אוחיון ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - עיריית טבריה

לפניי תביעה כספית נזיקית בסך של 1,000,000 ₪ לפיצוי התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, עקב ביטול היתר בניה שניתן להם על ידי הנתבעת ביום 15.05.2007.

טענות התובעים

בזמנים הרלוונטיים הפעילו התובעים – התובעת 2, חברה להפקת אירועים (להלן: "התובעת") ומנהלה מר יוסף אוחיון, התובע 1 (להלן: "התובע") מועדון דיסקוטק בשם "או-בן-דוש" (להלן: "המועדון") בקומת הקרקע בבניין בן 3 קומות, הנמצא ברחוב העמקים 100 בטבריה והידוע כגוש 15033 חלקה 25 (להלן: "הבניין"), אשר היה בבעלות ה"ה נחום משה הרצל.

בשנת 2006 עברה הבעלות בבניין לידי חברת "קולנוע בית מעון טבריה בע"מ" (להלן: "החברה") והחברה הציעה לתובעים להעביר את המועדון מקומת הקרקע לקומה הראשונה שבבניין, תוך התחייבות כי החברה תבצע על חשבונה שיפוץ נרחב בקומה הראשונה לשם התאמתה לניהול המועדון.

הצעתה זו של החברה ניתנה על רקע רצונה להפעיל בקומת הקרקע שבבניין בית מסחר לחלקי רכב.

טרם מתן תשובה ע"י התובעים לחברה ולצורך בדיקת העניין, פנה התובע אל מחלקת רישוי עסקים אצל הנתבעת ובירר עמה האם ניתן להוציא לתובעת רישיון עסק לשם הפעלת מועדון דיסקוטק בקומה הראשונה של הבניין.

הנתבעת הסבירה לתובע כי מבחינה עקרונית אין מניעה להוצאת רישיון עסק, אך התובעים נדרשים לשם כך להתקין מדרגות חירום חיצוניות (להלן: "מדרגות החירום") כתנאי למתן הרישיון.

התובע פנה למחלקת תכנון ובניה אצל הנתבעת על מנת לברר האם ניתן לקבל היתר בניה למדרגות החירום אשר היוו כאמור תנאי למתן רישיון העסק.

בעקבות פניתו של התובע הגיע לבניין נציג מחלקת תכנון ובניה אשר ערך סיור במקום וטען כי השטח הצמוד לבניין המיועד להתקנת מדרגות חירום הינו שטח ציבורי פתוח (שצ"פ) ולפיכך אין מניעה ליתן היתר בניה למדרגות החירום.

בעקבות כך הגישו התובעים בקשת לרישיון עסק ובקשה להוצאת היתר בניה להקמת מדרגות החירום אשר הוגשה באמצעות בעלי הבניין - החברה.

ביום 15.05.07 ניתן היתר הבניה להקמת מדרגות החירום על ידי הנתבעת (להלן: "ההיתר הראשון") והתובעים העבירו את המועדון מקומת הקרקע לקומה הראשונה.

לטענת התובעים, לאחר שהיה ברור ונהיר להם מעל ומעבר לכל ספק כי הם עתידים לקבל את היתר הבניה ובהסתמך עליו, הם חתמו ביום 06.04.07 חוזה שכירות חדש עם החברה להשכרת הנכס בקומה הראשונה בבניין לתקופה של שלוש שנים עם אופציה להארכת תקופת השכירות לתקופות נוספות של חמש שנים במצטבר.

התובעים טוענים שהייתה הסכמה בעל פה בין הצדדים לאפשר לתובעים לנהל בקומה הראשונה מועדון וזאת על אף העובדה שמדרגות החירום טרם הותקנו שכן הנתבעת ידעה שהקמת מדרגות חירום אורכת זמן.

מדרגות החירום הותקנו ע"י התובעים בחודש אוקטובר 2007.

לאחר התקנת מדרגות החירום פנו הבעלים של המקרקעין הסמוכים לבניין – חברת "יחזקאל מורד בע"מ" (להלן: "חב' מורד") וטענו כי מדרגות החירום הותקנו מעל מקרקעין השייכים להם ולפיכך הם דרשו לבטל את ההיתר אשר ניתן לטענתם שלא כדין.

נוכח פניית חב' מורד לנתבעת, ניתנה ביום 31.10.07 החלטת הנתבעת להתליית ביצוע היתר הבניה, אשר בעקבותיה נאלצו התובעים, לטענתם, להפסיק את הפעילות במועדון.

ביום 06.01.08 ביטלה הנתבעת כליל את ההיתר הראשון שניתן על ידה.

התובעים טוענים כי לאחר ביטול ההיתר הראשון הם נאלצו לחפש חלופות אחרות ורק כעבור מספר חודשים הם הצליחו לשכנע את הבעלים של מקרקעין סמוכים לבניין, מר חיים מנשה, להשכיר חלק מהמקרקעין שלו לתובעת ולחברה ולהקים בשטחו את מדרגות החירום.

ביום 05.08.08 ניתן היתר בניה לצורך הקמת מדרגות החירום במקרקעין של מר חיים מנשה (להלן: "ההיתר השני").

התובעים טוענים כי היתר הבניה הראשון ניתן על ידי הנתבעת בטעות ושלא כדין. לדידם, הנתבעת הטעתה אותם והציגה בפניהם מצג שווא לפיו היתר הבניה הראשון ניתן כדין ורשלנותה של הנתבעת הסבה להם נזקים.

עוד טוענים התובעים כי בגין מעשיה של הנתבעת ומחדלה בהוצאת ההיתר הראשון, נגרם להם נזק כספי כתוצאה מפירוק המדרגות והעתקתם למקום חלופי ובנוסף עד למועד העתקם של מדרגות החירום, לא יכלו התובעים להפעיל את המועדון כנדרש.

