סומך ואח' נ' באבא ואח'

לפניי תביעה במסגרתה התבקש בית המשפט לקבוע בדבר קיומו או אי קיומו של הסכם חלוקת חזקה ושימוש ברכוש משותף.

המדובר בבית משותף בן שתי קומות המורכב מארבע דירות והידוע כגוש 6179 חלקה 84 (להלן: "הבית המשותף"), כאשר בצד המזרחי מצויות שתי דירות זו מעל זו ובצד המערבי מצויות שתי דירות זו מעל זו.

תיאור הצדדים

התובעת 1, לבנת סומך, היא בעלת הזכויות בדירה המצויה בקומה השנייה בחלק המזרחי של הבית המשותף (תת חלקה 4). אותה רכשה במרץ 2010. התובעים 2 ו-3 חיים ועליזה סומך, הם הוריה של התובעת 1 ולטובתם רשומה הערת אזהרה על הדירה (להלן: "דירת סומך").

הנתבעת 1 הגב' רחל באבא היא בעלת הזכויות בדירה המצויה בקומה הראשונה בחלק המזרחי של הבית המשותף (תת חלקה 2), מתחת לדירת התובעים (להלן: "דירת באבא").

הנתבעים 2 ו-3 חנה ומאיר קצב, הינם בעלי זכויות בדירה המצויה בקומה הראשונה של החלק המערבי בבית המשותף (תת חלקה 1) (להלן: "דירת קצב").

הנתבעים 4 ו-5, אריק וענת מירון, הם בעלי זכויות בדירה המצויה בקומה השנייה של החלק המערבי בבית המשותף (תת חלקה 3) (להלן: "דירת מירון"). דירה זו מצויה מעל דירת קצב.

הסעדים המבוקשים

התובעים ביקשו כי בית המשפט יתן את הסעדים הבאים:

א. לקבוע להורות ולהצהיר כי הסכם חלוקת החזקה והשימוש בפועל ברכוש המשותף בבית המשותף, במועד בו רכשה התובעת 1 את דירתה, תקף ומחייב את הנתבעים וכי לתובעים יש זכויות שימוש וחזקה ייחודית בחניה של החצר ובגג ביתם של התובעים וכפועל יוצא מכך להורות לרשם המקרקעין לרשום את פסק הדין ההצהרתי שיינתן בפנקס הבתים המשותפים כהערה לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין.

ב. ליתן צו האוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם להיכנס ו/או להשתמש ו/או להחזיק בחלק שיוחד לתובעים, בחצר ובחניה המשויכת, וכן לצוות עליהם להימנע מלגרום כל הפרעה או הגבלה בשימוש או חסימה בכניסה וביציאה לבית התובעים ולחניה.

ג. לחילופין, להצהיר כי כלל הרכוש המשותף בבניין לרבות כל החצר המקיפה אותו מכל עבריו הוא רכוש משותף לכלל הדיירים בבניין וכלל הדיירים רשאים לעשות שימוש ברכוש המשותף הכולל.

ד. לשם כך, התבקש בית המשפט ליתן צו עשה לכל אחד מן הנתבעים ביחד ולחוד להפסיק כל שימוש והחזקה פרטיים ברכוש המשותף הכולל ולהסיר על חשבונם כל בנייה ו/או נטיעה ו/או גדרות ו/או שערים וכל הגבלה אחרת אשר תמנע מכלל הדיירים להשתמש ברכוש המשותף.

טענות התובעים הרלוונטיות בתמצית 

התובעים טענו כי התובעת 1 היא בעלת הזכויות וכי הוריה, התובעים 2 ו-3, הם אלה שעושים שימוש בפועל בדירה. הדירה נרכשה על ידי התובעת 1 מה"ה שושן רוני ודורית טורנטו (להלן: "המוכרים").

התובעים טענו כי מזה עשרות שנים חילקו הדיירים ביניהם את החזקה והשימוש ברכוש המשותף המצוי סביב הבית המשותף כדלקמן:

דיירי הקומה התחתונה בחלק המערבי, בני הזוג קצב, קיבלו לחזקתם ושימושם הבלעדי את חצר הבית הפונה לחזית הבית המשותף, קרי לכיוון רחוב אלוף דוד וכן כרבע מהחצר הפונה לעורף הבניין הצמודה לדירתם. למיטב ידיעתם, מצב זה קיים בשטח מזה שנים רבות.

דיירי הקומה העליונה בחלק המערבי, בני הזוג מירון, קיבלו לחזקתם ושימושם הבלעדי כרבע מן החצר האחורית והם עושים בחלק זה שימוש וחזקה בלעדיים. בין היתר, רוצף שטח זה על ידי בני הזוג מירון ומוצב שם מחסן השייך להם וכן חפצים שונים. בנוסף, קיבלו בני הזוג מירון חזקה ייחודית בגג הבית המשותף בחלק המצוי מעל דירתם. למיטב ידיעת התובעים, מצב זה קיים בשטח מזה שנים רבות.

דיירת הקומה התחתונה בחלק המזרחי, גברת באבא (מתחת לדירת התובעים) קיבלה לשימושה כרבע מן החצר האחורית והיא עושה בחלק זה חזקה ושימוש בלעדיים באופן שבו השטח אשר נמסר לשירותה גודר ותוחם. מצב זה היה קיים בשטח למיטב ידיעת התובעים מזה שנים רבות ואף ביום בו רכשה התובעת 1 את דירתה.

לטענתם, עובר למועד בו רכשה התובעת 1 את הדירה, קיבלו מוכרי הדירה לשימושם וחזקתם הבלעדית כרבע מן החצר האחורית, את המשטח המרוצף בקדמת הבית המשותף אשר שימש כחניה לדירת התובעים וכן חלק מן השביל המוביל לחלקם של התובעים בחצר האחורית שגודר ותוחם.

החלוקה האמורה לא הועלתה על הכתב ולא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין, אולם הדבר לא פגע בחלוקה שהייתה מוסכמת וקיימת בין בעלי הדירות בבית המשותף לאורך כל השנים והלכה למעשה נהגו כל הצדדים על פי הסכם זה. גם כל מי שהיה מבקר בבית המשותף, היה מסוגל לראות חלוקה זו במו עיניו בקלות. חלוקה זו לא רק שניכרת בשטח הבניין המשותף עד היום, אלא שדיירי הבית המשותף והמוכרים הודו בפני התובע 2 כי חלוקה זו קיימת מזה שנים רבות וכך נהגו דיירי הבית המשותף.

