ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר דחתה בקשת המערערת לחיוב צד שלישי בחוב הפסוק.
העובדות הרלבנטיות
1. המערערת היא הזוכה בתיק הוצאה לפועל שהיא מנהלת נגד המשיבה מס' 1 (להלן: "סרחאן"). במסגרת תיק ההוצאה לפועל (תיק מס' 08-02940-09-4 בלשכת ההוצל"פ בעכו) הטילה המערערת עיקול על כספיה של סרחאן ועל זכויותיה שבידי צד שלישי, המשיבה מס' 2 (להלן: "המועצה").
המועצה עצמה הייתה באותה עת חייבת בתיק הוצאה לפועל שניהלה נגדה סרחאן (תיק מס' 08-1112-09-1 בלשכת ההוצאה לפועל בעכו), על פי שני שיקים שהוגשו לביצוע. המועצה הגישה באיחור התנגדות לביצוע שטר, יחד עם בקשה להארכת מועד להגשתה. בקשות אלו הועברו לבימ"ש השלום בעכו (תיק אזרחי 3097-07-10), יחד עם בקשה לעיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל. בהחלטת רשם ביהמ"ש (כב' הרשם אוחיון) נקבע, כי הליכי ההוצאה לפועל יעוכבו כנגד הפקדת סכום של 50,000 ₪.
המועצה הפקידה את הסכום שנדרש ממנה, אך ביצעה את ההפקדה ישירות בתיק ההוצאה לפועל, ולא בקופת ביהמ"ש. המועצה לא הודיעה ללשכת ההוצאה לפועל, כי מדובר בפקדון לצורך עיכוב ההליכים על פי החלטת ביהמ"ש, ובפועל ההליכים לא עוכבו. לפיכך, העבירה לשכת ההוצאה לפועל את הסכום שהופקד אל הזוכה באותו תיק, סרחאן.
בהמשך לכך, ומכיוון שלא נרשם בתיק ההוצאה לפועל עיכוב הליכים, מומש צו עיקול שהטילה סרחאן על כספי המועצה בידי צד שלישי (בנק דקסיה בע"מ), והכספים המעוקלים בסך כ-192,000 ₪ הועברו אף הם לידי סרחאן, כך שהחוב בתיק ההוצאה לפועל שניהלה סרחאן נגד המועצה סולק כולו.
2.המערערת הגישה בתיק ההוצאה לפועל שאותו היא מנהלת כנגד סרחאן בקשה לחיוב צד שלישי – הלוא היא המועצה – בחובה הפסוק של סרחאן כלפי המערערת, בהתאם להוראות הסעיפים 46-48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.
במסגרת בקשתה טענה, כי המועצה וסרחאן עשו יד אחת נגדה, בכך שהכספים הועברו ישירות לידי סרחאן, בניגוד לצו העיקול שהתקבל בידי המועצה.
בקשה זו נדחתה על ידי רשם ההוצאה לפועל דאז, כב' הרשם אוחיון (החלטה מיום 8.3.11). בהחלטתו דחה את הטענה לקנוניה בין המועצה לבין סרחאן. כן קבע, כי לאור ההליך המשפטי המתנהל בין המועצה לבין סרחאן (הליך שטרם הוכרע באותה עת), לא ניתן לקבוע כי המועצה חייבת כספים לסרחאן, נוכח ההתנגדות שהוגשה, ובעניינה ניתנה למועצה רשות להתגונן.
3.לימים, ניתן פסק דין בהליך המשפטי שבין המועצה לבין סרחאן (פסק דין מיום 28.3.14). פסק דין זה קיבל את התביעה על פי אחד השיקים שהוגשו לביצוע, ודחה את התביעה על פי השיק האחר.
לאחר מתן פסק הדין שבה המערערת ועתרה לחיוב המועצה, בטענה כי לאור פסק הדין שניתן הרי שנקבע כי המועצה אכן הייתה חייבת כספים לסרחאן.
4.בקשתה זו של המערערת נדחתה על ידי רשמת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת ב' חסן) מיום 29.10.15 – ועל החלטה זו נסב הערעור שלפניי.
