תביעה רכושית לאחר ויתור זכות תביעה בביה"ד השרעי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופט ט' פפרני) מיום 8.2.17 בתמ"ש 18074-04-16, אשר דחה את בקשת המבקש לסילוקה על הסף של התביעה הרכושית שהגישה המשיבה כנגדו.

במסגרת הבקשה נטען כי יש להורות על סילוק התביעה מחמת מעשה בית-דין, ולאחר שבגדרי הסכם גירושין שנערך בין הצדדים, ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין השרעי, ויתרה המשיבה על כל זכות תביעה כנגד המבקש שקמה לה על פי הדין השרעי והאזרחי, בעקבות נישואיהם זה לזו שנמשכו כ-22 שנים.

1. תמצית העובדות הרלבנטיות

• הצדדים מוסלמים בדתם, היו נשואים זל"ז משך 12 שנים, מיום 19.11.92 ועד לגירושיהם ביום 20.11.14.

• מנישואי הצדדים נולדו להם 3 ילדים, שניים מהם כיום בגירים .

• ביום 20.11.14, ערכו הצדדים הסכם גירושין , אותו הניחו לפני בית הדין השרעי, ובמסגרתו ביקשו להתגרש בהסכמה ולהסדיר את העניינים הנובעים מהנישואין ומהגירושין, בין היתר באופן שהמשיבה ויתרה על כל זכויותיה על פי הדין השרעי והדין האזרחי (להלן: "הסכם הגירושין").

• הסכם הגירושין אושר בבית הדין השרעי, ביום 20.11.14, כאשר במהלכו של הדיון חזרה המשיבה והצהירה, כי היא מוותרת על כל זכות לפי הדין השרעי והאזרחי המגיעה לה מהמבקש, ולא תהא לה כל טענה ו/או תביעה כנגד המבקש בבית הדין השרעי או כל בית משפט ייחודי אחר, שרעי או אזרחי.

• ביום 11.4.16, הגישה המשיבה לבית משפט קמא תביעה למתן פסק-דין הצהרתי על בעלותה במחצית הזכויות במספר רב של נכסי דלא-ניידי ונכסי דניידי.

• בכתב ההגנה טען המבקש, כי יש לדחות את התביעה על הסף מאחר  ופסק-הדין המאשר את הסכם הגירושין שניתן על ידי בית הדין השרעי, מהווה מעשה בית דין, ומונע מהמשיבה להגיש תביעה העומדת בסתירה לאמור בהסכם הגירושין, ובהצהרות שבאו מצידה בעקבותיו.

2. החלטת בית משפט קמא

• ביום 8.2.17, דחה בית משפט קמא את בקשתו של המבקש לסילוק התביעה על הסף, מהטעם המרכזי לפיו, סילוק תביעה על הסף ייעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים ולעיתים נדירות.

• בית משפט קמא מציין את שתי טענותיה המרכזיות של המשיבה: האחת, כי בית הדין השרעי נעדר סמכות לדון בענייני הרכוש נוכח פגמים שנפלו בהסכם הגירושין ובהליך אישור הסכם הגירושין בבית הדין השרעי; השנייה, כי קודם לאישור הסכם הגירושין, לא הוגשה לבית הדין השרעי תביעה רכושית, וסמכותו התמצתה באישור הסכם הגירושין בלבד.

• בית משפט קמא לא חיווה דעתו לגופן של טענות המשיבה, אך קבע, כי יש לאפשר לצדדים להביא ראיות כפי שימצאו לנכון.

3. עיקר טענות הצדדים

• טענות המבקש

• בין הצדדים נכרת הסכם גירושין תקף ומחייב.

• הסכם הגירושין מקים מחסום, בבחינת השתק עילה כנגד המשיבה והיא מנועה מלהגיש כנגדו כל תביעה הנובעת מהנישואין ומהגירושין.

• על מנת שלמשיבה יתאפשר להגיש תביעה רכושית דוגמת זו שהגישה, עליה להקדים ולפנות בתביעה לביטול הסכם הגירושין לבית הדין השרעי. רק עם יבוטל אותו פסק דין, לרבות ההסכם, כי אז תקום למשיבה הזכות להגיש תביעה כזו.

• טענות המשיבה

• המשיבה הגישה תשובה קצרה והפנתה בעיקר לסיכומים שהגישה לפני בית משפט קמא.

• לשיטתה, מעת שהצדדים התגרשו זמ"ז, סיים בית הדין השרעי את מלאכתו ואינו מוסמך לדון בענייני הרכוש מכח "סמכות נמשכת". לטענתה, טיעון זה תקף שבעתיים בנסיבות בהן לא הוגשה לבית הדין השרעי תביעה רכושית קודם לאישור הסכם הגירושין. לדידה, עם הגירושין קמה למשיבה עילה רכושית לחלוקת הרכוש שנכלל בתביעה.

