אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 47812-06-14 ה' נ' מועצה מקומית כפר כנא

ת"א 47812-06-14 ה' נ' מועצה מקומית כפר כנא

תאריך פרסום : 27/12/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום נצרת
47812-06-14
31/01/2017
בפני השופט:
דניאל קירס

- נגד -
התובע:
ה. פלוני
עו"ד ע' דביאת
הנתבעת:
מועצה מקומית כפר כנא
עו"ד מחמוד עואודה
פסק דין
 

 

 

1.התובע טען בכתב התביעה כי ביום 15.2.2009 בשעה 15:00 לערך צעד ברחוב בשכונת מגוריו בכפר כנא. נטען, כי הרחוב ו/או המדרכה במקום היו משובשים, פגומים, רווי מפגעי בטיחות חמורים וללא אספלט, וכי הונחו אבנים ו/או פסולת של עפר וחומרי בנייה באמצע הרחוב ובשוליו. נטען, כי הנתבעת, מועצה מקומית כפר כנא ו/או מי מטעמה, ביצעו עבודות ברחוב ולא מנעו גישתם של הולכי רגל במקום. לטענת התובע, תוך כדי הליכתו, נתקלה רגלו בערימת אבנים ו/או פסולת בנייה שחסמו את דרכו, והתובע מעד ונפל. הוא תובע את המועצה המקומית לפיצויים בגין נזק גוף.

 

2.הנתבעת הכחישה את קרות האירוע בנסיבות הנטענות, אולם הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל.

 

3.התובע עשה עלי רושם מהימן. התרשמתי מעד ענייני, שאינו מפונק ושאינו מגזים בתיאוריו. כך, למשל, כאשר נשאל התובע מדוע, לאחר תאונת דרכים קלה מעברו, הוא הוסע לבית החולים באמבולנס ואילו בתאונה הנטענת בתביעה זו הוא לא קרא לאמבולנס, הוא השיב כי התאונה מושא התביעה לא היה בכביש ראשי בכפר וקשה היה לאמבולנס לדעת היכן למצוא אותו, והוא הוסיף: "מה הבעיה שהבן שלי לקח אותי ברכב שלו? אני לא מת. לא יכולתי לקום" (פרוטוקול 8.9.2016 ע' 7 ש' 18-19). כבר בתצהיר העדות הראשית שלו העיד התובע כי גם לאחר התאונה מושא התביעה הוא עדיין עובד בהתקנת שיש, אם כי בהיקף מצומצם יותר (פס' 9 לתצהיר; הוא העיד, בנוסף, כי אם הוא נשלח להתקנה שולחים עובדים צעירים עמו – ע' 5 ש' 29 – ע' 6 ש' 7). התובע השיב בכנות ובפשטות, ומבלי להתחכם, לשאלה בקשר למקום התאונה הנטענת "...אתה רגיל לכביש הזה" –

 

"נכון. אז אם אני רגיל אני לא אפול? אם משהו יבוא מתחת לנעליי או משהו שיגרום לי להחליק, לא אפול?..." (ע' 8 ש' 30-31).

 

הנתבעת לא חשפה סתירות של ממש בעדותו של התובע.

 