לטענת התובעים, עובר לביטול ההיתר הראשון הכנסתם החודשית עמדה על סך 76,257 ₪ אך לאחר מכן הכנסה זו פחתה לסך של 9,260 ₪ בלבד, כך שאובדן הרווח החודשי שלהם כתוצאה מביטול ההיתר הראשון עמד על סך 57,000 ₪ בתוספת מע"מ, לחודש.

כמו כן טוענים התובעים כי על פי הסכם השכירות הם היו אמורים להפעיל את המועדון לתקופה של 3 שנים עם אופציה של 5 שנים נוספות ובכך הנזק שלטענתם נגרם להם הינו לתקופה של 89 חודשים, דהיינו מכפלת חודשי השכירות מחודש נובמבר 2007 ועד אפריל 2015, סך הכל בסך של 5,073,000 ₪.

לטענת התובעים, הם נשאו בהוצאות לצורך התאמת המושכר, העתקת המדרגות ודמי שכירות של המקרקעין עליהם הוצבו המדרגות בסך כולל של 180,000 ₪.

בנוסף טוענים התובעים כי עד למועד התקנת המדרגות לא יכלו להפעיל את המועדון ונגרמו להם הפסדים כספיים אותם המשיכו לצבור אף לאחר התקנת המדרגות, עד שבסופו של יום נאלצו למכור את המועדון במחיר מופחת של 280,000 ₪ בעוד שווי המועדון בפועל הוערך בסכום גבוה בהרבה - בסך של 1,200,000 ₪.

לפיכך טוענים התובעים, כי בשל התנהלותה של הנתבעת אשר הנפיקה את היתר הבניה הראשון וביטלה אותו לאחר מכן נגרמו להם הפסדים כספיים שלמעלה מ-6,000,000 ₪, אך לצורכי אגרה העמידו התובעים את סכום תביעתם על סך של 1,000,000 ₪ בלבד.

טענות הנתבעת 

הנתבעת טוענת כי קיים מעשה בי-דין בעניין נשוא התביעה אשר מקים "השתק" כלפי הנתבעת ולפיכך יש להורות על דחיית התביעה.

הנתבעת מפנה לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, שניתן ביום 28.04.08 במסגרת ת.א 821/07 (להלן: "פסק הדין"), בתביעה אותה הגישה חב' מורד נגד החברה בעלת הבניין ונגד הנתבעת בגין נזקים שנגרמו לה בשל בניית המדרגות בשטחה, שם נדחתה התביעה כנגד הנתבעת.

לפיכך טוענת הנתבעת כי לאחר שהתביעה כנגדה נדחתה הרי שקיים מעשה בי-דין ולא ניתן לתבוע אותה בשנית.

לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי הוצאת ההיתר הראשון נעשתה עקב הטעיה ומצג שווא שהציגו התובעים.

לטענת הנתבעת, התובעים החתימו את בעל הבניין מר נחום משה הרצל על הבקשה להיתר בניית המדרגות כבעלי הנכס וזאת חרף העובדה כי חב' מורד הינה הבעלים בפועל של המקרקעין אשר מעליו ביקשו התובעים להקים את המדרגות.

בפעולה זו לטענת הנתבעת וכתוצאה מהטעיה ניתן לתובעים ההיתר הראשון.

הנתבעת טוענת כי התובעים לא ביצעו את הפעולות הנדרשות על מנת לברר את מצבו התכנוני של הנכס כראוי.

לטענת הנתבעת, החברה הופנתה ע"י הנתבעת למר יחזקאל מורד הבעלים של חב' מורד לצורך קבלת הסכמתו לבניה והחברה טענה בפני הנתבעת כי מר מורד לא מתנגד לבניה.

לפיכך, טוענת הנתבעת כי התובעים ידעו הלכה למעשה למי שייך השטח הסמוך לבניין וכי שטח זה אינו בגדר שצ"פ ולמרות זאת בחרו התובעים להגיש את הבקשה להיתר ולהשלמת בניית המדרגות תוך הצגת מצגים מטעים לנתבעת.

הנתבעת טוענת כי חתימת חוזה השכירות של התובעים עם החברה, טרם הוצאת היתר הבניה ו/או רישיון עסק ו/או השלמת הכשרת הקומה אליה הועבר המועדון, הינה בגדר הסתכנות מרצון של התובעים מתוך שיקולים עסקיים גרידא.

לאור האמור לעיל, מכחישה הנתבעת את הנזקים להם טוענים התובעים שכן לטענתה אלו לא הוכחו על ידם כלל וכלל.

הראיות

התובע, מר יוסף אוחיון (להלן: "מר אוחיון") הגיש תצהיר אליו צירף את חוות דעתו של רואה החשבון מטעמו, מר אמיר מאיר (להלן: "רו"ח התובעים"), בדבר הנזקים הנטענים ע"י התובעים שנגרמו כתוצאה מביטול היתר הבניה ע"י הנתבעת.

מנגד, הגישה הנתבעת את תצהירו של מר ליאון מינסטר, עוזר מהנדס העיר אצל הנתבעת (להלן: "ליאון") אליו צורפה חוות דעתו של רואה החשבון מטעמה, מר אלי זיתוני (להלן: "רו"ח הנתבעת").

דיון והכרעה

תחילה אדון בטענה המקדמית אותה העלתה הנתבעת בדבר מעשה "בי-דין".

מעשה "בי-דין" 

הנתבעת טוענת כי נסיבות התביעה דנן נדונו בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בנצרת ומכאן לטענתה של הנתבעת מתקיים בענייננו מעשה "בי-דין" בשל "השתק עילה".

כידוע, השתק עילה חל במקום שבו תביעה נדונה לפני בית-משפט והוכרעה לגופה. במקרה שכזה, לא יזדקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי-דין או חליפיהם, אם התביעה מבוססת על אותה עילה.

ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968), כבוד הנשיא אגרנט; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, 1998) 4-3. כן ראו למשל: רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 12; ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), [פורסם בנבו] כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקאות 26-24.

תכליתו של הכלל בדבר השתק עילה היא במניעת הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד הדבר כדי למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים ואף נועד למנוע פסיקה סותרת באותו עניין. לפיכך, אם מדובר בעילה שכבר נדונה, היא לא תתברר פעם נוספת.

ראו :ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ [פורסם בנבו] (2004) (כבוד השופט (כתוארו אז), א' גרוניס, בפסקה 6; רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ [פורסם בנבו] (2006), כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסקה ה(5).

בתביעה שבפניי לא קיימת זהות בין הצדדים אשר הדינו בבית המשפט המחוזי בנצרת. הצדדים לתביעה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי היו חב' מורד כנגד החברה, בעלת הבניין והנתבעת, כאשר התובעים בתביעה זו לא היו צד להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת.

בנוסף, עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מלמד, כי בית המשפט לא דן לגופו של עניין האם הנתבעת התרשלה אם לאו, בהוצאת ההיתר הראשון ואין בפסק הדין כל קביעה שיפוטית המתייחסת לאחריות הנתבעת, או העדרה של אחריות בכל הנוגע להיתר הראשון.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי יש ממש בטענת הנתבעת למעשה בי-דין ואני מורה על דחיית הטענה.

האם התרשלה הנתבעת בהנפקת היתר הבניה הראשון אשר בוטל לאחר מכן על ידה

המסגרת הנורמטיבית 

ועדה מקומית היא רשות שלטונית המפעילה סמכויות סטטוטוריות. לוועדה אחריות בנזיקין הן לעניין פעולות פרטיות והן ועניין פעולות מנהליות:

"באלה כבאלה עליה לצפות, בתנאים מסוימים, כי התרשלות תגרום נזק, ויש לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע אותו נזק". (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר , פ"ד לז (3) 757, עמ' 769).

נקבע כי כאשר ועדה פועלת בצורה בלתי סבירה במישור המשפט המינהלי, פעולתה עלולה להוות רשלנות במשפט הפרטי (ע"א 1081/00 אבנעל בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נט (5) 193, בעמ' 203).

הפסיקה עסקה רבות בשאלת התרשלותן של רשויות לתכנון ובנייה. כידוע, יסודותיה של עוולת הרשלנות הם חובת זהירות - מושגית וקונקרטית. התרשלות, כלומר מעשה או מחדל המנוגדים לחובת הזהירות וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.

קיומה של חובת זהירות מושגית החלה על ועדה מקומית לתכנון ובניה מסוגה של הנתבעת בעת שהיא דנה בבקשות למתן היתרי בניה ומכריעה בהן נקבעה בפסיקה זה מכבר:

"במתן ההיתר מפעילה הוועדה המקומית פונקציה שלטונית-ביצועית, אשר רשלנות בהגשמתה צריכה להטיל עליה אחריות אזרחית כמו על כל נושא תפקיד ציבורי-שלטוני המבצע פעילות שלטונית-ביצועית" [ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 126 (1991)].

בע"א 4079/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון נ' מעונה חברה לבניין בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.11.2010) (להלן: "עניין מעונה"), קבע בית המשפט העליון כי גופי תכנון המוסמכים להעניק היתרי בנייה חבים חובת זהירות מושגית כלפי הציבור להעניק היתרים התואמים לדין ולהימנע ממתן היתרים שאינם מתיישבים עם הדין וכך נאמר על ידי בית המשפט:

"בית משפט זה כבר קבע בעבר, כי גופי תכנון המוסמכים להעניק היתרי בנייה חבים חובת זהירות מושגית כלפי בני הציבור, להעניק היתרים התואמים לדין, ולהימנע ממתן היתרים שאינם מתיישבים עם הדין (ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 118 (1991) (להלן: "ענין רוטברד")). מוסד התכנון אחראי להפעיל את סמכויותיו הסטטוטוריות כראוי, ולפעול במסגרת הדין. אחריות זו אינה מצטמצמת לחובתו במישור הדין הציבורי. היא מתרחבת גם אל עבר אחריותו במשפט הפרטי כלפי פרט שהסתמך על היתר הבנייה שניתן לו, פעל על פיו, שינה את מצבו לרעה, וסבל נזק. מציאות זו יוצרת את ה-"קרבה" הנדרשת בין צדדים אלה, המצדיקה הטלת חובת זהירות מושגית על מוסד התכנון המעניק היתרים (ע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ"ד מז(2) 111, 131 (1993); ענין לוי, בעמ' 68). כך, על מוסד תכנון מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי אזרח הפונה אליו בבקשה להיתר בנייה, מקבל היתר כזה, פועל על פיו, ומשנה את מצבו בעקבותיו. בענייננו, חלה, אפוא, חובה מושגית על הוועדה המקומית להפעיל את סמכויותיה כדין במתן היתרי בנייה" (ההדגשה שלי א.ה)

ראו עוד בעניין זה את שנקבע בע"א 80/87 זלסקי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון פ"ד מה(4) 604 (1991), שם הטיל בית המשפט אחריות בנזיקין על ועדה מקומית כלפי רוכשי מקרקעין, אשר הסתמכו על היתר בנייה עקרוני שניתן על ידי הוועדה המקומית בעת קבלת החלטה לרכישת הקרקע; עוד ראו ע"א 209/85 ‎עיריית קרית-אתא‎ ‎נ' אילנקו בע"מ, פ''ד מב(1) 190 באשר למסירת מידע רשלני על ידי רשויות תכנון.