עדות נוספת לחלוקה זו ניתן למצוא בהתנהלות בני הזוג קצב אשר גידרו את החצר המצויה בקדמת ביתם וכן את החצר האחורית, בהתנהלות בני הזוג מירון אשר גידרו את החצר האחורית ועושים בחלקם שימוש בלעדי ואף בהתנהלות גב' באבא באמצעות בנה מר גולן אשר הרחיבה את ביתה על חשבון הרכוש המשותף בחצר האחורית ועושה שימוש ייחודי בפועל בחלק המיועד לה בחלק האחורי. כך אף נהגו המוכרים של דירת התובעים אשר החנו את רכבם בקדמת הבניין בחניה שהוקמה שם, עשו שימוש ייחודי בחלק שיועד להם בחצר האחורית באמצעות נטיעת עצים וכן בגג ביתם.

ביום 2.1.2014 הגישה גב' באבא באמצעות בנה מר גולן בקשה לתיקון היתר בנייה מתוקן מעיריית רמת גן בה ביקשה, בניגוד להסכם השיתוף, לגדר את החניה אשר ברשות התובעים, לקבוע שער אשר ימנע מן התובעים להגיע לחניה זו ואף ימנע מהם להגיע לחלקם בחצר האחורית וכן לרצף חלק מן החצר האחורית, כך שבפועל ריצוף זה יוביל ישירות לביתה. לבקשתה לא צורפו חתימות של 75% מבעלי הזכויות בבניין אלא של בני הזוג קצב בלבד.

ביום 16.1.2014הוגשה התנגדות מטעם התובעים לבקשה של גב' באבא. אם לא די בכך, גב' באבא החלה באמצעות מר גולן לטעון כי יש לשייך את החניה, את החצר האחורית והשביל המוביל לדירתה לרכוש המשותף לכלל הדיירים. טענות אלה מנוגדות להסכם השיתוף ומצביעות על חוסר תום ליבה של גב' באבא או מי מטעמה. זאת, מאחר שמחד גיסא יש לה שימוש וחזקה ייחודיים בפועל בחצר האחורית הנמצאת בסמוך לדירתה עליה בנו בפועל ומאידך גיסא, היא טוענת כי החלק האחר המצוי בחזקתם של התובעים, מהווה רכוש משותף עליו היא מבקשת לבנות ולחסום את התובעים משימוש בו. זאת, תוך שהיא מנסה הלכה למעשה לנכס את אותו רכוש לדירתה באמצעות הקמת גדרות וריצוף. בעקבות כך ולאחר ניסיונות להגיע להסדר עם גב' באבא או מי מטעמה נאלצו התובעים להגיש את התביעה.

התובעים טענו כי אין בהעדר הרישום לפי הוראות חוק המקרקעין כדי לשלול מהצדדים לפעול לפי הוראות ההסכם והוא מחייב את הצדדים ומי שבא במקומם ובפרט את הנתבעים שהם הצדדים המקוריים לאותו הסכם שיתוף. קצב ומירון המתגוררים בחלק המערבי של הבית המשותף ואשר לדירותיהם מוצמדים חלקים מהרכוש המשותף המצויים בחלק המערבי של הבית, מנועים ומושתקים מלטעון כנגד ההסכם עליו ידעו לאור הבנוי בשטח המזרחי בבית המשותף. כאמור לעיל, גם ביניהם יש הסכם חלוקת שימוש דומה לגבי הרכוש המשותף המצוי בצדו המערבי של הבית המשותף.

עוד טענו התובעים, כי ככל שהנתבעים יכחישו את קיומו של הסכם השיתוף וככל שבית המשפט הנכבד יקבל גרסה מופרכת זו על אף הראיות הקיימות בשטח הבית המשותף, על בית המשפט להצהיר כי כלל הרכוש המשותף שייך לכל דיירי הבניין וזאת בהתאם להוראות חוק המקרקעין והתקנון המצוי. כפועל יוצא מכך, התבקש בית המשפט ליתן צו עשה אשר יורה לכל אחד מהנתבעים ביחד ולחוד להפסיק כל שימוש והחזקה פרטיים ברכוש המשותף הכולל ולהסיר על חשבונם כל בניה ו/או נטיעה, ו/או גדרות, ו/או שערים וכל הגבלה אחרת אשר תימנע מכלל הדיירים להשתמש ברכוש המשותף.

טענות הנתבעת 1, גב' באבא, הרלוונטיות בתמצית:

הנתבעת 1 טענה כי התביעה היא אך כלי בידי התובעים לנסות ולקבל את הסכמת שאר דיירי הבניין לעשות שימוש בשטח המרוצף בקדמת הבניין בחלק המזרחי כחניה פרטית עבורם. לצורך כך, העמידו התובעים תילי תילים של סיפורים והשמצות וגרמו לה נזק. בעקבות פעולתם ניתן נגדה ניתן צו מניעה המונע ממנה לבצע דיספוזיציה בנכס, כך שהוגבלה אפשרות הגישה והניוד שלה לדירתה.

התובעים הם דיירים חדשים בבניין אליו עברו כשלוש שנים לפני הגשת התביעה. טרם בואם לבית המשותף, לא הייתה כל בעיה ו/או טענה ולא היו הליכים משפטיים בין הצדדים. התובעים נאחזים בהסכם שלא היו צד לו ואין להם כל ידיעה אישית לגביו אלא מסיפורי מעשיות.

הנתבעת 1 התנגדה לכל הליך או בקשה או צו אשר יגביל את כלל דיירי הבית המשותף מלעשות שימוש בחלקי הבית המשותף הן בשטח האדמה הצמוד לבית והן בשטח הגג המשותף אשר נכון להיום נתפס שלא כדין על ידי התובעים. לטענתה, אין כל הסכם, לא בכתב ולא בפועל, המחלק את הרכוש המשותף בין בעלי הדירות. הרכוש המשותף הוא נחלת הכלל ואין לאיש כל בעלות ו/או זכות שימוש בחלקי הבית המשותף למעט זכות לשימוש סביר ומותר על פי החוק. הנתבעת 1 הבהירה כי שטח החצר אשר היה מרוצף בעבר בחזית הבניין מעולם לא שימש כחניה. התובעים החליטו לעשות מעשה ולספח אליהם את המשטח המרוצף כחניה. התיאור של התובעים בדבר הצמדת חלקים לכל אחת מהדירות ובפרט הניסיון לייחס הצמדה לדירת התובעים של שטח החצר המרוצפת אינו אמת ונועד לשמש מסך עשן לרצונם לסיפוח החניה. הרחבת הדירה של הנתבעת 1 נעשתה בדיוק כפי שדירת התובעים הורחבה. לכל דייר קיימת אפשרות חוקית להרחיב את דירתו וכך נעשה.

