אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> י.י נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

י.י נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

תאריך פרסום : 23/12/2018 | גרסת הדפסה
ע"נ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
43425-05-13
18/05/2016
בפני השופט:
1. שי מזרחי
2. עוה"ד אראלה עפרון
3. ד"ר מרדכי משיח


- נגד -
מערער:
י. י.
משיב:
קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום
פסק דין

 

  1. ביום 12.5.2013 דחה המשיב את בקשתו של המערער להכרת זכות כנכה, בקובעו כי "בהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מיום 10.3.2013, לפיה הגעתי למסקנה כי אין קשר בין המצב הנפשי , ממנו הינך סובל, לבין האירוע משנת 1988 ו/או לתנאי שירותך כמשמעו בסעיף 1 לחוק" הנכים תגמולים ושיקום התשי"ט-1959 (להלן: החוק).

  2. מהי מחלת הנפש הימנה סובל המערער? והאם הוכיח המערער קשר סיבתי בין תנאי שירותו, לרבות האירוע משנת 1988, לבין מחלת הנפש בה לקה? אלה השאלות העומדות להכרעה לפנינו ובהן נדון בפסק דין זה.

     

    ב.כתב הערעור:

  3. בכתב הערעור טוען המערער כי מחלתו נגרמה, למצער הוחמרה, בזמן ועקב שירותו הצבאי.

  4. את כתב הערעור תמך המערער בתצהירו, בתצהיר אמו ובהצהרתו של מכרו, מר דניאל ק.וכן בחוות דעתו של הפסיכיאטר פרופ' עמיחי לוי.

  5. לטענת המערער חווה מספר אירועי דחק צבאיים טראומתיים ביותר במהלך שירותו בלבנון ובשטחים המוחזקים.

  6. עוד טוען המערער כי המשיב לא התייחס למצבו של המערער עובר לגיוסו, כי חוות דעתו של הפסיכיאטר מטעמו של המשיב אינה מבוססת כדבעי וכי הוכח ששירותו הצבאי הוביל למצב פוסט טראומתי ממנו הוא סובל עד עצם היום הזה.

    ג.כתב התשובה:

  7. בכתב התשובה טוען המשיב כי אין כל קשר בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי לפני 26 שנה וכי מחלתו פרצה עקב שימוש בסמים שהחל עוד קודם שירותו הצבאי ו/או גורמים אישיותיים ו/או סביבתיים (תנאי חיים קשים) ו/או גנטיים ו/או משפחתיים (אביו ואחיו של המערער סבלו/סובלים מהפרעות חרדה ודיכאון) ו/או אחרים אשר בינם לבין השירות הצבאי אין ולא כלום.

  8. המשיב צירף את חוות דעתו של ד"ר בקר לתמיכה בטענותיו.

  9. עוד טען המשיב כי בתר האירועים המתוארים בתצהירו, המערער סיים קורס קצינים, סיים שירות צבאי מלא וכל זאת ללא כל תסמינים של פוסט טראומה.

  10. המשיב טען עוד כי משך שנים לא הוזכר ולא הזכיר המערער את תנאי שירותו כגורמים למצבו וכי למערער מצב נפשי שאינו פוסט טראומתי.

     

    ד.תצהירו של המערער וחקירתו הנגדית:

  11. המערער טוען כי עובר לגיוסו לא סבל מכל בעיה נפשית.

  12. המערער למד בפנימייה צבאית (בי"ס "*****" ב*****) בכיתות י'-יא' במגמה ביולוגית כימית.

  13. באותה תקופה חבר המערער למר **** *** ז"ל והקים בעזרתו את תא הצעירים במפלגת העבודה. המערער היה בקשר הדוק עם ראשי מפלגת העבודה ואף חילק את זמנו בעבודה עם כב' השופט טירקל בקורס אותו העביר. המערער אף היה חבר בנוער שוחר מדע.

  14. המערער התגייס לצה"ל ביום 12.2.1987 ושירת כלוחם וצלף מצטיין ביחידת פלחה"ן צנחנים ואף חצה את קווי האויב ללבנון.

  15. באמצע שנת 1988 בעודו שוהה במוצב בלבנון, ניסו כוחות "חיזבאללה" לכבוש את המוצב וירו עליו מנשק קל והמטירו אף פגזים. אחד מרקטות ה-RPG פגעה בתלולית עפר כמטר ליד המערער והוא נהדף ועף על האדמה. סכנה ממשית נשקפה לחייו באירוע שנמשך 3 שעות.

  16. המערער סיפר עוד כי חברו לעמדת ה"ברזל" נסוג והותירו לבדו בעמדה.

  17. בתר האירוע לא דיבר עם החיילים איש והאירוע הודחק, אם כי נחרט בזיכרונו של המערער היטב.

  18. משך שנים לא פנה המערער לטיפול אולם אירועי אותו יום והשלכותיו ליוו אותו בחייו.

  19. בתר האירוע הנ"ל יצא המערער לקורס מכי"ם ובמהלך שירותו נדרש גם לפעילות מבצעית בעזה. באחד מן המקרים פתח דלת ונתקל באישה זקנה תוך שהוא מתנפל עליה ורק ברגע האחרון לא ירה בה.

  20. המערער המשיך בשירותו הצבאי ויצא לקורס קציני חי"ר ובסיומו שימש קצין בבי"ס לטיסה ב"חצרים" עד לסיום שירותו ביום 23.12.1990.

  21. בתר שחרורו עבד המערער כמאבטח בבית הנשיא (הרצוג ז"ל), למד שנתיים באוניברסיטה אך עזב ובשנת 1991 התחתן.

  22. המערער עבד באבטחה גם במפעל "מכתשים" בדרום הארץ ולימים התגרש בשנת 1994.

  23. ניסיונותיו של המערער לעבוד בעבודות מזדמנות לא צלח.

  24. את שירות המילואים העביר המערער משך 8 שנים בקושי רב, היה באי שקט, חרדות והתקשה לישון. בשנת 1999 ביקש להיבדק על ידי פסיכיאטר ונמצא בלתי כשיר למילואים.

  25. ביום 6.5.2000 הורד הפרופיל הרפואי של המערער ל-21 על רקע חרדות.

  26. המערער החל בטיפול פסיכיאטרי ומצבו המשיך להתדרדר.

  27. בשנת 2011 פנה המערער ליחידה לטיפול בתגובות קרב, שם נקבע כי המערער סובל מפוסט- טראומה.

  28. בחקירתו הנגדית לפני הועדה והגם שקיבל אישור רפואי להיחקר נגדית, הבחנו כי במערער מצב נפשי קשה. הוא הרבה לחזור על עצמו, להאריך בתיאורים וניכר היה שהוא אינו מחודד מחשבה. נביא להלן את עיקרי עדותו הרלבנטיים להכרעה.

