תביעת האיש לאכיפת "הסכם פירוד וממון" שנחתם בין הצדדים בחודש מאי 2010 ולא אושר על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 ותביעת האישה לאכיפת "הסכם גירושין" מיום 26.4.1999 אשר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני האזורי בחיפה במועד חתימתו.
- הצדדים בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום 30.10.1984.
- ביום 26.4.1999 חתמו הצדדים על "הסכם גירושין". באותו מועד ההסכם אושר בפני בית הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: "ההסכם המוקדם").
- הצדדים התגרשו ביום XX.XX.1999.
- בתקופת הנישואין נולדו לצדדים שני ילדים משותפים, מ' ו מ.ד.
- לאחר גירושיהם חזרו הצדדים לחיות כידועים בציבור.
- במהלך חיי הצדדים כידועים בציבור, נולד לצדדים ילד נוסף, א.ג יליד XX.11.2004.
- במאי 2010 הצדדים נפרדו ונחתם ביניהם "הסכם פירוד וממון". ההסכם לא אושר בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "ההסכם המאוחר").
- בתביעת האיש התבקש בית המשפט לאכוף את סעיף א(7) להסכם המאוחר. בסעיף א להסכם נכתב כי מוסכם בין הצדדים שבעת שהצדדים שבו לחיות יחדיו, השקיע התובע את כספי פרישתו בדירת הנתבעת שברחוב XX X XX XX, הידוע כגוש XXחלקה XX (להלן: "הדירה"). כן נכתב כי הצדדים מעריכים את שווי ההשקעה של התובע בדירה בשיעור של כמחצית משווי הדירה המוערך בסך של 2,000,000 ₪, כי קיימת כוונה למכור את הדירה והנתבעת מתחיבת לשלם לתובע החזר השקעתו בדירה, בסכום השווה ל-40% משוויה או מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, לאחר הוצאות מכירה. בסעיף א(7) שאכיפתו התבקשה הוסכם כי להבטחת זכותו של התובע תירשם הערת אזהרה לטובת התובע. נטען כי הנתבעת מסרבת למלא אחר התחייבותה על פי ההסכם ולרשום הערת אזהרה.
בכתב ההגנה נטען כי ההסכם המאוחר נערך ונחתם שלא מתוך רצון חופשי של הנתבעת שהייתה נתונה לאלימות מילולית ופיזית מצד התובע ובנסיבות, ההסכם המאוחר הוא הסכם למראית עין, שנחתם בכפיה, עושק וניצול מצוקה נפשית של הנתבעת ויש לבטלו ולחילופין ההסכם אינו מחייב מאחר ולא אושר מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973, המחייב שינוי הסכם ממון באותה דרך. כן נטען כי התובע לא קיים את חלקו על פי ההסכם המאוחר ולא קיים את זמני השהות בינו לבין הבן, שהיה קטין ולא שילם מזונותיו. הנתבעת הכחישה כי השקעות התובע בדירה שוות ערך למחצית משוויה וטענה כי השקיע סך של כ-400,000 ₪ בלבד. בית המשפט התבקש לדחות את התביעה.
- בתביעת האישה התבקש בית המשפט לאכוף את סעיף 9 להסכם המוקדם, שם הצדדים הצהירו כי הנתבעת זכאית למחצית מכל הזכויות שקיבל או שיקבל התובע בקשר לפרישתו מצה"ל בגין התקופה שמיום הנישואין ועד ליום הגירושין. כן הוסכם שם כי האישה מעבירה זכותה לשני ילדי הצדדים, מ' ומ' בחלקים שווים והתובע לאחר פרישתו לפנסיה, מצבא ההגנה לישראל, יפריש שיעור של 25% מתשלום הפנסיה לטובת חשבון שיפתח על שם כל אחד מהילדים או ירכוש נכס על שם שני הילדים. הנתבעת טענה כי התובע אינו מקיים את חלקו על פי ההסכם למרות שפרש משירות בצה"ל בשנת 1999.
