אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> העדר שיתוף בנכסים בין ידועים ציבור

העדר שיתוף בנכסים בין ידועים ציבור

תאריך פרסום : 23/11/2016 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
13393-09-14
06/06/2016
בפני השופט:
נמרוד פלקס

- נגד -
התובעים:
1. XXX
2. XXX
3. XXX

הנתבעת:
XXXX
פסק דין
 
     

 

  1. תביעה רכושית של שלושה ילדים כנגד זוגתו לחיים של אביהם המנוח (להלן – "המנוח"). לוז התביעה הוא טענת התובעים לזכות ברכוש המוחזק או הרשום על שם הנתבעת, מפאת זכותו הנטענת של אביהם המנוח, בשל הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג. התובעים כולם בגירים, בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, ואילו הנתבעת בת 83 שנים. המנוח הלך לבית עולמו לפני כשלוש שנים, עת היה בן 77 שנים.

 

  1. הצדדים ובפרט הנתבעת ובאי כוחה המלומדים, הכבירו טיעונים וראיות לרוב, אף למעלה מן הצורך, ובשל כך התקיימו חמש ישיבות הוכחות וישיבת סיכומים בעל פה. זאת בנוסף לשתי ישיבות קדם משפט. בית המשפט נדרש ללא פחות ממאה החלטות ביניים ולמעלה מאלף עמודי פרוטוקול. בהתחשב "בנפח" הניכר של ההליך אנסה לקצר ככל הניתן פסק דיני זה, ולהתמקד בעיקרי הדברים מבלי להתעכב על עניינים שוליים, אשר אין בהם כדי להשפיע על התוצאה.

 

טענות התובעים

 

  1. התובעים הם כאמור ילדיו של המנוח, מר ש.. ז"ל, והנתבעת הייתה בת זוגו של המנוח וידועתו בציבור, בארבעים השנים האחרונות עד פטירתו. בשנת 1973 בעודו נשוי לגברת XXX. ז"ל (להלן – XXX."), הכיר המנוח את הנתבעת והחל לקיים עמה מערכת יחסים זוגית. לטענת התובעים, עד מהרה החלו המנוח והנתבעת (להלן, שניהם יחדיו - "בני הזוג") לנהל משק בית משותף מלא כבעל ואישה לכל דבר. המנוח לא הסתיר ממשפחתו את עצם קיומה של חברתו החדשה, ואף חלק זמנו בין בית משפחתו ברח' פלוני שבעיר אלמונית, לבין ביתה של הנתבעת ברח' פלוני בפלמונית. המשפחה התנהלה כך שנים, עד עזיבת המנוח את בית המשפחה בעיר אלמונית.

 

  1. על אף שהמנוח זנח את אשתו, נותרו השניים נשואים עד פטירת ת.פ., בשנת 1988. לאור זאת ובהעדר צוואה מאת ת.פ., המנוח ירש מחצית מעיזבונה, אשר שוויו הסתכם "בסכום עתק" והעשיר את התא המשפחתי החדש של המנוח, ממנו נהנתה גם הנתבעת. לאחר פטירת ת.פ., נמכר הבית בעיר אלמונית בסכום של כ - 680,000$, כאשר המנוח קיבל לידיו שלושה רבעים מסכום זה (מחצית מכח זכויותיו המקוריות בבית ורבע נוסף מכח היותו יורש של ת.פ.). המנוח אף ירש קרקעות בישוב פלוני, שהיו שייכות להורי ת.פ. (והועברו אליה עוד בחייה), בנוסף, קיבל לידיו כסף רב, קופות פנסיה ותכשיטים. התובעים מאידך קיבלו מעיזבון ת.פ. סך של 300,000$ כל אחד. ראו: סעיף 18 לכתב התביעה.

 

  1. מערכת היחסים של בני הזוג הלכה והעמיקה והתפרשה אף למיזמים עסקיים. בשנת 1976 הקימו המנוח והנתבעת את חברת "X. בע"מ" (להלן – "חברת X."), חברת טיולים שעד לחתימת הסכמי השלום עם מצרים, ארגנה טיולים ב**, ולאחר מכן, שיווקה טיולים למדבר יהודה. בני הזוג אף פתחו והפעילו פונדק בשכונת XXX (שאינו פעיל כיום), אותו שיפצו והשכירו לתיירים. כן הקימו הוצאת ספרים הנקראת "חברת ס. הוצאת ספרים", אשר מניבה רווחים מעטים עד היום.

 

  1. בשל העובדה שבני הזוג חיו חיי שיתוף מוחלט, קיבלה הנתבעת לידה את חלקו הארי של עיזבון ת.פ. לאור האמור, הנתבעת שלטה ביד רמה בכספי העיזבון, ובכך יצרה מערכת יחסים שאופיינה בתלות המנוח בנתבעת. הנתבעת אף הביאה את המנוח למצב בו היה עליו להתחנן בפניה, בכדי שתיתן לו סכומי כסף, על מנת לכלכל את צרכיו. אחת הסיבות להשתלטותה הכלכלית של הנתבעת על המנוח הייתה, "התמכרויותיו הקלות" של המנוח להגרלות "חיש גד", ולאוסף הבולים המקצועי שהיה ברשותו. הנתבעת אף הגדילה לעשות ושלחה ידיה אל מעט מחשבונות המנוח שהיו בשליטתו, כשהיא מנהלת את חיי המנוח ומחליטה עבורו על מה יוציא את כספיו. כך, הלכה למעשה, הפכה שליטת הנתבעת בכספים למוחלטת. ראו: סעיפים 22-26 לכתב התביעה.

 

  1. לאחר מספר שנים רכשו הנתבעת והמנוח נכס ברח' ** בXXX (להלן –"הבית") (בכתב התביעה נכתב בטעות "YYY"), ששוויו היום מוערך על ידי התובעים בסך 20 מיליון שקלים חדשים. רכישת הבית מומנה, בעקיפין, אף מכספי עיזבון ת.פ.  הבית שימש למגורי בני הזוג במשך כמה עשורי שנים. בנוסף לבית, רכשו השניים דירה בעיר פלונית שבארץ אחרת, אשר נמכרה לפני מספר שנים בסכום של 750,000 מטבע זר. לטענת התובעים, מחצית מכספי המכירה שייכים למנוח.

 

  1. הודות להתעשרות המנוח מכספי עיזבון ת.פ., ויחד עם הונה האישי של הנתבעת, חיו בני הזוג ברמת חיים גבוהה בבית מפואר, בו הועסק עובד משק – בית כדרך קבע. בני הזוג התגוררו תחת קורת גג משותפת קרוב לארבעה עשורים וניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף כבעל ואישה עד פטירת המנוח בביתם המשותף. משכורתו וחסכונותיו של המנוח, לרבות כספי הירושה, שימשו את הנתבעת והתערבבו בממונה האישי. בני הזוג רכשו נכסים יחדיו, טיילו בעולם, אירחו את ילדי המנוח לארוחות משפחתיות, הקימו והפעילו עסקים משותפים והיו מוכרים לכל כזוג נשוי.

 

  1. בין הנתבעת למנוח התקיימה שותפות זוגית, מונח הטומן בחובו משמעות משפטית מיוחדת הנובעת מחייהם המשותפים של בני זוג שאינם נשואים זה לזו. אין בכך שבני הזוג לא נישאו זה לזו כדי לשלול את השתכללותו של השיתוף הרכושי. לטענת התובעים, לאור התגבשות שיתוף רכוש מלא בין בני הזוג, זכאים הם כיורשי המנוח לסעד הצהרתי הקובע את זכויות המנוח ברכוש המשותף אשר נצבר במהלך חייו המשותפים עם הנתבעת.

