותי בנסיבות ששררו בעת מתן פסק דין למזונות יצדיק את השינוי בשיעור המזונות וזאת משטבעו פסק דין למזונות צופה פני עתיד ראו: ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי פ"ד לו(3) 179, ע"א 552/83 מבורך נ' מבורך פ"ד לח(1) 526).
72. נטל ההוכחה המוטל על מי שמבקש לשנות את אשר נקבע בהסכם הוא נטל מוגבר ראו: ע"א 381/86 אבין נ' אבין מיום 31.12.86 (נבו), ע"א 88/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט(1) 215.
73. בענייננו, האב עותר להפחתת דמי המזונות בשל העובדה שהחל משנת 2015 שוהה קטינה בפנימייה.
74. אכן, על פי הפסיקה, ילד ששוהה בפנימייה, מזונותיו פוחתים לכדי מחצית ראו:
בר"ע 70/96 ברזילי נ' ברזילי (פורסם בנבו);
תמ"ש 7112-01-10 מיום 14.01.2011 (פורסם בנבו)
תמ"ש 11858-07-12 מיום 21.01.14 (פורסם בנבו)
תמ"ש59462-03-11 מיום 18.11.12 (פורסם בנבו)
75. הרציונל שעומד מאחורי הפחתת המזונות במחצית בשל שהות הילד בפנימייה, נעוץ בעובדה לפיה הוצאות תלוי שהות כדוגמת: מזון, מים, גז, חשמל, דמי כיס פוחתות באופן מהותי
76. מנגד הוצאות שאינן תלויות שהות כדוגמת: מדור, ארנונה, ועד בית, ביגוד לא משתנות בעקבות משהות הילד בפנימייה, והן ממשיכות לחול על הורה המשמורת.
77. לפיכך, הפחתת דמי המזונות במחצית בעקבות שהות הילד בפנימייה, מקומה במקרים בהם דמי המזונות משקפים את מלוא צרכי הילד. על פי פסיקה המנחה מהעת האחרונה, צרכים הכרחיים של קטין אחד מגיעים לסך של 1,600 ₪ לחודש ראו: עמ"ש (ת"א) 46291-01-16 מיום 09.10.17 (פורסם בנבו).
78. מן המפורסמות כי מזונות הכרחיים כוללים צרכי מינימום כגון מזון, ביגוד והנעלה בסיסיים, חינוך פורמלי, ביטוח בריאות ותרופות שגרתיות ראו: בע"מ 919/15 מיום 09.07.17 (נבו) (להלן-"בע"מ 919/15") ואינם כוללים הוצאות מדור ראו: ע"מ (י-ם) 789/05 ע. ד. נ' ע. י. מיום 16.01.06 (פורסם בנבו).
79. חלקה של הקטינה במדור הינו 33% ראו: ע"א 52/87, הראל נ' הראל, פ"ד מ"ג(4), 201 וההשתתפות בדמי המדור לא תפחת מסך של 1,000 ₪ על פי התחזית הצנועה ביותר.
80. יוצא איפוא, כי צרכי הקטינה אינם פוחתים מסך של 2,600 ₪ לחודש, לפני תשלום של הוצאות החריגות והפחתת סך זה במחצית בעקבות שהות הקטינה בפנימייה, מעמידה את החיוב במזונות על סך של 1,300 ₪.
81. אפשר לחשוב גם על חישוב אחר לפיו יש להפחית במחצית את סך הצרכים ההכרחיים בלבד, מכיוון שרכיב המדור אינו משתנה מכיוון הקטינה מגיעה לבית האם בחופשות והיא זקוקה לחדר נפרד שעלותו כלולה בתשלום החודשי עבור הדירה. על פי חישוב זה, ההפחתה תעמיד את החיוב במזונות על סך של 1,800 ₪.
82. בעניינינו – האב מחויב במזונות הקטינה בסך של 1,200 ₪ לחודש בלבד ואין מקום להורות על הפחתת דמי המזונות בעקבות שהות הקטינה בפנימייה.
83. נכון הוא הדבר כי בשל גיל הקטינה ובשל ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15 יש לחייב את שני ההורים במזונות הקטינים מכוח דיני צדקה. ואולם, האב לא נושא בנטל גידול הקטינה הנטל נופל במלואו על כתבי האם. בנסיבות אלה, דיני הצדק, לצד דיני הצדקה, מחייבים להטיל את החיוב בגין מלוא הצרכים ההכרחיים של הקטינה על האב ראו: עמ"ש 38445-08-17 מיום 08.10.18 (פורסם בנבו).
84. אין גם מקום להורות על הפחתת דמי המזונות בשל נישואיו השניים של האב והולדת בת נוספת.
85. הפסיקה קבעה כי הולדת ילד נוסף לאב אינה סיבה להפחתת המזונות, אלא רק אם חלה בנוסף לכך ירידה משמעותית בשכרו ראו: ע"א 381/86 אבין נ' אבין (31.12.86) (פורסם במאגר "נבו"); ע"א 259/75 שטראוס נ' שטראוס, פ"ד ל(2) 358.
86. האב לא הביא ראייה להרעה במצבו הכלכלי וטענתו זו לא הוכחה.
87. לאור כל השקולים דלעיל, התביעה נדחית.
התוצאה
88. תביעה בתלה"מ 63494-09-17 נדחית.
89. תביעה בתלה"מ 1502-11-16 מתקבלת באופן חלקי ונקבע כי החיוב על פי סעיף 4 ב' להסכם הראשון יופסק עם הגעת הילדים לגיל 30 ביחס לאותו הילד.
90. לאור התוצאה, משעה שהתביעה בתלה"מ 63494-09-17 נדחתה, האב יישא בהוצאות משפט לטובת האם בסך של 10,000 ₪. שיעור הנמוך של ההוצאות הביא בחשבון הסכמת הצדדים שלא לנהל הליך של שמיעת ראיות.
91. משעה שהתביעה בתלה"מ 1502-11-16 התקבלה באופן חלקי, כל צד יישא בהוצאותיו.
92. המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים ותסגור את שני ההליכים.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים, למעט שמות של ב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ט, 02 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.