הנתבעת 1 הפנתה את תשומת לב בית המשפט לכך שהתובעים נדחו בוועדה המקומית אשר אסרה עליהם לעשות שימוש בשטח הקדמי לטובת חניה. שביל הגישה המרוצף שהנתבעת 1 ביקשה להקים נועד להקל על גישתה לדלת ביתה והוא מהווה שימוש סביר ביותר בבית המשותף ובכל מקרה נועד לשרת את כלל דייריו. הנתבעת 1 אף שלחה מכתב לתובעים ולדיירים ממנו ברור כי לא היה בכוונתה לסגור או לנכס לעצמה כל שטח מהרכוש המשותף והצהרה זו ניתנה גם בפני המפקח על הבתים המשותפים. למשפחת קצב יש את אותו שביל גישה לדלת דירתם. בידי הנתבעת 1 הייתה קיימת הסכמה של 75% מהדיירים לביצוע המבוקש על ידה ברכוש המשותף.

המצב המשפטי הקיים בשטח אינו מצריך הצהרה. הרכוש המשותף הוא נחלת הכלל. זוהי קביעת המחוקק ואין צורך להוסיף עליה. דיירי הבית המשותף יכולים להסכים על כל שימוש סביר בשטח המשותף וכך עשו מבלי להקנות לכל צד שהוא זכויות קנייניות או זכויות בלתי הדירות.

טענות הנתבעים 2 ו-3 - קצב

הנתבעים 2 ו-3 טענו להעדר יריבות כלשהי בינם לבין התובעים 2 ו-3 אשר אינם בעלי זכויות במקרקעין. הערת האזהרה שרשומה לטובתם מקורה במערכת יחסים פנימית בינם לבין התובעת 1 ואין בה להשליך על זכויותיהם במקרקעין.

עוד טענו כי הצגת החלוקה והשימוש בפועל על ידי התובעים אינה מדויקת כלל ועיקר. לטענתם, אכן התקיים לאורך השנים ולפחות מתחילת שנות השבעים עת רכשו הנתבעים את הזכויות בדירת המגורים בה הם מתגוררים כיום, הסכם שימוש וחלוקת חזקה אך תוכנו שונה מהמתואר בכתב התביעה. לדבריהם, בין השכנים בוצעה חלוקה בעין של שטחי הגינה בחצר האחורית, בצדי הבניין ובחזית. דירות הקומה התחתונה קיבלו את השטח בחזית ובצדי הבניין הצמוד לדירותיהם וחלק מוגדר ומגודר בחצר האחורית. לא בוצעה מעולם חלוקה או הקצאה של הגג למי מהצדדים ולא בוצעה חלוקה של אחוזי הבנייה הצמודה למקרקעין.

אין בנטען בכתב התביעה להכשיר הרחבת דירות שנעשתה שלא כדין ולא "דירה" היא שקיבלה זכויות שימוש וחזקה במקרקעין מאחר שלא הייתה הצמדה של זכויות אלה בפועל על אף שבעלי הזכויות בדירות כך נהגו, אלא בעלי הזכויות והחכירה בדירה הם שקיבלו את זכויות השימוש והחזקה האמורות. על פי ומכוח ההסכמה הקיימת ומתקיימת בעל פה בין בעלי הדירות המקוריים ממועד רכישת הזכויות במקרקעין על ידם, עושים קצב שימוש בלעדי בחלק מהרכוש המשותף המצוי בחצר כפי שעושים שימוש בלעדי בעלי דירות אחרים בחלקים אחרים מהחצר. הם הכחישו כי בני הזוג מירון קיבלו לשימושם חזקה ייחודית בגג. הם גם הכחישו כי התובעת 1 או קודמיה עשו שימוש בחלק החצר הקדמית המצוי תחת דירת התובעת 1 לצרכי חניה וככל שכך נעשה, הרי שהדבר עומד בניגוד להסכמה ובניגוד לשימושים המותרים על פי דין. הם הכחישו כי מאן דהוא קיבל חזקה או זכות שימוש בלעדיות בחלקים שאינם בחצר. עוד הוכחש כי הייתה חלוקה סדורה של אופן ניצול זכויות הבנייה במקרקעין.

הם טענו שכלל הנספחים שנכללו בנספח 7 לכתב התביעה (הודעה על הגשת בקשת בניה שהגישה הנתבעת 1) שכלל את חתימותיהם, לא הוצגו בפניהם והם לא הבינו את פשר חתימתם על גבי המסמכים. הנתבע 3 בן 87, סובל מבעיות בריאות קשות ומאושפז תקופות ארוכות בבית חולים והנתבעת 2 בת 72 סועדת אותו ומטפלת בו. שניהם אינם בעלי השכלה אשר מאפשרת להם לדעת ולהבין פשר המסמכים, לא כל שכן בעתות לחץ ומצוקה. הם טענו כי ההסכם שקיים הוא אך ורק ביחס לחלוקת החצר המתקיימת כיום ועל התובעים היה להעלות את תיאור החלוקה על תשריט באמצעות מודד.

הם הכחישו כי הסכם השימוש והחלוקה המתקיים בחלקו המזרחי של המבנה זהה לזה המתקיים בחלקו המערבי. הם גם הכחישו שידעו אודות השימוש אשר נעשה על ידי מאן דהוא בגגות הבית המשותף. לסיכום, התובענה נשענת על בסיס טענה לקיומו של הסכם בעל פה לשימוש וחזקה בלעדיים בחלקים ספציפיים במקרקעין אותו בחרו התובעים (שרכשו את הנכס 4 שנים קודם לכן) להציג בצורה מעוותת ומסולפת. התובעים מנסים להציג את הסכם השיתוף בצורה המטיבה ומעשירה אותם על חשבון בעלי זכויות המקרקעין האחרים. זאת, במקום לאמץ את ההסכמות השוררות למעלה מ-40 שנה.