4.התובע הביא כעד את בנו. לטענת התובע, בעת נפילתו ברחוב הבן היה בבית המשפחה המצוי במרחק של כ-50 מ', והתובע קרא לו לחלצו. נשאלת השאלה אם עדותם של התובע ובנו יחד מהווה "עדות יחידה". לא מצאתי הלכה של בית המשפט העליון בשאלה אם עדותם של מספר בני משפחה מהווה יחד עדות יחידה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות אם לאו. בפסק דינו כשופט בית המשפט המחוזי, נכון היה כבוד השופט י' עמית לקבל את הטענה שעדותם של בני משפחה אחדים אכן מהווה יחד עדות יחידה (ת"א (חי') 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ – ת"א, פס' 9 (10.4.2008), אולם הדברים נאמרו שם בבחינת obiter dictum, שכן השופט עמית מצא באותו מקרה סיוע לעדות שנדונה. השוו את דעתו של קדמי לפיה "ככלל, אין להתייחס אל מספר קרובי משפחה – לרבות בני זוג—כאילו הם 'גוף אחד', ועדותם איננה 'עדות אחת'. כל אחד מהם הינו עד נפרד ועצמאי; ואם העידו שני בני משפחה, שוב אין המדובר ב'עדות יחידה', וקרבת המשפחה תובא בחשבון לעניין משקל עדותם" (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1443 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)). כך או כך, גם אם סעיף 54 אינו חל במישרין במצב זה, משקל הסיוע של עדות בן משפחה עלול להיות נמוך: ב-ע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, 56 (1980) קבע מ"מ הנשיא ח' כהן כי גם אם סעיף 54 אינו חל כאשר שני עדים בני משפחה העידו, "[]על כל פנים יש ללמוד היקש מהוראתו: יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת, שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע; ושני הפיות הם לא רק של בעל דין ובן-זוגו, כי אם אף של שני בעלי דין, שתביעתם אחת". בענייננו רק התובע הוא בעל דין, ובנו העד אינו בעל דין, אולם הדברים יפים למצב זה בשינויים המחויבים. מדברים אלה עולה כי אם בכלל, יש להעניק משקל מזערי לעדות הבן כעדות נפרדת. אציין, עם זאת (גם בהנחה שיש לבחון את עדות הבן ועדות התובע כעדות אחת), כי החלק מעדות זו אשר יצא מפי הבן עשה, אף הוא, רושם מהימן. אמנם אין מקום, נוכח הקרבה בין האב והבן, להסיק גדולות ונצורות מהדמיון בפרטים שנמסרו בידיהם (והיה דמיון) או מהעדר חשיפת סתירות בחקירה נגדית (ולא נחשפו), אולם, כאמור, גם הבן עשה רושם מהימן.

 

5.אף אם יש לראות את העדויות מטעם התובע כעדות יחידה של בעל דין, מצאתי סיוע בתמונות שהגיש, אשר על-פי עדותו צולמו בידו, ואשר מצביעות לכאורה על כביש המצוי בתהליך עבודה, ועל ערימת הסלעים במדרכה (או בקצה המדרכה), וכן בתיעוד הרפואי שהגיש:

 

א.עיון בתמונות מעלה כי ערימת הסלעים היא בגדר מפגע מובהק, במקום המיועד להולכי רגל. התנהלת הנתבעת בקשר לתמונות הביאה לחיזוק בלתי מבוטל של המסקנה לפיה מדובר בתמונות אמת. בסעיף 3(ג) לכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת ו/או מי מטעמה ביצעו עבודות ברחוב ולא מנעו גישתו של התובע או של הולכי דרך אחרים מלעבור ברחוב. בסעיף 10 לכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את הטענה, ולא פירטה או סייגה את הכחשתה. התובע טען כי מדובר במקום המצוי כ-50 מ' מביתו. בחקירה הנגדית הטיח ב"כ הנתבעת בפני תובע את הטענה שהתמונות לא צולמו בכפר כנא (ע' 4 ש' 11). התובע העיד כי הוא צילם את התמונות עם שובו מבית החולים בנצרת ביום התאונה (ע' 4 ש' 19-21). ב"כ הנתבעת הציע לתובע כי היתה שעת חושך כאשר חזר מבית החולים (ע' 9 ש' 24-28). אלא שהסוף מעיד על ההתחלה: בסיכומיו, טען ב"כ הנתבעת מפורשות כי "מדובר כאן בכביש אספלט בתהליך סלילה ליד ביתו של התובע..." (ע' 20 ש' 18). במכתב השחרור מבית החולים האנגלי בנצרת צוינה השעה 16:09, והנתבעת לא הביאה כל ראיה בענין שעת השקיעה ביום 15.2.2009.

