אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תא"מ 16240-10-15 עירית ירושלים נ' פלונית

תא"מ 16240-10-15 עירית ירושלים נ' פלונית

תאריך פרסום : 04/09/2019 | גרסת הדפסה

תא"מ
בית משפט השלום ירושלים
16240-10-15
20/11/2016
בפני השופטת:
קרן מילר

- נגד -
התובעת:
עירית ירושלים
עו"ד יקיר שמעוני
הנתבעת:
פלונית
עו"ד דניאל ספרבי (סיוע משפטי)
פסק דין


האם נקיטת הליכי גבייה מנהליים עוצרת את מרוץ ההתיישנות לצורך הגשת תובענה אזרחית בגין חוב ארנונה? זו השאלה המרכזית העומדת לפתחו של עניין זה.
 

רקע

  1. בפני תובענה בסדר דין מהיר שהועברה להליך זה לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן מפני תביעה על סכום קצוב שהוגשה על ידי התובעת להוצאה לפועל.

  2. על פי הנטען בכתב התביעה שהוגש להוצאה לפועל, הנתבעת מחזיקה בנכס ברחוב אלמליח בירושלים. לטענת התובעת, הנתבעת לא שילמה את חובה בגין חשבונות ארנונה לשנים 2007-2009 בסך של 7,651 ₪.

  3. בכתב התנגדותה לתביעה טענה הנתבעת כי מאחר שמדובר על חובות עבור השנים 2007-2009 והתביעה הוגשה רק ביום 16.4.2015 הרי שעל כל התקופה עד לשנת 2009 חלה התיישנות.

  4. עוד טוענת הנתבעת כי ביום 25.11.12 ביקשה להעביר את הזכויות בנכס על שמה וקיבלה לצורך כך תעודה ללשכת רישום המקרקעין המעידה על העדר חובות. מסמך זה, לטענתה, סותר את טענת התובעת כאילו נותר לה חוב כלשהו לעיריה.

  5. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי היא משלמת עבור חובות העבר במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגדה סך של 150 ₪ לחודש; וכי ביום 30.4.2009 הגיעה עם התובעת להסדר תשלומים בגין חוב על סך של 1,248 ₪, הסדר שעמדה בו במלואו.

    הדיון שנערך

  6. ביום 27.7.2016 קיימתי דיון מקדמי בפני. במסגרת הדיון הוסכם כי יינתן פסק דין על בסיס החומר הקיים בתיק, וזאת לאחר השלמת טענות בכתב בשאלת ההתיישנות.

  7. בדיון טען ב"כ התובעת באשר להסדר מיום 30.4.2009 כי מדובר על הסדר שעניינו בחוב לשנת 2009 ובחוב פיגורים לשנים קודמות, וזאת מבלי לציין סכום מפורש. לטענתו, ההסדר לא נעשה ביחס לכל תקופת החוב אלא ביחס לתקופה לא מוגדרת ומטרתו היתה פרישת תשלומים. עם זאת, לטענתו, בתכתובות הרבות שהיו עם הנתבעת ציינה העיריה את סכום החוב שלה. כן ציין כי לנתבעת ניתנו הנחות משמעותיות במהלך השנים של כ-80%. כן צויין כי הנתבעת פרעה את רוב החוב עבור שנת 2009. כמו כן נטען כי תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו הם עבור חובות משנים קודמות לתביעה. עוד טען ב"כ התובעת כי לא הוצאה לנתבעת תעודה המעידה על העדר חובות. באשר לטענת ההתיישנות נטען כי התובעת נקטה בהליכים מנהליים, וכן הגיעה להסדר עם הנתבעת, בכולם יש כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות ולאפס אותו.

  8. ב"כ הנתבעת חזר על טענת ההתיישנות. לטענתו, ננקטו הליכי גביה מנהליים ולפיכך לא ניתן להגיש במקביל גם תביעה לתשלום החוב. כמו כן, לטענתו, ההסדר עליו חתמה הנתבעת עם התובעת כולל את כל חובות העבר. עוד נטען כי בכל הקבלות משנת 2009 לא צויין כל חוב עבר של הנתבעת לעיריה. לבסוף טען ב"כ הנתבעת כי ישנה הודעה על שינוי מחזיקים במסגרתה ויתרה העיריה על הגרוש של הנתבעת כמחזיק בנכס, דבר שלא היתה עושה לו היה חוב עבר.

  9. במהלך הדיון העידה הנתבעת כי חלק מחוב העבר שולם במסגרת הוצאה לפועל בסכום של 150 ₪ לחודש לאחר חקירת יכולת. עוד העידה כי בשלב כלשהו היא הגיעה לעירית ירושלים על מנת להעביר את הבית על שמה. כשהגיעה דיברה עם אדם בשם יגאל והסתבר כי יש לה חוב עבור השנים 2008-2009 של 600 ₪ לחודש. היא ניהלה איתו מו"מ בסופו הוסכם על הסדר תשלומים שהיא אכן עמדה בו. משנת 2010 היא אף משלמת את חשבון הארנונה באופן שוטף. לטענתה לא יידעו אותה על כל חוב נוסף.

    השלמת טיעונים בשאלת ההתיישנות

  10. כאמור, לאחר הדיון הגישו הצדדים השלמת טיעונים בשאלת ההתיישנות.

  11. התובעת טוענת כי מתקיימים שני חריגים אשר יש בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

  12. ראשית, לטענת התובעת היא נקטה בהליכי אכיפה מנהליים אשר עצרו את מרוץ התיישנות החוב. החל ממועד יצירת החוב ואילך שלחה התובעת התראות ונקטה בהליכי אכיפה מנהלית כנגד הנתבעת וגרושה בניסיונות לגביית החוב נשוא התביעה. לטענתה, עד לשנת 2012 נשלחו ההתראות לכתובת הנכס, והחל משנת 2012 נשלחו ההתראות לכתובתו של הגרוש, שהיה רשום כמחזיק מס' 1. עוד טוענת התובעת כי היא הטילה במהלך השנים עיקולים מנהליים על חשבונות הבנק של מי מהמחזיקים (הנתבעת והגרוש).