 

  1. השיתוף הרכושי, אשר שרר בין בני הזוג, הוא שיתוף רכושי קנייני שוויוני, ביחס לכל פרטי הרכוש שנרכשו ו/או נצברו ו/או נתקבלו במהלך חייהם המשותפים של הצדדים, כתוצאה ממאמץ משותף שלהם, ולכן הוא שייך לשניהם בחלקים שווים. אופן הרישום והניהול של הרכוש הוא פורמאלי בלבד, זאת מאחר ולנתבעת הייתה שליטה מלאה על רכוש השניים, והיא שקיבלה את ההחלטות בעניין באופן בלעדי.

 

  1. המנוח השאיר צוואה מיום 16.8.1992, אשר הוגשה לקיום, היורשים על פי הצוואה הם התובעים, ילדי המנוח, והנתבעת. הובהר כי היות והצוואה נערכה לפני זמן רב, חלק מהרכוש אשר נזכר בה אינו קיים ו/או לא ברשות המנוח, ו/או חסר ערך היום. לטענת התובעים, המנוח ציווה לילדיו בחלקים שווים, את חלקו הארי של עיזבונו, לרבות חלקו בכל נכס מקרקעין.

 

  1. לתובעים אין מידע מלא ושלם אודות צבירותיהם הרכושיות של בני הזוג, לרבות אופן החזקת הרכוש. במהלך התקופה בה חיו יחדיו בני הזוג, צבר המנוח סכומי כסף רבים אותם העביר לנתבעת. באותה התקופה אף רכשו בני הזוג את הבית, בו התגוררו כאמור למעלה משלושים שנה; צברו סכומי כסף, ניירות ערך ועוד הנמצאים ברשות הנתבעת, לרבות כספים אשר התקבלו ממכירת בית בארץ זרה, סכומי כסף, קרנות פנסיה, קופות גמל ורכוש נוסף אשר קיבל המנוח מעיזבון ת.פ., חשבונות בנק בארץ ובחו"ל הרשומים ע"ש המנוח ו/או הנתבעת ו/או ביחד, אשר הופקדו בהם סכומי כסף משותפים.

 

  1. לאור האמור לעיל מבקשים התובעים, כי בית המשפט יצהיר שהמנוח הוא הבעלים של 50% מכל הרכוש המשותף לבני הזוג, מכל מין וסוג שהוא, לרבות סכומי כסף וחסכונות הרשומים על שם המנוח ו/או הנתבעת ו/או מי מטעמם  ו/או המוחזק ו/או היה מוחזק על ידו ו/או היה שייך לו, לבדו ו/או עם אחרים, לרבות, רכוש שכבר אינו קיים, וכן לחייב את הנתבעת לרשום על שם המנוח מחצית מהרכוש האמור, או לשלם לעיזבונו מחצית שווי רכוש זה לאור כל המפורט בכתב התביעה. כן התבקשו סעדי עזר לשם הגשמת עתירתם של התובעים, להעברת מחצית הזכויות במקרקעין ומטלטלין לעיזבון המנוח, לרבות איסור דיספוזיציה, גילוי מסמכים וכיוב'.

 

טענות הנתבעת

 

  1. לוז טענת הנתבעת הוא, כי לא שרר בינה לבין המנוח שיתוף כלכלי כלשהו. עצם הגשת התביעה הוא מעשה כפוי טובה, שכן הנתבעת תמכה במנוח, ועשתה כל שביכולתה כדי לשמור על קשרי המשפחה שבינו לבין ילדיו (התובעים) ונכדיו. זאת בעוד שהם עצמם התנערו מהמנוח, ואף הביעו את דעתם בפניה שמצדם ישלח לכלא בשל חובותיו והפסדיו.

 

  1. המנוח היה מהנדס בהשכלתו, בעל שיעור קומה וכושר מנהיגות, אינטליגנטי ומשכיל, והצגתו ע"י התובעים כאילו היה כמי שחי תחת "מרותה" של הנתבעת, והצגתה כמי שהטילה עליו "משטר טרור כלכלי", אינם אלא הצגה שקרית וכוזבת. לא זו אף זו, נוכח מצבו הכלכלי של המנוח, כפי שיובהר להלן, לא ברור איזה "טובת הנאה" יכולה הייתה לצמוח לנתבעת מהשתלטות והטמעת רכושו של המנוח ברכושה.

 

  1. הנתבעת מעלה מספר טענות, מכוחן יש לטעמה לסלק את התביעה על הסף. העובדות הנטענות בתביעה לא אומתו בתצהיר כדין, ולא צורפו מסמכים ורשמית אסמכתאות לכתב התביעה. התביעה הוגשה בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ועוד. איני מוצא טעם להכביר מילים באשר לטענות סף אלו, על אף שיש יסוד לחלקן, שכן כפי שיובהר להלן דין התביעה להידחות לגופה. יש אף להצטער על התנהלותם הכוחנית של התובעים, אשר בחרו לפנות אל בית המשפט בבקשה למתן סעדים זמניים, על פי צד אחד, לרבות בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני. זאת תוך הצגת מצג מטעה כאילו קיים חשש אמיתי, כי הנתבעת תעשה דבר מה לסכל ביצוע פסק דין שיינתן לטובת התובעים, ככל שיינתן. הדברים יפים ביתר שאת מקום בו הבקשות למתן סעדים זמניים כאמור, הוגשו כשנה לאחר פטירת המנוח, מבלי שנוצר כל טעם דחוף למתן סעד על פי צד אחד ולהטרדת הנתבעת הקשישה בבקשות דחופות מעין אלו.

 

  1. הנתבעת קשישה בת 83 הסובלת מקשיי ניידות וזקוקה לעזרה צמודה בבית; בעלת תואר שני בלימודי XXX, ושימשה שנים רבות כמורה ומרצה בחוג ללימודי XXX באוניברסיטאות השונות. אביה של הנתבעת היה אדם אמיד מאוד, בנקאי  בעיסוקו, אשר ניהל  בנק פרטי, שהיה בבעלותו, בשם "בנק XXX". בשנת 1956 נישאה הנתבעת למר XXX, מXXX ולאחר מכן עברו השניים להתגורר בדירת הנתבעת ברח' פלוני בעיר אלמונית, אשר נרכשה ע"י אביה עוד בהיותה סטודנטית ונרשמה על שמה בלבד. כעבור 10 שנים מכרה הנתבעת את הדירה האמורה ורכשה במקומה דירה ברח' פלוני בעיר אלמונית. בשנת 1970 התגרשה הנתבעת מבעלה, והדירה ברח' פלוני נותרה בחזקתה ובעלותה הבלעדית.

 

  1. בשנת 1973 בעת ביקור בס., פגשה הנתבעת (שהייתה אז כבת 40) את המנוח, ובין השניים החל להתפתח רומן קצר שארך שבוע - שבועיים והסתיים עם שובה של הנתבעת לעיר אלמונית. אותה העת, היה המנוח כבן 35, נשוי, אב לשלושה והתגורר בבית משפחתו בעיר אלמונית. מספר חודשים לאחר המפגש חידש המנוח את הקשר עם הנתבעת והחלה להירקם ביניהם מערכת יחסים שבמהלכה נפגשו מדי פעם לפגישות קצרות.

 

  1. עקב עניינם המשותף בס.,, ובכדי שיוכל להצדיק את קשריו עם הנתבעת וביקוריו מעת לעת בעיר אלמונית, החליטו בני הזוג להקים במשותף בשנת 1976 את חברת ס., אשר ארגנה טיולי איכות לס.. חברת ס. פעלה במספר מוקדים, בהם בית ברחוב פלוני בעיר אלמונית, אשר היה בבעלות הנתבעת (להלן – "הבית הקטן") וכן בביתו של המנוח בעיר אלמונית. לטענת הנתבעת משפחתו של המנוח, לרבות ילדיו וחבריהם לקחו חלק פעיל בחברת ס. לימים, ולאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, החלה חברת ס. להפעיל טיולים במדבר יהודה, ובהמשך ניהלה, החל משנת 1980, את "XXX" בעיר אלמונית, שפעל כשנתיים וחצי. חברת ס. אף שימשה כהוצאת ספרים בשם "הוצאת ספרים חברת ס.".