בכתב ההגנה נטען כי ההסכם המוקדם אינו בר אכיפה בשל מימושו בפועל, השקעת הכספים בדירת הנתבעת כעולה מההסכם המאוחר. נטען כי לאחר אישור ההסכם המוקדם חל שינוי נסיבות, הצדדים שבו לחיות יחדיו ונולד ילדם השלישי. התובע טען כי תביעת הנתבעת הוגשה על מנת להפחית מחבותה כלפיו או לבטלה, ממניעי נקם, בשל הגשת תביעתו, שלא בתום לב וכ-16 שנים לאחר החתימה על ההסכם המוקדם. כן נטען כי התובע פרש מצה"ל בשנת 2002, כל הונו וכספו הושקעו בדירה אשר שופצה והורחבה משמעותית והוא נותר חסר כל וכיום נודד ללא מקום מגורים קבוע. התובע הפנה לסעיף 7 בהסכם המאוחר שם הצהירו הצדדים כי הסדירו את כל עניני הרכוש ואין להם טענות זו כלפי זה. נטען כי הנתבעת מבקשת לעשות עושר ולא במשפט. נטען כי ההסכם המאוחר מבטל את הסכם המוקדם, כי לא נדרש אישור ערכאה משפטית להסכם בין ידועים בציבור ובפועל הצדדים קיימו את ההסכם המאוחר ופעלו לפיו. בית המשפט התבקש לדחות את התביעה.
בסיכומיו הוסיף התובע וטען כי לנתבעת אין זכות עמידה, שכן הוראות ההסכם המוקדם העבירו את זכות התביעה לשני ילדי הצדדים וכן הוסיף וטען כי על פי פרוטוקול בית הדין הרבני ההסכם המוקדם לא אושר כהסכם ממון ולכן שינויו על ידי ההסכם המאוחר, אינו מחייב אישור בפני ערכאה שיפוטית.
- עדויות ראשיות הוגשו בתצהירים. מטעם התובע הוגש תצהירו ת/1 ומטעם הנתבעת תצהירה נ/1 והצדדים נחקרו על תצהיריהם.
- בהתאם להחלטות שניתנו מונו מומחים. רו"ח מר ירון ואקנין על מנת שיישום את זכויות התובע שהוסכמה חלוקתן בסעיף 9 להסכם המוקדם ("בקשר לפרישתו מצה"ל...הפנסיה המעודכנת לאחר היוון" ראו החלטה מיום 22.9.2016) ושמאי-מהנדס, מר דן ברלינר על מנת לשום את שווי ההשקעות בדירה. הוגשו חוות דעת והצדדים ויתרו על חקירת המומחים.
על פי חוות דעת רו"ח ירון ואקנין, מחצית החלק בזכות הפנסיה המעודכנת, מהוון לחודש מאי 2016 הוא בסך של 355,274 ₪ ומחודש יוני 2016 סכום השווה לשיעור השווה ל-29.95% מגמלת הפנסיה נטו של התובע.
על פי חוות דעת השמאי-מהנדס, לדירה צמודות שתי יחידות דיור ושווי ההשקעות מוערך בסך של 665,000 ₪.
- בין הצדדים אין מחלוקת כי התובע השקיע בדירה את כספי התמורה שקיבל מדירתו שמכר וכן כי השקיעו תכנית חיסכון, שהכספים בה הופקדו על ידי אבי התובע על שם ביתם המשותפת מעיין (100,000-80,000 ₪). ראו עדות הנתבעת עמוד 15 שורות 10-12 וכן עמוד 18 שורות 22-25. כן אין מחלוקת בין הצדדים כי כספי הפרישה של התובע הושקעו בדירה. ראו סעיפים2, 5, 56 לסיכומי הנתבעת.
דיון והכרעה:
- מצאתי לקבל את תביעות שני הצדדים.