טענות הנתבעים 4 ו-5 –מירון

הנתבעים 4 ו-5 טענו כי אין ביניהם לבין התובעים דבר וחצי דבר ולכן סברו בתחילת הדרך שאין מקום להגיש כתב הגנה מטעמם. רק לאור החלטת בית המשפט כי עליהם להגיש כתב הגנה, הוגש זה. לטענתם, התביעה כולה משמשת עלי תאנה למחלוקת הקיימת בין התובעים לבין הנתבעת 1 באשר למקום החניה. הא ותו לא. במשך שנים ארוכות ניהלו הצדדים או קודמיהם יחסי שכנות נאים. יחסי השכנות והשימוש בשטחים המשותפים לא עלו מעולם על כתב, לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ולא באו לידי ביטוי בהסכמי מכר באמצעותם רכשו חלק מהצדדים את דירותיהם לרבות הסכם רכישת דירת הנתבעים 4 ו-5.

התובעים רכשו את דירתם רק במרץ 2010 כאשר הנתבעים כולם מתגוררים בבניין שנים רבות קודם לכן. בחודשים האחרונים התגלעה מחלוקת בין התובעים לבין הנתבעת 1 ובנה אשר נסובה בעיקר על אופן השימוש בקרקע שבקדמת הבניין. המחלוקת החלה בהגשת בקשה להיתר בנייה לעיריית רמת גן על ידי נתבעת 1 ובהתנגדות לבקשה אשר הוגשה על ידי התובעים והביאה למחול שדים שסופו בהגשת התביעה. לטענתם, למיטב ידיעתם, בין הצדדים לא היה כל הסכם שיתוף. הנתבעים לא חתמו על הסכם שיתוף מעין זה וכאשר הם רכשו את דירתם לא צורף להסכם הרכישה כל הסכם שיתוף. במסגרת הסכם הרכישה גם לא הוזכר קיומו של הסכם שיתוף. משכך הם פני הדברים, יש לדחות על הסף את טענת התובעים כי קיים הסכם שיתוף המחייב את הנתבעים כולם וכי יש להם זכויות חזקה בחניה. בד בבד יש לדחות את הסעדים החלופיים. במשך השנים, אכן נוצר נוהג בין השכנים באשר לאופן השימוש בבניין על חלקיו המשותפים. יחד עם זאת, נוהג זה מעולם לא גובש באופן מסודר בין הצדדים ומעולם לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, במוסדות התכנון או בעיריית רמת גן.

המשטח המרוצף בקדמת הבניין מעולם לא שימש לחניה. אם אכן הייתה חניה, היו התובעים מצרפים ראיות לכך לרבות תמונות ותצהירי מוכרים.

אשר לבקשה שהגישה הנתבעת 1 לעיריית רמת גן לתיקון היתר בנייה, הפרשנות שנותנים התובעים לסיבת הבקשה מוכחשת מחוסר ידיעה. הנתבעים לא חתמו על הבקשה ומאידך גם לא התנגדו לה. אם היה יסוד לטענה בדבר קיומו של הסכם שיתוף, ניתן היה להניח כי הצדדים או קודמיהם היו פועלים לשם מתן תוקף מחייב להסכם. העובדה שבעלי הזכויות לא פעלו משך עשרות שנים וההסכם לא נרשם אצל רשם המקרקעין מעידה כי לא קיים הסכם כאמור. מכל מקום, על מנת שבית המשפט יעניק להסכם השיתוף תוקף, יש לקבל את אישור המפקח על רישום המקרקעין כי החלוקה תואמת את הוראות התכנון והבנייה. במקרה דנן, לא רק שלא הוצג אישור כאמור, אלא אף לא הייתה פנייה שכזו. לפיכך, דין התביעה להידחות.

אשר לסעד החלופי, חוק המקרקעין מדבר בעד עצמו ואין זה מתפקידו של בית המשפט להצהיר כי כלל הרכוש המשותף שייך לכלל דיירי הבניין. אין גם מקום ליתן צו עשה שיורה לכל אחד מהנתבעים להסיר על חשבונו כל בנייה. ככל שלתובעים יש טענות או תביעות באשר לבנייה הקיימת ברכוש המשותף, עליהם לפנות לערכאות הרלוונטיות לרבות אגף הפיקוח על הבנייה בעיריית רמת גן והמפקח על הבתים המשותפים.

כללי

במסגרת ההליכים המשפטיים הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני שאסר על הנתבעת 1 או מי מטעמה לעשות כל שינוי ברכוש המשותף של הבניין לרבות בנייה ברכוש המשותף, גידור וריצוף וזאת עד למתן פסק דין בתובענה. בהחלטה מפורטת שניתנה ביום 13.2.2014 על ידי כב' השופט צימרמן ניתן צו כמבוקש.

במהלך ניהול ההליכים הלך מר מאיר קצב ז"ל לבית עולמו. בהתאם לצו קיום צוואה, הנתבעת 2 ירשה לבדה את המנוח ולפיכך התביעה נגדו נמחקה והנתבעת 2 באה כנתבעת במקומו.

בעקבות העברת הזכויות בדירת מירון אל הנתבעת 5 ולאור הסכמת התובעים והנתבעת 5 הוריתי על מחיקת הנתבע 4 מכתב התביעה.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע 2 מר חיים סומך. מטעם הנתבעת 1 הוגש תצהיר של בנה מר אהרון גולן. מטעם הנתבעת 3 הוגש תצהירה ותצהירה של בתה גב' נאווה סולן סטיוארט. מטעם נתבעת 5 הוגש תצהירה.

בדיוני ההוכחות שהתקיימו נחקרו המצהירים על תצהיריהם. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה בעיקרה.

העדר יריבות עם התובעים 2 ו-3

כפי שטענו התובעים בכתב התביעה, בעלת הזכות הקניינית בדירה היא בתם התובעת 1 והתובעים 2ו-3 עושים שימוש בנכס כאשר לטובתם רשומה הערת אזהרה בלבד.