 

  1. בשנת 1980 נפטר אבי הנתבעת והוריש לה בצוואתו את מרבית רכושו ונכסיו בשווי של מיליוני דולרים. עוד בחייו העביר לה אביה כ -  50% ממניותיו בחברת "XXX בע"מ", שהייתה בבעלותו והוקמה על ידו בשנת 1955. בבעלות אותה חברה היו בין היתר מגרש בנוי ברח' פלוני בעיר אלמונית ועליו שני בתים, הם: "הבית גדול" ו - "הבית קטן" (אותם מכרה לימים בסכומים של כ - 1,600,000$ ו -  195,000$ בהתאמה). בשנת 1985 העבירה הנתבעת ב"מכר ללא תמורה" את הזכויות במקרקעין האמורים על שמה. במהלך השנים השכירה הנתבעת את שני הבתים האמורים עד למכירתם. במהלך אותן השנים המנוח התגורר בביתו שבעיר אלמונית עם משפחתו, ורק בשנת 1988 עבר להתגורר עמה בבית.

 

  1. בתקופה שלאחר גירושי הנתבעת מXXX, בין השנים 1970-1978, המשיכה להתגורר בדירתה שברחוב פלוני בעיר אלמונית. בשנת 78' מכרה הנתבעת את דירתה ברח' פלוני, והשתמשה בכספי המכירה ובסכומי כסף שקיבלה מאביה, בחייו, לרכישת זכויות "דיירות מוגנת" בבית, מידי דייריו הקודמים. זאת כנגד תשלום דמי מפתח מלאים. כשנה בלבד לאחר רכישת הזכויות כאמור, נתקבלה החלטה של מועצת מקרקעי ישראל בדבר הסדרת זכויותיהם של תושבי XXX, אשר התגוררו בנכסים כאמור על פי הסכמי "דיירות מוגנת", כבעניינה של הנתבעת, וזאת בהסכמי חכירה בתנאים נוחים וכמעט סמליים. בשנת 1983 ועל יסוד החלטה זו, קיבלה הנתבעת את הצעת מינהל מקרקעין ישראל לרכוש את זכויות החכירה בבית, והליכי המכר הושלמו בשנת 1984.

 

  1. למנוח לא הייתה מעולם כל נגיעה ו/או מעורבות ו/או כל שייכות להליך מהליכי הרכישה של הבית ומעולם לא היה לו כל חלק ו/או זכות כלשהי בו. עלויות הרכישה, ההוצאות, המיסים, שכ"ט עורכי דין  וכל עניין אחר מכל מין וסוג שהוא הקשור ו/או נוגע לרכישת הזכויות בבית, לרבות דמי אחזקתו השוטפים וביטוחים מאז ומעולם ועד היום שולמו, ועדיין משולמים, ע"י הנתבעת בלבד מחשבונותיה ומכספה, והיא זו אשר רשומה באופן בלעדי בכל מוסד ו/או גוף כבעלים של הזכויות בבית, ו/או כמי שחייבת בהוצאות אחזקתו (ארנונה, חשמל, מים, ביטוח, טלפון, ערוצי טלוויזיה כבלים וכו'). מאז מעברו להתגורר בבית, בשנת 1988, לא עבד המנוח בעבודה מסודרת (פרט לעבודתו ב"חברת ס.", אליה אתייחס להלן). לא הייתה לו משכורת קבועה ו/או פנסיה חודשית, וניתן לומר כי הוא "חי על חשבונה" של הנתבעת, בכל הקשור להוצאות מחייה, תוך שהוא משתמש בחסכונותיו להימורים ולאוספיו.

 

  1. את כל חשבונותיה ניהלה הנתבעת בסניף בנק XXX בשכונה מסוימת בעיר אלמונית, ומשנסגר סניף זה, העבירה את חשבונותיה לסניף הראשי ברח' פלוני בעיר אלמונית, ומשם שולמו כל החשבונות. לאורך כל השנים הקפידה הנתבעת, זאת בידיעתו ובהסכמתו המלאה של המנוח, לשמור על הפרדה רכושית ומוחלטת של רכוש הצדדים וחשבונותיהם, וכל אחד מהם ניהל באופן עצמאי ונפרד את רכושו, חשבונותיו וכל שאר העניינים הכספיים והרכושיים.

 

  1. עוד מראשית הקשר עם המנוח הבחינה הנתבעת, כי הוא "מהמר כפייתי" המכור למשחקי מזל ("פיס", "חיש-גד" וכו') וכתוצאה מכך נקלע לחובות ניכרים. המנוח אף היה מכור לשני אוספיו, אוסף הבולים ואוסף המטבעות, אותם אסף משך שנים והוציא לצורך פיתוחם ושמירתם סכומי כסף רבים. לאור האמור החליטה הנתבעת בשנת 1988 לנתק את הקשר העסקי עם המנוח, והודיעה לו כי ברצונה להעביר אליו את כל האחריות באשר לבעלות וניהול חברת ס. לפיכך הוסכם בין הנתבעת למנוח ביום  7.12.88, כי כל מניותיה של הנתבעת בחברת ס. יועברו אל המנוח ואל בנו א.פ. (להלן – "א.פ."). מאז, לא היה כל קשר רכושי בין המנוח לבין הנתבעת.

 

  1. לעניין הדירה בארץ הזרה מבהירה הנתבעת, כי בשנת 1993 נסעה בגפה לשנת שבתון בארץ זרה, ומתוך אהבה למקום החליטה לרכוש לעצמה בית מגורים בעיר זו. אכן, בשנת 1997 רכשה דירה בארץ זרה, בסכום של 140,000 מטבע זר, אותו נהגה לפקוד מדי שנה, בגפה, לתקופה של כ-4-6 חודשים, עת המנוח נותר להתגורר בבית. בשנת 2011, עקב גילה המתקדם ומצבה הבריאותי, החליטה הנתבעת למכור את הדירה האמורה תמורת סך של 550,000 מטבע זר. הנתבעת מבהירה, כי למנוח לא היה כל קשר לעסקת הרכישה ו/או המכירה בארץ זרה.

 

  1. לא זו בלבד שטענות התובעים אינן עולות בקנה אחד עם האמת, ההיפך הוא הנכון. מתוך יחסי ידידות וקרבה אל המנוח, ומאחר וזה בזבז את כספיו לצרכי הימורים, נחלצה הנתבעת לעזרתו לא אחת, ע"י העמדת הלוואות לזכותו מחשבונותיה. בהקשר זה נטען, כי למיטב זיכרונה של הנתבעת, כעשור קודם לפטירת המנוח, כינסה הנתבעת את התובעים, ילדיו, וביקשה מהם לסייע לו לטפל בחובותיו, אולם אלו השיבו בשלילה ואמרו "שילך לבית סוהר, לא מעניין אותנו".

 

  1. המנוח ניהל רישום מסודר של מצבו הכלכלי בו פירט את חובותיו והלוואותיו, לרבות הלוואות שלווה מהנתבעת. היות והתובעים נטלו עמם את כל מסמכי המנוח, הצליחה הנתבעת לאתר רק מסמכים ורישומים חלקיים בלבד המתייחסים לשנים 2002-2008. במסמך הנושא את הכותרת "זה מצבי בחיים" ציין המנוח, כי חובותיו לנתבעת נכון ליום 9.9.08 עומדים על סך של 160,000 ₪.