מן הדין אל הנדון

אין חולק בענייננו, כי על הנתבעת, בהיותה מוסד תכנוני, חלה חובת זהירות מושגית כלפי התובעים בענייננו. השאלה הנשאלת הינה האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליה במקרה שבנדון.

עיון בנספח א' לתצהיר מר אוחיון מעלה, כי ההיתר הראשון הוצא על ידי הנתבעת בעקבות הגשת "בקשה להיתר בניה או לשימוש במקרקעין" מיום 04.03.07 (להלן: "הבקשה").

אציין כי טענת הנתבעת כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 12 לתצהיר ליאון ולפיה התובעים הציגו בפני הנתבעת מצג שווא בדבר זהות בעלי המקרקעין, דבר שלטענתה הביא להנפקת ההיתר הראשון, דינה להידחות. בטענתה זו פוטרת עצמה הנתבעת למעשה, מכל אחריות לבדיקת המסמכים על ידה, לרבות בדיקת בעלי המקרקעין ו"מגלגלת" את כל האחריות לתקינותן של הבקשות המוגשות לה לידי מגישי הבקשות ומשימה עצמה כ"חותמת גומי" בלבד.

זאת ועוד, עיון בבקשה מלמד, כי זו הוגשה בשמם של החברה בעלת הבניין בו הפעילו התובעים את המועדון, כאשר מעדות מר אוחיון עלה שחלקו בהגשת הבקשה התמצה בהגעה למשרדי הנתבעת והגשת הבקשה פיזית, הא ותו לו. (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 31-32 , עמ' 7 ש' 1-6). הנתבעת לא סתרה עדות זו של מר אוחיון.

כמו כן, מעיון בהחלטת הועדה מיום 19.4.07 (ת/1) עולה כי הנתבעת החליטה לאשר את הבקשה בתנאים, כאשר אחד מתנאים אלו הינו הוכחת הבעלות על המקרקעין בהם הוצבו המדרגות. נשאלת השאלה, האם פעלה הנתבעת כמצופה מרשות ציבורית לצורך קבלת ההוכחה הנדרשת? התשובה לכך הינה בשלילה ואנמק.

מעיון במסמך ת/1 עולה שלצורך הנפקת היתר הבניה, דרשה הנתבעת הוכחת בעלות על הנכס יען כי לא הסתפקה באמור בגוף הבקשה בדבר זהות בעלי המקרקעין ועל כן ביקשה אסמכתה לכך וכפי שנכתב במסמך ת/1: "הוכחת בעלות על הנכס: נסח רישום או חוזה רכישה".

בסופו של יום, הנתבעת לא טרחה כלל לדאוג לקבל לידה את האסמכתה אותה דרשה בת/1, טרם הוצאת ההיתר הראשון.

שעה שבהתאם למסמך ת/1 היה צורך בהוכחת זהות בעלי המקרקעין, שומה היה על הנתבעת לדאוג כי ייעשה כן ולאכוף את הנדרש על ידה, טרם הנפיקה את ההיתר המבוקש. ברם, הנתבעת התעלמה מהדרישה אותה היא עצמה העמידה כתנאי למתן ההיתר והיא פעלה שלא כדין עת הסתמכה על הצהרת עורכי הבקשה בלבד בדבר הבעלות במקרקעין.

יתרה מכך, נציג הנתבעת, ליאון אישר בחקירתו הנגדית, כי הנתבעת נוהגת לבקש אישור בעלות על מקרקעין בגינם מבוקש היתר בניה וכדלקמן: 

"ש: כשבא אדם ומבקש היתר בניה זה מספיק שהוא אומר שהוא רוצה לבנות ותוכניות ותנו היתר או שאתם צריכים מסמכים נוספים, נכון שהועדה מבקשת ממגיש ההיתר הוכחת בעלות על המקרקעין בגינם מבקשים ההיתר? 

ת: לרוב כן.

ש: מה זה לרוב אן אני בא ואין לי הוכחה שאני הבעלים או שיש לי זיקה למקרקעין תתנו לי בלי הוכחת בעלות?

ת: אדוני צודק אנחנו מבקשים, במתכונת של היום יש הקפדה יתרה על זה. היום יש תיקון 101 הכל מקוון, אם אתה לא מגיש אתה לא יכול להמשיך.

ש: ב – 2006-2007 ביקשתם הוכחות בעלות למי שמגיש בקשה להיתר?

ת: ביקשנו" (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 21-30).

בנוסף, הגם שבחקירתו הנגדית טען ליאון כי הנתבעת דרשה הוכחת בעלות על המקרקעין, כדרך קבע הרי משנשאל מדוע ניתן היתר על ידי הנתבעת ללא הצגת הוכחת הבעלות הנ"ל, לא ידע להשיב (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 32 , עמ' 33 ש' 1-18).

מכאן, המסקנה הינה כי הנתבעת פעלה להוצאת ההיתר הראשון לתובעים וזאת ללא שווידאה כנדרש מי הבעלים של המקרקעין שמעליהם עתידים להבנות מדרגות החירום נשוא ההיתר, כאשר לו הייתה הנתבעת טורחת לעשות כן, הייתה מגלה את זהות הבעלים הנכונים על נקלה.

טענה נוספת אותה העלתה הנתבעת הינה כי מתן ההיתר נעשה לאחר שהתובעים הציגו מצג שווא לפיו, לכאורה, חב' מורד, בעלי המקרקעין בהם הותקנו המדרגות מסכימה לבנייה (סעיף 12 לתצהיר אוחיון וסעיף 25 לסיכומי הנתבעת).

משנשאל ליאון בחקירתו הנגדית לעניין ההסכמה הנטענת לא ידע להצביע על מקור הסכמה זו:

"ש: מפנה לסעיף 21 (הכוונה סעיף 12 , הטעות במקור), הוועדה הוציאה את היתר הבניה על סמך מצג שווא שמורד לא מתנגד לבניה בשטח שלו, אני מבקש שתעיין?