  13. שנית ולחלופין טוענת התובעת כי התביעה לא התיישנה היות והנתבעת הודתה בחוב, בין במכתבה לתובעת מיום 17.12.2008 בו התייחסה לסכומי החוב שהצטברו בחשבון לרבות בגין חלק מתקופת החוב נשוא התביעה, ובין בדרך של ביצוע תשלומים על חשבון החוב כחלק מההסדר שנערך איתה ביום 30.4.2009. לפיכך חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

  14. לבסוף טוענת התובעת כי משנקטה הליכים באופן רצוף ועקבי, שיש בהם לעצור את מרוץ ההתיישנות, הרי שמקל וחומר לא חל שיהוי בנקיטת הליכים מנהליים.

  15. לעניין ההסדר מבהירה התובעת כי ההסדר נערך בגין שנת 2009 ובגין "שנים קודמות" מבלי שצוינה תקופה ספציפית. ההסדר נערך על סך של 1,248 ₪ בפריסה בת 6 תשלומים. התובעת מפנה להערה שנכתבה בהסדר לפיה לאחר התשלום האחרון יהיה צורך לפרוע את הפרשי הריבית וההצמדה שיתווספו לחוב מיום ביצוע ההסדר ועד לסילוק מלוא החוב. הנתבעת אמנם שילמה את מלוא הסכום המוסדר אך לא שילמה את הפרשי ההצמדה והריבית שהתווספו לאחר עריכת ההסדר.

  16. הנתבעת טוענת כי לא פעלו כנגדה בהליכים מנהליים ממשיים, וכי ממילא אין הדבר עוצר את מרוץ ההתיישנות, ומפנה לע"א (י-ם) 55698-06-15 עיריית ירושלים נ' פרידמן (18.3.2016) (להלן: "עניין פרידמן"). הנתבעת שבה ומפנה להסדר שנערך המעיד לשיטתה על העדר חובות נוספים עד לאותו מועד. עוד טוענת הנתבעת כי ההתראות נשלחו לכתובתו של הגרוש ולא לכתובתה שלה.

    דיון והכרעה

    ההסדר משנת 2009

  17. כאמור, בשנת 2009 הגיעו הצדדים ל"הסדר תשלומים" שמסמך לגביו מיום 30.4.2009 צורף להתנגדות לתובענה. הצדדים חלוקים באשר למשמעותו של הסדר זה. הנתבעת טוענת כי הסדר זה בא לסילוק כל חובותיה בעבר בעוד שהתובעת טוענת כי מדובר בהסדר תשלומים עבור הסכום המוזכר בהסדר בלבד.

  18. לאחר עיון במסמך ההסדר וכן במסמכים נוספים שהוגשו יש לקבל את עמדת התובעת בעניין זה. כותרתו של המסמך היא "אישור ביצוע הסדר תשלומים" ומכותרת זו משתמע, על פניו, כי מטרת ההסדר היא פרישה של חוב לתשלומים ולא ויתור על חוב. כך גם המשך המסמך המפרט את הסכומים "שלגביהם בוצע ההסדר". גם מכך משתמע כי ההסדר נועד לחול רק על הסכום המוזכר בו.

  19. אעיר כי אכן ראוי היה שההסדר יהיה ברור ומפורט יותר ויבהיר מה היתה מטרתו ועל אילו חובות בדיוק ומאילו שנים הוא מתעתד לחול, וכן היה כדאי לציין את יתרת החוב על מנת שלא ישתמע שההסדר בא לוותר על יתרה זו. מכל מקום, לצד הסדר זה הציגה התובעת מכתב מאותו מועד, 30.4.2009, ואשר ממוען לכתובתה של הנתבעת (ראו סעיף 307 לפקודת העיריות [נוסח חדש]) (להלן: "פקודת העיריות"), ממנו עולה כי הוחלט לתת לנתבעת הנחה מארנונה לשנת 2009, ומפורטת יתרת החוב העומדת על למעלה מ-31 אלף ₪. מכתב זה מצביע על כך שגם הנתבעת ידעה כי ההסדר אינו בא לאפס את יתרת חובותיה מהעבר בגין ארנונה על הנכס.

    התיישנות

  20. טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי בגין החובות הנתבעים בתביעה זו חלה התיישנות. תקופת החוב הנתבעת היא עבור השנים 2007, 2008 ו-7.12.09 עד 31.12.2009. כתב התביעה הוגש להוצאה לפועל ביום 10.3.2015 ותיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 16.4.2015. המועד שבו נוצרת עילת התביעה לגביית חוב ארנונה הוא האחד בינואר של כל שנת כספים (ע"א (חי') 4170/07 סיסו נ' עירית קרית אתא (24.6.2008); ע"א (ת"א) 1662-02-14 עירית תל-אביב-יפו נ' בית-און, שם טובשותפות משרד עורכי-דין (30.3.2015)). דהיינו בענייננו נוצרו שלוש עילות תביעה – ביום 1.1.2007, ביום 1.1.2008 וביום 1.1.2009. מכאן עולה כי לא ניתן לקבל את טענת ההתיישנות באשר לחוב שנותר לשנת 2009. באשר לחוב עבור השנים 2007-2008 אכן חלפו שבע שנים ממועד שנוצרה עילת התביעה עד מועד הגשת התביעה. עם זאת, התובעת טוענת לשני חריגים חלופיים אשר יש בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בעניינו. האחד הינו נקיטת הליכי גבייה מנהליים, והשני עניינו בביצוע מקצת הזכות. נבחן טענות אלו להלן.

    הליכי גבייה מנהליים- האם עוצרים את מרוץ ההתיישנות?

  21. אומר כבר כעת כי השאלה האם ואילו הליכי גביה מנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות הינה שאלה סבוכה בעלת היבטים ושיקולים נוגדים רבים. שאלה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון וישנן גישות שונות בשאלה זו בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים.