  29. המערער העיד כי בילדותו חווה אלימות מצד אמו ואחיו כלפיו.

  30. בגיל 16 חווה קלסטרופוביה ממעליות ובפנימייה טופל על ידי פסיכולוגית כי היה ילד מחונן.

  31. קודם השרות הצבאי לא השתמש המערער באלכוהול או סמים ואף לא עישן דבר, למעט פעם אחת בצופים במהלך "ניסיון של מתבגרים".

  32. עם פרוץ מחלתו החל להשתמש בסמים כמו קנאביס, קוקאין ואקסטזי.

  33. בשנת 1995 שהה לצדו של רה"מ המנוח יצחק רבין ביום הירצחו. עם זאת, לא הטראומה הזו היא שגרמה לפרוץ מחלתו.

  34. המערער תיאר את בוקר הצפייה בסרט "בופור" ביום העצמאות של שנת 2010, במהלכו פנה בשיחה לקו החם של "נט"ל". היום הזה, לטענתו, פתח את תיבת הפנדורה של מחלתו.

  35. המערער טופל על ידי ד"ר פישל משך 450 פגישות פסיכותרפיה מהלך של 7 שנים ונתן בו אמון מלא.

  36. למערער היתה חברה משך שנתיים ובתר פרידתם נכנס לדיכאון עמוק.

  37. לבד מטראומת שריקות הפצמר"ים, לא חווה המערער כל קושי באימון בנשק חי לאחר האירוע במוצב.

     

    ה.תצהירה של האימא וחקירתה לפני הוועדה:

  38. האם מתארת ילד חכם ואינטליגנט עובר לגיוס, מוקף חברים ופעיל פוליטית.

  39. שירותו הצבאי של המערער החל בטוב והוא היה "מורעל" אולם כעבור שנה וחצי חל שינוי בהתנהגותו של המערער. הוא הפך כבוי, מדוכא ומסוגר. המוטיבציה לשרות ירדה ומבחור מסודר וקפדן הפך ל"לא איכפתניק".

  40. ההתדרדרות במצבו זחלה משך שנים, המערער סירב לקבל עזרה ותפקד חלקית בלבד בכל אשר ניסה (לימודים, עבודה, זוגיות).

  41. האם הכחישה דיווחו של המערער כי התעללה בו כשהיה צעיר וטענה כי להד"מ.

  42. לאחר הצפייה בסרט על "בופור" התרצה המערער וסיפר לאמו על קורותיו ואף הסכים לפעול להגשת תביעה למשהב"ט.

  43. בחקירתה הנגדית סיפרה האם כי המערער היה עד גיוסו לצבא בחור מבריק ותלמיד חכם, אשר רבים חיפשו את קרבתו. האם סיפרה כי המערער העביר זמן רב במחיצת של כב' השופט טירקל ששכל את בנו ואימץ את המערער תחתיו. גם בצבא היה גאוות היחידה, מבחינתה, עד אירוע המוצב מאז השתנה לבלי הכר.

  44. האם ששיוועה לטיפול בבנה, התנגדה לטיפול הפסיכותרפיה שעבר בנה על ידי ד"ר פישל שכן היה זה כמו "ניתוח בטן" בעוד האם חשבה שמהערער זקוק לטיפול תרופתי. לימים התברר לה כי צדקה וד"ר פישל הפסיק הטיפול משראה כי המדובר במצב פסיכוטי עמו לא יכול להתמודד.

  45. על טיפוליו של המערער הוציאה האם מכספה הפרטי קרוב לחצי מיליון ₪ נוכח תחנוני בנה להמשיך בטיפול אצל ד"ר פישל ומאז שמממנת את חייו הוציאה קרוב לארבעה מיליון ₪.

  46. אירוע הפרידה מחברתו היה אירוע טראומתי בעבור המערער, סיפרה העדה.

  47. האם הכחישה שימוש בסמים עובר לגיוסו של המערער לצה"ל ו/או בתר שחרורו.

  48. עדותה הותירה עלינו רושם ניכר.

    ו.תצהירו והצהרתו של מר ד.ק.:

  49. מר ק.מכיר את המערער מגיל 15 למן היום שעבר להתגורר עם משפחתו בישוב *****.

  50. השניים הפכו עד מהרה לחברים טובים ואף התגייסו לצנחנים יחדיו בחודש פברואר 1987.

  51. במהלך שנת 1988 שהה מר ק.במוצב סמוך למוצב בו שהה המערער ובאותה שנה אירעו מספר ניסיונות השתלטות על המוצב במהלכם שוחח עם המערער בקשר.

  52. בתר השחרור התרופף הקשר בין השניים אולם בשנת 2010 יצר המערער עם מר ק.קשר מחודש, או אז סיפר המערער למר ק.על הקשיים עמם הוא מתמודד מאז שצפה בסרט "בופור". הצפייה גרמה למערער להתדרדרות קשה במצבו הנפשי ומר ק.נחלץ לעזרתו תוך הפנייתו לטיפול.

  53. "אין לי ספק כי י. השתנה ללא היכר מאותו ערב לפני שנתיים בו התקשר ושידר מצוקה" סיכם מר ק.את הצהרתו.

  54. בחקירתו הנגדית הסביר העד כי לא הבחין בביתו של המערער בדברים חריגים.

  55. עוד העיד כי חבר למערער בכיתות י' עד יב' (לא למדו באותה כיתה או באותו בי"ס) וכי באותן שנים היה המערער "ילד מאד יצירתי, מאד חופשי, מאד ברור, מאד עם שמחת חיים, עם המון מוטיבציה, עם המון מודעות חברתית, פוליטית...הוא היה מקובל חברתית".

  56. העד הסביר כי המערער חידש עמו את הקשר בתר הצפייה בסרט וכי סיפר לו כי מאז הצפייה אינו מצליח לתפקד. מאז נפגשו השניים כעשר פעמים ובמסגרת אחת הפגישות לקח העד את המערער לאשפוז. העד גם שוחח פעם אחת עם חברתו לשעבר של המערער שמסרה לו שאין לה כבר כוח לחיים איתו.

  57. העד הבהיר כי לא שהה ביחד עם המערער באותו מוצב.

  58. העד לא ידע לספר על חרדות מהן סבל המערער עובר לגיוסו לצה"ל.

  59. עדותו הותירה עלינו רושם אמין ומשכנע.

     

     

     

     

     

     

     

     

    ז.חוות דעתו של פרופ' עמיחי לוי מיום 17.12.2013 וחקירתו הנגדית לפני הוועדה:

  60. ברקע המשפחתי של המערער ציין המומחה כי הינו בן לשני ניצולי שואה וכי אביו של המערער נפטר לפני שנתיים. אמו של המערער הינה אחות פסיכיאטרית במקצועה.