ת: זה מה שהמבקש אמר לי.

ש: המבקש אמר שמורד לא מתנגד שיבנו במקרקעין שלו?

ת: כן.

ש: מי זה המבקש?

ת: משפ' נחום. הם חותמים על התוכנית?

ש: אתה יכול להציג את ההודעה של משפ' נחום שאומרת שהשכן מורד מסכים לבנות בשטח שלו?

ת: אני לא יודע אם יש הודעה כזו..." (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 7-16).

תשובותיו אלו של ליאון אינן מותירות מקום לספק כי לא הייתה בפני הנתבעת טרם הנפקת ההיתר כל אסמכתה בדבר הסכמה של חב' מורד לבניית המדרגות במקרקעין שבבעלותה.

בנוסף, העיד ליאון כי "לא היה שום מסמך בכתב" מאת חב' מורד וזאת בתגובה לשאלת ב"כ התובעים באם הוצג בפני הנתבעת מסמך כלשהו מאת חב' מורד בו היא מאשרת בניה במקרקעיו (עמ' 33 לפרוטוקול ש' 27). תשובתו הנ"ל של ליאון מחזקת את המסקנה כי לא קיימת הסכמה כזו, כפי שטענה הנתבעת ולפיכך טענת הנתבעת בעניין דינה להידחות.

לאור האמור לעיל הרי שהנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה לעניין טענתה ולפיה התובעים טענו בפניה כי חב' מורד מאשרת את בניית מדרגות החירום מעל המקרקעין שבבעלותה.

בנוסף העלתה הנתבעת טענה שביטול ההיתר נעשה אף מן הטעם שהבניה ע"י התובעים בוצעה בניגוד לתנאי היתר.

עיון בהחלטת הנתבעת על התליית היתר הבניה (נספח ג' לתצהיר התובעים , נספח ד' לתצהיר הנתבעת), מעלה כי ישנם תנאים נוספים בהם, לכאורה, לא עמדו התובעים.

יחד עם זאת, הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה ולפיו התליית ההיתר נעשתה בשל אי מילוי תנאים אלו.

בעניין זה משנשאל ליאון בחקירתו הנגדית לעניין התליית ההיתר על ידי הנתבעת, השיב כי זו נעשתה לאחר שהתברר כי העבודה בוצעה במקרקעין של חב' מורד.

ליאון לא ציין כל סיבה אחרת, לרבות אי מילוי תנאים נוספים בהיתר המוזכרים בנספח ג' הנ"ל, כטענת הנתבעת, כעילה להתליית ההיתר על ידי הנתבעת וכדלקמן:

"ש. הבעיה התעוררה מאז שמורד התנגד, אם הוא לא היה מתנגד הכל היה עובר חלק, לא הייתה בעיה, המדרגות הוקמו ובא לציון גואל?

ת. מי שהעיר את הבעיה זה יחזקאל מורד.

ש. הוועדה התלתה את ההיתר בגלל ההתנגדות של מורד?

ת. לא. הועדה התלתה את ההיתר לאחר שהתברר שהשטח בו נבנו המדרגות ז לא השטח של המבקש. מורד העיר את הבעיה." (עמ' 31 לפרוטוקול ש' 26-31)

יתרה מכך, מחומר הראיות שהונח לפניי ומחקירת הצדדים לא עלה שהנתבעת ו/או מי מטעמה פעלו להפסקת עבודות הבניה עת נוכחו לדעת כי התובעים בונים בניגוד לתנאיו של ההיתר.

מעיון במכתב מיום 30.10.07 (נספח ג' לתצהיר ליאון) עולה, כי ההוראה להפסקת העבודה בוצעה רק לאחר שהנתבעת נוכחה לדעת כי התובעים בונים במקרקעין של חב' מורד ולא בשל כל סיבה אחרת.

כמו כן, הנתבעת לא הציגה כל פניה מטעמה אל התובעים ו/או מי מבעלי הבניין בהוראה להפסקת הבניה בשל אי מילוי תנאי ההיתר, כטענתה.

בנוסף, טענת הנתבעת ולפיה פעלה לזימון התובעים ו/או מי מבעלי הבניין למתן עדות בפניה אודות הבניה המנוגדת להיתר – נטענה בעלמא ולא הוכחה. הגם שבהחלטת הנתבעת מיום 31.10.07 מצוין בפרוטוקול הוועדה, כי מבקשי ההיתר, קרי בעלי הבניין, זומנו למתן עדות, בפועל לא טרחה הנתבעת להוכיח טענתה זו ולכל הפחות, להציג זימון של מבקשי ההיתר למועד הדיון בבקשה.

בעניין זה הצהיר התובע ברורות בעדותו, כי הוא לא זומן לדיון בוועדה:

"ש. ידוע לך אם מישהו ממבקשי הבקשה כולל אתה הגעתם לדיון בהתליה כפי שעולה...?

ת. לא הזמינו אותי ולכן לא היתי בדיון כזה.

ש. ידעת על קיומו של דיון?

ת. לא ידעתי על קיומו של דיון." (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 26-29)

מהאמור לעיל עולה, כי התובעים הסתמכו על ההיתר הראשון שניתן להם על ידי הנתבעת ואשר בסופו של יום בוטל על ידה עקב טעות של הנתבעת בהוצאתו, טעות שנבעה מאי בדיקת הבעלים של המקרקעין הסמוכים לבניין, על ידי הנתבעת.

הקשר הסיבתי

בשלב זה עלינו לבחון האם הפרת החובה של הנתבעת היא שגרמה לנזק נשוא תביעה זו.