 

  1. לעניין נכסי המנוח, הנתבעת טוענת כי המנוח עבר לבית בשנת 1988 לאחר פטירת ת.פ., כשכל רכושו הסתכם בחלקו בעיזבונה ו/או רכוש שהיה בבעלותם המשותפת של המנוח ות.פ., ואשר חולק בזמנו בין המנוח לבין התובעים.

 

  1. עקב ההפרדה הרכושית המוחלטת ששררה בינה לבין המנוח, מעולם לא היה לה כל עניין ברכושו ו/או בחשבונותיו או בכספיו, ככל שהיו לו. מבדיקת הנתבעת (לאחר הגשת התביעה דנן) התברר, כי רכוש המנוח כלל בית מגורים בעיר אלמונית, שהיה משועבד לבנק XXX, ומאוחר יותר לחברת "XXX" ואשר חלקו בבעלות זו עמדה על 75% (לרבות מכוח ירושת ת.פ.) ואילו היתרה הייתה בבעלות התובעים. המנוח והתובעים מכרו בית זה בשנת 2002 תמורת סך של כ - 670,000$ ולאחר החזר המשכנתא נותרה בידי המנוח יתרה של כ-1.3 מיליון ₪ בלבד. עוד נמצא כי במסגרת חלוקת העיזבון קיבלו המנוח והתובעים גם מספר מגרשים בהוד השרון, אשר חולקו ביניהם. מרבית המגרשים נמכרו ע"י המנוח והתובעים בשנת 1994 בסכום של כ 1,780,000$ (כ-5.4 מיליון ₪) כשמחצית הסכום הועברה לידי התובעים, ואילו היתרה, לאחר תשלום כל המיסים וההוצאות, הותירה בידי המנוח סך של כ-2.3 מיליון ₪. מחישוב זה עולה, כי בין השנים 1994-2002, סך הכספים שהגיעו לידי המנוח  הסתכם ב  - 4.3 מליון ₪. בסכומי כסף אלו מימן המנוח משך כ-25 שנים את אוספיו, אשר שווים הוערך על ידו בכ - 1.7 מיליון ₪, את המשך פעילות חברת ס., בהלוואות בעלים, אותן העריך המנוח עצמו בכ - 540,000 ₪, ואת הימוריו באלפי ואף עשרות אלפי שקלים לחודש, וסיוע לילדיו. הנתבעת מציינת, כי המנוח מעולם לא סייע או נתבקש לסייע ולא תרם ל"משק הבית המשותף" לשניהם.

 

  1. לעניין הטענה כי החברה מניבה רווחים מועטים גם היום, הנתבעת טוענת, כי מברור עם רו"ח של החברה נמצא שאין לחברה אף את הסכום הנדרש לצורך הגשת דוחותיה השנתיים לרשויות המס לשנת 2013.

 

  1. חרף כל עסקאות המקרקעין אותן ביצעה הנתבעת, המנוח מעולם לא ביקש או דרש ממנה לרשום איזה מהזכויות במקרקעין על שמו, או דרש כי תשתף אותו באופן כלשהו במחירן או תמורתן. זאת תוך הבנה מלאה כי רכושה של הנתבעת שייך אך לה, ולמנוח אין בו כל חלק. המנוח, בחייו, מעולם לא טען לשיתוף בנכסים ו/או בזכויות, הן באופן כללי והן ביחס לנכס ספציפי כלשהו. ההיפך הוא הנכון. התקיימה בין הנתבעת לבין המנוח, בידיעתו ובהסכמתו, הפרדה רכושית מלאה. התובעים, כיורשי המנוח, וכמי שבאים בנעליו, מנועים מלטעון כנגדה לשיתוף כלשהו בנכסיה, מקום בו המנוח עצמו לא טען כלפיה כאמור. ככל שהייתה למנוח זכות לטעון כלפיה ל"שיתוף" כלשהו הרי, שהמנוח ויתר על "זכות" זו.

 

דיון

 

  1. כפי שיובהר להלן דין התביעה להידחות. גרסתם העובדתית של התובעים, בכל הנוגע לשיתוף בין בני הזוג לא הוכחה והוכח, פוזיטיבית, ההיפך הגמור. פרט לאי אלו אי דיוקים, אשר אין בהם כדי לשנות את התוצאה, מצאתי את גרסתה העובדתית של הנתבעת סדורה, אמינה ומשכנעת, בעוד שגרסת התובעים, בכל הנוגע לסוגיות השנויות במחלוקת, נסמכת בעיקרה על פרשנות שגויה ומשאלות לב, להבדיל מעובדות וראיות. למעשה התובעים עצמם הודו, כי גרסתם באשר לצבירת רכוש על ידי בני הזוג מבוססת יותר על אי ידיעה מאשר על ידיעה. ראו: סעיף 50 – 52 לתצהיר ע.פ.ק. (להלן – "ע.פ.ק."); סעיף 50 לתצהיר א.פ.; סעיף 55 לתצהיר ג.פ. (להל ן – "ג.פ."); עדות ע.פ.ק. בפרוטוקול הדיון מיום 14.1.16, ממנה עולה, כי אינה יודעת את התנהלותם הכלכלית של בני הזוג וגרסתה מבוססת על השערות.

 

  1. בטרם אבחן את המחלוקות העובדתיות שהתגלעו בין הצדדים לגופן אומר, כי קיים דמיון רב בגרסאות הצדדים, ולוז המחלוקת הוא בסוגיית המשטר הרכושי שחל בין בני הזוג. בקליפת אגוז ניתן לומר, כי הצדדים מסכימים למעשה שבני הזוג ניהלו מערכת יחסים זוגית משך כמה עשורים. לשני בני הזוג היה זה משום "גלגול שני" של מערכת יחסים, כאשר לכל אחד מהם רכוש אותו צבר לבדו, לרבות בדרך של מתנות וירושות אותן קיבל לבדו מבני משפחתו. בני הזוג אף גילו זה כלפי זו חיבה, אהבה והערכה. בנסיבות אלו איני מוצא טעם לדון בכל פרט ופרט של טענות הצדדים, באותן נקודות בהן גרסאותיהם אינן סותרות, או למצער ההבדל ביניהן אינו משליך על ההכרעה בהליך דנן. הדיון להלן יתמקד בסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

 

  1. הדין הוא, כי התשובה לשאלה האם בני זוג חיו כידועים בציבור, במסגרת מערכת יחסים של שיתוף כלכלי או לא, נעוצה בבחינה סובייקטיבית, בהתאם לאומד דעת בני הזוג הקונקרטיים העומדים בפני בית המשפט. קרי – יש לבחון כיצד ראו שני בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם. ראו: בע"מ 3497/09 פלוני נ' פלונית (2010). פרשנות בתי המשפט לקיומם של המבחנים גמישה, ונקבע כי אין לקבוע קריטריונים נוקשים. ראו: ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרון, פ"ד לט(2) 690 (1985). יש לזכור כי ההכרה בבני זוג כידועים בציבור וקביעה כי יש ביחסים אלו ליצור שיתוף כלכלי, היא משמעותית ויש בה כדי להשליך על זכויותיהם וחובותיהם של בני הזוג במגוון נושאים – הן במישור היחסים הפנימיים ביניהם והן במישור היחסים החיצוניים. משכך, על בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם יוכרו בני זוג כידועים בציבור. השוו: עמ"ש (חיפה) 418-12-08 ס.ג. נ' ג.ג. (2009); ע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים (2008).

 

  1. לשם בחינת השאלה מהו המשטר הרכושי החל על בני זוג ידועים בציבור, יש לבחון תחילה את אופיו של הקשר ביניהם. מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא. ראו: בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית (2013); ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443, 457 (1984); כן השוו: בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני (2011). הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק, אשר לא נרכש במהלך החיים המשותפים. ראו: ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337 (1997); בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית (2012). הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם. לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו. במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי. יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית - המפורשת או המשתמעת - בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון. ראו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213, 232 (2003).