לטענת המערערת, רשלנותה של המועצה, אשר הפקידה את הפיקדון בלשכת ההוצאה לפועל במקום בקופת ביהמ"ש, ולא דאגה לעיכוב ההליכים, היא שגרמה לכך, שסרחאן גבתה כספים מהמועצה, במקום שהכספים יעוקלו ויועברו אל המערערת לאחר מתן פסק הדין. רשלנות זו מהווה, לטענת המערערת, בסיס לחיוב המועצה, ואילו בטענה זו, למעשה, לא דנה כב' הרשמת בהחלטתה.
5.המועצה הגישה תגובתה לערעור, וטענה כי אין בסיס לחיובה כצד שלישי בשל רשלנות שהתבטאה בהפקדת הפיקדון בלשכת ההוצאה לפועל, במקום בביהמ"ש. כן טענה המועצה, כי בסופו של דבר גבתה ממנה סרחאן כספים ביתר, שכן החוב כולו נגבה בטרם הוכרע ההליך המשפטי, ואילו במסגרת ההליך המשפטי נקבע בסופו של דבר, כי המועצה חייבת לסרחאן רק חלק מסכום התביעה. סרחאן לא השיבה למועצה את הכספים שגבתה ביתר, כך שכעת סרחאן היא שחייבת כספים למועצה, ולא להפך.
6.הצדדים הסכימו כי הערעור יוכרע ללא דיון, על סמך טענותיהם בכתב.
יצוין, כי סרחאן לא הגישה תגובה כל שהיא.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית – סעיפים 44 עד 48 לחוק ההוצאה לפועל
7.צד שלישי המקבל צו עיקול בדבר נכסי החייב המוחזקים בידיו נדרש לפעול על פי הוראות פרק ד' לחוק ההוצאה לפועל.
ראשית, הוא נדרש להשיב לצו העיקול ולפרט את נכסי החייב המוחזקים בידיו, או כאלו שיגיעו לידיו במהלך שלושת החודשים הקרובים (על פי הידוע לו), וזאת כמצוות סעיף 44(ב) לחוק, וסעיף 45(א) לחוק (כאשר מדובר בנכס מסוים של החייב). שנית, הוא נדרש למסור לידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים, על פי הוראות רשם ההוצאה לפועל, בהתאם לקבוע בסעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל. אלו הן שתי החובות העיקריות המוטלות על מי שמקבל לידיו צו עיקול כאמור, ולצד חובות אלו מוטלת על צד שלישי גם החובה הכללית לנהוג בתום לב (ראה לעניין זה רע"א 1016/08 ע.א.מ. קונדוס בע"מ נ' אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ, 14.1.10).
הפרת החובה הקבועה בסעיף 47 הנ"ל עלולה לגרום לכך שהצד השלישי עצמו יחויב לשלם לזוכה את חובו של החייב (עד לגובה חובו של הצד השלישי כלפי החייב), וזאת בהתאם להוראת סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כהאי לישנא:
צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון.
8.אשר לשאלה מהו "הצדק סביר" הפוטר את הצד השלישי מחיוב אישי בחובו של החייב, נקבע בפסיקה כי הכוונה לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו. כן נקבע כי המונח "סביר" מצביע על מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים, כלומר מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי (ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ' ולך, פ"ד מג(2) 864).
טענת הרשלנות
9.טענתה של המערערת כאן היא כזו:
(א)המועצה התרשלה בכך שהפקידה את הכספים בתיק ההוצאה לפועל, במקום להפקידם כפיקדון בקופת בית המשפט. מכיוון שעשתה כך, ואף לא הודיעה ללשכת ההוצאה לפועל כי על פי החלטת ביהמ"ש מדובר בפיקדון, שלאחר הפקדתו יש לעכב את ההליכים, הועברו הכספים ישירות לסרחאן, ולאחר מכן אף נמשכו ההליכים לגביית החוב כולו.