מהותה של התביעה כי בית המשפט יקבע קיומו של הסכם שיתוף בין בעלי הזכויות בנכס בכל הקשור לזכויות השימוש בחלקיו השונים. סעיף 27 לחוק המקרקעין קובע כי "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם". סעיף 29 אותו חוק מגדיר הסכם שיתוף כ"הסכם בין השותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין". מאחר שהתובעים 2-3 אינם בעלי הזכויות כאמור, הרי שאין הם מהווים שותפים במקרקעין ולפיכך אינם בעלי דין רלוונטיים לצורך הכרה בקיומו של הסכם שיתוף כטענתם. לפיכך דינה של התביעה, ככל שהיא נוגעת לסעד זה להידחות.

מטרת התובעים בהגשת התביעה

מהעדויות ומחומר הראיות שוכנעתי כי מטרת התובעים בהגשת התביעה הייתה לקבוע כי המשטח המרוצף בחלק המזרחי של הבניין המצוי בחזית דירתם, המהווה חלק מהבית המשותף, ישמש כחניה עבורם. שוכנעתי כי אם עניין זה היה בא על פתרונו כרצון התובעים, תובענה זו לא הייתה באה לעולם.

בכתבי הטענות שהגישו כמו גם במסגרת עדויותיהם בתצהיר, טענו והצהירו הנתבעים כולם כי הסיבה היחידה להגשת התביעה היא עניין החניה.

מר גולן, בנה של הנתבעת 1 טען במפורש בתצהירו כדלקמן: "כל מטרתה של התביעה נועדה לכפות על הנתבעים חניה בחזית הבית. חניה פרטית לתובע על חשבון השטח המשותף שך (הטעות במקור) כלל דיירי הבניין המשותף. אין בתביעה ו/או בטענות התובע דבר וחצי דבר לעניין החצר או הגג המשותפים. כל רצונו של התובע הוא בחניה על חשבון שאר דיירי הבניין" (ראו סעיף ט' לתצהיר).

מהעדויות עלה כי על מנת להשיג את מבוקשם גררו התובעים לתוך ההליכים המשפטיים גם את יתר בעלי הזכויות בנכס אשר מתגוררים בחלק המערבי של הנכס (קצב ומירון) תוך שהם עותרים לשינוי המצב הקיים מזה שנים רבות ובלבד שמבוקשם יינתן להם. הטיבה לתאר עניין זה הנתבעת 5 בסעיף 2 לתצהירה כדלקמן: "תביעת התובעים הינה תביעה שכל מטרתה להפר את שלוותם ומנוחתם של השכנים, ולגרור אותם להליכים משפטיים מיותרים. אציין כי בשל רצונם של התובעים לקבל חניה בשטח הרכוש המשותף, נגררתי גם אני לתביעה זו, בעל כורחי ונגד רצוני".

התובע אישר למעשה בחקירתו נגדית את מרכזיותה של בעיית החניה:

"ש. מה שבעצם מפריע לך זה נושא החניה, נכון?

ת. לגמרי. החניה והחלוקה של הרכוש המשותף בחצר האחורית" (עמוד 21 לפרוטוקול שורות 20-21).

ובהמשך: "אם לא הייתי רואה שיש חניה לא הייתי קונה את הנכס" (עמוד 30 לפרוטוקול שורות 7-8 וראו גם ההמשך בשורות 9-13).

מעדותו של התובע בחקירתו הנגדית עלה כי התובעים הציגו מידע חלקי וחסר לגבי הליכים קודמים שניהלו בגין אותה חניה. התברר כי עובר להליכים המשפטיים שננקטו במסגרת התיק דנן התנהלו הליכים בפני המפקחת על המקרקעין במסגרתם הוגשה תביעה על ידי התובעים 1ו-2 נגד הנתבעת 1 ובנה אהרון גולן. מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 22.12.2013 אצל כב' המפקחת עולה כי נושא המשטח המרוצף אשר התובעים ביקשו כי ישמש חניה עבורם נדון שם (ראו עמודים 3 ו-4 לפרוטוקול הדיון בפני המפקחת - נ1/2). בהחלטתה בעניין המשטח המרוצף כתבה המפקחת כדלקמן:

"2.אשר למשטח המרוצף, בתשריט שהוצג על ידי הנתבע – נ/1- מסומן משטח מרוצף קים, אשר לא נהיר מה ייעודו, בפרט לאור העובדה, שמדובר בשטח מרוצף הקיים לכאורה ברכוש המשותף.

3.לפיכך, טרם מתן החלטה בעניין זה ימציא התובע עמדת ועדת התכנון והבנייה או מי מטעמם, לעניין מעמדו התכנוני של המשטח המרוצף והאם אכן כטענת התובע מבלי לרצף את המשטח שהריצוף בו כבר אינו קיים, לא יינתן טופס 4. הודעת התובע תומצא בתוך 21 ימים".

על מנת להסיר כל ספק, יובהר כי המשטח המרוצף בהחלטת כב' המפקחת הינו השטח אשר התובעים ביקשו כי ישמש כחניה עבורם. התובע אישר זאת בחקירתו הנגדית לפניי (ראו עמוד 27 לפרוטוקול שורות 23-27).

לאחר החלטה זו הגישו התובעים ביום 12.1.2014 בקשה למחיקת התובענה שהגישו למפקחת וזו נמחקה (ראו נ1 /3). 16 ימים לאחר מכן הוגשה התביעה כאן. התובע לא גילה בתצהירו את דבר קיומו של הליך זה שנוהל בפני המפקחת והחלטתה שהובאה לעיל.

לסיכום עניין זה, שוכנעתי כי מטרת התובעים בנקיטת ההליכים בתיק דנן הייתה שהמשטח המרוצף הנמצא בחזית המזרחית של הבית המשותף ישמש כחניה עבור דירתם. זאת, לאור המחלוקת שנתגלעה בעניין זה בינם לבין בנה של הנתבעת 1. הא ותו לא. אם מבוקשם זה היה ניתן להם במסגרת ההליכים האחרים שהתנהלו בין הצדדים לא הייתה מוגשת תובענה זו ומשפחות קצב ומירון המתגוררות בחלק המערבי של המבנה לא היו נגררות להליכים אלה.

התובע בתצהירו הסתיר כי נדחתה בקשתו למתן היתר לחניה

זאת ועוד, מאופן הצגת העובדות והשתלשלות העניינים שקדמה להגשת התביעה כפי שהוצגה על ידי התובעים נוצר הרושם כי הושמט מידע חיוני במתכוון. כך, למשל, השמטת ההליכים שהתנהלו בפני המפקחת בעניין החניה כפי שתואר לעיל.