- תמ"ש 53454-04-15, תביעת האיש. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח אף אחת מטענותיה לבטלות ההסכם המאוחר. טענותיה כי ההסכם הוא הסכם למראית עין, כי ההסכם נחתם בכפיה ובעושק בניצול ובמצב נפשי בו לא יכלה להתמודד מול התובע, נטענו בעלמא. למעט עדותה בה לא נתתי אמון, לא הובאו ראיות בדבר המצב הנפשי, אלימות או ניצול ועושק כנטען. באפשרות הנתבעת היה לכל הפחות לזמן עדים שיעידו על הלך הרוח, טענותיה לאלימות בזמן אמת או מצבה הרגשי במועדים הרלוונטיים, כגון עורך הדין אשר הצדדים שכרו לצורך עריכת ההסכם, בני משפחתה או בן זוגה במועד הרלוונטי - מר ע.ג או ילדי הצדדים שהם בגירים – אך היא לא עשתה כן. המסמכים שצורפו לתצהירה צו הגנה/צו הטרדה מאיימת הם ממועד המאוחר להסכם המאוחר ולא היה בהם לתמוך בטענותיה.
כך גם טענת הנתבעת כי הודיעה על ביטול ההסכם לא נתמכה בכל ראייה והועלתה לראשונה בתצהירה. כאשר נחקרה אודות טענה זו לא נתתי אמון בתשובתה. עדותה כי הודיעה לתובע על ביטול ההסכם בעל פה לא הועלתה בכתבי טענותיה ואף נסתרה בעדותה, ראו עמוד 17 שורות 16-17 שם טענה כי לא הודיעה על ביטול ההסכם ובהמשך שורה 30 עד עמוד 18 שורה 5, חזרה בה ולא ידעה להסביר מדוע לא נטענה טענתה כי הודיעה בעל פה על ביטול ההסכם, קודם לכן. בנוסף, כפי שציינתי הנתבעת לא זימנה לעדות את עורך הדין במשרדו נערך ההסכם המאוחר ואף לא הודיעה לאותו עו"ד אודות ביטול ההסכם מטעמה. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע כי :
- ביטול חוזה
ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.
במקרה כאן, גם אם היה ממש בטענת הנתבעת כי ההסכם המאוחר נחתם בכפייה, הרי שניתן ללמוד כי הכפייה הנטענת פסקה לכל המאוחר בספטמבר 2010 – על פי התובענה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת שהגישה הנתבעת. במועד זה הנתבעת והתובע התגוררו בנפרד ולנתבעת אף היה בן זוג אחר. לאמור יש להוסיף כי התובע שילם את תשלומי המזונות בהם הוא חב כלפי הבן הקטין וזאת מכוח אותו הסכם מאוחר ועל פי הסכמות שבעל פה שהסכימו הצדדים במועד המאוחר להסכם.
- בנוסף, הנתבעת לא הגישה תביעה לביטול ההסכם המאוחר ולא עומדת לה כלל וכלל עילת בטלות. עילות הביטול מצויות בפרק ב' של חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. הרלוונטיים לעניינו הם סעיפים 13 ו- 18 הקובעים כדלקמן:
"13. חוזה למראית עין.
חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה."
"18. עושק.
מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".
- אשר לסעיף 13 – חוזה למראית עין, הסכם למראית עין הוא הסכם במסגרתו הצדדים מסכימים כלפי חוץ על הסדר מסוים בעוד כוונתם האמתית היא שונה וקיימת אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין הרצון האמִתי. במקרה שכזה מאחר וההסכם אינו משקף את הרצון האמִתי, אין להסכם למראית עין תוקף. ראו ע"א 6295/95 בוחסריה ואח' נ' בוחסריה ואח', פד"י נ(1) 259, 261. במקרה כאן הנתבעת לא הסבירה או הבהירה מהו ההבדל ברצון ומדוע ההסכם הוא למראית עין. למעשה מעצם טענותיה כי ההסכם נחתם בכפייה, ניצול או עושק – יש לסתור את הטענה כי ההסכם הוא למראית עין. וראו גם כי הנטל להוכחת טענות מסוג זה, שנילווה להן על פי רוב סממן של חוסר ניקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה בראיות בעלות משקל ואמינות. ראו ע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן, מיום 3.2.2011 וגם פס"ד בוחסריה הנ"ל בעמוד 262.