(ב)אלמלא התרשלה המועצה כאמור, היו ההליכים מעוכבים, עד לסיום ההליך המשפטי בין המועצה לבין סרחאן. בסיומו של ההליך, כאשר נקבע כי המועצה חייבת לסרחאן בגין חלק מתביעתה, היה על המועצה לפעול בהתאם לצו העיקול, ולשלם את הכספים המעוקלים למערערת, ולא לסרחאן.
(ג)רשלנותה של המועצה היא, איפוא, שגרמה לכך שלא עלה בידי המערערת לגבות את חובה של סרחאן כלפיה, למרות צו העיקול שהוטל והומצא למועצה, ולפיכך יש לחייב את המועצה בחובה הפסוק של סרחאן.
10.סבורני כי מבחן הרשלנות אשר מבקשת המערערת להחיל על המועצה, כאמור לעיל, רחב מן הבסיס החוקי לחיובו של צד שלישי בחובו הפסוק של אחר, כפי שזה נקבע בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, ולכן לא ניתן לקבל את עמדת המערערת.
לא מצאתי בטיעוני המערערת בסיס משפטי להרחבת האחריות הקבועה בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל לכל מקרה של רשלנות, ובמיוחד כאשר הרשלנות הנטענת אינה רשלנות הנוגעת לצו העיקול עצמו או לטיפול בו לאחר שהתקבל, כפי שיפורט בהמשך.
11.השתלשלות העניינים הרלבנטית, באופן כרונולוגי, הייתה כזו:
החלטת ביהמ"ש אשר הורתה, כי הליכי ההוצאה לפועל יעוכבו כנגד הפקדת סך 50,000 ₪, ניתנה ביום 12.7.10.
סך של 50,000 ₪ הופקד בלשכת ההוצאה לפועל ביום 20.7.10. ככל הנראה, הסכום הועבר מידית אל הזוכה בתיק – סרחאן.
צו העיקול התקבל בידי המועצה ביום 2.8.10.
העיקול שהוטל על כספי המועצה בבנק דקסיה בע"מ מומש ביום 4.8.10, וסך 192,000 ₪ הועבר ללשכת ההוצאה לפועל, וממנה אל הזוכה, סרחאן, בסמוך לכך.
מהאמור לעיל עולה, כי הרשלנות המיוחסת על ידי המערערת למועצה – הפקדת הפיקדון בלשכת ההוצאה לפועל ולא בבית המשפט – קודמת בזמן למועד שבו נתקבל בידיה צו העיקול.
למעשה, הכספים הופקדו בלשכת ההוצאה לפועל שבועיים לפני שנודע למועצה כי הוטל עיקול על כספי סרחאן שבידיה. באותה עת, אף אם נבחן את פעולתה של המועצה דרך "משקפי" עוולת הרשלנות, הרי שטרם קמה לה חובת זהירות כלפי המערערת, שכן באותה עת טרם התקבל בידיה צו עיקול על כספי סרחאן לטובת המערערת.
אכן, נראה כי הייתה זו טעות מצדה של המועצה, בכך ששילמה את הכספים בתיק ההוצאה לפועל, במקום להפקידם בקופת ביהמ"ש, ובמקום להציג בפני לשכת ההוצאה לפועל את החלטת ביהמ"ש המורה על עיכוב ההליכים (לצד אסמכתא בדבר ביצוע ההפקדה), אלא שגם אם נראה בטעות זו משום "רשלנות", הרי שהייתה זו רשלנות של המועצה, בראש ובראשונה, כלפי עצמה, ובוודאי לא כלפי המערערת, כאשר באותה עת דבר העיקול לטובת המערערת טרם נודע למועצה.
12.ניתן להוסיף ולטעון, כי גם לאחר מכן המשיכה המועצה והתרשלה, כאשר לא דאגה להודיע בלשכת ההוצאה לפועל כי ההליכים אמורים להיות מעוכבים על פי החלטת ביהמ"ש.