 

ב.לצד התמונות בענין מפגע בדרך, התיעוד הרפואי מסייע לעדותו של התובע בענין הטענה שהוא נחבל ביום הנטען (נספח ב' לתצהיר התובע).

 

6.סיכום ביניים: מקובלת עלי גרסתו של התובע בענין נסיבות קרות התאונה.

 

התרשלות

 

7.התובע גם הרים את הנטל להצביע על כך שהנתבעת התרשלה כלפיו. התובע טען בין היתר להיפוך נטל לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בענין דבר מסוכן. אולם גם ללא העברת נטל, חלה חובה להציב שילוט ואותות אזהרה ברורים די צרכם מקום שעבודה בכביש יוצרת סכנה (ראו ת"א (הרצ') 22687-09-13 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אלקרינאוי (14.6.2015); ערעור נדחה ב-ע"א 9309-09-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (30.5.2016)). התובע טען שלא הוצב שילוט במקום התאונה. גם אם אניח שעבודות בכביש ללא שילוט אינן מביאות להיפוך נטל בבחינת "דבר מסוכן", הטענה בענין חוסר שילוט היא בגדר יסוד שלילי, ודי בכמות מזערית של ראיות על מנת להעביר את חובת הראיה לצד שכנגד בקשר אליו. בתמונות, אין רואים שלטי אזהרה. הנתבעת לא הביאה כל ראיה בענין שילוט. ודוק: הנתבעת אמנם טענה שהתביעה הוגשה בשיהוי רב, אולם היא לא טענה לנזק ראייתי; היא לא טענה שרישומיה בענין מיקום שילוט כבר אינם או כיוצ"ב טענות. הנני קובע כי באי-הצבת שלטים בפני ערימת הסלעים במדרכה, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שלה כלפי התובע (ואין מורכבות כאן בענין חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות הספציפיות של הענין).

 

נזק וקשר סיבתי

 

8.הנני קובע, כי התובע הוכיח כי מעד על ערימת הסלעים בעקבות התרשלות הנתבעת. אמנם עולה מהתמונות כי מדובר במפגע בעל גודל משמעותי. כאשר מושא טענת המפגע בולט וניכר לעין, יש וייקבע כי אין אחריות לנתבע (ראו לדוגמה ת"א (ק"ג) 895/07 אדרי נ' המכללה למנהל אשדוד (4.4.2013)). אולם בענייננו דווקא העובדה, שהטעימה הנתבעת בחקירה הנגדית, שהתובע רגיל ללכת במקום זה, היא אשר הובילה אותי למסקנה שהנתבעת אחראית לנפילת התובע. אין רמת ה"חשדנות" ותשומת הלב של האדם הסביר לקראת כל פסיעה במקום שזר לו, זהה לאלה עת הוא הולך במקום שדרכו הוא יוצא את ביתו וחוזר אליו בכל יום. סביר בעיני בנסיבות הענין, שהופעת ערמת סלעים במקום, באזור המיועד להולכי רגל, הפתיעה את התובע וגרמה לנפילתו.

 