  61. צוינו חרדות טרם השרות, ללא קבלת טיפול.

  62. נשלל שימוש בסמים עד 1996.

  63. אמו מסרה שהמערער היה "ילד יוצא דופן...מאד חכם...אינטליגנטי...קורא הרבה...לא קונבנציונאלי...". מאז הצבא השתנה והוא עושה לבני משפחתו "את המוות" לרבות קללות השפלות והתפרצויות זעם.

  64. עוד מתעד המומחה בחוות דעתו מספר אירועים נוספים שלא בא זכרם בתצהירו של המערער, לרבות חקירת שדה של השב"כ, פריצת מחסום בעזה, פגיעה בגי'פ שנסע מאחוריו ולווית קצין מוכר שנהרג.

  65. לדעתו של המומחה, למערער לא היתה תחלואה פסיכיאטרית של ממש עובר לשירותו הצבאי למעט חרדות ממקומות סגורים (לא בדרגה של הפרעה) והוא לא נזקק לטיפול. עם זאת ניכרו קשיים בתחום המשפחתי, קשיים להסתדר במסגרות ואולי אף הפרעת קשב וריכוז.

  66. לדידו של המומחה, החוויות שחווה המערער בעת שירותו הצבאי ושהיו מסכנות חיים בהחלט יכלו לגרום לתסמונת פוסט טראומתית, כל אחד לבד ובמצטבר.

  67. התמונה הפוסט-טראומתית אצל התובע התגלתה במלואה בתר הצפייה בסרט "בופור", מה שהביא להצפה של החוויות והרגשות מתקופת השירות אותם ניסה המערער להדחיק.

  68. המומחה סבור כי המערער סובל מפוסט טראומה מורכבת המשולבת במרכיבים חרדתיים, דיכאוניים ופסיכוטיים שנגרמה עקב ובמהלך שירותו הצבאי של המערער.

  69. השימוש בסמים אצל המערער היה, לדידו של המומחה, ניסיון לטיפול עצמי, כפי שהוכח בחיילים יוצאי מלחמת וייטנאם. גם אם היה שימוש בסמים עובר לשרות הצבאי, השימוש הספוראדי לא פגע בתפקודו של המערער ולא הגיע לרמה של התמכרות או תופעות תלויות סמים.

  70. בכל הנוגע לחוות דעתו המייעצת של ד"ר בקר, סבור המומחה כי ד"ר בקר לא בדק אם מתקיימים במערער הקריטריונים של תסמונת פוסט טראומתית לפי הספרות המקובלת. עוד ציין כי לא רק הוא מצא במערער את התסמונת האמורה ואף הפנה למסמכי רופאים אחרים והיחידה לתגובות קרב.

  71. לדעת המומחה התסמונת התקיימה אצל המערער מתחת לפני השטח במצב "תת קליני" משך שנים עד שהתפרצה אל פני השטח בתר הצפייה בסרט.

  72. בחקירתו הנגדית אישר המומחה כי תיקו הרפואי של המערער עמד לפניו בבואו לכתוב את חוות דעתו וכי פגש במערער ובאמו פעם אחת.

  73. לדידו של המומחה, האירוע במוצב היה "הנקודה המכוננת הראשונה" במצבו הנפשי של המערער.

  74. היעדר תלונות על מצב פוסט טראומתי מצדו של המערער משך שנים אינו תופעה חריגה, בעיקר כאשר מדובר בגברים, העיד המומחה. המדובר בעניין חברתי ושל תפיסה עצמית בשילוב רוח התקופה הסביר המומחה.

  75. המומחה עמד על דעתו כי היחידה לתגובות קרב אבחנה את המערער כסובל מתסמונת פוסט טראומתית.

  76. המומחה לא זכר בעיות נפשיות במשפחתו של המערער.

  77. לשאלת חברת הוועדה, עוה"ד עפרון, השיב המומחה כי פוסט טראומה יכולה לפרוץ גם שנים רבות בתר האירוע המכונן. אלא שבמקרה הנדון הדבר לא קרה, שכן כבר לאחר התקרית במוצב היתה סימפטומטולוגיה. זאת אמר המומחה על בסיס החומר מהיחידה לתגובות קרב שנכתב שנים בתר האירוע ולא על סמך חומר רפואי מעת שירותו הצבאי של המערער.

     

    ח.חוות דעתו של ד"ר בקר מטעם המשיב וחקירתו הנגדית לפני הוועדה:

  78. נפתח ונציין כי המשיב בחר להעיד רק את ד"ר בקר ולא הביא איש לסתירת עדותו העובדתית של המערער.

  79. ד"ר בקר המציא שתי חוות דעת. האחת מייעצת והשנייה מגיבה לחוות דעתו של פרופ' לוי.

  80. בחוות הדעת המייעצת מיום 20.3.2013 מציין המומחה כי המערער דיווח לו על שימוש בסמים החל מגיל 17 ועד לשנת 1993 בקרוב. עוד סיפר כי במסגרת טיפולו אצל ד"ר פישל לא עלה עניין הצבא.

  81. בבדיקתו מצא המומחה את המערער בהכרה, מתמצא, אפקט תקין, הלך ותוכן חשיבה תקינים ולא מצא הפרעות בתפיסה. המומחה ציין כי בדוברו על האירוע בלבנון "אף התבדח".

  82. לאחר סקירת החומר הרפואי מגיע המומחה למסקנה כי בעת שירותו הצבאי ואף שנתיים בתרו לא סבל המערער מכל בעיות נפשיות. אלה החלו אצל המערער זמן רב בתר שחרורו והוגדרו כהפרעות אכילה וחרדה שאינן קשורות לשירותו הצבאי. עוד הוסיף המומחה וקבע כי "יש אפשרות שחלק מהחרדות הסתמנו עוד בטרם גיוסו לצה"ל ולא נתנו הגבילו אותו תפקודית (כך במקור) כמו כן שעל פי דיווחו החל להשתמש בגיל זה בסמים".

  83. המומחה סיכם את חוות דעתו וקבע כי לא ניתן לקבל שנוצרה מחדש EX NOVO תחלואה אחרת לפני שנתיים וברור שזו פרשנות מאוחרת ש"מסבה" פתולוגיה קיימת שהתהוותה בלי קשר לשירותו הצבאי של המערער.

  84. בחוות הדעת המגיבה חוזר ד"ר בקר על קביעתו כי עד לשנת 2011 אין הסתמנות של תלונות פוסט טראומתיות , לרבות בבדיקותיו על ידי רופאי צה"ל וכי המערער השתחרר מצה"ל על רקע סעיפים נפשיים אחרים מפוסט טראומה. המשך שירותו של המערער ועבודתו בעבודות ביטחוניות שולל קיומה של פוסט טראומה בעת ההיא.