  22. הבסיס למתן מענה לשאלה זו נעוץ בשני פסקי דין של בית המשפט העליון שדנו בשאלה האם נישום יכול להעלות טענת התיישנות כנגד הליכי גבייה מנהליים. הרשות המנהלית יכולה לפעול לגביית חוב הארנונה בשתי דרכים- אם על ידי פניה לבית המשפט בתביעה אזרחית ואם על ידי נקיטה בהליכי גבייה מנהליים. המאפיין את הליכי הגבייה המנהליים הוא היכולת של הרשות לפעול לגביית החוב מבלי שניתן תחילה פסק דין המאשר את קיומו של החוב ואת גובהו. הליכי הגבייה המנהליים של חוב ארנונה מעוגנים כיום בפקודת העיריות ובפקודת המסים (גביה). נהוג לחלק הליכים אלו להליכי גבייה אקטיביים ולהליכי גבייה פאסיביים. הליכים שהרשות המנהלית נוקטת מיוזמתה, כגון שליחת הודעת תשלום, הטלת עיקול וכו', נקראים הליכי גבייה אקטיביים. סמכות של רשות מנהלית לדרוש כתנאי לקבלת אישור כלשהו את פירעון החוב מכונה הליכי גבייה פאסיביים.

  23. ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (20.6.2010) (להלן: "עניין נסייר") נידונה העלאת טענת התיישנות בנוגע להליכי גבייה אקטיביים. כאשר ננקטים על ידי הרשות המנהלית הליכי גבייה אקטיביים יש באפשרות הנישום (בתלות באופי הטענה המועלית) לתקוף הליכים אלו בשתי דרכים – הגשת השגה למנהל הארנונה או פנייה לבית המשפט במסגרת עתירה מנהלית. בית המשפט דן בשאלה האם במסגרת הפנייה לבית המשפט רשאי הנישום להעלות טענת התיישנות, וקובע כי התשובה לכך היא חיובית.

  24. בית המשפט קבע כי הליך גבייה מנהלי יכול להיחשב כ"תביעה לקיים זכות" כלשונה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות. לפיכך נקבע כי הליך גבייה מנהלי עשוי להתיישן. בית המשפט קבע כי-

    "כל הרציונלים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדוברבחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי. הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו. גם השיקולים של ויתור ומחילה ושל אינטרס הציבור באי העסקת מערכות השלטון בחובות ישנים, תקפים באותה מידה. על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדוברבהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט".

  25. עוד נקבע כי ניתן להעלות את טענת ההתיישנות במסגרת עתירה מנהלית על אף שבעתירה כזו הנישום הינו התובע, בעוד טענת ההתיישנות על פי ההלכה הפסוקה הינה טענת הגנה בלבד. נקבע כי "יש להתמקד בבחינת ההליך בו נתבעת הזכות שכנגדה נטען להתיישנות ולא בהליך שבו מועלית טענת ההתיישנות" (עניין נסייר, פסקה 24 לפסק דינה של השופטת ברלינר. ההדגשות במקור).

  26. בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (10.6.2014) (להלן: "עניין סלומון") דן הרכב מורחב של שבעה שופטי בית המשפט העליון בשאלה האם להותיר על כנה את הלכת נסייר, וכן האם להרחיבה כך שניתן יהיה להעלות טענת התיישנות גם במסגרת הליכי גבייה מנהליים פאסיביים. דעת הרוב, מפי הנשיא גרוניס, ענתה בחיוב לשתי השאלות. בית המשפט קבע כי גם הליכי גבייה פאסיביים נכללים במסגרת המונח "תביעה לקיום זכות" כמשמעה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות ולכן אף כנגדם ניתן להעלות טענת התיישנות. יש לציין כי דעת המיעוט (מפי כב' השופטת ברק-ארז) סברה כי אין מקום להחיל את משטרת דיני ההתיישנות הן על הליכי גבייה אקטיביים והן על הליכי גבייה פאסיביים, וכי דיני השיהוי הם אלו שאמורים לחול במקרים אלו. דעת מיעוט נוספת (מפי כב' השופט מלצר) סברה כי יש לערוך הבחנה ולהחיל את דיני ההתיישנות על הליכי גבייה אקטיביים, בעוד שלגבי הליכי גביה פאסיביים יש להחיל את דיני השיהוי.

  27. כפי שניתן להסיק מסקירת הלכת נסייר והלכת סלומון, בית המשפט העליון הכריע כי יחולו דיני ההתיישנות על הליכי גבייה פאסיביים, אך לא הוכרעה השאלה מתי ייעצר מרוץ ההתיישנות שהיא השאלה שהועלתה בעניין דנן. יש לציין אמנם כי הנשיא גרוניס בעניין סלומון עורר את השאלה והביע עמדה כי "יש לראות בכל פעולת גבייה מכל סוג שהוא, שהובאה לידיעת החייב, משום פעולה המאפסת את מירוץ ההתיישנות" (פסקה 21 לפסק דינו של הנשיא גרוניס). עם זאת, דומה כי הדברים נאמרו במסגרת אמרת אגב, וכי העניין לא הוכרע בפסק הדין. כך למשל, הנשיאה נאור שהצטרפה לדעת הנשיא גרוניס מצמצמת את הסכמתה להחלת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים אקטיביים או פאסיביים ואינה נדרשת לשאלה זו. כמו כן, השופטת ברק-ארז, שכאמור נותרה בדעת מיעוט, הביעה עמדה שונה לפיה העמדה בדבר איפוס מרוץ ההתיישנות מנוגדת לחוק ההתיישנות הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה ומסתיימת עם הגשת התובענה (סעיף 13 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז).

  28. השאלה האם הליכי גבייה מנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות נידונה על ידי בתי המשפט המחוזיים אך נקבעו הלכות סותרות בעניין זה. בתי המשפט עסקן בפרשנותו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע כי-

    הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

     

  29. גישה אחת שעולה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים היא כי לצורך טענת ההתיישנות יש לראות בהליכי גבייה מנהליים שווי ערך לתביעה אזרחית ולפיכך הליכים אלו עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות. עם זאת נפסק כי כדי שהליכי גבייה יעצרו את מרוץ ההתיישנות עליהם להיות הליכי גבייה ממשיים, "ועל הרשות לפעול בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, ובמרווחי זמן סבירים בין פעולה לפעולה" (ע"א (ת"א) 1986-02-11 בי סג בע"מ נ' עיריית תל אביב, פסקה 23 (8.11.2012); כן ראו ההפניות שם).