 

  1. הנה כי כן ההלכה הנוהגת, שלשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים, הר כגיגית, הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור. ראו: בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני, פ"ד סב(1) 235 (2006). הדברים יפים אף ביתר שאת מקום בו עסקינן בידועים בציבור בגלגול שני או יותר. ראו: בע"מ (י-ם) 547/04 פלונים נ' אלמוני (2005). יחד עם האמור, אכן כאמור נודעה אבחנה בין נכס משפחתי מובהק, כגון בית המגורים, אשר לגביו תגדל הנטייה לראותו כנכס משותף במקרים המתאימים, לבין נכסים אחרים, אשר בעניינם תידרש הוכחה ברורה של כוונת שיתוף. ראו: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685 (1994); ודוק, אף באשר לנכס משפחתי מובהק כאמור, תידרש מידה מסוימת של הוכחה, אותו "דבר מה נוסף" על עצם החיים הזוגיים, כי אכן התכוונו הצדדים ליצור שיתוף בנכס. ראו: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012). בעניין זה אין הבדל ממשי בין ידועים בציבור ובין בני זוג נשואים, כאשר נבחנת סוגיית שיתוף ספציפי בנכס, אשר הובא אל החיים המשותפים, אך על ידי אחד מבני הזוג, ללא תרומה של האחר.

 

  1. לצרכי הדיון ולטובת התובעים אניח (בשונה מהניתוח המשפטי לעיל), כי נוכח התקופה הארוכה בה התגוררו בני הזוג יחדיו (למצער 25 שנה מאז פטירת ת.פ.), על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח שלא שרר ביניהם משטר שיתוף רכושי, בין באשר לבית ובין באשר ליתר הנכסים. אף נוכח הנחה מקלה זו, יש לדחות את תביעת התובעים, שכן כאמור הנתבעת הוכיחה, פוזיטיבית, כי אומד דעת בני הזוג היה של העדר שיתוף, בין בבית ובין ביתר נכסים, ולמעשה המנוח "חי על חשבונה", ללא כל תרומה כלכלית למשק הבית המשותף. יוזכר, כי עסקינן "בגלגול שני" של זוגיות בני הזוג. לבני הזוג לא נולדו ילדים משותפים (לנתבעת כלל לא היו ילדים), ולפיכך אף לא ניתן לראות את "תרומת" המנוח למשק הבית המשותף, בדרך של תרומה אחרת, כגון גידול הילדים, ביסוס הקריירה של הנתבעת וכיוב' מעשים, אשר לעיתים יש לראות בהם משום ויתור של האחד לטובת האחר. ויתור, אשר יש בו אף ערך כלכלי, המאפשר לבן הזוג "החיצוני" לצבור נכסים, עת בן הזוג "הביתי" נושא בעול טיפוח המשפחה.

 

  1. בני הזוג הכירו כאמור בשנת 1973 במהלך טיול לס. באותה עת הייתה הנתבעת גרושה, בעלת דירה ברחוב פלוני בעיר אלמונית, אשר נרכשה מתמורת מכר דירה קודמת שהייתה לה, אותה רכש לה אביה. המנוח היה באותה העת נשוי לת.פ. ולהם שלושה ילדים, הם התובעים. בין בני הזוג התפתח רומן, אשר הבשיל למערכת יחסים זוגית, אשר נמשכה, באופן זה או אחר, משך כחמש עשרה שנים, עד פטירת ת.פ. ראו: סעיפים 15 – 16, 19 – 20 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם; סעיפים 5 – 9 לתצהיר ע.פ.ק.; סעיפים 5 – 9 לתצהיר א.פ.; סעיפים 6 – 10 לתצהיר ג.פ.

 

  1. איני מוצא צורך להכריע בשאלה מתי בדיוק הפכו בני הזוג לידועים בציבור, ולמעשה מתי ראו הם את עצמם כידועים בציבור. התשובה לשאלה זו טמונה בהתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבית של בני הזוג, במהלך אותם חמש עשרה שנים. יחד עם זאת דומני, כי בהחלט ניתן להצביע על יחסים הדוקים בין בני הזוג, ולמעשה יחסים זוגיים, לכל המאוחר מראשית שנות השמונים של המאה שעברה. אכן המנוח נותר נשוי לת.פ. והתגורר פרקי זמן ממושכים, הן בביתו בעיר אלמונית, שם התגוררו אשתו וילדיו, התובעים; והן יחד עם הנתבעת, ראשית בדירתה ברחוב פלוני בעיר אלמונית, ולאחר מכן בבית. ראו: סעיפים 21, 29 – 32 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15; סעיפים 11 – 12 לתצהיר ע.פ.ק.; סעיפים 11 – 12 לתצהיר א.פ.; סעיפים 13 – 14 לתצהיר ג.פ.; תצהיר ד.ס.; סעיפים 2 – 3 לתצהיר ע.ר.; סעיפים 2 – 3 לתצהיר ר.ר.; עדות א.פ. בעמ' 72 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.16; עדות ד.ס. בעמ' 8 – 9 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.16.

 

  1. נראה איפוא, כי החל משלהי שנות השבעים הלכו ודעכו נישואי המנוח ות.פ. ומאידך התהדקה זוגיותם של בני הזוג. ראו: עדות ר.ר. בעמ' 12 – 13 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.16. אמנם יש יסוד למסקנה שמנקודת מבטה של ת.פ., אף במהלך שנות השמונים של המאה שעברה, היא ראתה את נישואיה כשרירים וקיימים (ראו: עדות ר.ר. בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.16), ואף הנתבעת אולי לא ראתה את זוגיותה עם המנוח משום מערכת יחסים של ידועים בציבור, בהיותו נשוי לת.פ. ראו: סעיפים 29 – 31 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15; עדות הנתבעת בעמ' 15, 137 - 142 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.16. יחד עם זאת, לצרכי הדיון, ולטובת התובעים, ניתן לקבוע, שיש לראות את בני הזוג משום ידועים בציבור, החל מראשית שנות השמונים של המאה שעברה, כאשר המנוח עדיין היה נשוי לת.פ. אין מחלוקת, כי למצער חצי יובל שנים התגוררו בני הזוג יחדיו, התנהגו כזוג ואף נסעו לחו"ל לתקופות ממושכות, לעיתים יחדיו ולעיתים בנפרד (ואף זאת לרוב על חשבון הנתבעת). ראו: עדות הנתבעת בעמ' 27  - 30, 129 – 133, 144 - 145 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.16; סעיף 7 לתצהיר עוה"ד מ.ש. (להלן – "עוה"ד ש."). ודוק, אין בקביעתי זו כדי לגרוע ממסקנתי, כי לא שרר בין בני הזוג שיתוף כלכלי כלשהו.

 

  1. בני הזוג הקימו את חברת ס., אשר עסקה בארגון טיולים ל**. חברת ס. פעלה במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה שעברה, הן מדירת הנתבעת ברחוב פלוני בעיר אלמונית, הן מהבית הקטן, והן מבית המנוח, אשר שכן בסמוך לבית הקטן. בפעילות חברת ס. נטלו חלק אף ת.פ., התובעים וחבריהם. ראו: סעיפים 22 – 24 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15; סעיף 5 לתצהיר א.י; סעיפים 13 – 15 לתצהיר ע.פ.ק.; סעיפים 13 – 15 לתצהיר א.פ.; סעיפים 16 – 18 לתצהיר ג.פ. עם פינוי **, עקב הסכם **, עברה חברת ס. להפעיל טיולים בנגב ובמדבר יהודה, אך אף פעילות זו הופסקה במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה שעברה. לאחר הדברים הללו הפעילה חברת ס. , למשך כשנתיים, ובכך למעשה סיימה את פעילותה העסקית המשמעותית, תוך שפעילות זו מותירה אחריה בעיקר חובות והפסדים. ראו: סעיף 25 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15. אמנם חברת ס. המשיכה לפעול לשם הוצאת ספרים, אך עסקינן בפעילות בהיקף מצומצם, אשר ספק אם הניבה רווחה כלשהו. ממילא הנתבעת לא זכתה בשום שלב להכנסה כלשהי מחברת ס. ראו: עדות הנתבעת בעמ' 37 – 39, 43 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.16.