וכך, ניתן לטעון, כי מעת שהתקבל בידי המועצה צו העיקול היה עליה לוודא כי ההליכים בתיק מעוכבים, ובכך למנוע העברת הכספים מבנק דקסיה לידי סרחאן. אלא שגם אם זו הטענה, הרי שיש לשים לב לכך שבין קבלת צו העיקול (2.8.10) לבין העברת הכספים (4.8.10) חלפו יומיים בלבד, כך שספק אם ניתן לראות בכך שהמועצה לא דאגה ליישום ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים בפרק זמן קצר זה משום רשלנות כלפי המערערת.
באותה עת סברה המועצה, בשגגה, כי הסכום שהפקידה בלשכת ההוצאה לפועל אכן הביא לעיכוב ההליכים. עם קבלת צו העיקול דאגה להשיב לו בשלילה (כפי שעולה מטענות המערערת), בשל כך שלשיטתה – לא הייתה חייבת לסרחאן דבר. אף אם, תיאורטית, יכולה הייתה המועצה להזדרז ולדאוג, עם קבלת צו העיקול, לכך שהליכי ההוצאה לפועל אכן יעוכבו, לא הונחה בפניי כל תשתית ראייתית שתביא למסקנה, כי המועצה אכן ידעה, באותו פרק זמן קצר של יומיים, שבפועל ההליכים לא עוכבו, למרות ההפקדה שבוצעה.
דומה בעיניי, כי כדי לבסס טענת רשלנות ביחס לאותו פרק זמן שבין קבלת צו העיקול לבין העברת הכספים (יומיים בלבד), היה על המערערת להראות, כי המועצה אכן ידעה שההליכים אינם מעוכבים, ושעיקול שהוטל עוד קודם לכן יביא להעברת כספים מהבנק ללשכת ההוצאה לפועל, לטובת סרחאן. לא למותר לציין, כי לא מצאתי בהחלטות רשמי ההוצאה לפועל קביעה מעין זו.
13.אך גם אם ניתן היה לראות בהתנהלות המועצה משום רשלנות כלפי המערערת, מעת שהגיע לידי המועצה צו העיקול, הרי שאין חפיפה מלאה בין מושג ה"רשלנות" לבין הבסיס המשפטי לחיוב צד שלישי בחובו של אחר, הקבוע בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.
סעיף 48 אינו מבסס את החיוב האישי על רשלנותו של הצד השלישי באשר היא, אלא על מעשה או מחדל שהם בניגוד לצו העיקול: אי מסירת המעוקלים ללשכת ההוצאה לפועל או הוצאת הנכס המעוקל או תשלום החוב למרות הידיעה שיש עליו צו עיקול.
לא מצאתי עילה להרחבת הבסיס המשפטי לחיוב צד שלישי מאותם מעשים או מחדלים המוגדרים מפורשות בסעיף 48 אל עבר מושג הרשלנות, כעוולת מסגרת, שעשויה לכלול מגוון רחב של מעשים ומחדלים, לרבות רשלנות שאין לה כל קשר עם צו העיקול עצמו.
אכן, ניתן למצוא בפסיקה מקרים שבהם חויב צד שלישי בחובו הפסוק של אחר, משום שהתרשל בטיפול בצו העיקול. כך למשל בע"א 4/84 שטאל נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ ואח', 14.12.86), שם נמצא כי הצד השלישי לא דאג לרשום כראוי בפנקסיו את דבר העיקול, אף שנמסר לידיו הצו, ופעל בניגוד לצו העיקול, מבלי לשים לב אליו. כך גם בע"א 1796/90 פירר ואח' נ' מדינת ישראל, 16.7.92, שם נקבע כי היה על הצד השלישי לפעול על מנת לאתר פרטי החייבת ולמנוע הוצאת כספיה בניגוד לצו העיקול. אלא שהמשותף לאותם מקרים הוא פעולות שעשה הצד השלישי, בניגוד לצו העיקול שהתקבל בידיו, והעובדה שאותן פעולות נעשו בטעות, לא פטרה את הצד השלישי, ולא היוותה "הצדק סביר" להוצאת המעוקלים בניגוד לצו.