  30. כמו כן מהפסיקה המחוזית הדוגלת בגישה לפיה הליכי גבייה עוצרים את מרוץ ההתיישנות עולה מחלוקת בשאלה האם הודעות תשלום כשלעצמן עוצרות את מרוץ ההתיישנות. כך למשל נפסק בעת"מ (חי') 37926-07-10 עמר נ' עירית נהריה, פסקה 12 (8.12.2010):

    "בהקבלה שבין הוראות ההתיישנות בדין האזרחי, להתיישנות הליכי גביה מנהלית, יש לראות בשליחת דרישת תשלום, ולמצער, בנקיטת פעולות אכיפה, כמפסיקות את מרוץ ההתיישנות בדיוק כמו שהגשת תביעה לבית המשפט מפסיקה את המרוץ".

  31. מנגד, ניתן למצוא התייחסות לכך שמכתבי התראה אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. כך בעת"מ (ת"א) 2668/08 ‏יוסף סויסה ז"ל ואח' נ' עיריית רחובות (4.10.2011):

    "האם קיומם של הליכי הגבייה שננקטו על ידי העירייה עוצר את מרוץ ההתיישנות?

    ראשית יש לציין כי משלוח מכתבים לסויסה על ידי העירייה,ומודעותו של סויסה לחוב,אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. כפי שמשלוח מכתבים לנתבע פוטנציאלי איננו עוצר את ההתיישנות בהתאם לחוק ההתיישנות, כך גם משלוח מכתבים על ידי העירייה לנישום,איננו יכול לטעמי לעצור את התהליך. לו היתה העירייה מגישה נגד סויסה תביעה לתשלום חובותיו כלפיה,והוא היה מעלה טענת התיישנות,לא היתה העירייה יכולה להתגונן כנגד טענה זו בטענה לפיה היא פנתה אליו במכתבי התרעה שונים,או כי הוא היה מודע לחובו לעירייה".

     

  32. גישה מנוגדת לגישה האמורה ניתן למצוא בעניין פרידמן. בעניין זה נקבע כי הליכי גבייה מנהליים אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תביעה אזרחית (יצוין כי על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שעודה תלויה ועומדת). הוטעם כי:

    "הטעמים שביסוד מוסד ההתיישנות הקובעים מגבלת זמן להגשתה של תביעה אזרחית, שרירים וקיימים גם כאשר נוקטת הרשות בהליכי גבייה מנהליים. טעמים אלו על פי פסק הדין עניינם הקושי הראייתי בפניו עלול לעמוד הנתבע בחלוף הזמן כמו גם הצורך שלו בוודאות וביציבות, מצג הויתור העלול להשתמע מחלוף הזמן וניצול לא יעיל של זמן שיפוטי על עניינים ישנים שאבד עליהם הכלח. טעמים אלו רובם ככולם יש בהם כדי לתמוך בפרשנות שיש בה כדי לעודד את הרשות לפעול במהירות הראויה ובשקדנות הראויה למצוי זכויותיה. האינטרס הציבורי בכללותו יצא נשכר מכך ולא רק החייבים הקונקרטיים מולם עומדת הרשות - תקציב הרשות שיגדל כתוצאה מתשלום חובות מוקדם יותר, הקטנת העומס על מערכות המשפט שאחרת ייאלצו לדון בתביעות בגין חובות "ישנים" אשר העלויות הכרוכות בבירורם בשל חלוף הזמן, הן מטבע הדברים גבוהות יותר. ודוק. חובות ארנונה אינם עקרונית מסוג החובות לגביהם יש אולי בחלוף הזמן כדי לעודד פתרון המחלוקת בדרכי שלום. כלל המתמרץ את הרשות לפעול ביעילות ובמהירות לגביית חובותיה הוא איפוא כלל רצוי".

     

    האם הודעות תשלום עוצרות את מרוץ ההתיישנות?

  33. לצורך העניין דנן דומה כי אין צורך להכריע בשאלה המורכבת האם כלל הליכי הגבייה המנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות, אך ניתן לקובע לטעמי כי שליחת הודעות תשלום והתראות על ידי הרשות המנהלית אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות.

  34. מבחינה לשונית סעיף 2 לחוק ההתיישנות מבחין בין "תביעה לקיום זכות" לבין "תובענה". המונח תביעה בחוק ההתיישנות הינו במובן claim- הדרישה המהותית של התובע מהנתבע לקיים את זכותו המהותית (טל חבקין התיישנות 83 (2014) (להלן: "חבקין"); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ''ד סה(2) 635, פסקה 15 (2012)). לעומת זאת המונח תובענה מוגדר בחוק ההתיישנות כ"הליך אזרחי לפני בית משפט" (סעיף 1 לחוק ההתיישנות). יש להדגיש כי הן בעניין נסייר והן דעת הרוב בעניין סלומון עוסקים בפירוש המונח "תביעה לקיום זכות" וקובעים כי הליכי גבייה מנהליים יכולים להיכלל במסגרת מונח זה. פסקי דין אלו אינם מתייחסים לפרשנות המנוח "תובענה" (ראו עניין נסייר, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת ברלינר; עניין סלומון, פסקה 31 לפסק דינו של הנשיא גרוניס).

  35. המקור לעצירת מרוץ ההתיישנות מבוסס על סעיף 15 לחוק ההתיישנות שצוטט לעיל, הקובע כי במניין תקופת ההתיישנות לא תבוא התקופה שבין הגשת תובענה בגין העילה הרלוונטית ודחייתה (מבלי שנבצר כמובן מהתובע להגיש תביעה חדשה באותה עילה). יש לציין כי הפסיקה פירשה באופן מרחיב את המונח תובענה (ראו חבקין, בעמ' 230). כך למשל, בקשה בפני ראש ההוצאה לפועל והליכים בפני נאמן בפשיטת רגל ומפרק חברה אשר הוענקו להם סמכויות שיפוטיות הוכרו כתובענה על פי חוק ההתיישנות (רע"א 6658/00‏ אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ''ד נה(4) 66 (2001)).