"הפרת החובה היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן לולא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי. זאת ועוד: הפרת החובה היא הסיבה המשפטית לקרות הנזק, שכן אשמו של המזיק הביא את הנזק, ואילו אשמו של הניזוק לא היה אשם מכריע, הן משום שהיה צפוי, הן משום שהיה בתחום הסיכון שהחובה באה למנוע, והן משום שהתנהגות המזיק, על פי מבחני השכל הישר, היא שתרמה לתוצאה המזיקה". (ע"א 145/80 ועקנין שלמה נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1), 113).

לאחר שניתן לתובעים ההיתר הראשון ובהסתמך עליו, החלו התובעים בהפעלת המועדון ואף פעלו להתקנת מדרגות החירום כנדרש ולפיכך מתקיים בעניינו הקשר הסיבתי בין ביטול ההיתר ע"י הנתבעת לנזק שנגרם לתובעים בפועל.

הנזק

התובעים טוענים שכתוצאה מביטול ההיתר הראשון נגרמו להם נזקים והפסדים בשל ירידה בהכנסות, אובדן רווח בשל אי הפעלת המועדון לתקופת השכירות עליה סיכמו עם בעלי הבניין, עלות העתקת המדרגות למיקומן החדש וכן נזק כספי בשל מכירת המועדון בסופו של יום בהפסד, הכול כמצוין בחוות דעתו של רו"ח מטעמם.

ירידה בהכנסות 

התובעים צירפו לתביעתם את חוות דעתו של רו"ח התובעים, אשר לפיה חלה ירידה בהכנסותיהם של התובעים כתוצאה מביטול ההיתר הראשון, בסכום חודשי בסך של 57,000 ₪. התובעים טוענים כי יש להכפיל את הסכום הנ"ל במספר חודשי השכירות עליהם הוסכם בחוזה שנחתם עם בעלי הבניין.

לטענת רו"ח התובעים הוא נסמך בעריכת חוות דעתו על המסמכים שהוצגו בפניו לרבות, כרטסת המועדון, מאזני הבוחן, דוחות כספיים, העתקי חשבוניות ועוד .

רו"ח התובעים פירט בבהירות בעדותו לפניי את אופן עריכת חוות דעתו ואת המסמכים עליהם הסתמך.

מצאתי לקבל את חוות דעתו של רו"ח התובעים לעניין כך שאכן נגרם לתובעים נזק עקב ביטול ההיתר הראשון שניתן ע"י הועדה. יחד עם זאת, לא מצאתי לקבל את גובה הנזק לו טוען רו"ח התובעים שעה שהתובעים לא עמדו בנטל להוכחתו וכפי שיפורט בהמשך.

הנתבעים הגישו מנגד חוות דעת של רו"ח מטעמם אשר הגיע בחוות דעתו למסקנה כי סכום הנזק לו טוענים התובעים לעניין הירידה בהכנסותיהם, הוא אינו נכון.

אין בידי לקבל את קביעת רו"ח הנתבעים ולפיה לתובעים לא נגרם כל נזק ולו מן הטעם שרו"ח הנתבעים לא התייחס למסמכים מהותים אשר הוצגו בפני רו"ח התובעים, כאשר מחקירתו לפניי עלה כי מסמכים אלו כלל לא הוצגו בפניו.

טענתו של רו"ח הנתבעים ולפיה ביקש מהתובעים את המסמכים ונענה בשלילה, נטענה בעלמא בלבד ולא הוצגה כל אסמכתה אשר תתמוך בטענתו זו של רו"ח הנתבעים וכדלקמן:

"ש. ביקשת חשבוניות ומישהו התנגד?

ת. כל הליך משפטי לא מתנהל בין מומחה למומחה, הפניתי לב"כ הנתבעת בקשה והוא הפנה את הבקשה לב"כ התובעים.

ש. ביקשת חשבוניות ומישהו אמר לך שהוא לא נותן לך חשבוניות?

ת. לא פניתי אליהם, לא מכיר אותם, אני מכיר את ב"כ הנתבעת והם עשו מה שצריך.

ש. איפה כתוב בחוו"ד שביקשת חשבוניות ולא העבירו אלייך?

ת. מפנה לעמ' 8 לחוות דעת, ס' 4.14, כתוב המפורש העתק נאמן למקור שהופקו ע"י מי מהתובעים בשנים 2006-2009.

ש. שאלתי איזה מסמכים ביקשת ולא קיבלת ולא שאלתי איזה מסמכים קיבלת.

ת. אין הבדל, הפתיח בעמ' 7 בתחתית העמ' בסייפא, כתוב שלא נתקבלו מסמכים אחרים אשר המומחה מטעם התובעים נעזר בהם לחוו"ד או מסמכים נדרשים, בס' 14.4 אני מציין במפורש העתק נאמן למקור שהופקו למי מהתובעים.

ש. האם אחרי שקיבלת את החומר ראית שחסרים מסמכים?

ת. כן.

ש. האם ביקשת שימציאו את המסמכים האחרים?

ת. כן והתשובה הייתה שלילית.

ש. המסמכים לא הומצאו לך בכל זאת?

ת. לא." (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 31 ועמ' 27 לפרוטוקול ש' 1-17)

עולה מן האמור כי רו"ח הנתבעת לא הרים את נטל ההוכחה ולפיו פנה לתובעים בבקשה לקבלת מסמכים וכל טענתו בעניין הינה כי פנה לב"כ הנתבעת בבקשה להשלמת המסמכים ותו לא.

בנוסף, מודה רו"ח הנתבעת בחוות דעתו כי לא יכל לבדוק את חוות דעת רו"ח התובעים כנדרש שכן מלוא החומר לא הונח בפניו (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 18-25).

מכל האמור לעיל, לא מצאתי לקבל את חוות דעתו של רו"ח הנתבעת שעה שמעיון בה וכן מחקירת רו"ח הנתבעת בפניי עלה שמלוא המסמכים הרלוונטיים לצורך עריכת חוות הדעת לא הוצגו כלל בפני רו"ח הנתבעת.