• הסכם הגירושין ואישורו בבית הדין השרעי, אינם שוללים מהמשיבה את זכויותיה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

• אין המדובר ב"הסכם ממון" באשר הוא אינו מתייחס לרכוש הצדדים.

• בצד טענות אלה, טוענת המשיבה להעדר תוקף להסכמות, וזאת הן משום שלא היתה מיוצגת, הן משום שלא הוסבר לה כי היא מוותרת על ביתה ורכושה ועל זכויותיה במקרקעין ובכל רכושה והן משום שההסכם לא אושר כדין בהתאם לחוק יחסי ממון.

4. דיון והכרעה

• לאחר שבחנתי את החלטת בית משפט קמא ואת טענות הצדדים, ולאחר ששמעתי את השלמת טיעוניהם בדיון שהתקיים לפני, הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור באופן שהחלטת בית משפט קמא תבוטל, וחלף החלטה זו תסולק תביעת המשיבה על הסף.

• שאלת הסמכות לדון בענייני הרכוש של בני-הזוג במקרה דנן, האם זו נתונה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין השרעי, תוכרע על פי ניסוח טענות המשיבה בכתב התביעה, הן על דרך בחינה לשונית והן על דרך בחינה מהותית – האם המשיבה ביססה טענותיה על פגמים בכריתת ההסכם ופגמים בדרך אישור ההסכם, שאז הסמכות נתונה לערכאה המאשרת את הסכם הגירושין או שמא ביססה המשיבה את טענותיה על פרשנות ההסכם ואכיפתו, שאז הערכאה המאשרת את הסכם הגירושין אינה רוכשת סמכות נמשכת לדון בתביעה לפרשנות הסכם (בג"ץ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (18.4.12) ראה גם בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו (5) 634, 641).

• כתב התביעה שהגישה המשיבה לפני בית משפט קמא הוא המסמך אשר גודר את המחלוקות בין הצדדים והוא אשר ינחה את בית המשפט בהכריעו בשאלת הסמכות.

• בסעיף 10 לכתב התביעה מתייחסת המשיבה לנסיבות כריתת הסכם הגירושין. וכך טענה שם:

"הנתבע כפה על התובעת גירושין על כורחה איים עליה בסחיטה תוך ניצול חולשתה, איים בשימוש לרעה בשמה ובפגיעה בכבודה. התובעת מחוסר אונים ולאחר כפייה על דרך של סחיטה ובניגוד לרצונה חתמה על הסכם גירושין לפי בקשת הנתבע ובני משפחתו. ועל מנת למנוע סכסוכים בתוך המשפחה הגרעינית המצומצמת ולמנוע אלימות ונקמנות, לא היה בפניה ברירה אלא להיענות לדרישת הנתבע כאשר 'הסכם' הגירושין בנוסח של תביעה משותפת היה מוכן על ידו או על ידי מי מטעמו מבעוד מועד" (להלן: 'הסכם')".

• בתשובתה (בדרך של הפנייה לסיכומים שהגישה לבית משפט קמא), חזרה המשיבה על טענותיה לפגמים שנפלו בכריתת הסכם הגירושין ובהליך אישור הסכם הגירושין. גם במהלך הדיון שהתקיים לפניי, חזרה ב"כ המשיבה וטענה לפגמים שנפלו גם באישור הסכם הגירושין בבית הדין השרעי.

אומנם, לאחר הגשת כתב התביעה (וגם במסגרת תשובתה לבקשת רשות הערעור), הוסיפה המשיבה וטענה טענות רבות נוספות, שאינן מתמקדות רק בשאלת תוקפו של הסכם הגירושין, אולם, בכל הכבוד הראוי, כתב התביעה הוא המסמך היחיד, ואין-בלתו, על פיו יש לבחון ולסווג את טענות המשיבה לעניין שאלת הסמכות. 

• ההבחנה בין טענות בעניין פרשנות הסכם גירושין לבין טענות לעניין תוקפו של הסכם גירושין עקב פגמים בכריתה, אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן כוח בידי תובע להשפיע על הסמכות באמצעות ניסוח הסעד המבוקש. השופטת ד' בייניש בהתייחסה לכך כתבה: "לפיכך, יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים" (בג"צ חליווה, הנ"ל, שם בעמ' 641-642).

• כידוע, פסק-דין המאשר הסכם גירושין מכיל שני יסודות (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', פ"ד נו(1), 577).

היסוד האחד, יסוד הסכמי-חוזי בין בעלי-הדין. כאשר טענתו של בעל-דין מבוססת על פגם כלשהו שנפל בכריתת ההסכם, הדרך לתקיפתו של ההסכם היא על ידי הגשת תביעה עצמאית לביטול ההסכם. 