 

  1. מניות הנתבעת בחברת ס. אף הועברו אל א.פ. בשנת 1988 לערך, ומאז לנתבעת לא היה כל קשר עסקי עם חברת ס. ואף לא היה לה כל קשר כלכלי עם המנוח. ראו: סעיפים 46 – 47 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם; עדות א.פ. בעמ' 69 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.16; עדות הנתבעת בעמ' 55 – 56, 59 - 60 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.16. לא הוצג כל מסמך המלמד על קשר כלשהו של הנתבעת עם חברת ס., לאחר שנת 1988, ומכל המסמכים שהוצגו באשר לפעילות חברת ס. עולה, כי אך המנוח היה המוציא והמביא בענייני חברת ס. מאותה שנה ואילך. ראו: נספחים ג', ה' – ז', י'  לתצהיר ג.פ. התובעים עצמם לא ידעו להעיד אחרת, וכאשר התבקשו להבהיר בפירוש האם הם יודעים דבר מה מידיעה אישית, באשר לפעילות חברת ס. לאחר שנת 1988, העידו כי אינם יודעים. ראו: עדות א.פ. בעמ' 79 – 80 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.16; עדות ג.פ. בעמ' 227 – 228 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.16 (בפרוטוקול נכתב בטעות, כי הישיבה התקיימה ביום 18.1.16 – ראו: החלטה בדבר תיקון פרוטוקול מיום 23.2.16).

 

  1. אכן הנתבעת הייתה מייעצת למנוח באשר לספרים אותם כדאי להוציא לאור (ראו: עדות הנתבעת בעמ' 151 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.1.6), אך סבורני, כי ניתן לראות את פעילותה של חברת ס., מאז הפסקת פעילות הפונדק, יותר כתחביב של המנוח מאשר פעילות בעלת תוכן כלכלי ממשי. בין כך ובין כך הראיות שהוצגו לבית המשפט מלמדות על כך שפעילות חברת ס. לא תרמה דבר למשק הבית של בני הזוג. ראו: סעיפים 63, 68 – 70, 108 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם; סעיפים 10 – 11, 13 – 18 לתצהיר מ.ש. והנספחים הנזכרים שם; בקשה מס' 3 להגשת תצהיר משלים ומסמכים בנקאיים נוספים מאת הנתבעת, מיום 21.6.15; עדות הנתבעת בעמ' 178 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.1.6.

 

  1. אמנם התובעים חזרו וטענו, כי חברת ס. הניבה רווחים נאים, אך כאשר התבקשו להבהיר על מה נסמכת טענתם זו, העידו כי אין להם כל ידיעה החורגת מהדוחות אותן הגישה חברת ס. לרשויות המס. דוחות מהם עולה, כי חברת ס. דווקא צברה הפסדים. ראו: עדות א.פ. בעמ' 97 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.16; עדות ג.פ. בעמ' 232 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.16.

 

  1. הנתבעת הגיעה ממשפחת מוצא אמידה (אביה היה בעלים של בנק ותאגידים נוספים וסבה קיבל פיצויים בשל נכסיו שהופקעו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית ומוועדת התביעות) וקודם ובמהלך חייה המשותפים עם המנוח, קיבלה ממשפחתה, בין בירושה ובין בדרך אחרת, רכוש ניכר. ראו: סעיפים 18, 26 – 27, 42 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם. באמצעות רכוש זה (ולמעשה נדרשה הנתבעת להשתמש במקצתו בלבד) וכן בתמורת מכר דירתה ברחוב פלוני בעיר אלמונית, רכשה הנתבעת את הזכויות בבית (ראשית זכויות דיירות מוגנת ולימים זכות חכירה). ראו: סעיפים 33 – 35 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם. המנוח אמנם קיים מערכת יחסים זוגית עם הנתבעת, עת רכשה את הזכויות בבית, אך לא תרם לכך דבר, למעט אולי מתן חוות דעת, או התרשמות, באשר לרכישה.

 

  1. בני הזוג הקפידו על הפרדה מוחלטת של חשבונותיהם וענייניהם הכספיים. הנתבעת הייתה כאמור בעל רכוש רב מסוגים שונים, אשר למנוח לא היה בו כל חלק. הדברים נעשו בכוונת מכוון, וזאת נוכח היות המנוח "מהמר כפייתי", אשר אף נקלע בשל התנהגותו זו לחובות רבים, ועל כך ארחיב בהמשך הדברים. ראו: עדות הנתבעת בעמ' 61 – 62, 79, 83 - 84 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.16. למעשה הקשר הכלכלי היחיד שהתקיים זמן מה, בין בני הזוג, היה בעניינה של חברת ס. ודוק, קשר זה הפסיק עוד בשנת 1988, עת הועברו אל א.פ. מניות הנתבעת בחברת ס. ממילא פעילותה הכלכלית של חברת ס., באותה עת, ולאחריה לא הניבה כל רווחים. ראו: סעיף 5(ב) לתצהיר הנתבעת מיום 18.6.15.

 

  1. בעת פטירת ת.פ., בשנת 1988, אז אף הועברו כאמור אל א.פ. מניות הנתבעת בחברת ס., היה המנוח בן למעלה מחמישים שנה, לא עבד בעבודה קבועה (למעט עיסוקיו בחברת ס.) ולא הייתה לו כל משכורת קבועה או גמלה. ראו: סעיף 48 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15; עדות ע.פ.ק. בעמ' 70 – 71 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.16; סעיפים 5 – 6 לתצהיר עוה"ד ש. למעשה הכנסותיו היחידות של המנוח, מאז שנות השמונים של המאה שעברה נבעו ממימוש הנכסים, אשר היו לו קודם לכן, על פירותיהם (דמי שכירות), לרבות נכסים אותם קיבל מעיזבון ת.פ. וקצבת זקנה. ראו: סעיף 5(ט) לתצהיר הנתבעת מיום 18.6.15; עדות ע.פ.ק. בעמ' 30 - 36 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.16.

 

  1. אף הנתבעת התקיימה בעיקר מהנכסים, אשר היו בבעלותה קודם להיכרותה עם המנוח, או כאלו שקיבלה ממשפחתה, ובפרט מאביה וסבה כאמור. הנתבעת מימשה את עיקר הנכסים הללו, במהלך חייה המשותפים עם המנוח. אף נכסים אותם רכשה במהלך החיים המשותפים (ובפרט הדירה ארץ זרה, אשר אף נמכרה לימים), נרכשו ממקורות הנתבעת, אשר למנוח לא היו יד ורגל בהשגתם. ראו: סעיפים 27 – 28, 42, 49 – 54 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם.

 

  1. מקובלת עלי גרסת הנתבעת, הנתמכת בראיות לרוב, לפיה המנוח למעשה "חי על חשבונה" ולא תרם דבר למשק הבית המשותף, למעט הוצאות לצרכיו האישיים. ראו: סעיפים 36 - 37 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם; עדות הנתבעת בעמ' 135 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.16. יובהר, כי עת החלה מערכת היחסים בין בני הזוג, סיימה הנתבעת את הכשרתה המקצועית והייתה כבר בעלת תואר שני בלימודי המקרא ושימשה כמורה וכמרצה בחוג ללימודי המקרא באוניברסיטאות שונות בישראל. ראו: סעיף 17 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15; עדות הנתבעת בעמ' 103 – 106 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.16. לא נמצאה כל ראיה לכך שהמנוח "ויתר" על התפתחות מקצועית, או על דבר מה אחר, בעל נפקות כלכלית, מפאת קשריו עם הנתבעת, בכדי לתרום להצלחתה המקצועית. לא ניתן איפוא אף לראות במערכת היחסים שבין בני הזוג, משום תרומה אחרת של המנוח למשק הבית המשותף, באופן המקנה לו זכויות, או מצביע על כוונת שיתוף של בני הזוג, זה ברכושו של זו, אשר נצבר ללא קשר לאחר.