9.התובע הגיש חוות דעת בתחום האורתופדיה, בה קבע ד"ר דניאל משה כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בעקבות התאונה, בנוסף לנכויות זמניות בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. הנתבעת לא הביאה, בחקירת המומחה, לערעור חוות דעתו, והיא לא הגישה חוות דעת מטעמה. בא כוח הנתבעת טען בסיכומיו כי לא ייתכן כי מצבו הרפואי של התובע נגרם מהתאונה הנטענת. זאת, מאחר ולטענתו התיעוד הרפואי הראשוני מצביע על פגיעה קלה בלבד, ורק כשבעה חודשים לאחר מכן מופיעים ברישומים הרפואיים סימנים לפגיעה חמורה יותר. בא כוח הנתבעת אמנם שאל את המומחה בחקירתו כיצד הוא יודע שהפגיעה נגרמה מהתאונה (ע' 14 ש' 33 – ע' 15 ש' 2), אולם אין זכר בחקירת המומחה לטענה לפיה על-פי התיעוד הרפואי בתיק, לא ייתכן שהנזק היה יכול להיגרם במועד התאונה. כאשר נשאל בא כוח הנתבעת בידי בית המשפט בסיכומים האם טענה זו אינה טענה בענין (העדר) קשר סיבתי עובדתי-רפואי אותה יש לתמוך בחוות דעת מומחה, זה השיב שהנתבעת אמנם לא הגישה חוות דעת מטעמה, אולם הדברים עולים על פניהם מהתיעוד הרפואי. הנתבעת טוענת כי כאשר התובע לא מצא גוף אחר שיכסה את הנזק הרפואי שלו, שנגרם מאירוע אחר חודשים לאחר מכן, הוא ביקש לנצל את המסמך הרפואי מיום התאונה הנטענת 15.2.2009, מתוך תפיסה לפיה כסף של המועצה המקומית הוא כסף "שמותר לנגוע בו". לטענת הנתבעת זו תפיסה לא נכונה, שכן מדובר כספי הציבור. עם כל הכבוד, כאשר הובאה חוות דעת רפואית (מטעם התובע) בה קבע מומחה רפואי בתחום האורתופדיה קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לבין הנזק, והמומחה אף לא עומת עם הטענה שלא ייתכן מהתיעוד הרפואי הראשוני שהנזק נגרם מהתאונה שבנדון, לו ביקשה הנתבעת להוכיח טענה זו היה עליה להגיש חוות דעת רפואית נגדית, אין כל מקום לקבל את טענתה בענין זה. רק בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף, לגוף הטענה (ובית המשפט אף הוא אינו מומחה רפואי), כי אמנם בסיכום חדר המיון מיום התאונה רשום "נפיחות מינימלית אספקט מדילי לברך ימין רגישות הגבלה בתנועות ברך יציבה ללא נוזל תוך מפרקי ניורואסקולרי תקין" ו"צילום ברך ימין לא מעיד על ממצא חריף"; אולם במסמך רפואי נוסף הנושא תאריך החל חמישה ימים לאחר התאונה, רשום "נבדק במיון ב 15/2/9 עבר צילומים שפורשו כתקינים... בדיקה גופנית: ברך ימין: סימני נוזל בברך בכמות בינונית, הגבלה בתנועות הברך עם כאבים חוסר יישור כ-5 מעלות כפוף על 90 מעלות – רגישות – כאבים בזמן Valgus Stress, רגישות במדור פנימי". ועוד: מכתב השחרור מבית החולים ביום האירוע – צוין בחוות דעתו של המומחה, מבין המסמכים בהם עיין; וצילומי הרנטגן ועובדת שחרורו של התובע מבית החולים ביום האירוע – צוינו מפורשות בסיכום ודיון בחוות הדעת, כך שהמומחה היה ער לנתונים אלה.

 

10.קביעתי היא, שהנכויות הזמניות בחוות דעת המומחה מטעם התובע והנכות הצמיתה בשיעור 20% שנקבעה בה, וכן הקשר הסיבתי ביניהן לבין התאונה מושא התביעה, הוכחו.

 

נכות תפקודית

 

11.המומחה מטעם התובע המליץ להפעיל את "תקנה 15", והעיד כי נגרם לתובע "נזק קשה ביותר" (ע' 15 ש' 14-15). כאמור, הנתבעת לא הביאה חוות דעת נגדית. קביעת הנכות התפקודית מסורה לשיקול דעת בית המשפט. התובע טען בסיכומים לנכות תפקודית בשיעור 30%. זאת, בהתחשב בכך שהוא עובד בעבודה פיזית קשה – התקנת שש – ובהתחשב בגילו (יליד 1957). אני רואה מקום לקבוע נכות תפקודית גבוהה מהנכות הרפואית, אך זאת בשיעור 25% ולא 30%. אנמק. התובע טען בסיכומים כי הוא טען בשלב התצהירים כי הוא עובד 15 ימים בחודש ושעתיים פחות בכל יום. אלא שבתצהירים הוא טען רק להפחתה בימים (ולא להפחתה בשעות, ראו פס' 9 לתצהיר). ועוד: התובע העיד כי פעם הוא היה יוצא להתקנת שיש לבד, והיום אם שולחים אותו להתקנה, שולחים אותו עם עובדים צעירים, כך שהוא אינו נדרש לאותו מאמץ פיזי שהיה נדרש לו קודם לכן. עם זאת, ולמרות שהוא עובד שנים רבות באותו מקום וגיל הפרישה אינו מאד רחוק, יש לזכור כי אין וודאות גמורה כי יעבוד באותו מקום עבודה עד גיל פרישה. לאור כל זאת הנני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור 25%.