  36. עם זאת, נראה כי אין זה מובן מאליו להכליל הליכי גבייה מנהליים במונח תובענה, המוגדר כ"הליך אזרחי לפני בית משפט". נפסק כבר כי סמכותו של גובה המס הינה ביצועית-מנהלית, להבדיל משיפוטית (ראו למשל רע"א 3542/10 ‏מדינת ישראל - אגף מכס ומע"מ נ' זייתון תעשיות שמנים בע"מ, פסקה 30 (18.5.2014); סעיפים 314, 322 לפקודת העיריות). מכל מקום, הליכים כגון הטלת עיקולים ותפיסת נכסים, בהם לפקיד הגביה ישנן סמכויות נרחבות יותר (ראו למשל סעיף 8(1) וסעיף 12א1 סיפא לפקודת המסים (גביה)), בעלות השלכות משמעותיות יותר, ושיקול דעת רחב יותר, יהיה קל יותר לראותם מבחינה לשונית כתובענה. לעומת זאת, הודעות תשלום כשלעצמן יקשה יותר להכלילם במונח תובענה, אם כי ניתן לראותם כמכלול אחד עם יתר הליכי הגבייה המנהליים וכפותחים הליכים אלו, באופן שיאפשר גם מהבחינה הלשונית בדוחק לראותם כתובענה.

  37. יש להוסיף כי למרות שסעיף 15 מדבר על תובענה שנדחתה, דומה כי ניתן לפרש את הסעיף כעוסק בתובענה שהסתיימה בלי שהתובע קיבל את מבוקשו באותה עילה כך שהסעיף מתאים גם להחלת הליכי גבייה מנהליים שאינם צולחים מסיבות כאלו או אחרות. יש לציין כי בהצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (ה"ח 699, סעיף 838) מדובר על תובענה שהסתיימה מכל סיבה שהיא.

  38. גם אם צלחנו את המשוכה הלשונית אני סבורה כי מהבחינה התכליתית אין מקום לראות בהודעות תשלום ככלולות במונח תובענה, ולפיכך מרוץ ההתיישנות אינו נעצר כאשר נשלחות הודעות תשלום לנישום על ידי הרשות המנהלית.

  39. מקובל למקד את מטרות דיני ההתיישנות בארבעה טעמים מרכזיים: האחד עניינו בקושי הראייתי להוכיח עובדות שאירעו לפני זמן רב; השני עניינו בהנחה שחלוף הזמן מצביע על ויתור מצד התובע על עילת התביעה; השלישי עניינו באינטרס הוודאות והיציבות של הנתבע אשר מעוניין לכלכל את צעדיו לעתיד; והרביעי עוסק באינטרס הציבורי שלא להעסיק את מערכת המשפט בעניינים ישנים (ראו עניין נסייר, פסקאות 29-30 לפסק דינה של השופטת ברלינר).

  40. אני סבורה כי שליחת הודעות תשלום לנישום אינה מצדיקה מבחינת מטרות דיני ההתיישנות ותכליתם לעצור את מרוץ ההתיישנות. בית המשפט העליון בהלכות שנקבעו בעניין נסייר וסלומון החליט להחיל על הליכי הגבייה את דיני ההתיישנות האזרחיים ובכך לקרב בין דינים אלו, על אף שכאשר מדובר בחוב ארנונה שלא השיגו עליו הוא נחשב כחוב פסוק (עניין סלומון, פסקה 17 לפסק דינו של הנשיא גרוניס). בית המשפט קבע עוד כי "הסדרי הגבייה המנהליים, אינם מיועדים ליתן בידי הרשות יתרון מהותי כלשהו" (עניין נסייר, פסקה 34). בהתאם לדיני ההתיישנות, כאשר תובע זכות שולח מכתבי דרישה לנתבע אין בכך כדי להשפיע על מרוץ ההתיישנות. לעומת זאת, כאשר פותח התובע בהליכים אקטיביים של תביעה (או בקשות לסעדים זמניים שנלוות אליה) נעצר מרוץ ההתיישנות. ההיקש הוא ברור. כשם שמכתבי דרישה תקיפים ורציפים ככל שיהיו אין בהם כדי ללמד על כוונתו של התובע לעמוד על זכויותיו ולממשן, אין לראות בשליחת הודעות תשלום על ידי הרשות המנהלית כוונה שונה.

  41. אני סבורה כי גם ללא ההשוואה האמורה יש להבחין בין הודעות תשלום להליכי גבייה אחרים מבחינת הלך הרוח של הנישום. נראה כי ניתן להניח שנישום יתייחס ביתר רצינות לעיקול או לתפיסת נכסיו מאשר להודעת תשלום שנשלחת אליו. כך למשל נישום שקיבל הודעת תשלום מוטעית לא בהכרח יפעל להעמדת הדברים על דיוקם מיד אם קבלתה ובהחלט יתכן כי יפעל רק לאחר הפעלת אמצעי גבייה משמעותיים כלפיו. גם אם לא היינו רוצים לעודד דרך פעולה זו ניתן להניח כי היא מאפיינת רבים ולא ניתן להתעלם ממנה, ודאי כשמדובר בנישומים שאינם בקיאים בחוק ובפסיקה לעומת רשות מנהלית שהכוח והמידע ברשותה עולים בהרבה על אלו של הנישום.