 

  1. החשוב מכל הוא, כי בני הזוג לא ראו עצמם כשותפים כלכלית כלל ועיקר. בנוסף לרישום הנפרד של נכסי המקרקעין וניהול חשבונות בנק נפרדים, הצדדים אף קיימו התחשבנות, באשר להוצאות הבית, ובפרט לרכישת מצרכים לצרכי יום יום על ידי המנוח, אשר נדרש לשלם עבורן. ראו: נספח יג' לתצהיר ג.פ. המנוח אף ראה עצמו חייב סכומי כסף לנתבעת, עד לימיו האחרונים. ככל שהיה סובר המנוח, כי בינו לבין הנתבעת שותפות רכושית, לא היה מנהל רישומים המפרטים את חובותיו כלפי הנתבעת. ראו: נספח יב' לתצהיר ג.פ., בו מפרט המנוח, בין היתר, אף את חובותיו כלפי הנתבעת, נכון לשנת 2012, קרי – כשנה קודם לפטירתו. המנוח אף לא טען מעולם בפני התובעים, כי יש לו חלק ברכושה של הנתבעת, או שהיא מחזיקה עבורו נכס כלשהו. ראו: עדות ע.פ.ק. בעמ' 63 – 64, 85 - 86 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.16. אף הנתבעת לא ראתה עצמה שותפה כלכלית עם המנוח וכך אף התנהגה במהלך חייהם המשותפים. ראו: עדות א.ב.ת. בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.16.

 

  1. המנוח חי כאמור "על חשבון" הנתבעת, פשוטו כמשמעו. מעת לעת הלוותה הנתבעת למנוח סכומי כסף שונים, לצרכיו ולכיסוי חובותיו והוא נדרש והתחייב להשיבם (ולרוב אף עשה כן). באחת הפעמים אף נרשמה לטובת הנתבעת משכנתא על זכויות המנוח בנכס מקרקעין, להבטחת השבת איזו מההלוואות שנטל ממנה. ראו: סעיפים 37 – 41, 48, 61 – 67, 70 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם. הנתבעת אף השכירה אחת מדירותיה לא.פ., בנו של המנוח, משך מספר שנים. א.פ. שילם לנתבעת דמי שכירות ולמנוח לא היה בכך כל חלק. ככל שהיה יסוד לטענת השיתוף הרי, שהדעת נותנת שאף למנוח היה חלק באותן עסקאות שכירות, ואף היה נוטל לידיו את דמי השכירות. ראו: מוצג נ/2.

 

  1. במקרים אחרים, בהם ביקש המנוח לקבל סכומי כסף לצרכיו השונים, מושכנו זכויותיו וזכויות התובעים בבית המגורים השייך להם בעיר אלמונית, לשם קבלת אשראי בנקאי או מחברת ביטוח. ראו: עדות ע.פ.ק. בעמ' 158 - 161 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.16; סעיף 11 לתצהיר עוה"ד ש. במקרה אחר אף פנה המנוח אל בנו א.פ., אשר אף נדרש לשם כך למשכן את זכויותיו הוא במקרקעין, בכדי להעמיד לאביו המנוח, את האשראי המבוקש. זאת חרף שבסמוך לאותו מועד מכרה הנתבעת את זכויותיה בנכס מקרקעין, והיו בידיה די והותר משאבים. ראו: עדות א.פ. בעמ' 90 – 95, 97 – 99, 105 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.16. ככל שאכן היה שורר שיתוף בין הצדדים, קשה להלום מצב עניינים בו בנו של המנוח, או יתר ילדיו, נדרשים למשכן זכויותיהם בנכס מקרקעין, לשם מתן סכומי כסף למנוח, בה בעת שבידי המנוח (ככל שנקבל את טענת השיתוף) סכומי כסף ניכרים, כתוצאה ממכר זכויות הנתבעת באותו נכס מקרקעין, או ממשאביה האחרים.

 

  1. המנוח אף הודה בזמן אמת, הן בכתב והן בפני עדים, כי אין לו כל חלק ברכוש הנתבעת, ובכלל זה בבית. ראו: סעיף 12 לתצהיר מ.ש.; סעיף 6 לתצהיר א.ר.; נספח לא' לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15; סעיף 17(א) לתצהיר הנתבעת מיום 7.7.15 והנספחים הנזכרים שם; נספח ו' לתצהיר ג.פ.; הצהרות ההון ודוחות המס של המנוח, אשר הוגשו על ידי מנהלת העיזבון בבקשתה בהודעתה מיום 14.7.15; עדות מ.ש. בעמ' 81 – 83 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.16; עדות א.ר. בעמ' 92 – 93, 98 - 105 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.16; סעיפים 24 – 27 לתצהיר עוה"ד ש.. המנוח לא ראה עצמו איפוא זכאי לחלק מרכוש הנתבעת, וודאי שמכוחו אין התובעים עצמם זכאים לדבר מה ברכוש הנתבעת. הן המנוח והן הנתבעת אף לא ראו את הנתבעת כשותפה ברכוש המנוח, ובפרט בנכסי המקרקעין שהיו לו (לרבות מעיזבון ת.פ.). כך אף המנוח לא טרח לבקש את רשות הנתבעת, עת משכן ומכר את זכויותיו במקרקעין, והיא אף לא ראתה עצמה כבעלת עניין באותם הנכסים. ראו: סעיפים 71 – 82 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם; סעיפים 17 – 18 לתצהיר א.פ.; סעיף 12 לתצהיר עוה"ד ש. קשה להלום מצב עניינים בו מחד המנוח שותף בנכסי הנתבעת, אותם צברה ללא כל קשר אליו, ומאידך היא אינה שותפה בנכסים דומים של המנוח.

 

  1. דומה שאת התובעים הטרידה השאלה, הכיצד זה חרף שבחייו ניהל המנוח אורח חיים פזרני, ואף מימש רכוש לא מבוטל, לרבות זה שירש מעיזבון ת.פ., לא הותיר אחריו המנוח נכסים בעלי ערך, למעט אותם אוספי בולים ומטבעות, אשר ערכם, לאחר פטירתו, נופל ממאה אלף שקלים חדשים. ראו: הודעת מנהלת העיזבון מיום 28.12.15; עדות ענת בעמ' 18, 52 - 55 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.16.

 

  1. למעשה המנוח אף הותיר אחריו חובות. ראו: סעיף 18 לתצהיר מ.ש.; עדות מ.ש. בעמ' 73  - 80 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.16. התשובה לשאלה זו מורכבת משניים. האחד, באשר לאורח החיים הפזרני, הרי שאין מחלוקת בעניין זה. אכן הוצאותיהם היומיומית של בני הזוג היו ניכרות. ראו: עדות א.פ. בעמ' 113, 172 - 174 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.16; עדות ג.פ. בעמ' 249 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.16. אך אין בכך כדי ללמד על "עושרו" של המנוח. ההיפך הוא הנכון. המנוח חי למעשה על חשבונה של הנתבעת, אשר מימנה את אורח חייה וחיי המנוח באמצעות מימוש הדרגתי של אותם נכסים, אשר קיבלה כאמור ממשפחתה. ראו: עדות הנתבעת בעמ' 51 – 54, 56 – 58, 75 – 76, 123, 125, 127 – 128, 160 - 161 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.16.