היסוד השני, יסוד שיפוטי ובמרכזו המעשה השיפוטי. כאשר טענת בעל-הדין מכוונת נגד ההליך השיפוטי ואישורו של הסכם הגירושין בפסק-דין, הדרך הדיונית לתקיפתו של            פסק-הדין ולשלילת נפקותו כ"מעשה בית דין" היא באמצעות ערעור לפני ערכאה גבוהה יותר (ראה 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד לט (3) 421).

מן הכלל אל הפרט 

• במקרה דנא, המשיבה הייתה מודעת כמובן לקיומו של הסכם הגירושין ולמשמעות אישורו של הסכם הגירושין בבית הדין השרעי, שהרי בכתב התביעה טענה המשיבה, אם כי בדרך אגבית ומובלעת, כי נפלו פגמים בכריתת ההסכם.

בצר לה, בחרה המשיבה שלא להגיש תביעה לביטול הסכם הגירושין, אלא עתרה למתן פסק-דין הצהרתי שיקבע את זכותה הקניינית בנכסי המבקש.

• סיכום ביניים – הן מהבחינה הלשונית והן מהבחינה המהותית, טענות המשיבה מתמקדות בפגמים שנפלו בכריתת הסכם הגירושין, במעמדו ובתוקפו של הסכם הגירושין ולא בשאלת פרשנותו.

• לאור מהות טענות המשיבה, הרי שבטרם הגישה היא את התביעה הרכושית לבית משפט קמא, שׁומה היה עליה להגיש תביעה לביטול הסכם הגירושין לבית הדין השרעי אשר אישר את הסכם הגירושין.

• אמור מכאן: בית משפט קמא לא יכול להעניק למשיבה את הסעד ההצהרתי הנתבע בכתב התביעה, אחרת יהא בכך משום התעלמות מקיומו של הסכם הגירושין ומפסק הדין של בית הדין השרעי שאישרו, כאשר הן ההסכם והן פסק הדין, שרירים וקיימים וטרם בוטלו.

אי לכך, ככל שחפצה המשיבה לשלול את תוקפו של הסכם הגירושין, עליה לעשות כן בדרך של תקיפה ישירה, היינו הגשת תביעה עצמאית לביטול הסכם הגירושין ולערכאה שאישרה את הסכם הגירושין ונתנה את פסק-הדין, לאמור, לבית הדין השרעי במקרה דנן (בש 215/83‏ ‎ ‎אהרון ספטי‎ ‎נ' פטרישיה מאי ספטי, פ''ד לז (2) 181).

• ויודגש, כל עת שהסכם הגירושין לא בוטל על ידי הערכאה שאישרה אותו, ובמקרה דנן - בית הדין השרעי – הרי שהסכם הגירושין ופסק הדין המאשר – תקפים ומחייבים ואין להרהר אחריהם שלא במסגרת תביעה המוגשת לבית הדין לביטולו של ההסכם. ומאליו ברור שלא ניתן לדון בענייני הרכוש של בני-הזוג, כל עוד והסכם הגירושין לא בוטל.

• לא זו אף זו – המשיבה לא הגישה ערעור על פסק-הדין המאשר את הסכם הגירושין לבית הדין השרעי הגבוה לערעורים.

הלכה פסוקה היא, כי פגם בהליך גופו, כגון: שתוכן ההסכם לא הוסבר לצדדים או שלא נבדק דבר היותם של הצדדים נכונים בנפש חפצה לכרות אותו, הוא עניין לערעור לפני ערכאה גבוהה יותר של אותה מערכת (פרשת קוך לעיל, עמ' 423).

• לאור כל האמור לעיל, הנני קבוע, כי פסק-הדין המאשר את הסכם הגירושין מקים מניעות ומחסום בפני הגשת התביעה הרכושית לפני בית משפט קמא, ובהתאם לתקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, דין התביעה לפני בית משפט קמא היה להידחות על הסף.

5. סוף דבר

אומנם, ככלל, המועד לדון בהשגות על החלטה אחרת, הוא בתום הדיון יחד עם הערעור על פסק הדין, אולם במקרה דנן אין להשאיר זאת לאותו שלב שכן הדבר יגרום לניהול הליכים מיותרים.

מכל המקובץ לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל, באופן שהחלטת בית משפט קמא תבוטל, וחלף אותה החלטה יינתן פסק דין המורה על דחיית התביעה הרכושית שהגישה המשיבה לבית משפט קמא.

המשיבה תשלם למבקש סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  ה' תמוז תשע"ז, 29 יוני 2017, בהעדר הצדדים.