  85. בכל הנוגע לחוות דעתו של פרופ' לוי, קובע ד"ר בקר כי אכן אין מחלוקת על האירועים שחווה המערער. עם זאת, ברור כי המערער עונה על הפרעות אחרות ועל כן לא ניתן לקבוע כי סובל מפוסט טראומה על פי ספר הICD -. ד"ר בקר מסביר כי המצב המתואר על ידי פרופ' לוי בלתי מתקבל על הדעת שכן קודם דרושה תסמונת פוסט טראומתית ורק אחר כך ניתן לדבר על התפתחות הפרעות נוספות ולא להיפך. כך גם לעניין השימוש בסמים. קודם נדרשת המחלה ורק אחר כך השימוש בסמים ולא להיפך. בעניינו של המערער נעשו אבחנות אחרות על ידי פסיכיאטרים ורק לאחר מכן אובחן המערער כלוקה בתסמונת פוסט טראומתית.

  86. בחקירתו הנגדית הסביר המומחה כי הגם שקיים מושג בשם LATE PTSD הרי שהוא נתון במחלוקת בין מומחים בתחום הפסיכיאטרי.

  87. עוד הסביר המומחה כי מושג הפוסט טראומה הומצא בשנות ה-80 של המאה ה-20 בעקבות מלחמת וייטנאם.

  88. המומחה הסביר כי לא נראה לו מוזר כי בעקבות צפייה בסרט הגיע המערער ליחידה לתגובות קרב, שכן הסרט היה למעשה ניסיון להסביר את מצוקותיו השונות שאינן קשורות בשירותו הצבאי.

  89. המומחה ביאר כי קודם הפניה ליחידת לתגובות קרב, איש מבין הרופאים שבדקו את המערער לא מצא בו את תסמונת הפוסט טראומה ואף בעת אשפוזו בשנת 2013 בבית החולים ע"ש "אברבנאל" לא גרס איש כי המערער סובל מהלם קרב.

  90. עם זאת בבית החולים ע"ש "שיבא" בתל השומר אבחנו את המערער כלוקה בתסמונת פוסט טראומתית שכן מחד גיסא תוכן הפסיכוזה היה קשור בתכנים צבאיים ומאידך גיסא למן הרגע שד"ר פנינה לוי אבחנה אותו כסובל מפוסט טראומה, אבחנה זו "קיימת בתוך המערכת".

  91. לדעתו של ד"ר בקר לא היה המערער חולה נפש "במשמעות של החוק".

     

  92. לשאלתו של ב"כ המערער השיב המומחה כך:

    :יכול להיות מצב שאדם עובר את האירוע , האירועים הטראומתיים שצוינו פה , ושאתה מסכים שכל האירועים האלה תרחשו , ויש לו PTSD קל מאוד והוא חי עם זה , והוא אפילו לא זקוק לטיפול , הוא פה ושם לא ישן טוב בלילה , פה ושם יש לו פלאשבקים , אבל הוא חי עם זה , עד שבא האירוע שמחזיר אותו חזרה לשם , שזה הסרט בופור , ואז ה-PTSD נכנס להתפרצות . 

    ת:יכול להיות שבאמת ההסבר לדיכאון , ל-PTSD מושהה , שהזכרת קודם , זה ה-PTSD קיים ברמה תת קלינית , כאילו , לא בא לידי ביטוי , ויום אחד הוא פורץ , זה יכול להיות . 

    ש:בגלל הסרט ? בגלל אירוע בחיים?

    ת:אירוע כזה כמו הסרט יכול להיות . ויחד עם זה , בגלל שמילא אם היה מדובר באיש שלא היה במעקב פסיכיאטרי כל שהוא , אבל 6 פסיכיאטרים ראו אותו , שוחרר בצה"ל , הפרעות אכילה וחרדה , ואף אחד לא ראה אפילו את הסימנים הקלים האלה שאתה מדבר עליהם...".

     

  93. עדותו של ד"ר פישל מיום 8.3.2016:

    לאחר שהגענו למסקנה כי כל החלטה שניתן בהיעדר תיקו הרפואי של המערער אצל ד"ר פישל תחטא לברור העובדתי, הורינו על התייצבותו של ד"ר פישל לפני הוועדה עם העתק תיקו של המערער.

     

    ביום 8.3.2016 התייצב ד"ר פישל לפנינו ובתר חקירתו התרנו את השלמת סיכומי הצדדים.

  94. ד"ר פישל הסביר כי הטיפול במערער החל כטיפול פסיכיאטרי אשר הפך לימים לטיפול פסיכותרפיה.

  95. ד"ר פישל טיפל במערער בין השנים 2000-2004 ושוב משנת 2007 במשך שנתיים ומחצה.

  96. מרבית הטיפול במערער היה באמצעות פסיכותרפיה המלווה בתרופות.

  97. ד"ר פישל מכיר בתופעת הפוסט טראומה המאוחרת.

  98. על סיבת הגעתו של המערער לטיפול ואבחנתו הסביר ד"ר פישל באריכות (ההדגשות שלנו, חברי הוועדה):

    "י. הופנה אליי לראשונה על ידי אימא שלו כשהוא היה באיזה שהוא מצב דיכאוני אחרי פרידה , שכחתי את שמה , ל. . היה אחרי פרידה מל. , הגיע במצב דכאוני , ברקע היו כל מיני דברים חרדתיים , כפייתיים , דאגנות , כל מיני דברים מהעבר והותחל טיפול בתרופה אנטי דיכאונית . מהר מאוד היה ברור שיש לו הרבה מאוד סוגיות של עניינים של יחסים וזהות והורים ואח וכל מיני כאלה דברים וי. ביקש ואני נעתרתי מיד להיכנס למסלול של פסיכותרפיה וזה היה בעצם רב הטיפול . במהלך הטיפול כפי שקורה בהרבה מאוד פעמים , אתה עושה עידכונים של האבחנה , מה שזה אומר , קודם כל היה מצב מני , מניפורמה הייתי קורא לו , לא מני ברמה שהוא היה צריך אשפוז אבל כן במצב מני של רוממות יתר שבעקבותיו שיניתי את הטיפול מתרופה אנטי דיכאונית לתרופה מייצב שנקראת דפלה , מה שעזר לייצב את י. וכן להחזיר אותו לאיזה סוג של מסלול תפקוד , בסך הכל סביר . במקביל עלו כל מיני דברים נוספים , עלתה הפרעת קשב תוך כדי  י. פנה פעם אחת לקבל טיפול לגמילה מעישון . הוא קיבל תרופה שנקראת זיידה שעשתה לו מאוד רע ואחרי כמה פעמים הוא הפסיק אותה , היו לדעתי , זה היה בסשן השני , במקטע השני י. פנה לקבל טיפול נגד אי .די .אצ' . די . קיבל טיפול ברטלין אל . איי , לא ממני . ברור שזה היה צריך להיות מרוכז על ידי הפסיכיאטר המוביל אבל לפעמים אנשים מפרידים בין הדברים ולא מקשרים כי חושבים שזה בעיה אחרת , קיבל טיפול נגד רטלין מה שגרם לבעיה פסיכוטית מאוד קשה שהייתה לו . כמו כן אני חייב לציין גם שימוש בשנים לאורך התקופה , בתקופות הולכות וחוזרות , גם עם החמרה של מצבים פסיכוטיים , זה היה כבר לקראת סוף הטיפול שלנו ואז הוא עבר כבר לטיפול גם מבחינה כלכלית , נדמה לי הייתה בעיה . הופסק הטיפול בהסכמה . הוא עבר לטיפול בצורה מסודרת , למרפאה של בית חולים איכילוב" . 