 

 

 

 

 

הפיצוי

 

הפסד שכר לעבר

 

12.התובע הצהיר כי הוא משתכר ב-220 ₪ ליום, וכי בעקבות התאונה הוא עובד 15 ימים בחודש במקום 20 ימים בחודש, ונטען בסיכומים כי הנתבעת לא חקרה אותו על כך. מכאן שהתובע טוען לבסיס שכר (נומינלי) בסך 4400 ₪ לפני התאונה. נזק לעבר הוא נזק מיוחד, אותו יש להוכיח בראיות. התובע לא הביא ולו אסמכתא אחת בענין השתכרותו. טוען הוא כי המעביד שילם לו ללא תלוש; אולם התובע (המיוצג) לא הביא אסמכתה על העברת תשלומים על-ידו לביטוח הלאומי, ולא הביא לעדות ממונה עליו או חבר לעבודה שיעיד על היקף עבודתו או שכרו. הוא אף לא הגיש תדפיסי חשבון בנק שיצביעו על שינוי בהפקדות לפני ואחרי התאונה. אמנם לא מדובר בענייננו בתובע הטוען כי דיווח, פוזיטיבית, על הכנסות נמוכות מהכנסות האמת שלו, מצב שבו מוטל נטל מוגבר במיוחד על הטוען להכנסות בלתי מדווחות (ע"א 9813/07 נעים נ' אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (16.8.2009)). אולם בהעדר כל ראיה או עדות (מלבד זו של התובע ובנו) בענין היקף העבודה והשכר, יש מקום לדעתי לקבוע לו פיצוי גלובלי בגין הפסד שכר בעבר (ראו והשוו ת"א (שלום ת"א) 29285-12-10 לשברג נ' בראשית גני אירועים והשקעות בע"מ, פס' 74-82; ערעורים נדחו ב-ע"א 5372-06-15 לשברג נ' ג.א.ש. ארועים, אחזקות וחניונים בע"מ (30.5.2016)). בהתחשב בטענות התובע, בהעדר הראיות בענין הכנסתו, בנכות הזמנית (לרבות נכות זמנית בשיעור 100% במשך 3 חודשים בעקבות ניתוח שעבר התובע בברך), ובנכות תפקודית בשיעור 25% משנת 2009 ועד היום, הנני קובע לתובע, פיצוי בגין הפסד שכר בעבר, סך גלובלי של 80,000 ₪.

 

הפסד שכר לעתיד

 

13.התובע יליד 7.3.1957 (ראו מסמכים רפואיים), נותרו לו עוד כ-7 שנים עד לגיל הפרישה. כאמור, העמדתי את נכותו התפקודית על שיעור 25%. אסתמך לענין הפסד השכר לעתיד על בסיס השכר שטוען לו התובע, על סך 4400 ₪ (ודוק: הוא הצהיר כי גם כיום השכר היומי עומד על 220 ₪ - פס' 9 לתצהירו). סכום הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד עומד על 72,398 ₪ (4400 * 0.25 * 65.8168).

 

כאב וסבל

 

14.התובע סבל נזק בפיקה בברך, קרע במניסקוס והפנימי אחורי וקרע מלא של הרצועה הצולבת הקדמית. הוא עבר ניתוח בהרדמה, היה במשך חצי שנה עם מגן לברך ועבר טיפול בפיזיותרפיה, ונכון למועד חוות הדעת הכאבים חזרו ויש לו הרגשה שהברך בורחת. נקבעו לו כאמור 20% נכות רפואית. אני פוסק לו, בגין כאב וסבל, סך של 85,000 ₪.