כידוע, הנטל להוכחת הנזקים מוטל על התובעים. על הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו ואת שיעורו (ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נג (3) 433, 445 (1999); ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לד (2) 800, 808 (1981)).

רמת הוכחת שיעור הנזק בדיני הנזיקין היא רמת הוכחה סבירה. סבירות זו תיקבע על פי נסיבות המקרה. על הניזוק מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי תוך שקיימת הבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, לבין מצבים שבהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ע"א 5465/97 הנ"ל, בעמ' 446; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז (3) 23, 34 (1993); ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005)).

בענייננו יש לקבל את טענת התובעים ורו"ח מטעמם המתיישבת עם הגיונם של דברים, כי ביטול ההיתר הראשון אכן גרם, כשלעצמו, לירידה בהכנסות המועדון וכפועל יוצא מכך, להפחתה ברווחי התובעים.

מומחה התובעים הוכיח בחוות דעתו כי בתקופה בה נשלל ההיתר מהתובעים הרי שעיקר הכנסתם אשר נבעה מעבודתם עם משרד הביטחון נפסקה.

עם זאת, חילק רו"ח התובעים את ההכנסות של המועדון לשתי תקופות, האחת בתקופה בשנים 2006-2007 עת פעל המועדון בקומת הקרקע וטרם סגירתו בשנים, כאשר בתקופה זו ההכנסה החודשית עמדה על הסך של 76,257 ₪ (להלן: "התקופה הראשונה"). בתקופה השניה - לאחר ביטול ההיתר הראשון וסגירת המועדון בשנים 2008-2009, כאשר בתקופה זו ממוצע ההכנסה החודשית עמד על סך של 9,260 ₪ (להלן: "התקופה השנייה").

ברם, בחקירתו הנגדית מאשר רו"ח התובעים כי לא ידע באם לאחר ביטול היתר הבניה הראשון המשיך המועדון לפעול אם לאו ולא לקח נתון זה בחשבון בעת עריכת חוות דעתו (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 18-25).

כמו כן, רו"ח התובעים לא הוכיח כי הירידה בהכנסות התובעים נובעת רק עקב ביטול ההיתר הראשון ולא מסיבות נוספות אשר יכולות להשפיע על פעילותה העסקית של החברה כגון: ירידה כללית בלקוחות, מיתון וכדומה.

רו"ח התובעים אישר בחקירתו הנגדית כי לא ערך חישובים מדויקים לעניין הירידה בהכנסות החברה. (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 10-17).

בנוסף, רו"ח התובעים ערך את חישוביו בחוות דעתו על סמך הפסקת פעילות העסק מיום ביטול ההיתר הראשון, כאשר בפועל הוכח שהעסק פעל, לכל הפחות, בצורה מינורית בתקופת ביטול ההיתר.

משנשאל רו"ח האם הוא מודע לכך שהעסק פעל בתקופה זו, השיב כי הוא לא יודע לענות על השאלה (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 18-25).

מכאן, על אף שהוכח בפני בית המשפט כי ביטול ההיתר הראשון הביא לירידה בהכנסות המועדון, הרי שלא הוכח מה גובה ירידת ההכנסות בפועל.

על כן, בנסיבות שלעיל, בו לא הרימו התובעים את נטל ההוכחה לעניין גובה ירידת הכנסות המועדון לאחר ביטול ההיתר – לעניות דעתי מצדיק פסיקת פיצוי על דרך האומדנה.

מסקנתי זו מתחזקת נוכח כך שיש לקחת בחשבון את העובדה שהתובעים חתמו הסכם לשכירת המועדון בקומה הראשונה עוד טרם קבלת ההיתר הראשון בפועל מהנתבעת.

לעניין פסיקת הפיצוי על דרך האומדנה אציין כי לבית המשפט נתונה סמכות לפסוק פיצוי בדרך זו מקום שמוכח כי נגרם נזק לבעל דין, אך לא ניתן להעריך במדויק את גובה הנזק.

ברם, פסיקת פיצוי על דרך האומדנה הינה החריג ובדרך כלל מוטלת על הניזוק החובה להוכיח גם את שיעור הנזק. ניתן לפסוק פיצוי על דרך האומדנה רק מקום שקיים קושי אובייקטיבי להוכיח את שיעור הנזק שנגרם ומקום שבעל הדין מביא לבית המשפט נתונים וראיות שמאפשרים לו להעריך את גובה הנזק, אם כי לא בצורה מדויקת.

במסגרת ע"א 153/04 חיותה רבינוביץ' נ' יוסף רוזנבוים (ניתן ביום 6.2.2006) נקבע:

"פסיקה על פי האומדן, ובארמית "אומדנא" ולעתים, "שודא דדייני" (ראו להלן) שכיחה במשפטנו, בין בדיני הנזיקין, כמעט כמעשה שבכל יום בקביעת ראשי נזק מסוימים, ובין בתחום החוזי. אכן, בפסק הדין ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע [פורסם בנבו] הנזכר נחלקו דעות השופטים בשאלה אם ניתן לפסוק פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) באין נתונים עובדתיים שישמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים; השופט ח' כהן סבר שדי בהוכחת קיומו של הנזק, והפיצויים ייפסקו על דרך אומדן (עמ' 804), ואילו השופט ברק (ועמו השופט י' כהן) קבע כי על הנפגע "להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו הן את שיעור הפיצויים, שיהא בו כדי לפצותו על נזקו" (עמ' 806) ו"כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדינא, כן ענין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא"; ועם זאת, באשר למידת הודאות, "... באותם המקרים בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (עמ' 809-808).

ראו גם דברי השופט מלץ בע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34:

"בהקשר הנדון אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי... השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדוייקת ומלאה".