בנוסף, מתצהירו של התובע ניכר הרושם כאילו העירייה נתנה היתר לשימוש במשטח המרוצף כחניה וכי משפחות קצב ומירון הסכימו לכך. בסעיף 17 לתצהיר העיד התובע כדלקמן: "ברצוני לציין כי בבקשה להיתר שהגשתי לעירייה, ביום 5.7.10 (מספר 2010390) מופיעה החניה המדוברת במפה הטופוגרפית אשר מהווה חלק מהבקשה להיתר. ה"ה קצב ומירון נתנו הסכמתם לבקשה בה מופיעה החניה הנ"ל כשטח מרוצף מצ"ב העתק הבקשה המסומן נספח 7'. בפרוטוקול ועדת רשות רישוי לתכנון ובניה מיום 13/1/11, אושרה החניה במקום מצ"ב העתק הפרוטוקול כנספח 8'. כמו כן גם בבקשה להיתר שהוגש על ידי הנתבעת 1, מופיע השטח המרוצף של החניה כמצב קיים מצ"ב לתצהירי העתק הבקשה הנ"ל המסומן נספח 9'".

מעדותה של הנתבעת 5 עולה כי לא כך היו פני הדברים. הנתבעת 5 צירפה לתצהירה את ההתנגדויות שהגישו הנתבעים כולם לוועדה המקומית ביוני 2011 (נספח א' לתצהירה). בנוסף, היא צירפה את החלטת הוועדה המקומית שניתנה ביום 11.9.2011 בה התקבלו ההתנגדויות שהוגשו. להלן לשון ההחלטה: "לקבל טענות א' 1-3 (עיקרי ההתנגדויות כמפורט בפרוטוקול – הערת הח"מ) ולסרב לחניה המוצעת מהסיבה כי אין הסכמת שכנים, אמנם החנייה קיימת אך אינה בהיתר ואין הסכנת שכנים נכון להיום" (סעיף ב להחלטות הועדה בנספח ב' לתצהיר הנתבעת 5). מדובר בהתנגדויות שהוגשו כ- 5 חודשים לאחר האישור הנטען על ידי התובע בתצהירו ובהחלטה שניתנה כ- 8 חודשים לאחר מכן. התובע מצא לנכון לצרף את האישור מיום 13.1.2011 אך נמנע מלהתייחס לאירוע מאוחר יותר, אשר ממנו ניתן ללמוד על מצב שונה לחלוטין.

כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע לא כתב בתצהיר שאין היתר לחניה, השיב: "אני חושב שזה ברור לכל שאין היתר לחניה" (עמוד 21 לפרוטוקול שורה 29). יש לציין כי בשום מקום בתצהירו לא נכתב כי אין היתר לחניה. בהמשך השיב לשאלה מדוע לא הזכיר בתצהירו כי בקשתו נדונה בפני הוועדה ונדחתה: "אני לא יודע. במסמך שהצגתי לבית המשפט יש משהו אחר" (עמוד 23 לפרוטוקול שורה 27).

הרושם שנוצר בעיני בית המשפט הוא כי התובע הציג מצג חלקי וחסר של הדברים במתכוון מתוך כוונה להראות שלכאורה קיים אישור לשימוש בשטח כחניה, כנראה מתוך הנחה שיהא בכך כדי להקל עליו לשכנע את בית המשפט בצדקת טענותיו.

המשטח המרוצף לא שימש כחניה

מחומר הראיות עולה תמונה חד משמעית לפיה המשטח המרוצף לא שימש כחניה.

התובע היה למעשה העד היחיד מטעם התובעים אשר העיד בדבר קיומה של חניה במקום. התובעים טענו למצב שהיה קיים עשרות שנים קודם לרכישת דירתם ב- 2010. מכאן ברור שלתובע אין ידיעה אישית על מה שקרה קודם לכן בבניין וכל עדותו התבססה על מידע שקיבל מאחרים. התובע אף אישר כי אין לו ידיעה אישית של הדברים:

" לא הכרתי את הבניין לפני שרציתי לקנות אותו.

ש. זאת אומרת, כל מה שאתה טוען שהיה בבניין לפני שהכרת אותו מאיפה אתה יודע את זה?

ת. לפני שהכרתי אותו, לא הכרתי אותו ולכן אני לא יודע כלום"

(עמוד 30 לפרוטוקול שורות 29-31).

התובע הסביר בחקירתו הנגדית כי בעל הנכס אמר לו שהייתה חניה במקום (עמוד 25 לפרוטוקול שורה 7). עוד העיד כי המנוחים מר באבא ז"ל ומר קצב ז"ל וכן יעקב, אחיו של גולן בנה של הנתבעת 1, אמרו לו שבמקום הייתה חניה (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 10-13). הוא גם העיד כי במשא ומתן לרכישת הדירה השתתפו התובעים כולם וכי בהסכם לרכישת הדירה יוצג על ידי עורך דין (עמוד 29 לפרוטוקול שורות 12-19). על אף האמור, התובעים נמנעו מלזמן לעדות מי מהאנשים שיכלו לתמוך בטענתם. כך, נמנעו מלזמן לעדות את מוכרי הנכס, את עורך הדין שייצג אותם בהסכם ואת יעקב, אחיו של גולן. התובעות 1 ו-3 אף נמנעו מליתן תצהיר שיתמוך בגרסת התובע. בנסיבות אלה, כאשר עדותו של התובע היא עדות יחידה שכל כולה מבוססת על עדות שמועה, הרי שלא ניתן להסתמך עליה להוכחת התביעה.

מנגד עומדות העדויות מטעם הנתבעים השוללות מכל וכל קיומה של חניה במקום.

גב' מירון בתצהירה העידה כי מאז שרכשה את דירתה, המשטח המרוצף נושא המחלוקת לא שימש כחניה (סעיף 11 לתצהיר וראו גם עדותה בחקירה נגדית עמוד 70לפרוטוקול שורות 22-29).

גם גב' קצב ובתה גב' נאוה סולן סטיוארט העידו כי לא הייתה במקום מעולם חניה. לדבריהן, דרישת התובעים לאשר להם חניה במקרקעין על חשבון שטח אשר מוקצה מסורתית לאחר מטרידה, מרגיזה ומקוממת (ראו סעיף 5 לתצהיריהן וגם חקירתה הנגדית של גב' סטיוארט בעמוד 43 לפרוטוקול שורות 21-24).

