חלוקת רכוש באשה מורדת

בפני ביה"ד תביעת הבעל לחלוקת רכוש.

הצדדים התגרשו זמ"ז ביום יט' באלול תשע"ה (3.9.15).

רכושם המשותף של הצדדים כולל את דירת מגורי הצדדים, מניה ב"אגד", הלוואה הצדדים מאבי הבעל, רכב, שכר דירה, מטלטלין ותביעת כספים.

ביה"ד קיים דיונים ושמע את טענות הצדדים, ולאחר שהגישו סיכומים בנושא הרכוש, ביה"ד ניגש לפסק הדין.

א. הבית המשותף

לטענת הבעל התובע הבית ברחוב... נרכש ונקנה מכספו המלא של אביו של הבעל מר... ביום ט' טבת תשנ"ז (19.12.96). לאישוש טענתו מצרף הבעל מסמך קבלה.

הנתבעת משיבה כי הבית נרכש ע"י הצדדים, רשום בטאבו ע"ש שני הצדדים ולכן הבית שייך לשני הצדדים בחלקים שווים. על מסמך הקבלה אותו הציג הבעל לפיו אביו שילם את התמורה לרכישת הדירה, משיבה הנתבעת כי אין ידוע אם המסמך נכון, על המסמך חתום מוכר הדירה בלבד והאשה לא היתה מעורבת ולא קיבלה כל מידע על כך.

ביה"ד מכריע ע"פ הודאת האשה כי היא מודה שלא שילמה סכום כספי כל שהוא עבור רכישת הדירה. הודאתה עולה מתוך טענותיה של האשה עצמה. האשה כותבת כי: "בית זה נרכש ע"י הצדדים בחלקים שווים ורשום בטאבו ע"ש שני הצדדים", ואינה מציינת שנתנה דבר לקניית הבית, ומזה נראה שהאשה מודה שהיא לא השתתפה בנתינת התשלום עבור רכישת הדירה. כן מוכח גם מהמשך דבריה, שכך היא כותבת: "האשה לא היתה מעורבת בכך ולא קיבלה מידע על כך", גם מזה נראה, שלא שילמה דבר, היא אינה מכחישה את הש'ק שנתן אבי הבעל מכל וכל אלא רק אומרת שלא היתה מעורבת ולא קיבלה מידע על כך.

אלא דלכאורה היה מקום לומר, שהגם שהאשה לא שילמה מאומה עבור הדירה, מכל מקום הבעל או אביו העבירו מחצית הבית על שם האשה (או שילמו עבורה), ולכן צריך להיות הדין שהבית שייך לשני הצדדים.

ברם נ"ל שבנדון זה אין לומר כן. ונבהיר הדברים: בנדון זה הבעל מציג בפני ביה"ד מסמכים לפיהם אביו של הבעל שילם עבור הדירה. ואם כן יש לראות בכך כאילו הבעל עצמו שילם עבור כל הדירה. ונ"ל להביא ראיה לדבר זה מהירושלמי כתובות (פרק הנושא פרק יב הלכה א'): "פסק לזון את כלתו, זנה ומעשה ידיה לבנו". הרי להדיא שאב הנותן דבר לכלתו, כוונתו לתת את הדבר לאשה במקום בנו, ולכן יש להתיחס לתשלום אבי הבעל כנתינה של הבן לאשתו – כלתו של אביו, את מחצית הדירה.

ואם כן בנדון זה, שאשה זו זנתה תחת בעלה, ולפי מה שפסק בפתחי תשובה אבע"ז סי' צ"ט ס"ק ז' אשה שזנתה לא הפסידה מתנותיה. ברם כך הדין כאשר האשה זנתה משום שיצרה גברה עליה, אבל אם זנתה בכוונה להיאסר על בעלה כדי שיגרשה, או שעזבה את בעלה והלכה לחיות עם אדם אחר, הרי שאשה זו היא גם מזנה וגם מורדת, והדין שמפסידה מתנותיה. וכ"כ בפסקי דין רבניים ח"ה עמוד 13.

ונבהיר, במקרה זה יש לאשה דין מורדת גמורה. בתאריך יט' חשון תשע"ג (4.11.12) פתח הבעל תביעת גירושין ותביעת מורדת, בכתב התביעה הוא כותב שהאשה מורדת בו, ולא רוצה לעשות שום ניסיון לשלום בית.

וכך כותב בנם של הצדדים בתצהיר שהגיש לביה"ד:

"אני מצהיר שבחודש אוקטובר 2012 אבי... עזב את הבית בהתאם לדרישה של אמי ומיד בסמוך לכך יומיים לאחר מכן נכנס לגור בבית של הורי מר... שהוא בן זוגה של אמי. מאז אני לא מסוגל כלל לגור בבית הורי ואני לא רצוי ומעיפה אותי ומסלקת מהבית כל מתי שאני מבקר את אחי היותר קטנים ממני."

הן אמת שמגיש התצהיר הוא בנו של התובע ובן קרוב הוא ופסול לעדות. ברם יש ביסוס גדול לדבריו. למרות הכחשת האם את דברי הבן מכל וכל, הופיע חוקר והציג צילומים וסרט שהאשה חיה בביתה עם הנטען. הנ"ל לן בביתה, וכן היא יוצאת עמו לקניות.

ועוד, בכל מורדת עדין יש מקום לעשיית ניסיון לשלום בית. במקרה זה סמוך למרידה, הצדדים עדיין ביקשו לעשות שלום בית. בחודש יוני 2012 הצדדים רכשו בית חדש מקבלן, ובתאריך יד' סיון תשע"ב (14.6.2012) הלווה להם אבי הבעל 400,000 ש"ח לצורך רכישת הבית (וכפי שיתבאר להלן). וכמה חדשים לאחר מכן, בחודש אוקטובר האשה הכניסה גבר זר הביתה, הרי זו מרידה שלא יהיה דרך לחזור לשלום בית, ואין לך מרידה גדולה מזו.

מסקנת הדברים כי האשה מורדת ולכן הדין שמפסידה את חצי הדירה שאבי הבעל שילם עבורה.

ב. המניה באגד