- אשר לסעיף 18 – עושק, על מנת להוכיח את עילת העושק, יש להוכיח כי התקיימו 3 תנאים במצטבר: מצבו של העשוק מאפשר את העושק; הצד שכנגד ניצל את מצבו ובשל כך נחתם חוזה שתנאיו אינם סבירים. ראו ע"א 403/80 סאסי נ' נעימה קיקאון, פד"י ל"ו(1) 762, 767, שם, מפי השופט טירקל: "לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג 'הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים' (סוטה, ז, א',) לא די בהם". כפי שציינתי למעט טענה בעלמא דבר חשש מאלימות התובע, לא הובאה כל ראיה המעידה על חולשה נפשית או גופנית שיש בה כדי להסית את שיקול דעתה סטייה של ממש.
- במועד החתימה על ההסכם המאוחר, הצדדים חיו כידועים בציבור. חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 חל אך ורק על זוגות נשואים או כאלה שבכוונתם להינשא בתכוף לאחר שהגישו הסכם לאישורו של בית המשפט. כפועל יוצא, לצורך אכיפתו של ההסכם המאוחר אין צורך באישור בית משפט והוא תקף בין הצדדים ומחייבם, ככול הסכם בין צדדים. ראו עמ"ש (ת"א( 10690-10-14 ק.ב. נ' א. ה., סעיף 5(ד) לפסה"ד מיום 6.1.2016.
- עקרון חופש הצורה בחוזים בא לידי ביטוי בהוראות סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 הקובע כי :
חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".
יכול שייוצר הסכם או ישונו תנאיו או הוראותיו, על ידי התנהגות הצדדים או הסכמות בעל פה. לעניין זה ראו ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ פ"ד מו(4) בעמ' 40 וכן פרופ' ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 285-286, דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פ"ד נ(3) 573, 600.
- לאור זאת ומשאין חל על הצדדים חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, הרי שהצדדים היו חופשים להסכים את הסכמותיהם כפי שהוסכמו בכתב בהסכם המאוחר ואף ללא אישור ההסכם המאוחר על ידי ערכאה שיפוטית – ההסכם המאוחר בתוקפו ומחייב וניתן לאכפו.
- יוצא כי, ניתן לאכוף את ההסכם המאוחר, לרשום הערת אזהרה על הדירה להבטחת זכות התובע ויש לקבוע מהו מועד התשלום.
- ההסכם המאוחר אינו קובע מועד תשלום. הוסכם שם כי
"מוצהר ומוסכם בין הצדדים וא' מתחייבת בזאת כי בעת מכירתה של הדירה הרי שהיא תעביר לר', מתוך תמורת המכירה, 40% מתוך ערך מכירת הדירה או התמורה נטו לאחר ניכוי הוצאות המכירה".
מוצהר ומוסכם בזאת והצדדים מאשרים זאת כי הדירה בכללותה הינה בבעלותה ובחזקתה הבלעדיים של א' ווכי א' מתגוררת בדירה ואין היא חייבת לר' כל תשלום שהוא מכל מין וסוג שהוא בגין מגוריה בדירה, ואין לר' כל זכות מכל מין וסוג שהוא בדירה, פרט למה שיפורט בהסכם זה, דהיינו התחייבותה של א' לשלם לר' עבור השקעתו בדירה את התמורה המפורטת לעיל.
הצדדים מצהירים ומאשרים כי יש כוונה למכור את הדירה במחיר שווה לערך הדירה, גודלה, מצבה, בהערכת שמאי ולא פחות מסכום של 2,000,000 (שני מיליון) שקלים חדשים."
- סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע כי:
חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש.
- במקרה כאן בהסכם המאוחר הצהירו הצדדים כי ישנה כוונה למכור את הדירה. מאז חתימת ההסכם המאוחר חלפו למעלה מ-8 שנים . אין ספק שתקופה זו ארוכה בהרבה מזמן סביר.
בנסיבות העניין ובהתייחס לכך שהתובע הגיש תביעתו באפריל 2015, הנני סבורה כי יש להורות על אכיפת ההסכם המאוחר כך שעל הנתבעת יהא לשלם לתובע את חלקו על פי ההסכם המאוחר תוך 6 חודשים.