  42. הקושי הראייתי לנתבע אשר מוגשת כנגדו תביעה אזרחית לאחר חלוף זמן רב מהיווצרות החוב חל גם לגבי נישום שבמהלך השנים ננקטו כלפיו הליכי גבייה מנהליים, ובוודאי כלפי נישום שרק נשלחו לו הודעות תשלום אשר היה יכול להניח עם השנים שכוונת הרשות המנהלית לממש את חובה אינו רציני וממשי ולפיכך לא לשמור על ראיותיו (ראו עניין סלומון, פסקה 20 לפסק דינו של הנשיא גרוניס: "גם אם הנישום ידע על החוב, אך הרשות לא פעלה לגבותו, ובהינתן שהחוב לא עבר את המסננת השיפוטית, הרי שאפשר להניח שיעמוד בפני הנישום קושי ראייתי, אם לפתע נזכרה הרשות לתבוע את החוב בחלוף שנים רבות"). הנתבעת בענייננו יכולה להוות דוגמא לאמור. נישומה קשת יום אשר ניהלה עם השנים משא ומתן עם הרשות המנהלית, וכל עוד לא ננקטו כלפיה צעדים ממשיים מלבד שליחת הודעות תשלום היתה יכולה להניח כי הרשות המנהלית מבינה את הקושי במצבה ומוכנה לוותר על גביית החוב.

  43. בוודאי שהשיקול בדבר אינטרס הציבור שלא להעסיק את מערכת המשפט בעניינים נושנים חל בתביעה אזרחית שהוגשה לאחר חלוף זמן רב מהיווצרות החוב, ואין רלוונטיות לשאלה האם במהלך תקופה זו ננקטו הליכי גבייה מנהליים אם לאו. עם זאת, לא ניתן להתעלם במסגרת בחינת האינטרס הציבורי מאופייה של הסוגיה שבפנינו- גביית חוב ארנונה. סוגיה זו מחייבת בחינתם של היבטים נוספים של האינטרס הציבורי ובהם האינטרס בגביית חובות הנישומים, השוויון בין הנישומים והרצון שלא לאפשר התחמקות מתשלומי מס.

  44. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון, המתעצם כאשר מדובר ברשות מנהלית, הוא הרצון לעודד את הרשות לפעול בהגינות, בשקידה ובמסגרת זמן סביר לגביית חובותיה.

  45. לכך יש להוסיף כי הוודאות, שהינה אחד היתרונות המרכזיים של דיני ההתיישנות, תיפגע במקרה של עצירת מרוץ ההתיישנות בשל שליחת הודעות תשלום, שכן לא יהיה ברור לכמה זמן נעצר המרוץ ומאיזה מועד ועד לאיזה מועד (ראו סקירה רחבה של השיקולים נגד עצירת מרוץ ההתיישנות בשל הליכי גבייה מנהליים באופן כללי בעניין פרידמן, פסקה 13).

  46. באיזון בין השיקולים אני סבורה כי הודעות תשלום אינן מצדיקות את עצירת מרוץ ההתיישנות. טלו מקרה קיצון בו הרשות שולחת באופן עקבי ורצוף במהלך שבע שנים הודעות תשלום והתראות לצורך תשלום החוב אך לא נוקטת בכל צעד נוסף. האם במקרה כזה מוצדק לומר כי החוב לא התיישן? דומני כי התשובה לכך שלילית. נישום כזה רשאי לטעמי להניח כי הרשות ויתרה על החוב ואינה מתכוונת לפעול על מנת לגבותו.

  47. אכן, גם נישום כזה יהיה רשאי להעלות טענה של שיהוי. עם זאת, בית המשפט העליון החליט להחיל את דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים לצד דיני השיהוי. הכרעה זו תאבד כמעט לחלוטין ממשמעותה אם יתאפשר לרשות המנהלית לצאת ידי חובה רק על ידי שליחת הודעות תשלום לנישומים ללא כל פעולה נוספת. למעשה בפעולה פשוטה וטכנית זו של שליחת הודעות תשלום תוכל הרשות המנהלית לחסום כל טענת התיישנות נגד הליכי הגבייה המנהליים (למעט במקרה שנעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שהיתה יכולה למנוע אותן בזהירות סבירה- ראו סעיף 8 לחוק ההתיישנות). כמו כן, יש לזכור כי טענה של שיהוי דורשת התדיינות מורכבת יותר וחותכת פחות.

  48. אני סבורה כי גם מנקודת המבט של דעת המיעוט בעניין סלומון יש מקום לקבוע כי הודעות תשלום אינן עוצרות את מרוץ ההתיישנות. אחד החששות המרכזיים שהועלו על ידי דעת המיעוט הוא "מתן פרס למשתמטים מתשלום חובות ארנונה אף במצבים שבהם הרשויות שוקדות על ניסיונות הגבייה מהם, תוך פגיעה קשה באינטרס הציבורי" (עניין סלומון, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז). לטעמי, שליחת הודעות תשלום גרידא אינה יכולה להיחשב לפעולה בשקידה של הרשות, אלא לכל היותר פעולה שיש בה כדי לצאת ידי חובה של הרשות. האינטרס הציבורי במקרה כזה הוא לעודד את הרשות לגבות באופן פעיל וממשי את חובות הארנונה ולא להסתפק בשליחת הודעות לנישום.

  49. סוגיה שונה היא לגבי הליכי גבייה מנהליים אחרים, כגון הטלת עיקולים, תפיסת נכסים וכדומה. יתכן לומר כי רשות מנהלית אשר נוקטת בצעדים אקטיביים אלו באופן רציף אך לא מצליחה לגבות באמצעותם את החוב, כולו או חלקו, רשאית תהיה להגיש תביעה אזרחית מבלי שתועלה נגדה טענה של התיישנות. עם זאת, כאמור, במקרה דנן איני נדרשת להכריע בכך.

  50. המסקנה היא, כאמור, כי הודעות תשלום אינן עוצרות את מרוץ ההתיישנות.

    התיישנות- מן הכלל אל הפרט

  51. כאמור, החוב לשנת 2009 לא התיישן שכן התביעה הוגשה בטרם חלפו שבע שנים מאז היוצרות החוב. התובעת שלחה הודעות תשלום בגין החוב מושא התביעה בשנים 2007-2015. עם זאת, כאמור, לטעמי הודעות תשלום אלו אינן עוצרות את מרוץ ההתיישנות.

  52. התובעת מוסיפה וטוענת כי על המחזיקים הוטלו בפועל עיקולים בתאריכים 3.7.2011, 29.5.2012, 12.12.2012 ו-26.1.2014. לטעמי, בנסיבות העניין אין מקום להתחשב בעיקולים אלו כלל בנוגע לנתבעת.