     

    ובהמשך החקירה:

     

    "כב' הש' מזרחי:ואם כבר אדוני העלה את הנושא הזה , אדוני חושב שלמערער יש את מחלת הפי . טי , אס . די.

     

    ד"ר פישל:הפי . טי , אס . די היא מחלה שיכולה להופיע באיזה שהוא פרק זמן בעקבות טראומה שיכול להיות החל ממספר חודשים עד שנים . זאת אומרת זה משהו שבכל עת יכול להופיע . בתקופה שאנחנו דיברנו עליה זה לא היה בתמונה , זה לא היה משהו שאני ראיתי אבל זה בהחלט משהו שאי אפשר לשלול אותו . זאת אומרת , בן אדם עם אישיות בעייתית , עם כל מיני מחלות רקע וכו' בהחלט יכול להיות שבאיזה שהוא אירוע יש אבחנה של אס .פי די . מישהו יכול לבדוק אותו היום ויכול לתת חוות דעת מאוד מסודרת . אז זה לא היה . אז זה לא היה וזה ממש לא אומר כלום , זאת אומרת , אין לקחת מזה ולהכליל על מה שקורה היום.

     

    כב' הש' מזרחי:שאלתי רק מבחינת האבחנה של אדוני.

     

    ד"ר פישל:אז לא הייתה.

     

    כב' הש' מזרחי:האם הוא סובל מפוסט טראומה?

     

    ד"ר פישל:לא . אז לא הייתה . אז כמו שאני אומר , למרות שאני היום מצמצם ובעצם מדבר על הרקע הפסיכיאטר שהבחנתי , מה שעלה בעיקר אז זה בנושא של מערכות יחסים , בעיקר עם אימא , עם האח ועם דמויות אחרות בחיים שלו שבאו והלכו אבל זה היה הדבר העיקרי . דברים שהיה צריך ללבן ולעבוד ולהתפתח ולהתקדם".

     

    ועוד בכל הנוגע לתסמונת בתר חבלתית מושהית:

     

    "ד"ר פישל:בדרך כלל מה שקורה בזמן החשיפה לטראומה יש איזה אירוע שהוא מסכן חיים . היום הדי .אס . אמ 5 הרחיב מאוד את האבחנות ואת הקריטריונים אבל גם אם נלך לאבחנות המצומצמות בעצם הם מדברים על אירוע טראומטי שקורה עם תחושת בהלה שקוראת מסביב לאירוע ותחושת הבהלה הזאת משויכת לאיזה שהיא סכנה לחיים של הבן אדם או של בן אדם אחר שנמצא סמוך לו או סכנה לאיבר . היום כבר הרחיבו את זה לעדויות שמיעה , סיפורים כאלה והכל . עכשיו , האירוע הטראומטי הזה יכול להישכח , לא להישכח מבחינת זה שבן אדם לא זוכר אותו אלא פשוט לא להיות רלוונטית בוודאי שעולות חוויות אחרות ודברים אחרים שמעסקיים את הבן אדם זה פחות עולה . דיברנו על הצבא בזמן הטיפול , זה לא היה התקופה הגדולה בחיים שלו, התקופה המהותית מבחינת האינפקט או השריטות שזה משאיר על הנפש . זה היה דווקא תקופה טובה . בתקופת הצבא היו לו הרבה מאוד הצלחות והוא התקדם ומבחינתו הייתה תקופה של מימוש עצמי והכל והוא מאוד נהנה מהתקופה הזאת . זה כך חלף בלי הרבה התמקדות לגבי אירוע כזה או אחר כך שאני לא יכול להגיד האם היה אירוע אחר . זה לא עלה , זה לא תואר בצורה מפורטת . אחר כך יש תקופה רדומה שיכולה להיות עם קשיים אפילו שנים ממושכות והאירוע אחר כך קורה . מתי הוא קורה ? בדרך כלל יכול להיות שהוא פורץ בעקבות טראומה נוספת , יכול להיות שהוא פורץ בעקבות הצטברויות של טראומות קטנות שאפילו לא מוגדרות כטראומות ולאט לאט הבן אדם נחשף לעוד מכה ולעוד מכה ועוד חוויה מסכנת חיים ועוד חוויה מלחיצה או מטרידה וכו' ואז בעצם יכולה להתפתח תכונה ,

     

    כב' הש' מזרחי:שקשורה לאירוע בעבר?

     

    ד"ר פישל:שהבסיס שלה, אנחנו מדברים על מחלות שאין להם סיבה חוץ מהפי .טי .אס.די הפסיכיאטריה זה מקצוע של תיאורים, אנחנו מתארים את המחלות ולפי זה אנחנו קובעים , אנחנו לא יודעים מה הסיבה , אנחנו עדיין לא שם לדעת מה הסיבה. אני מניח שרב הסיבות בתשתית המוחית המולדת ואז יש איזה שהוא התפרצות של מחלה. לגבי פי .טי .אס די, התשתית המולדת היא פחות קריטית והקריטיות היא באמת חוויה מסכנת חיים שבעקבותיה יש איזה שהיא אבחנה שנוצרים שינויים במח שלא בהכרח מתבטאים מיד . הפריצה היא, הנבט או הזרע למחלה הזאת קורה באירוע טראומתי, אבל הפריצה שלה יכולה להיות הרבה שנים אחר כך. מכירים הרבה מאוד מקרים של אנשים שחזרו לכאורה לאיזה סוג של תפקוד תקין אחרי מלחמות, אחרי שואה, אחרי תאונות דרכים, אחרי עומס ודברים כאלה ואז פתאום יש אירוע. מלחמה חדשה , סרט שבן אדם רואה עושה לו פלשים לעבר שלו , האישה שנאנסה רואה מישהו שדומה או חוזרת לאותו מקום ופתאום זה מתעורר, כל מיני דברים שיכולים לעורר את החוויה" . 

