אלמוני נ' פלמוני

ברייתא שהובאה בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (לז, ע"ב):

"תנו רבנן: כיצד מאומד? אומר להן: שמא כך ראיתם: שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם - לא ראיתם כלום. תניא אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה 'על פי שנים עדים יומת המת' היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת".

אמנם בענייננו, אין מדובר בחורבה (כמו בברייתא), אלא בדירה, שהיא גם משרדו של עורך דין, ובשניים שיצאו ממנה בחיים, חבולים מעט; אך הקושי שמעלה הברייתא בענין דיות הראיות במקרה של אירועים בעלי גוון פלילי המתרחשים "בחדר הסגור", מהדהד גם בענייננו. הסוגיה ליישום בענייננו היא: כיצד לקבוע ממצאים לגבי אירועים, שאין מחלוקת כי אירעו בחדר הסגור, במשפט אזרחי בו שני הצדדים, שטוענים הדדית לתקיפה ולחבלה, מציגים "עדות בעל דין יחידה" לגרסה הסותרת בעיקרה את גרסת הצד השני.

בענייננו, תחת המתנה לאות שייתן הנחש (התנין), נאחוז במטה המשפטי ונפסוק, כדלהלן.

שתי תביעות נוגדות – בטענה של תקיפה על ידי הצד השני

1.לפני שתי תביעות נוגדות, הנסמכות על הוראת סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), שעניינו עוולת התקיפה.

כל צד טוען, בתביעה נפרדת שהגיש, לנזק שנגרם לו בגין תקיפה על ידי הצד השני באותו אירוע. אלמוני, עורך דין, תובע לקוח שלו, פלוני, לפיצוי בסך 21,000 ₪; 20,000 ₪ בגין "כאב וסבל ועוגמת נפש, כתוצאה מהפגיעה הפיזית והמוראלית שביצע", לטענתו, פלוני בתקיפתו את אלמוני, וכן 1,000 ₪ - בגין שכר באובדן 4 ימי עבודה.

מנגד, בתובענה שכנגד, שהגיש בנפרד, תובע פלוני, הלקוח, את עורך הדין אלמוני, לפיצוי בסך 30,000 ₪, בגין "הנזק הגופני ובעיקר הנזק הנפשי שנגרם לי ופגיעה קשה ברזומה הרפואי שלי", שאירעו, לטענתו, בגין תקיפתו של אלמוני אותו.

2.כפי שיפורט להלן, מדובר במריבה שהתרחשה בד' אמותיה של דירת אלמוני, המשמשת גם למשרדו כעורך דין. כפי שעולה מהתביעות שלפני, הן הוגשו כהמשך של אותה התכתשות פיזית, כשכל צד מחזיק בעמדתו, שהצד השני תקף אותו, ושהוא זכאי לפיצוי על פי הוראת סעיף 23 לפקודה, כאמור.

3.כפי שיפורט להלן, אני מוצא כי עיקרה של מחלוקת זו בשאלה: האם עומדות למי מהצדדים עילות ההגנה שבסעיף 24 לפקודה, שהיא הגנה מיוחדת במקרה של תובענה על תקיפה (ס' 23 לפקודה). אקדים ואומר כי, בסופו של דבר, מצאתי כי דין התביעות הנדונות להתקבל הדדית; זאת - באשר לא ניתן להכריע שמי מהצדדים אכן זכאי – בנסיבות - להגנה המיוחדת לה הוא טוען. מאידך, עוד מצאתי, כי הפיצוי שלכאורה מגיע למי מהצדדים בגין הנזק שנגרם לו בגין התקיפה, שהוא נזק לא ממוני בגין כאב וסבל, מתקזז ומתאפס מול חיובו של הצד שכנגד בפיצוי כלפיו - כעולה מנסיבות האירוע (תקיפות הדדיות). כמדיניות משפטית נאותה, מצאתי כי, בנסיבות שמאפיינות את האירוע בענייננו, אין לעודד צדדים להמשיך את ההתאבקות ביניהם בצורה של מחלוקת משפטית אזרחית, ועל כן יש ליתן לניצים שלפניי ללכת כל אחד לדרכו בידיים ריקות; גם מתוך תקווה, שבזאת תחתם ותסתיים פרשת המאבק ביניהם.