לעניין זה התייחס בית המשפט העליון בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נגד מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2), עמ' 800, שם נקבע:

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט."

עוד נקבע:

"על פי גישתנו, מוטל על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא. שאלה אחרת היא, מהי מידת הוודאות והדיוק, המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצויים. האם עליו להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן לקבוע את מידת הנזק ואת שיעור הפיצוי במידת ודאות ודיוק מוחלטים, או שמא ניתן להקל עליו בעניין זה? ידועים מקרים, שבהם אין כל אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במידת ודאות מרובה. האם יש בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע? הגישה המקובלת היא, כי מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים".

לפיכך, יש לטעמי להעריך את הנזק לו טוענים התובעים של ירידה בהכנסות כתוצאה מסגירת המועדון, באופן גלובאלי ועל דרך האומדנה, אותו אני מעמידה על סך של

25,000 ₪ לחודש.

תקופת הפיצוי

האם יש לפצות את התובעים בגין כל תקופת ההסכם אותו ערכו עם בעלי הבניין

התובע טוען בתצהירו כי מאחר והיה ברור לו שהוא עומד לקבל היתר בניה, הוא חתם ביום 06.04.07, על הסכם שכירות עם בעלי הבניין לצורך שכירת הקומה הראשונה בבניין לתקופה של 3 שנים עם אופציה לשכירות של 5 שנים נוספות.

עולה מהאמור כי בעת חתימת הסכם השכירות לא היה לתובעים היתר בניה או רישיון להפעלת המועדון, כנדרש.

אומנם התובעים טענו כי חתימת הסכם השכירות עם בעלי הבניין נעשתה רק לאחר התחייבות בעל פה של נציגי הנתבעת למתן ההיתר, אך טענתם זו לא הוכחה.

מכאן עולה כי התובעים חתמו על הסכם השכירות טרם קבלת ההיתר לידם כנדרש ולמעשה לקחו סיכון ביודעין ולפיכך לא מצאתי מקום לפצותם בגין כל תקופת השכירות בהתאם להסכם השכירות בעלי הבניין, אשר נחתם כאמור במועד קודם למתן ההיתר הראשון.

יחד עם זאת, יש מקום, לטעמי, לפצות את התובעים בגין ההפסד שנגרם להם מיום התליית היתר הבניה ביום 31.10.07 ועד ליום מתן היתר הבניה החדש ביום 05.08.08.

מעדותו של התובע לפניי עלה כי במהלך התקופה האמורה בסעיף 113 לעיל, פעילות המועדון לא הופסקה כליל והמועדון תפקד באופן חלקי (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 32, עמ' 14 ש' 1-9) ועל כן יש לפצות את התובעים בגין תקופה זו באופן חלקי בלבד.

על כן, אני פוסקת לתובעים פיצוי בגין הירידה בהכנסותיהם בגין תקופה של 10 חודשים, מיום ביטול ההיתר הראשון עד למתן ההיתר השני במכפלה של 25,000 ₪ לחודש כפי שקבעתי לעיל, סך הכל 250,000 ₪.

עלות העתקת המדרגות

בתצהירו טוען מר אוחיון כי בשל העתקת המדרגות למיקומן החלופי והתאמת המושכר נשאו התובעים בעלות של 120,000 ₪.

מר אוחיון השיב בחקירתו הנגדית כי נשא בתשלום יחד עם בעלי הבניין, אך לא הייתה ברשותו אסמכתה להוכחת טענתו זו.

עיון בחשבוניות אליהם הפנה התובע בנספח ח' לתצהירו מעלה כי אלו הוצאו עבור בעל הבניין בו הוקם המועדון, דבר המלמד כי התשלום בוצע על ידי בעל הבניין בלבד.

מכאן, טענתם של התובעים בדבר הפסד בגין העתקת המדרגות לא הוכחה ודינה להידחות וכך אני מורה

מכירת המועדון במחיר מופחת ממחירו האמיתי

טענה נוספת אותה העלו התובעים הינה כי נאלצו למכור את המלאי והמוניטין של המועדון במחיר מופחת בשווי 280,000 ₪ בתוספת מע"מ, בעוד ששוויו האמיתי של המועדון הוערך בסך של 1,200,000 ₪.

122. גם לגבי טענה זו, לא הרימו התובעים את נטל ההוכחה ולא צירפו כל אסמכתה המעידה על שווי המועדון דה פקטו.

      

123. בחקירתו לא ידע מר אוחיון להסביר מדוע העריך את שוויו המועדון בסך של 1,200,000 ₪ וטען כי המדובר בהערכה שווי שלו וזאת בהתבסס על התייעצות עם מומחים בתחום (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 5-14), אך לא טרח להציג כל אסמכתה בעניין.

      

      

      

      

      

124. בע"א 5465/97 קני בתים הנ"ל נקבע מפי כב' הש' בייניש כדלקמן:

      

     "אכן, נזק המוניטין הוא נזק ממוני שיש להוכיחו וכבר עמדתי על כך:

     "יהא אשר יהא מובנו של המושג 'מוניטין', אשר עליו נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי הוא 'קשה להגדרה מדויקת וממצה', הרי ברור שכאשר מדובר בפגיעה במוניטין הכוונה היא לנזק ממוני, הגם שקשה הוא לכימות (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א' את י' אליהו בע"מ ואח'; ע"א 442/85 משה זוהר ושות' ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח')" (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי [8], בעמ' 258).

      

125. בהיעדר תשתית עובדתית מתאימה להוכחת ההפסד האמור בשווי מכירת המועדון לא מצאתי לפסוק לתובעים כל סכום בגין הפסד זה הנטען על ידם.

      

      

     סוף דבר

      

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי – תוך שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 250,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלאה בפועל.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ז, 02 יולי 2017, בהעדר הצדדים.