     

     

    ט.מסמכים מתיקו הרפואי של המערער (התגייס 1987):

  99. תעודת גמר מבי"ס לקצינים ע"ש חיים לסקוב מיום 28.6.1989: המערער מסיים קורס בציון כללי 67 (פיקוד ושליטה: 63, ידיעת החומר 67, חשיבה צבאית 76, כושר גופני 56, משמעת 75).

  100. טופס הערכה מיום 21.8.1990: קצין מסור, חרוץ, ובעל יוזמה, בעיה עיקרית של יכולת קבלת החלטות נכונות. קצין ברמה מקצועית טובה מאד, מפעיל את הראש כל הזמן, יוזמות ורעיונות חדשניים, החשיבה שונה וחריגה. מאד איכפתניק, יוזם ואחראי. מבצע תפקידו הפיקודי ברמה טובה, גישה מעט חברית מדי לפקודים. המעריך סבר שהמערער אינו בעל פוטנציאל קידום לתפקיד בכיר יותר וסבר שכנראה לא יהיה מוכן שישרת תחת פיקודו בעת מלחמה.

  101. טופס הערכה מיום 2.1.1991:  קצין ברמה בינונית, קושי בקבלת החלטות ובעיתי בבטיחות, ביקש להשתחרר לפני מועד תום שירותו ונענה בחיוב. עוד כתב כי המערער בעל חשיבה יצירתית שאינה בכיוון הנכון. בתקופה האחרונה ביצע תפקידיו במוטיבציה נמוכה מאד.

  102. תשובת רופא מומחה מיום 12.10.1995: סובל מחרדות קשות מזה שנים שכוללות פחדים ממקומות סגורים, מעליות , מכוניות, חדרים קטנים. פחד מכל דבר שמזכיר לו צבא, נעלים ושכפ"ץ. אבחנה: קיימת חרדה משמעותית.

  103. תשובת רופא מומחה מיום 7.10.1996:   לדבריו סובל מפחדים מגיל 17 אך ברמה שניתן היה לשלוט עליהם. אבחנה: מצב חרדתי פובי.

  104. מכתב רופא מיום 6.1.1997: ד"ר לייב פסיכיאטר כותב כי נבדק על ידו בשל חרדה ממקומות סגורים זה שנים. מדווח על קשר טוב בעיקר עם האם . אביו סובל מחרדות. בעבר שימוש בגראס גרם להתקפי חרדה ולכן הפסיק. מבקש הורדת פרופיל על רקע תופעות פוביות מגיל העשרה/ים (לא ברור הכתב). בולמוס אכילה עם נטייה לעליה במשקל, מערכת יחסים מורכבת עם אביו, נטייה דו מינית.

  105. תשובת רופא מומחה מיום 12.1.1997:  נמצא בטיפול פסיכיאטרי ככל הנראה מדובר בהפרעה חרדתית עם ביטויים של חוסר תפקוד. ממליץ פרופיל 45.

  106. ועדה לשינוי כושר בריאותי מיום 6.5.2000: סובל מהפרעת אכילה וחרדה, מטופל תרופתית, לדבריו החמרה בזמן האחרון, שולל מחשבות שווא או אובדנות.

  107. תשובת רופא מומחה מיום 6.9.2000:  מוסר על הפרעת חרדה, קלאסטרופוביה. הפסיכיאטר ד"ר דנון קובע הפרעת אכילה וחרדה והחמרה במצבו בזמן האחרון וממליץ על פרופיל 21.

  108. גיליון קופת חולים מיום 12.9.2006+24.10.2006+20.12.2009: DEPRESSIVE DISORDER. אין מלל מלווה.

  109. תיעוד מקופת חולים- מרפאה פסיכיאטרית 14.2.2010:  תחת סיבת ההפניה נרשם כי הגיע עם אמו. מאובחן כלוקה בדיכאון. שנים. מאובחן כלוקה בהפרעת קשב וריכוז, טופל בריטלין. מאז גיל 30 אינו עובד ומתגורר בגפו. השתמש שנים באלכוהול וסטימולנטים. שנים מסתגר בבית, גר עם 3 חתולים. תחת ממצאי הבדיקה מוצא הרופא לכתוב כי המערער אינו סובל ממחשבות שווא או אובדנות וכי יתחיל טיפול בוולבוטרין. נרשם כי יש PERSONALITY DISORDER ו-DEPRESSIVE DISORDER.

     

    ערב יום העצמאות 2010: 19.4.2010

     

  110. תיעוד מקופת חולים-מרפאה פסיכיאטרית 27.4.2010:  התעורר באמצע ניתוח של השתלה, השתולל וברח מחדר המיון. היו זיכרונות מהניתוח שתפסו אותו בכוח. בשבוע האחרון התקפי פאניקה, אי שקט, קוצר נשימה, מרבה לבכות, הפסיק שימוש בחגיגת לפני חודש, נזכר באירועים קשים מזמן הצבא. הרופא מאבחן PERSONALITY DISORDER, DEPRESSIVE DISORDER ו-PANIC DISORDER NO AGORAPHOBIA.

  111. תיעוד מקופת חולים- מרפאה פסיכיאטרית 8.6.2010: מגיע עם אמו. לא מתפקד.

  112. תיעוד מקופת חולים מרפאה פסיכיאטרית 10.4.2011: הגיעה עם דודתו, בתקופה האחרונה מתוח, טרוד בהתעללות שעבר ע"י אמו ואביו, מספר שהאם זרקה עליו מספריים בגיל 4, האם כתבה לו שמפסיקה לממן אותו. הרופא מוצא כי המערער באי שקט ונסער אולם ללא מחשבות שווא או אובדנות. מאבחן PERSONALITY DISORDER.

  113. תיעוד מקופת חולים-מרפאה פסיכיאטרית 14.6.2011- מגיע עם דודתו, אינו מדבר עם אמו, מאשים אותה שהכתה אותו, כועס על אחיו ואמו. הפסיק ליטול תרופות, מדווח על הפרעות שינה. הרופא מוצא כי המערער באי שקט, מעט רגזני, מדבר מהר, אין מחשבות שווא או אובדנות נראה היפומנמי. מאבחן PERSONALITY DISORDER.

  114. היחידה לטיפול בתגובות קרב 27.6.2011: מתלונן על קשיי שינה והירדמות, התעוררויות באמצע הלילה, פלשבקים, תמונות חוזרות של מה שעבר, כל דבר הקשור לנושא של הצבא מרגש אותו באופן מיוחד ומזכיר לו את מה שעבר, דריכות כאילו כל מרגע מוכן לקרב. בבדיקה נמצא קושי בריכוז, ביטויי חודרנות ועוררות יתר, חרדה הימנעות ותנודות חדות במצבי רוח.

