ת"א 47812-06-14 ה' נ' מועצה מקומית כפר כנא

1.התובע טען בכתב התביעה כי ביום 15.2.2009 בשעה 15:00 לערך צעד ברחוב בשכונת מגוריו בכפר כנא. נטען, כי הרחוב ו/או המדרכה במקום היו משובשים, פגומים, רווי מפגעי בטיחות חמורים וללא אספלט, וכי הונחו אבנים ו/או פסולת של עפר וחומרי בנייה באמצע הרחוב ובשוליו. נטען, כי הנתבעת, מועצה מקומית כפר כנא ו/או מי מטעמה, ביצעו עבודות ברחוב ולא מנעו גישתם של הולכי רגל במקום. לטענת התובע, תוך כדי הליכתו, נתקלה רגלו בערימת אבנים ו/או פסולת בנייה שחסמו את דרכו, והתובע מעד ונפל. הוא תובע את המועצה המקומית לפיצויים בגין נזק גוף.

2.הנתבעת הכחישה את קרות האירוע בנסיבות הנטענות, אולם הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל.

3.התובע עשה עלי רושם מהימן. התרשמתי מעד ענייני, שאינו מפונק ושאינו מגזים בתיאוריו. כך, למשל, כאשר נשאל התובע מדוע, לאחר תאונת דרכים קלה מעברו, הוא הוסע לבית החולים באמבולנס ואילו בתאונה הנטענת בתביעה זו הוא לא קרא לאמבולנס, הוא השיב כי התאונה מושא התביעה לא היה בכביש ראשי בכפר וקשה היה לאמבולנס לדעת היכן למצוא אותו, והוא הוסיף: "מה הבעיה שהבן שלי לקח אותי ברכב שלו? אני לא מת. לא יכולתי לקום" (פרוטוקול 8.9.2016 ע' 7 ש' 18-19). כבר בתצהיר העדות הראשית שלו העיד התובע כי גם לאחר התאונה מושא התביעה הוא עדיין עובד בהתקנת שיש, אם כי בהיקף מצומצם יותר (פס' 9 לתצהיר; הוא העיד, בנוסף, כי אם הוא נשלח להתקנה שולחים עובדים צעירים עמו – ע' 5 ש' 29 – ע' 6 ש' 7). התובע השיב בכנות ובפשטות, ומבלי להתחכם, לשאלה בקשר למקום התאונה הנטענת "...אתה רגיל לכביש הזה" –

"נכון. אז אם אני רגיל אני לא אפול? אם משהו יבוא מתחת לנעליי או משהו שיגרום לי להחליק, לא אפול?..." (ע' 8 ש' 30-31).

הנתבעת לא חשפה סתירות של ממש בעדותו של התובע.

4.התובע הביא כעד את בנו. לטענת התובע, בעת נפילתו ברחוב הבן היה בבית המשפחה המצוי במרחק של כ-50 מ', והתובע קרא לו לחלצו. נשאלת השאלה אם עדותם של התובע ובנו יחד מהווה "עדות יחידה". לא מצאתי הלכה של בית המשפט העליון בשאלה אם עדותם של מספר בני משפחה מהווה יחד עדות יחידה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות אם לאו. בפסק דינו כשופט בית המשפט המחוזי, נכון היה כבוד השופט י' עמית לקבל את הטענה שעדותם של בני משפחה אחדים אכן מהווה יחד עדות יחידה (ת"א (חי') 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ – ת"א, פס' 9 (10.4.2008), אולם הדברים נאמרו שם בבחינת obiter dictum, שכן השופט עמית מצא באותו מקרה סיוע לעדות שנדונה. השוו את דעתו של קדמי לפיה "ככלל, אין להתייחס אל מספר קרובי משפחה – לרבות בני זוג—כאילו הם 'גוף אחד', ועדותם איננה 'עדות אחת'. כל אחד מהם הינו עד נפרד ועצמאי; ואם העידו שני בני משפחה, שוב אין המדובר ב'עדות יחידה', וקרבת המשפחה תובא בחשבון לעניין משקל עדותם" (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1443 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)). כך או כך, גם אם סעיף 54 אינו חל במישרין במצב זה, משקל הסיוע של עדות בן משפחה עלול להיות נמוך: ב-ע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, 56 (1980) קבע מ"מ הנשיא ח' כהן כי גם אם סעיף 54 אינו חל כאשר שני עדים בני משפחה העידו, "[]על כל פנים יש ללמוד היקש מהוראתו: יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת, שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע; ושני הפיות הם לא רק של בעל דין ובן-זוגו, כי אם אף של שני בעלי דין, שתביעתם אחת". בענייננו רק התובע הוא בעל דין, ובנו העד אינו בעל דין, אולם הדברים יפים למצב זה בשינויים המחויבים. מדברים אלה עולה כי אם בכלל, יש להעניק משקל מזערי לעדות הבן כעדות נפרדת. אציין, עם זאת (גם בהנחה שיש לבחון את עדות הבן ועדות התובע כעדות אחת), כי החלק מעדות זו אשר יצא מפי הבן עשה, אף הוא, רושם מהימן. אמנם אין מקום, נוכח הקרבה בין האב והבן, להסיק גדולות ונצורות מהדמיון בפרטים שנמסרו בידיהם (והיה דמיון) או מהעדר חשיפת סתירות בחקירה נגדית (ולא נחשפו), אולם, כאמור, גם הבן עשה רושם מהימן.

5.אף אם יש לראות את העדויות מטעם התובע כעדות יחידה של בעל דין, מצאתי סיוע בתמונות שהגיש, אשר על-פי עדותו צולמו בידו, ואשר מצביעות לכאורה על כביש המצוי בתהליך עבודה, ועל ערימת הסלעים במדרכה (או בקצה המדרכה), וכן בתיעוד הרפואי שהגיש:

א.עיון בתמונות מעלה כי ערימת הסלעים היא בגדר מפגע מובהק, במקום המיועד להולכי רגל. התנהלת הנתבעת בקשר לתמונות הביאה לחיזוק בלתי מבוטל של המסקנה לפיה מדובר בתמונות אמת. בסעיף 3(ג) לכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת ו/או מי מטעמה ביצעו עבודות ברחוב ולא מנעו גישתו של התובע או של הולכי דרך אחרים מלעבור ברחוב. בסעיף 10 לכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את הטענה, ולא פירטה או סייגה את הכחשתה. התובע טען כי מדובר במקום המצוי כ-50 מ' מביתו. בחקירה הנגדית הטיח ב"כ הנתבעת בפני תובע את הטענה שהתמונות לא צולמו בכפר כנא (ע' 4 ש' 11). התובע העיד כי הוא צילם את התמונות עם שובו מבית החולים בנצרת ביום התאונה (ע' 4 ש' 19-21). ב"כ הנתבעת הציע לתובע כי היתה שעת חושך כאשר חזר מבית החולים (ע' 9 ש' 24-28). אלא שהסוף מעיד על ההתחלה: בסיכומיו, טען ב"כ הנתבעת מפורשות כי "מדובר כאן בכביש אספלט בתהליך סלילה ליד ביתו של התובע..." (ע' 20 ש' 18). במכתב השחרור מבית החולים האנגלי בנצרת צוינה השעה 16:09, והנתבעת לא הביאה כל ראיה בענין שעת השקיעה ביום 15.2.2009.

ב.לצד התמונות בענין מפגע בדרך, התיעוד הרפואי מסייע לעדותו של התובע בענין הטענה שהוא נחבל ביום הנטען (נספח ב' לתצהיר התובע).