  53. "תנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שאדם שהליך נפתח נגדו ידע על כך" (רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם, פסקה 18 (11.6.2013)). חוב הארנונה נוצר על שם הנתבעת ובעלה באותה העת (ראו סעיף 308 לפקודת העיריות). עם זאת, התובעת ידעה כבר בשנת 2008 כי הנתבעת ובעלה התגרשו. יתרה מכך, במכתב ששלחה הנתבעת לתובעת ביום 17.12.2008 (צורף בנספח 5 לגילוי המסמכים מטעם התובעת) היא מבקשת לפטור אותה מחובות הארנונה שנצברו מנישואיה הקודמים. היא מוסיפה ומפרטת כי היא גרושה כבר שלוש שנים לאחר גירושים מכוערים, וכי אין כל קשר בינה לבין הגרוש. בנוסף היא טוענת כי הגרוש אינו מכיר בחובות ומתנער מהם.

  54. מהאמור עולה כי התובעת היתה מודעת לגירושיהם של הנתבעת והגרוש שהחוב שלהם הוא משותף, להעדר כל קשר ביניהם ולהתנערות הגרוש מאחריות כלשהי לחוב (ראו בהיקש לעניין חובת העיריה שלא לעצום עיניים מנתונים ברורים- בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.2008)). למרות זאת נראה כי התובעת לא טרחה לפעול בנפרד מול הנתבעת והגרוש. התובעת טוענת כי הטילה עיקולים מנהליים על חשבונות הבנק "של מי מהנתבעים". ברי כי מדובר בטענה מתחמקת. גם מתדפיס העיקולים המנהליים שצירפה התובעת עולה על פניו כי העיקולים הוטלו על הגרוש של הנתבעת ולא על הנתבעת עצמה. התדפיס כולל פרטי ת.ז. של נשוא העיקול. מספר זהות זה אינו תואם את מספר הזהות של הנתבעת, ולפיכך ההנחה המתבקשת היא כי העיקולים הוטלו על הגרוש ולא על הנתבעת.

  55. לאור האמור לעיל סביר להניח כי הנתבעת כלל לא ידעה על הטלת עיקולים אלו, דבר המתיישב גם עם עדותה בפני בדיון, ובנסיבות אלו איני סבורה כי יש להתחשב בעיקולים לעניין מרוץ ההתיישנות.

  56. המסקנה מהאמור היא כי החוב בגין השנים 2007-2008 התיישן בעוד החוב בגין שנת 2009 לא התיישן.

    התיישנות- הודאה בקיום זכות

  57. טענה אחרת של התובעת הינה כי מרוץ ההתיישנות נעצר לאור הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות ומאחר שהנתבעת הודתה בחובותיה, הן במסגרת מכתביה לעיריה והן במסגרת הסכם הפשרה, ולפיכך יש לספור את תקופת ההתיישנות החל מיום ההודאה בזכות.

  58. יצויין כי הצדדים קיצרו בהתייחסותם לסוגיה זו ולפיכך אקצר גם אני. יש לומר תחילה כי ההלכה הפסוקה קובעת כי ההודאה בקיום הזכות צריכה להיות מפורשת וברורה (רע"א 7488/12 דעאס נ' המוסד לביטוח לאומי (17.2.2014); ע"א 6623/11 ‏אלבו נ' פלדמן (2.1.2014)). כן נקבעו דרישות מהותיות וצורניות למסמך שניתן יהיה לראות בו הודאה בקיום זכות (ע"א 7862/11 ‏חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' מרקור (1.10.2013)).

  59. במקרה דנן איני סבורה כי ניתן לומר שהנתבעת הודתה בשלב כשלהו בקיום הזכות למצער בנוגע לחוב הארנונה עבור השנים 2007-2008. ראשית באשר להסדר שנערך בין הצדדים בשנת 2009. הסדר זה מחיל עצמו באופן מפורש על הסכומים הקבועים בו. הא ותו לא. אין בהסדר זה כל התייחסות ליתרת חוב או לחובות אחרים ולפיכך אין בו כל הודאה מצד הנתבעת על זכות כלשהי.

  60. ההסכם עוסק בחוב הארנונה בגין השנה הנוכחית, דהיינו שנת 2009, ובחוב בגין השנים הקודמות ללא פירוט על איזה חוב מדובר, ועל אילו שנים מדובר. לפיכך, לכל היותר ניתן לראות בהסדר זה משום ביצוע מקצת הזכות בנוגע לחוב הארנונה לשנת 2009, ולפיכך לקבוע כי החוב בגין שנת 2009 לא התיישן.

  61. באשר למכתבים ששלחה הנתבעת לתובעת. מדובר במכתבים בהם מבקשת הנתבעת את רחמי התובעת, מפרטת את נסיבות חייה הקשות ומצבה הכללי ומבקשת מחיקת חובות. הנתבעת אינה מפרטת על אילו שנים מדובר. מהמכתב עולה כי לא ניתן ללמוד ממנו על הודאה בקיום זכות בנסיבות העניין אלא רצון לפתור את עניין החוב בדרך של מחיקת חובות בשל נסיבות אישיות ומצב כלכלי קשה.

  62. הדבר דומה לניהול משא ומתן בין הצדדים במסגרתו מבקש אחד הצדדים לסיים את העניין בדרך של פשרה ולשלם סכום מסויים על מנת להימנע מהליכים משפטיים. זאת, גם כאשר אינו מודה בעצם קיום הזכות אלא רק ברצונו לסיים את המחלוקת. נפסק כי ככלל אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה כהודאה בקיום זכות (רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (16.8.2005)).

  63. לאור האמור, אין לקבל את הטענה בדבר הודאה בקיום זכות אלא בנוגע לחוב בגין שנת 2009.

    שיהוי

  64. בית המשפט העליון הדגיש בעניין סלומון כי לנישום עומדת לצד טענת ההתיישנות גם טענה של שיהוי. טענת השיהוי לא הועלתה במפורש על ידי הנתבעת בעניין דנן. עם זאת, מאחר שחלק מטיעוני הנתבעת משמעותם המשפטית היא למעשה של שיהוי, ומאחר שהתובעת התמודדה בסיכומיה הכתובים, גם אם בקצרה, עם טענה של שיהוי, מצאתי לנכון להתייחס גם לעניין זה.