במלים אחרות, באותם מקרים, נמצא כי הצד השלישי פעל בניגוד לצו העיקול. הטענה כי מדובר בטעות שבהיסח הדעת לא התקבלה כ"הצדק סביר" הפוטר את הצד השלישי מחבות, לאור המבחן האובייקטיבי וסטנדרט ההתנהגות התקינה והמקובלת שהוחלו, ועל פיהם טיפול לא ראוי בצו עיקול שהתקבל אינו יוצר הצדק סביר להפרת הצו.
כאן, מבקשת המערערת לראות ברשלנות שאינה קשורה כלל לצו העיקול, אלא להתנהלות המועצה בתיק ההוצאה לפועל שפתח נגדה סרחאן, כבסיס לחיוב המועצה כלפי סרחאן. באופן דומה, יכולה הייתה המערערת לבוא בטרוניה כלפי המועצה על עצם זה שלא הגישה את ההתנגדות לביצוע שטר במועד, דבר שגרר הליכי הוצאה לפועל, והסתיים בתשלום לסרחאן במקום למערערת, שהטילה עיקול. האם גם זו רשלנות כלפי המערערת? נראה כי התשובה השלילית מתבקשת.
אותה התרשלות נטענת מצד המועצה הייתה, בראש ובראשונה, כלפי עצמה. המועצה ראתה את עצמה באותה עת כמי שאינה חייבת כספים לסרחאן. לכן הגישה התנגדות לביצוע שטר. המועצה ביקשה להביא לעיכוב ההליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל שניהלה סרחאן נגדה, ולכן ביקשה מבית המשפט לעכב את ההליכים. המועצה ביקשה גם לפעול על פי החלטת ביהמ"ש, שהתנה את עיכוב ההליכים בהפקדת כספים, והפקידה את הכספים תוך זמן קצר, אך בטעות הפקידה אותם במקום הלא-נכון. אם ניתן לראות בטעות זו משום רשלנות, הרי שרשלנות זו רחוקה מנושא צו העיקול, ואין לקשור אותה אליו. השלכותיה של אותה טעות היו, בראש ובראשונה, כלפי המועצה עצמה, אשר כספיה הועברו לידי סרחאן למרות ההתנגדות שהוגשה, למרות תשלום הכספים אשר סברה כי יביאו לעיכוב ההליכים, ובדיעבד גם בסכום העולה בהרבה על חובה של המועצה כלפי סרחאן כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בתום ההליך המשפטי בין השתיים.
לטעמי, אין להרחיב את הבסיס לחיוב צד שלישי בחובו הפסוק של חייב מעבר לקבוע בחוק, על יסוד טענות לרשלנות שהיא מעבר לאותם מעשים ומחדלים הקבועים בסעיף 48 לחוק. גם כך, יוצר ההסדר שבסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל סיכון כלפי "מחזיק" להיות מחויב בחוב לא-לו, ויש להיזהר בהרחבת סיכון זה מעל לנחוץ (ראה לעניין זה – ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', 15.12.05, סעיפים 12 ו-13 לפסק הדין). מכאן מסקנתי, כי רשלנות שניתן לייחס לצד שלישי, אם היא חורגת מהעילות המפורשות הקבועות בסעיף 48 לחוק, אינה עילה לחיוב צד שלישי בחובו הפסוק של אחר.
המועצה לא הפרה חובותיה כמחזיק
14.בענייננו, העברת הכספים אל סרחאן לא הייתה מכוח פעולה של המועצה בניגוד לצו העיקול. העברת הכספים נכפתה, למעשה, על המועצה, בשל צו עיקול שהטילה סרחאן בבנק דקסיה.
הכספים שהועברו לידי סרחאן הם כספי המועצה שהוחזקו בידי בנק דקסיה, והם הועברו על פי צו למימוש עיקול שניתן ע"י רשם ההוצאה לפועל, מבנק דקסיה, דרך לשכת ההוצאה לפועל, אל סרחאן. המועצה עצמה לא ביצעה את העברת הכספים בניגוד לצו העיקול, והעברה זו לא הייתה בשליטתה כלל.