  115. היחידה לטיפול בתגובות קרב 4.7.2011: מספר שגם טרם גיוסו לצבא היו לו חרדות מפני מקומות סגורים, מעליות אך לא הגיע לטיפול. שלל שימוש בסמים ואלכוהול. תיאר את האירוע במוצב דלעת.

  116. היחידה לטיפול בתגובות קרב 2.8.2011: מספר על טיפול פסיכולוגי בשנת 1991 מספר חודשים בבאר שבע. הרופא מתרשם בבדיקה ממצוקה אוטנטית המצריכה המשך ברור.

  117. היחידה לטיפול בתגובות קרב 22.8.2011: האם מתארת שינוי שחל תוך כדי השירות הצבאי. אבחנה: CHRONIC COMBAT PTSD+MAJOR AFFECTIVE DISORDER+ADHD.

  118. היחידה לטיפול בתגובות קרב 12.9.2011:   מתלונן על קשיי שינה, סיוטי לילה, ביטויי חרדה, זיכרונות ותמונות חוזרים סביב האירועים שטוען שחווה, דריכות הימנעויות, רגישות לרעשים, קשיי תפקוד בתחום תעסוקתי וזוגי, קושר את הסימפטומים לאירועים שטוען שחווה בעת שירותו הסדיר בדרום לבנון. מדווח על אלימות פיזית מצד אמו כלפיו בילדות. שולל שימוש בסמים שתית אלכוהול. עפ"י דיווחו במהלך האירוע במוצב דלעת היה חשוף לירי לעברו ולנפילת טיל בקרבת מקום. הסימפטומים החלו להופיע בסמיכות לאירוע ולמרות זאת המשיך לתפקד בצורה תקינה. לפי שאלונים PTSD גבוה. חשוב לציין הפרעת קשב וריכוז, לכן על מנת לקבוע אבחנה ברורה יש צורך לשלול הפרעות אפקטיביות.

  119. אבחנתה של ד"ר פנינה לוי מבית החולים ע"ש "שיבא" בתל השומר-: ATTENTION DEFICIT/HYPERACTIVITY DISORDER COMBINED+POSTTRAUMATIC STRESS DISORDER.

  120. מכתב סיכום מיום 31.3.2013 מבי"ח ע"ש "אברבנאל": לדברי אמו במהלך 3 השבועות האחרונים הופיעו תסמינים של מצב מאניפורמי, התפרצויות זעם, הזנחה עצמית, לא פגע בה פיזית. אבחנה: BIPOLAR AFFECTIVE DISORDER+MULTIPLE DRUG USE+OTHER MENTAL DISORDERS.

  121. סיכום אשפוז בבית החולים ע"ש "שיבא" בתל השומר מיום 6.12.2013: מוכר למערך הפסיכיאטרי כלוקה בהפרעה בתר חבלתית. הובא למיון על ידי מד"א לאחר שפנה לתחנת משטרה שכן לדבריו "אלה ההוראות שקיבל". בהגעתו סוער, צורח, נראה על סף תקיפה, היה צורך לרסנו, התנגד לכל טיפול רפואי, מעלה תכנים טראומתיים מעברו בשלוב עם תכנים פסיכוטיים, עם הפרעה קשה בהליכי חשיבה עד רפיון אסוציטיבי, בוחן ושיפוט לקוי. מצוין כי ביום 17.11.2013 הגיע וסיפר על מקרים בהם כמעט נהרג מספר על כוח השתלטות בו השתתף, על מארבים ועל אר. פי. ג'י שירו בו בדלעת עם 7 לוחמים. כל זה לא יוצא לו מהראש וגם מחבל עם סכין בעזה, דבר אחרון רכב פרץ מחסום בעזה והוא נתלה על הרכב. מצוין כי ביום 17.11.2011 נבדק על ידי ד"ר פנינה לוי ומסר כי שירת במילואים עד שקיבל צו ופנה לקב"ן ואמר שלא יכול לשרת במילואים כיוון שנכנס לחרדה כשמקבל את צו הגיוס ולא ישן. חזרה על תיאור האירועים במוצב דלעת. ביום הזיכרון צפה בסרט בופור וראה סצינה של פגיעת טיל שהזכירה לו את הפגיעה שהיתה במוצב והתחיל לבכות, אובחן על ידי ד"ר דניאל רובניץ כסובל מ-PTSD קיימים סיוטים במיוחד ההבזק של הפיצוץ, מתעורר בבהלה עם זיעה קרה. ביום 23.11.2013 נרשם כי דיווח שאמו היתה מכה אותו כל ערב וביקש כי רופאיו לא ישוחחו איתה כי היא "לא מהכוח שלנו". היא מקניטה אותו מילולית ומתנכלת לו. אבחנות בשחרור:PSYCHOTIC DISORDER+POSTTRAUMATIC STRESS DISORDER.

  122. מכתבו של ד"ר צבי פישל מיום 6.8.2014:  המערער פנה לטיפולו של הרופא ביום 26.11.2000 וטופל על ידו עד 9.5.2004. לימים חזר לסדרת טיפול נוספת ביום 20.3.2007 עד ליום 4.9.2009. הפניה נעשתה באמצעות אמו של המערער בשל דכאון שהחל לאחר פרידה מחברה עמה היה בקשר משך שנתיים. הדיכאון התבטא במצב רוח ירוד, הפרעת שינה ותאבון, חוסר חשק והנאה, ירידה באנרגיה ומחשבות על מוות יחד עם תופעות חרדה. באנמנזה מסר המערער על מגוון תופעות חרדה וכפייתיות מגיל ההתבגרות. המערער מסר על מריבות מרובות בין הוריו עד גירושיהם, תיאר את חייו כ"חדר מלחמה".

    עוד נכתב כי במהלך הטיפול בשל מצב מאניפורמי, שונתה האבחנה להפרעה ביפולרית והחל נוטל גם טיפול במייצב מצב רוח. בסדרה השנייה של הטיפול שוב חודש הטיפול התרופתי והפסיכותרפי והמערער פנה גם לטיפול בהפרעת קשב וריכוז, קיבל ריטלין LA שבעקבותיו התפתח מצב פרנואידי. באוגוסט 2009 הסתיים הטיפול והמערער עבר להמשך טיפול במסגרת מרפאת איכילוב.

  123. מכתב מ.ר.נ.א. ד"ר רזניק איילה פסיכיאטרית מיום 6.10.2014: מאנמנזה ישירה סובל מ-CHRONIC COMBAT PTSD . כעת ישנם סימני PTSD ברורים ללא סימנים פסיכוטיים או דיכאוניים בולטים.

  124. דוח רציפות ביטוח לאומי: בחברת השמירה עבד 1 חודש, בלשכת הנשיא עבד 4 חודשים.