  65. בעע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן (31.5.2016) (להלן: "עניין קורן") נתן בית המשפט העליון בטענת השיהוי סימנים. בית המשפט קבע כי חובתה של הרשות שלא להשתהות בנקיטת צעדים מנהליים, ומאידך גיסא גם לא לפעול בלהיטות יתר אלא בסבירות ובמידתיות. בבחינת טענת השיהוי, כך נקבע, יש לאזן בין אינטרס ההסתמכות של הפרט לבין האינטרס הציבורי. האינטרס האחרון כולל הן את האינטרס בגביית מס אמת ובניהול תקין של כספי הציבור, והן את האינטרס כי הרשות תפעל בצורה תקינה ותפנים את נזקיה של התנהגות רשלנית (פסקאות 20-24).

  66. בית המשפט העליון היה נכון להסתייע לצורך בחינת טענת ההתיישנות בזמנים שנקבעו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה. בהנחייה מוגדרים פרקי זמן מרביים סבירים: חצי שנה בין מכתב דרישה ראשון לבין מכתב דרישה לתשלום מידי; ולאחר מכתב הדרישה לתשלום מידי ומן היום שנודע לרשות על נכסים שניתן לעקל ובין משלוח ההודעה על הטלת עיקול ראשון – שנה. כמו כן נקבע בהנחייה כי על הרשות לפתוח בהליכי גבייה תוך פרק זמן סביר שראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים (עניין קורן, פסקאות 28-29).

    שיהוי- מן הכלל אל הפרט

  67. בבחינת נסיבות העניין דנן הגעתי למסקנה כי גם טענה של שיהוי דינה להתקבל.

  68. הנתבעת הינה אישה קשת יום, המגדלת לבדה את בתה. היא חלתה במחלה קשה, אינה עובדת וחיה מקצבת נכות ומזונות. חובות הארנונה נצברו על שם הנתבעת והגרוש, אך האחרון מתנער מחובותיו ואינו שותף בתשלומם. בשל מצבה האישי והכלכלי זכתה הנתבעת להנחות משמעותיות של 80% בתשלום הארנונה עבור תקופות מסוימות. יתרה מכך, הנתבעת במהלך השנים פנתה לתובעת בבקשות ותחינות לפטור אותה מחובות הארנונה שהצטברו בתקופת נישואיה הקודמים. בשנת 2009 הגיעה להסדר תשלומים מסוים. משנת 2010 הנתבעת משלמת את תשלומי הארנונה באופן שוטף וסדיר.

  69. כאמור, העיקולים שהוטלו ככל הנראה הוטלו על חשבון הבנק של הגרוש וספק אם הנתבעת ידעה עליהם. באשר להודעות התשלום הרי שההודעה האחרונה שנשלחה לדירה בה מתגוררת הנתבעת, כעולה מתדפיס ההתראות (צורף כנספח 3 לגילוי המסמכים מטעם התובעת), היתה ביום 13.3.2012. מכאן ואילך נשלחו ההתראות למענו של הגרוש, אשר כזכור הנתבעת לא מקיימת איתו כל קשר, דבר הידוע היטב לתובעת. מאז חלפו כשלוש שנים עד שהתובעת טרחה להגיש את התביעה דנן. יש להוסיף ולציין כי התובעת היתה מודעת היטב לכתובות השונות של הנתבעת והגרוש, הן כעולה ממכתביה של הנתבעת לתובעת עוד בשנים 2008 ו-2009, והן לאור שינוי המחזיקים שנעשה בספרי העירייה החל מיום 31.12.2012 במסגרתו נרשם הנכס מושא התביעה דנן על שם הנתבעת בלבד.

  70. אני סבורה כי תיאור הדברים לעיל מעמיד טענה של שיהוי כנגד התובעת. הנתבעת שפרשה בפני התובעת את נסיבותיה האישיות הקשות ואף הגיעה עימה להסדר תשלומים לגבי חלק מהחוב בשנת 2009, והחלה משלמת באופן סדיר את תשלומי הארנונה החל משנת 2010, היתה יכולה באופן סביר להניח כי התובעת זנחה את חובות העבר. במיוחד כך הדבר כאשר החל משנת 2012 לא קיבלה לידיעתה כל דרישת תשלום בגין חובות אלו ולא ננקטו כלפיה צעדים כלשהם.

  71. אכן, לאור נסיבותיה האישיות הקשות של הנתבעת לא היה מקום לפעול באופן דרסטי ולהוט מדי כנגד הנתבעת. עם זאת, לא היה טעם בזניחת הפעולות כנגד הנתבעת לתקופת זמן ארוכה בה צבר החוב ריביות ותפח למימדים אשר הנתבעת כיום אינה מסוגלת להתמודד איתם (בדומה ראו רע"א 7931/06 ולדהורן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (30.11.2009)).

  72. בנוגע לאינטרס הציבורי יש לציין כי על אף שמדובר בחוב משמעותי עבור הנתבעת הרי שעבור הקופה הציבורית מדובר בחוב זניח. בוודאי כך הוא כאשר בוחנים רק את החוב שנקבע כי לא התיישן לשנת 2009 העומד על סך של 73.38 ₪. כמו כן, משעה שהנתבעת משלמת כיום את תשלומי הארנונה באופן רציף וסדיר פוחת האינטרס הציבורי בגביית חובות העבר הרחוק.

  73. לאור האמור אני סבורה כי יש לקבל את טענת השיהוי במלואה.

    סיכום

  74. המסקנה היא כי הן לאור טענת ההתיישנות, בנוגע לחוב הארנונה בגין השנים 2007 ו-2008; והן לאור טענת השיהוי, יש מקום לדחות את התביעה במלואה. התובעת תישא בשכר טרחת עו"ד על סך 1,200 ₪ ובהוצאות משפט אשר ישולמו לנתבעת תוך 30 יום.

  75. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

  76. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

     

    ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ז, 20 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