 

עזרת הזולת

 

15.התובע הצהיר כי עקב התאונה הוא נזקק לעזרה מוגברת של בני ביתו (אשתו וילדיו), אשר עזרו לו מעבר לחובתם המוסרית. לטענתו, עזרה זו הלכה ופחתה, והיום הוא נזקק לעזרת אשתו בכל פעילות אשר מצריכה הליכה ממושכת ו/או עליה במדרגות ו/או הרמת משאות כבדים. התובע עתר לסך של 60,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר (פרוטוקול 22.1.2017 ע' 19 ש' 2), ולסך של 109,534 ₪ לעתיד (על בסיס 4 שעות שבועיות * 40 ₪ עד סוף תוחלת חייו, 20.3 שנים (מקדם היוון 181.95)). נגרם לתובע נזק לברך בשיעור 20% נכות אורתופדית רפואית, אשר תואר בידי המומחה כנזק קשה ביותר, וקבעתי לעיל נכות תפקודית בשיעור 25%. עם זאת, התובע עדיין עובד כמתקין שיש – וזו עבודה פיזית של ממש. לאור האמור, אני רואה לנכון לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין עזרת הזולת בעבר בסך 20,000 ₪, ובגין עזרת הזולת בעתיד סכום גלובלי, אשר מכוון בעיקר לשנותיו המאוחרות יותר, בסך של 60,000 ₪.

 

נסיעות

 

16.התובע עותר לפיצוי בגין נסיעות בסך 500 ₪ לחודש לעבר ולעתיד. הוא טוען כי הוא נאלץ להשתמש באופן מוגבר בכלי תחבורה, שכן הוא אינו יכול ללכת כבעבר. התובע טען לתוחלת חיים של 20.3 שנים, והנתבעת לא טענה אחרת. הוא הצהיר כי הוא מוציא בממוצע סך של 500 ₪ לחודש עבור נסיעות. הוא עותר בהתאם לכך, לפיצוי לעבר בסך 46,000 ₪, ופיצוי לעתיד סך של 90,975 ₪. בנוגע לעבר, מדובר בנזק מיוחד המצריך ראיה, וגם אם לפי ההלכה אין דורשים מתובע לשמור כל קבלה מכל נסיעה, בין זאת לבין עתירה לפיצוי בגין נסיעות בעבר בסך 46,000 ₪, יש מרחק. עם זאת, נגרם לתובע נזק לברך בשיעור 20% נכות אורתופדית, אשר תואר בידי המומחה כנזק קשה ביותר, ונקבעה לו נכות תפקודית בשיעור 25%, ועל כן יש מקום לסכום ריאלי בגין הסעות. ודוק: אין זהות בין יכולתו של התובע להמשיך ולהתקין שיש ויכולות ללכת מרחקים. אני פוסק לתובע באופן גלובלי, בגין נסיעות בעבר ובעתיד, סך של 80,000 ₪.

 

 

17.סיכום הפיצויים:

 

א.הפסד השתכרות בעבר 80,000 ₪;

ב.הפסד השתכרות בעתיד  72,398 ₪;

ג.כאב וסבל85,000 ₪;

ד.עזרת הזולת בעבר20,000 ₪;

ה.עזרת הזולת בעתיד60,000 ₪;

ו.נסיעות80,000 ₪. 

סה"כ הפיצויים: 397,398 ₪.

 

18.הנתבעת תשלם לתובע סך של 397,398 ₪; כן תשלם לו סך 712 ₪ בגין אגרה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 1.7.2014 ועד לתשלום בפועל; וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 90,000 ₪.

 

ניתן היום, ד' שבט תשע"ז, 31 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

 

 

תמונה 4

דניאל קֵירֹס, שופט

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