בחקירתה הנגדית נשאלה גב' קצב על ידי ב"כ הנתבעת 1 האם מר שעשוע שמכר את הנכס לתובעת 1 עשה שימוש בחניה בכניסה לבניין והשיבה "אני זוכרת שפעם הבן של המשפחה של שעשוע שהייתה גרה שם קנה אוטו ואולי חנה שם מס' פעמים אבל לא רציני. לא הייתה שם חנייה. בנו שם משהו, אולי ריצוף" (עמוד 67 לפרוטוקול שורות 10-12).

גם מר גולן העיד על כך שבמקום לא הייתה חניה. בעדותו, התייחס גם לתמונה שצורפה לתצהיר התובע כנספח 6 להוכחת טענת התובעים כי הייתה במקום חניה. בשל חשיבות הדברים, אביאם במלואם: " הריני להצהיר בצורה הברורה ביותר כי בעשרים וחמש השנים האחרונות אף לא דייר אחד מדיירי הבית המשותף החנה את מכוניתו על המשטח המרוצף הנ"ל. אין אמת בדברי התובע כי המקום שימש כחניה. יתרה מכך ואף לא התובע החנה את רכבו שם וגם כאשר לא גר בדירה שרכש אלא השכיר אותה לאחר עד ששיפץ את הבית ועבר לגור בו, גם אז לא עשו כל שימוש בחניה. התמונה, ככל שצולמה במקום, הינה תמונה מפוברקת ומוזמנת של מכוניתו ואין בכך כדי להעיד על קיום חניה קבועה במקום" (סעיף 3 לתצהירו, פיסקה אחרונה).

בעניין זה אציין כי בסעיף 16 לתצהירו העיד התובע כי עובר לרכישת הדירה, קיבלו התובעים, בין היתר, לשימושם וחזקתם את המשטח המרוצף בקדמת הבית המשותף אשר שימש כחניה לדירתם. בסעיף זה נכתב: "מצ"ב תמונת החניה והמשטח המרוצף כנספח 6'. ברצוני לציין שהרכב החונה, הינו רכב אשר היה בבעלותי בתקופת הצילום. במהלך הרחבת הדירות שלי ושל באבא נהרסה החנייה ע"י, אהרון בבנה של הנתבעת 1".

מקריאתם הרגילה של הדברים נוצר הרושם כי התובע צירף לתצהירו תמונה של רכב בבעלותו שחנה במקום כעניין שבשגרה. והנה התברר כי לא כך הם פני הדברים וכי מדובר בתמונה שנוצרה אך ורק לצרכי תיעוד. התמונה צולמה לפני התחלת הבנייה כאשר בדירה התגוררה שוכרת. בתשובות לשאלת ב"כ נתבעת 5 השיב התובע כי הרכב שלו חנה שם "רק לצילום". במילים אחרות, נראה כי מדובר בתמונה מבוימת אשר אין ללמוד ממנה על המציאות שהייתה קיימת בשטח במועדים הרלוונטיים (לעניין זה ראו חקירתו הנגדית של ב"כ נתבעים 2 ו-3 בעמוד 31 לפרוטוקול שורה 8 עד עמוד 32 שורה 16, וכן ראו חקירתו הנגדית של ב"כ נתבעת 5 בעמוד 34 לפרוטוקול שורות 15-30).

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי המשטח המרוצף בקדמת החלק המזרחי של הבניין לא שימש כחניה כנטען.

חלוקתה של החצר האחורית

מכל העדויות עולה כי אכן החצר האחורית חולקה לצורך שימוש בין הדיירים.

הנתבעת 5 העידה בסעיף 8 לתצהירה כדלקמן : "יחד עם זאת, מזה שנים, ועוד בטרם רכשו התובעים את דירתם, חולקה החצר האחורית לארבעה חלקים שווים וגודרה. כך כל אחד מהבעלים מחזיק ועושה שימוש בחלק שיוחד לו בחצר".

בדומה העידו גם גב' קצב, הנתבעת 2 ובתה בסעיף 3 לתצהיריהן כי:"בוצעה בין השכנים חלוקה בעין של שטחי הגינה בחצר האחורית, בצידי הבניין ובחזית. דירות הקומה הראשונה/קרקע קיבלו את השטח בחזית ובצידי הבניין הצמוד לדירותיהם וכן חלק מוגדר ומגודר בחצר האחורית"" (ראו גם חקירתה הנגדית של גב' קצב בעמוד 64 לפרוטוקול שורות 3-5).

בנוסף, אף שמר גולן, בנה של הנתבעת 2, טען בחקירתו הנגדית נגד קיומו של הסכם, הוא אישר למעשה כי כך התנהלו הדברים בקשר לחצר האחורית. להלן הדברים: "לגבי הסכמה בעל פה, אין אף הסכם בעל פה שהתכנסו האנשים ובאו והחליטו על חלוקת השימוש. בפועל מה שקרה, כל אחד בחר לעצמו רצועת אדמה לכל אורך החצר ונטע שם עצי פרי ואף אחד לא הפריע לשני. זה נקרא חלוקה הגיונית ולא היה הסכם ולא כלום" (עמוד 51 לפרוטוקול שורות 17-19).

מהעדויות התברר כי החלוקה אף סומנה וניתן לזהות בעין את השטח שיוחד לכל דירה.

גב' קצב העידה כי בין שטח דירתה לדירת מירון יש גדר תיל וצמחים (עמוד 64 לפרוטוקול שורה 12) וכי בין דירתה לדירת באבא הייתה גדר חיה (עמוד 64 לפרוטוקול שורה 19).

גב' מירון אישרה דברים אלו והעידה אף היא שהחצר חולקה לארבעה חלקים וכי בין דירתה לדירת קצב הפרידה גדר תיל ובין דירת קצב לדירת באבא הפרידה גדר חיה (ראו עמוד 67 לפרוטוקול שורה 31 עד עמוד 68 שורה 3).

מר גולן אישר אף הוא כי החצר האחורית מחולקת לארבעה חלקים. כשנשאל האם נכון שהייתה קיימת הפרדה בגדרות כדי לתחום כל אחד מהחלקים, השיב: "בחלק שלנו לא הייתה גדר מהותית שאפשר להקיש ממנה שהיא חוצצת" אולם בהמשך אישר כי מהגדר שהייתה קיימת ניתן להבין שמדובר בארבעה חלקים (ראו עמוד 61 לפרוטוקול שורות 7-14).