בהחלטה שניתנה על ידי כב' הרשם אוחיון (8.3.11) דחה הוא את הטענה, כי העברת הכספים לידי סרחאן הייתה תולדת קנוניה בין המועצה לבין סרחאן. בדין קבעה כב' הרשמת חסן, בהחלטתה נשוא ערעור זה, כי המסכת העובדתית שנקבעה בהחלטת כב' הרשם אוחיון, לפיה העברת הכספים לא הייתה מרצונה של המועצה ואף לא בשליטתה, אינה נתונה עוד לדיון, משלא הוגש ערעור על אותה החלטה.
מאחר והעברת הכספים לא נעשתה על פי מעשה או מחדל מכוונים מצד המועצה, הרי שאין בסיס לחיוב המועצה על פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, ולמעשה – אף שאלת ה"הצדק הסביר" כהגנה מפני חיוב כזה אינה מתעוררת.
15.יש לבחון את התנהלות המועצה בשתי נקודות זמן: הראשונה, בעת שהתקבל לידיה צו העיקול (2.8.10), והשנייה – לאחר שניתן פסק הדין בתביעת סרחאן נגד המועצה (28.3.14).
בנקודת הזמן הראשונה השיבה המועצה בשלילה לצו העיקול. מבחינתה, באותו מועד לא הייתה היא חייבת כספים לסרחאן. עמדתה זו התקבלה בהחלטת כב' הרשם אוחיון (8.3.11), אשר עליה לא הוגש כל ערעור. בנקודת הזמן השנייה נקבע על ידי ביהמ"ש קיומו של חוב כספי של המועצה כלפי סרחאן על פי השטרות שהגישה סרחאן לביצוע (אם כי לא בסכום התביעה במלואו). עם זאת, בנקודת זמן זו לא הייתה המועצה חייבת בתשלום לסרחאן, שכן סרחאן כבר גבתה את כספה – ומעבר לכך – מהמועצה.
כך או כך, בשתי נקודות הזמן הללו אין לראות את המועצה כמי שהפרה את צו העיקול, ושיש לחייבה בחובו הפסוק של אחר. בראשונה – משום שטרם הוברר קיומו של חוב כספי, ובשנייה – משום שהחוב שקיומו הוברר נפרע כבר קודם לכן, שלא על דעת המועצה.
העדר התייחסות לטענת הרשלנות
16.לטענת המערערת, כב' הרשמת לא התייחסה בהחלטתה לטענתה המפורשת, כי רשלנותה של המועצה היא העילה לחייבה בחובה הפסוק של סרחאן כלפי המערערת.
אכן, לא מצאתי כי טענת הרשלנות נדונה לגופה בהחלטת כב' הרשמת. יצוין כי גם הבקשה שעמדה בפניה לא הוצגה לעיוני (כך שלא ברור לי אם אכן הועלתה טענת הרשלנות בפני כב' הרשמת כפי שהועלתה במסגרת הערעור). ממילא מצאתי, כאמור, כי אין בסיס משפטי להרחיב את אחריות הצד השלישי לכל מקרה של רשלנות, אם לא התקיים הקבוע בסעיף 48 לחוק.
על כל פנים, ניתן לקרוא בהחלטת כב' הרשמת דחייה של טענות שנולדו למעשה עוד לפני הבקשה הראשונה לחיוב צד שלישי (שהתבררה בפני כב' הרשם אוחיון), וזאת נוכח ההחלטה שניתנה ביום 8.3.11, ואשר קבעה את מסכת העובדתית שעל פיה תוכרענה הטענות.
17.כך ציינה כב' הרשמת בהחלטתה:
"סבורני כי המסכת העובדתית עליה מושתתת החלטתו של כב' הרשם אוחיון לא השתנתה בעקבות מתן פסק הדין ושעה שהזוכה לא ערערה אז על החלטתו של כב' הרשם אוחיון, הרי כל אשר נקבע בה אינו נתון היום לדיון" (סעיף 11 להחלטה).