 

  1. האחר, המנוח הוציא סכומי כסף רבים, כדי עשרות אלפי שקלים חדשים מידי חודש (מיליוני שקלים חדשים בסך הכל), מחמת התמכרותו להימורים ולצורך אוספיו השונים. ראו: סעיפים 43, 45, 59 – 61, 83 לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15 והנספחים הנזכרים שם; סעיפים 5, 7 - 9 לתצהיר א.ר.; תצהיר צ.ב.; נספח ל' לתצהיר הנתבעת מיום 24.2.15; בקשה מס' 3 להגשת תצהיר משלים ומסמכים בנקאיים נוספים מאת הנתבעת, מיום 21.6.15; סעיף 17(א) לתצהיר הנתבעת מיום 7.7.15 והנספחים הנזכרים שם; סעיפים 5(ג)-(ח), (י)-(יד) לתצהיר הנתבעת מיום 18.6.15 והנספחים הנזכרים שם; סעיף 30 לתצהיר ג.פ.; סעיף 5 לתצהיר הנתבעת מיום 21.5.15 והנספחים הנזכרים שם; עדות ע.פ.ק. בעמ' 162, 184 – 197 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.16; עדות א.פ. בעמ' 126 – 127 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.6; עדות א.ב.ת. בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.16; עדות צ.ב. בעמ' 16 – 64 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.16.

 

  1. סופם של דברים הוא, כי הוכח בפני, פוזיטיבית, שבין בני הזוג לא התקיים שיתוף בנכסים, בין נכסים ביתיים ובין נכסים אחרים. בני הזוג לא התכוונו לשתף זה את זו בנכסיהם, ולמעשה הביעו דעתם, בזמן אמת, כי אין זו כוונתם. בני הזוג אף לא צברו נכסים במהלך חייהם המשותפים, ולא כל שכן לא צברו נכסים כלשהם כתוצאה ממאמץ משותף. המנוח צרך את כלל נכסיו, אשר נצברו קודם ולאחר היכרותו עם הנתבעת. הנתבעת מימנה לבדה את אורח חייה, ואת עיקר הוצאותיו השוטפות של המנוח, בפרט בשנותיו האחרונות, מנכסים אותם קיבלה ממשפחתה.

 

  1. בטרם סיום אפנה לטענת התובעים באשר "למשטר טרור כלכלי", אותו הנהיגה הנתבעת כלפי המנוח. תיאור זה אינו עולה מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט. אמנם דומה שמי מהתובעים עם בטן מלאה על הנתבעת, וזאת ככל הנראה נוכח תרומתה בעיניו לפירוק נישואי הוריו. ברם מכאן ועד היות המנוח חלש אופי, או נתון לטרור כלכלי, המרחק רב. השוו: סעיף 20 לתצהיר עוה"ד ש.. ככל שכוונת התובעים לכך שהנתבעת הצרה את צעדי המנוח ולא אפשרה לו לעשות שימוש ברכושו הוא, לצרכי הימוריו ובזבוזיו השונים, הרי שלמגינת הלב דרכה לא צלחה והמנוח הצליח להוריד לטמיון את כל הונו. אין באמור כדי הפחית מאהבתו ודאגתו של המנוח לילדיו התובעים, אך דומה שיצרו היה חזק ממנו, והתמכרותו להימורים גברה עליו.

 

  1. אכן כאמור הנתבעת התחשבנה עם המנוח, באשר לשימוש בכספה, להבדיל משימוש בכספו, ודרשה שישיב לה את שלווה ממנה. אין בכך משום "משטר טרור כלכלי". מעדות התובעים עצמם עולה, כי היו מודעים היטב להתמכרות המנוח להימורים ובשלב כלשהו מי מהם אף ניער לחלוטין חוצנו מכל סיוע למנוח בעניין זה. בין סיוע כספי ובין אחר. הנתבעת, בהיותה זוגתו של המנוח, נותרה לבדה לכלכל את המנוח (אמנם ברווחה, בהתאם ליכולתה), לאחר שזה הוריד את רכושו לטמיון.

 

  1. התובעים תומכים טענתם בדבר השיתוף הכלכלי ששרר בין המנוח לבין הנתבעת בכך שבני הזוג מעולם לא כרתו הסכם ממון בכתב. הנתבעת הסבירה מחדל זה בכך שההפרדה הרכושית בין בני הזוג הייתה ברורה להם, ואיש מהם לא חלק עליה. בנסיבות אלו לא ראו עצמם בני הזוג נדרשים לכרות הסכם ממון. ראו: עדות הנתבעת בעמ' 63 – 66, 68 לפרוטוקול הדיון מיום 24.1.16. אכן אילו היה נכרת בין בני הזוג הסכם ממון בכתב, היה בכך משום סיוע ראייתי לגרסת הנתבעת. ודוק, אין בהעדרו של הסכם ממון כדי להוכיח שיתוף כלכלי בין בני הזוג. ידועים בציבור רשאים לכרות הסכם ממון ואף לאשרו בבית המשפט, אך למצער בראשית תקופת חייהם המשותפים של בני הזוג, עצם האפשרות לאשר הסכם מעין זה בבית המשפט, כאשר עסקינן בידועים בציבור, לא הייתה נקיה מספקות. ראו: רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491 (2003).

 

  1. בין כך ובין כך סבורני, כי הראיות מלמדות על כך שהצדדים אכן ראו עצמם נפרדים כלכלית ולא סברו שקיימת ביניהם שותפות רכושית. כאמור, בשעותיו הקשות של המנוח, עת נקלע למצוקה כלכלית, לרבות בשל הימוריו, פנה המנוח דווקא לילדיו לשם סיוע כלכלי ואף משכן את מקרקעיו, כל עוד היו לו מקרקעין, חלף פניה אל הנתבעת. התנהגות מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם ראייה, או סברה, כי למנוח חלק ברכושה הרב של הנתבעת.

 

  1. אחרון אחרון מצאתי להעיר, כי יש להצטער על משבר זה שהתגלע במערכת היחסים שבין הצדדים. אכן למי מהתובעים בטן מלאה על הנתבעת, לה מבקשים לייחס את כל קשיי נישואי המנוח ות.פ. ופטירת האחרונה בדמי ימיה. יחד עם זאת, מעדויות הצדדים עולה, כי הן קודם לפטירת ת.פ. והן שנים רבות לאחר מכן, שררה לעיתים מערכת יחסים תקינה, בין הצדדים, כאשר אף לנתבעת הייתה תרומה לשמירת הקשר הטוב שבין המנוח לבין ילדיו התובעים. עסקינן במערכת יחסים בת כארבעים שנה, וכולי תקווה שהצדדים ישכילו למצוא את הדרך להתפייס ולו במעט.

 

  1. אשר על כן התביעה נדחית.

באשר להוצאות המשפט יאמר, שלא מצאתי לפקפק בטענות הנתבעת, כי הוצאות המשפט שנגרמו לה הסתכמו בכחצי מליון שקלים חדשים. ראו: פירוט הנתבעת מיום 6.3.16. יחד עם זאת הדין הוא, כי יש לפסוק הוצאות משפט ריאליות, ככל שהן סבירות בנסיבות העניין. בהתחשב במהות ההליך, התשומות אותן השקיעה הנתבעת, הארכת הדיון שלא לצורך על ידי הנתבעת, ובפרט התארכות החקירות הנגדיות על ידי בא כוחה, וסבירות הוצאותיה המשפטיות, הנני מחייב את התובעים בהוצאות הנתבעת בסך 100,000 ₪.

 

 

ניתן היום,  כ"ט אייר תשע"ו, 06 יוני 2016, בהעדר הצדדים.

 

נמרוד פלקס, שופט

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