אף התובע העיד כי החצר מחולקת ל- 4 ובעתירתם למעשה התובעים מבקשים בין היתר כי כך ייקבע.

בפסיקה נקבע לא אחת כי הסכמה בדבר שימוש ייחודי אינה טעונה דרישת כתב או פומביות, כל עוד היא ברורה לצדדים המעורבים ואלה נהגו לפיה. בע"א (ת"א) 2917/01 אריה נחשון נ' מלמד שלום (פורסם במאגר משפטי) נקבע כי "ניתן להסיק בדבר קיום הסכם בנושא של מקרקעין גם אם זה לא נעשה בכתב. ולעניין שימוש ייחודי ברכוש משותף, אך מובן הוא כי ניתן לעשות כן שכן, אין המדובר בעיסקה במקרקעין הטעונה מסמך בכתב, כלשון סעיף 9 לחוק המקרקעין, ואין חובה לרושמה בספר בפרוטוקולים של האסיפה הכללית של בעלי הדירות".

לאור האמור לעיל, אני קובע כי בין הצדדים הוסכם כי כל דירה תקבל לשימושה רבע מן החצר בהתאם לחלוקה בעין כפי שהייתה עשרות שנים. הסכמה זו קיבלה ביטוי בשטח והתקיימה הלכה למעשה תוך שהצדדים מודעים לה. לפיכך יש לנהוג על פי הסכמה זו ואין מקום לשנותה.

שאר הרכוש המשותף

לגבי יתר הרכוש המשותף לא מצאתי כי ישנה הסכמה לחזקה ושימוש ייחודיים למי מהדיירים בחלק כלשהו. בעניין זה הועלו טענות שונות. כאמור קצב (גב' קצב ובתה) טענו בתצהירים כי דיירי קומת הקרקע קיבלו חזקה ושימוש ייחודיים בחזית ובצדי הבניין הצמוד לדירותיהם. הנתבעת 5 טענה כי למעט ההסכמה בעניין החצר האחורית לא יוחדו חלקים נוספים ברכוש המשותף לטובת מי מהדיירים. הנתבעת 1 הוסיפה כי אין לייחד כל שטח שהוא לשימוש דירה מסוימת. התובעים מצדם טענו שקיבלו לחזקתם ושימושם את המשטח המרוצף בקדמת הבית המשותף וכן חלק מהשביל המוביל לחלקם בחצר האחורית. קיומן של טענות שונות בנוגע לשימוש שנעשה ביתרת הרכוש המשותף אך מלמד כי לא הייתה הסכמה לחזקה ושימוש ייחודיים.

אף שקצב גידרה את השטח בחלק המערבי של הבניין, שוכנעתי כי לא היה בכך כדי לשלול את האפשרות של גב' מירון להיכנס אליו. גב' מירון היטיבה לתאר זאת בעדותה בתצהירה: "הנתבעים 2ו-3 לא קיבלו לחזקתם ולשימושם הבלעדי את חצר הבית הפונה לחזית הבית המשותף. הרחבה האמורה אכן גודרה, אולם השער אינו נעול ואני ובני משפחתי עושים שימוש חופשי בכניסה זו ובשביל הצידי המוביל לחלק שיוחד לי בחצר האחורית, ואם ארצה לעשות שימוש בשטח הקדמי, אין כל מי שימנע ממני זאת" (סעיף 9 לתצהיר).

בחקירתה הנגדית היא אף הסבירה את הסיבה למצב שנוצר: "באופן טבעי, כיון שיש להם כניסה מהצד אז הם רוצים לטפח וזה בסדר. בדיוק כמו שאני יוצאת לגג ומטפחת, זה לא אומר שיש חלוקה אחרת" (עמוד 69 לפרוטוקול שורות 10-12). היא גם הסבירה שהיא נכנסת באופן חופשי לאזור, כי אין צורך לבקש רשות וכיוון שהיא גרה בקומה שנייה, באופן טבעי, היא לא עושה שימוש בשטח ולכן גם לא מפריע לה שמשפחת קצב עושה בו שימוש מהותי (ראו עמוד 70 לפרוטוקול שורות 6-11).

מדובר בהתנהלות סבירה בין שכנים לבית משותף הנמשכת שנים רבות. התובעים מתגוררים בקומה השנייה בחלק המזרחי של הבניין כך שמבחינתם אין כל הפרעה בשימוש שנעשה בפועל בשטח זה המצוי בחלק המערבי. כאמור, התובעים רכשו את הדירה כשזה היה המצב בשטח. בנסיבות אלה, איני רואה כל מקום ליתן צו כלשהו אשר יש בו כדי לשנות את המצב הקיים.

 יש לציין גם כי לדירות מסוימות יש יתרונות מסוימים בגלל מיקומן. כך למשל, התובע 2 העיד כי בשל מיקום דירתו הוא יכול לעשות שימושים בגג, שדיירים אחרים אינם יכולים לעשות בשל חוסר גישה לגג (ראו עמוד 21 לפרוטוקול שורות 6-7).

סוף דבר 

סוף דבר וכאמור לעיל אני קובע כי המשטח המרוצף בקדמת החלק המזרחי של הבניין לא שימש כחניה כנטען, כי בין הצדדים אכן הוסכם כי כל דירה תקבל לשימושה רבע מן החצר בהתאם לחלוקה בעין כפי שהייתה עשרות שנים וכי לא קיימת הסכמה לחזקה ושימוש ייחודיים למי מהדיירים בחלק כלשהו משאר הרכוש המשותף.

לעניין מערכת היחסים שבין התובעים לבין הנתבעת 1, טוב יעשו אם ימצאו דרך לפעול בהסכמה באופן דומה לזה שנהוג בחלק המערבי של הבניין. זאת כמובן לאחר שיקבלו את כל ההיתרים הנדרשים ככל שיש צורך בכך מהרשויות המתאימות.

לאור התוצאה אליה הגעתי, התובעים ישלמו סך של 10,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות 2 ו-5 וכן יישאו בשכר העדה הפסוק מטעם הנתבעת 2 בסך של 250 ₪ . אשר לנתבעת 1, מאחר שעמדתה בעניין החצר האחורית לא התקבלה ולאור צירוף ראיות נוספות לסיכומיה ללא קבלת רשות מבית המשפט, איני עושה לטובתה צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ז, 07 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.