בהמשך לכך קבעה כב' הרשמת, כי פסק הדין שניתן בתביעת סרחאן נגד המועצה לא שינה לעניין זה; לא הוכח כי לאחר מתן פסק הדין הפרה המועצה את צו העיקול; ופסק הדין אשר קיבל את התביעה בחלקה בלבד אף מקים "הצדק סביר" לאי העברת הכספים לתיק בנקודת הזמן שבה התקבל צו העיקול.
18.למעשה, אינני סבורה כי המערערת רשאית הייתה לעורר במסגרת הליך נוסף טענות המייחסות רשלנות כבסיס לחיוב צד שלישי, על בסיס אותה התנהלות ואותה מסכת עובדתית שהיו מונחות בפני כב' הרשם אוחיון, ושעל פיהן העלתה אז טענת קנוניה, שנדחתה.
משניתן פסק הדין השתנה אך ורק המענה לשאלה אם המועצה חייבת כספים לסרחאן. פסק הדין שניתן ב-28.3.14 שינה אמנם את מאזן הזכויות בין המועצה לבין סרחאן (הוברר כי קיים חוב כספי, ונקבע גם סכומו של החוב, כנופל מהחוב שבתיק ההוצאה לפועל), אך לא היה בו כדי לשנות דבר בכל הנוגע להתנהלות המועצה ביחס לצו העיקול ואי מניעת העברת הכספים, נושא שנדון והוכרע למעשה על ידי כב' הרשם אוחיון, ואשר כל העובדות הרלבנטיות לו היו ידועות כבר בעת שניתנה אותה החלטה. אינני סבורה כי בכך שניתן פסק הדין קמה הזכות למערערת לשוב ולעורר טענות בנוגע להתנהלות המועצה ביחס לצו העיקול, ולטעון הפעם לרשלנות במקום טענת הקנוניה, שנדחתה.
אף שאין בהחלטת כב' הרשמת התייחסות מפורשת לטענת הרשלנות, בדין קבעה כב' הרשמת, כי המסכת העובדתית נקבעה כבר בהחלטת כב' הרשם אוחיון, והיא אינה נתונה לשינוי במסגרת הליך נוסף, רק משום שניתן פסק דין בתביעת סרחאן נגד המועצה.
סיכום
19.סיכומו של דבר, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת כב' הרשמת:
א. המועצה לא עשתה דבר העומד בניגוד לחובות המוטלות בחוק על מחזיק. המועצה לא העבירה כספים לסרחאן בניגוד לצו העיקול, אלא הכספים הועברו שלא על דעתה ולמרות שניסתה לפעול לעיכוב ההליכים.
ב. אי מניעת העברת הכספים, בנסיבות שהתקיימו, אינה בסיס לחיוב המועצה על פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.
ג.כל ששינה פסק הדין הוא את מאזן הזכויות בין המועצה לבין סרחאן, אך העובדות הרלבנטיות להתנהלות המועצה התקיימו עוד בעת שנדונה הבקשה הראשונה לחיוב המועצה כצד שלישי, ועובדות אלו לא השתנו עם מתן פסק הדין. לא היה מקום לתת לאותן עובדות לבוש של טענת "רשלנות" לאחר שטענת הקנוניה נדחתה, ואף שכב' הרשמת לא דחתה את טענת הרשלנות מפורשות, בצדק לא מצאה היא לנכון לשוב ולדון בהתנהלות המועצה לאחר שזו נדונה במסגרת ההליך הראשון.
20.לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.
אני מחייבת את המערערת לשלם למשיבה מס' 2 שכ"ט עו"ד בגין הגשת התגובה, בסך 2,500 ₪. המזכירות תעביר את סכום ההוצאות האמור לעיל מתוך כספי הפיקדון שהפקידה המערערת לידי המשיבה מס' 2, באמצעות בא כוחה, והיתרה תוחזר למערערת, באמצעות בא כוחה.
ביחס למשיבה מס' 1 אין צו להוצאות.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
כמו כן תמציא המזכירות את פסק הדין ללשכת ההוצאה לפועל בעכו, תיק מס' 08-02940-09-4.
ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ז, 19 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