- תמ"ש 16458-07-15, תביעת האישה – בעניין זכות העמידה של התובעת לאור הטענה כי הזכות למחצית מכספי הפנסיה המעודכנת היא לשני ילדיהם הגדולים של הצדדים, הנני מקבלת את טענת הנתבעת כי עומדת לה זכות עמידה להגיש תביעתה. זכותה זו עומדת לה מכוח סעיף 38 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. ראו בהקשר זה ע"ר(נצ) 8795-12-12 ה.מ. נ' ע.ר. מיום 13.8.2013 עמוד 3 לפסה"ד של כבוד השופט גיוסי' סארי.
- תביעת הנתבעת היא לאכיפת סעיף 9 בהסכם המוקדם לגביו נאמר בפרוטוקול הדיון מיום 26.4.1999 כי בית הדין הרבני מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פסק דין.
סעיף 2 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 קובע:
(א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
- עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי בפרוטוקול לא נרשם שאישור ההסכם המוקדם שכותרתו "הסכם גירושין", נעשה מכוח סעיף 2 לחוק יחסי ממון כבני זוג, התשל"ג-1973. כל שנאמר שם הוא כי ביה"ד מאשר את הסכם הגירושין ונותן לו תוקף של פס"ד.
- בפסקי דין אין תשובה חד משמעית לשאלה האם אישור בהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 מהווה תנאי לתוקפו של הסכם ממון. קיימות גישות לכאן ולכאן, כל מקרה לנסיבותיו. יש הרואים באישור כהסכם ממון תנאי לתוקפו ויש הרואים באישור "רובד" שנוסף להסכמות. בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 לפסה"ד מיום 11.06.2006.
- כך או כך למחלוקת בשאלה האם אישור על פי סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון הוא תנאי לתוקפו של הסכם ממון אין רלוונטיות במקרה כאן. ואבהיר, במקרה כאן, הצדדים כאן מסכימים ההסכם המוקדם תקף וממילא ניתן להסכם תוקף של פסק דין וככזה – הוא מחייבם. המחלוקת בין הצדדים כאן היא שונה; עניינה, של המחלוקת, בשאלה כיצד ניתן לשנות מהוראות ההסכם המוקדם - אם ההסכם אושר כהסכם ממון, שינוי הוראותיו מחייב אישור ערכאה שיפוטית, ואם מדובר בהסכם שלא אושר כהסכם ממון שינוי הוראותיו אינו מחייב אישור ערכאה שיפוטית – ואז גוברות הוראות ההסכם המאוחר.
- במחלוקת זו מצאתי לקבל עמדת הנתבעת. ולהלן נימוקי:
- ההסכם המוקדם הוא הסכם ממון ואינו הסכם "סתם". לשון ההסכם המוקדם מצביעה על כך שכוונת הצדדים הייתה לחתום על הסכם יחסי ממון. בחינה מהותית של סעיפי ההסכם והוראותיו מסווגת את ההסכם כהסכם ממון שנועד ליישם איזון משאבים בין בני זוג. כך למשל בסעיף 6 נכתב במפורש כי "...וברצון הצדדים להסדיר ביניהם את ענייני הרכוש המשותף וחלוקתו בעקבות הגט", היינו איזון משאבים על פי ההסכמות בהסכם.
- לשון ההסכם המוקדם כאן אינה נזקקת לפרשנות, ההסכם הוא הסכם ממון גם אם לא נרשם בפרוטוקול בית הדין הרבני כי ההסכם המוקדם מאושר מכוח סעיף 2 לחוק יחסי ממון. בע"א 169/83 שי נ' שי פד"י לט (3) 776, 783 נאמר:
"סיכומה של השקפתי הוא שהמבחן אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו "הסכם ממון" יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני-אדם - לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קנין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות - בפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו".
- נפסק כי מקום שאומד דעת הצדדים משתמע מפורשות מלשון ההסכם, תינתן בכורה ללשון ההסכם (חזקת הבכורה) ורק מקום בו אומד דעת הצדדים אינו משתמע מפורשות מלשון ההסכם, יש לבחון את המשתמע מההסכם ונסיבות העניין, ורק מקום בו ניתן ללמוד מהנסיבות שהלשון אינה פשוטה או ברורה, וניתן לפרשה בדרך אחרת, נסתרת חזקת הבכורה של לשון ההסכם. ראו בעניין זה רע"א 3961/10 מל"ל נ' סהר חברה לביטוח בע"מ סה (2) 563, פסקה 26, 28 לפסה"ד; רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח נ' עמוסי מיום 05.07.12; ע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר ברוך בינר מיום 27.03.12.
- מה גם שכאן הצדדים בהסכם המוקדם הסכם ממון ולכן כיום הם מושתקים מלטעון אחרת. ראו בהקשר זה ע"א 151/85 רודן נ' רודן, לט (3) 186.
- לאור האמור הרי שיש לראות באישור בית הדין הרבני כאישור מכוח סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג -1973 וכפועל יוצא, שינוי ההסכם המוקדם מחייב אישור ערכאה שיפוטית. בהעדר אישור לא גובר ההסכם המאוחר על ההסכם המוקדם – בכל הנוגע לאיזון המשאבים ועומדת לנתבעת הזכות לדרוש אכיפתו בעתירתה.
- יוּער כי גם הסכם ממון שלא אושר עומדת לצדדים הזכות לאכפו אם נקבע שהוא תקף ללא אישורו. ראו בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית מיום 3.7.2012:
אולם, אין זהו סוף פסוק. קיומו של הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון לחוד, ותוקפו של "סתם" הסכם כתוב בין בני זוג לחוד. כפי שנפסק בבג"ץ 10605/02 יפה גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 529 (להלן: עניין גמליאל):"ההסכם שנקשר בין בני הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון", כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5(א)(3) לחוק, וניתן לאוכפו". גישה זו נשענת על פסיקה קודמת אשר הובאה שם: אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין "הסכם ממון" –או בהעדרו, המלא או החלקי.. לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עיסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי" (בע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד לט(3) 776)."
לסיכום:
- שתי התביעות מתקבלות.
במטרה להביא לפתרון סופי יעיל וצודק, ומתוקף סמכותי בחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995, בין היתר סעיפים 7+8, הנני מורה על אכיפת התחייבויות הצדדים זה כלפי זה בדרך של קיזוז כדלקמן:
א. התובע רשאי לרשום הערת אזהרה על זכויות הנתבעת בדירה וזאת להבטחת זכויותיו על פי ההסכם המאוחר.
ב. הנתבעת תודיע תוך 30 יום באם היא מבקשת להוציא את הדירה למכירה לצד ג' ממוכר ברצון לקונה ברצון או שהיא מבקשת לשלם לתובע את החזר השקעתו על פי חוות דעת שמאי שיקבע את שווי הדירה. ככול שהנתבעת תבקש לשלם על פי חוות דעת השמאי, הנני מרחיבה את סמכות המומחה שמונה לקבוע את שווי הדירה ולהגיש חוות דעתו תוך 45 יום לאחר מכן.
ג. תוך 6 חודשים מהיום, הנתבעת תשלם לתובע סכום השווה ל-40% משווי הדירה או 40% מהתמורה שתתקבל מצד ג' לאחר הפחתת הוצאות המכירה. במקרה של מכר לצד ג' חישוב חלקו של התובע לא יפחת מחישוב לפי תמורה בסך של 2,000,000 ₪ ליום התביעה, בניכוי הוצאות המכירה
ד. מהתשלום אותו חבה הנתבעת לתובע, יקוזזו הסכומים להם התחייב התובע על פי סעיף 9 להסכם המוקדם ועל פי חוות דעת המומחה מר ירון ואקנין. הצדדים רשאים לפנות למומחה ולהסמיכו לעדכן את חוות דעתו הן אשר לסכום המהוון ליום פסה"ד והן לאופציה מהוונת אחת סופית.
ה. ככול שתיוותר יתרה לתשלום של התובע בהתאם להוראות סעיף 9 להסכם המוקדם, התשלום ישולם החל מעוד 6 חודשים.
ו. תוך 45 יום, הצדדים יגישו לחתימתי צווים המופנים למומחים ופסיקתות אשר ינוסחו בהסכמה על ידי ב"כ הצדדים. בהעדר הבנות אודות הנוסח יוגש הנוסח המבוקש בצירוף עמדת הצד שכנגד לנוסח המבוקש.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, י"ב אלול תשע"ח, 23 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.