     

    תיקו הרפואי של המערער אצל ד"ר פישל:

    מצאנו להביא את עיקרי תיקו הרפואי של המערער אצל ד"ר פישל כמי שטיפל במערער לאורך תקופה ארוכה מאד, הכל בראי עדותו של הרופא כפי שהובאה לעיל.

    התיעוד מתחיל ביום 26.11.2000.

  125. 26.11.2000: לפני חודש-חודשיים חוסר שקט מצידה, יצאה לבד, עורר אצלו חרדה והתקפי זעם, ל. קיבלה אותו כמו שהוא כולל הדו-מיניות, יש רגעים של עצב עמוק וקשה, מרגיש מבולבל.

  126. 3.12.2000: מסוף שנות העשרה חרדות, לא יכול להיכנס למקומות סגורים, מעליות, חדרים סגורים, קולנוע.

  127. 10.12.2000: אמא זרקה מספריים שנתקעו בברך, אבא היה ניצול שואה, אלים בינם וכלפי הילדים, שואל את עצמו אם יש אירוע טראומתי ממש, הם היו מטורפים, הוא ויובל היו בהרבה אישפוזים (תסמונת מינכאוזן), חי ב"חדר מלחמה". אבא סופר רכושני, סכסך בין האחים.

  128. 24.12.2000: רוצה לבדוק את הקשר עם ל., אפשרה לו לקים את כל הצרכים מבלי להיחשף (לברר זהות מינית).

  129. 31.12.2000: מרגיש אנדרוגינוס. אבא היה כשטיח, אימא שולטת בהכל. אימא היתה במיון, לא יכול ללטף אותה, קשה להתקרב אליה. תמיד חרדה בטיולים, נהג לנעול הדלת.

  130. 28.1.2001: רוצה קשר שיתן ביטוי לילדותיות שלו. יצר פאסדה של מבוגר כדי להסתיר את הילד הקטן ולהתמודד עם הקשיים.

  131. 7.2.2001: התחיל ללמוד. (מובא תיאור של קניות וסכומן, לרבות "קריסטל 600 ₪").

  132. 7.3.2001: לא היה לו אף פעם GOOD ENOUGH MOTHER, כועס עליה וזקוק לה.

  133. 25.3.2001: מייחס לאמו כוחות שטניים, אימא לא יכולה משהו בסדר, נכנס לפאניקה ממנה, נותן לה יותר מדי כוח.

  134. 28.3.2001: נפגש עם אמו לסרט, התחיל דינמיקה קבוצתית. מרגיש לפעמים דחוי ולא מבין למה, בעיה ברגש. נדר נדר שלא להשתמש בסמים עד יום העצמאות.

  135. 18.4.2001: לא יודע להביע רגשות, מפרשים זאת כאילו מתנשא.

  136. 23.9.2001: פתח את נושא המכות בילדות. אמו הכחישה. סיפר לה שנאנס בגיל 6.

  137. 24.11.2001: הדירה- הצליח לממש את הפנטזיה, אבל אין תחושת בית.

  138. 20.12.2001: מדיף ריח אלכוהול, מעט חבלות בפנים. ניסה להתאבד אבל אין אומץ.

  139. 9.1.2002: בילדות 3-4 אהב לשים ראש על אמו, אמו מלטפת את שערות הראש. שואל את עצמו האם היה קורבן להתעללות מינית. אני מרגיע שהוא "תופר" תיק לאמו, הוא מתנגד לרמיזות כאלה מביע הרבה כעס.

  140. 3.8.2003: החליק שיער. מתייחס לאחר כאובייקט. מועסק בעצמו. שולט בעולם- הפנטזיה שלו. מביים סרט שהוא השחקן הראשי בו. מרגיש LOOSER.

  141. 25.4.2004: מרגיש מנותק, שייך לעבר.

  142. 2.5.2004: אין כסף, אין עבודה חיפש- לא מצא.

  143. 20.3.2007: בן 39, רוצה לחזור לטיפול, מזה מספר חודשים חידש קשר עם אימא.

  144. 19.4.207: מיניות מיוחדת, קושי עם הסביבה, הומופובי.

  145. 8.7.2007: חגיגית, הגיע מסטול.

     

    י.עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם:

  146. נפתח ונשבח את הצדדים על סיכומיהם המלומדים (והארוכים) אשר הפכו כל אבן בניסיון לשכנענו לקבל עמדתם. נביא את עיקר טענותיהם.

     

    סיכומי המערער:

  147. שירותו של המערער היה שירות קצר (סדיר) ועל כן נטל הראיה עובר למשיב לסתור קיומו של קשר סיבתי.

  148. המערער הוכיח את תנאי שירותו ואילו המשיב לא סתר את טענותיו העובדתיות.

  149. המשיב לא הביא כל עדות מסייעת לטענתו כי המערער לקה במחלת נפש בתר שחרורו וללא קשר לשירותו.

  150. המערער התגייס בריא בנפשו ללא כל הפרעה תפקודית וניהל אורח חיים נורמטיבי עובר לגיוסו.

  151. המערער חווה 6 אירועי דחק צבאיים טראומתיים במהלך שירותו בעזה ובלבנון, אשר שניים מהם לפחות תועדו עוד קודם הגשת התביעה במסמכי היחידה לטיפול בתגובות קרב וזה הקשור במוצב- הוא "האירוע המכונן"- נתמך אף בעדותו של חברו, מר קנטור.

  152. המשיב אינו חולק על כי האירועים המתוארים על ידי המערער אכן התקיימו.

  153. ירידה תפקודית ראשונה של המערער תועדה עוד במהלך שירותו הצבאי, בהערכת מפקדו בשלהי 1990. מומחה המשיב לא הסיק מירידה זו את המסקנה כי המדובר בתסמיני פוסט טראומה.

  154. המערער הצליח לתפקד לאורך השנים עד שאזלו כוחותיו האחרונים, אולם אמו הבחינה בתסמינים אשר שינו את התנהגות המערער והציעה לו לגשת לטיפול, אולם המערער סירב.

  155. בשנת 2010 נבקעה מסכת ההגנה שהמערער עטה על עצמו עם הצפייה בסרט "בופור" ובעקבותיו פנה לטיפול במהלכו התברר כי הוא סובל מפוסט טראומה לראשונה. אבחנה זו נתמכת על ידי 6 פסיכיאטרים והמערער קיבל טיפול על סמך אבחנה זו.

  156. אין חולק על קיומה של פוסט טראומה מושהית והמומחה מטעם המשיב אף הסכים כי סרט עלול לגרום לפריצת פוסט טראומה מושהית.

  157. מומחה המשיב נמנע מאבחונו של המערער ומצטט מדעתם של פסיכיאטרים אחרים שאבחנו הפרעת אכילה וחרדה, תוך התעלמות מדעתם של 6 פסיכיאטרים אחרים שאבחנו פוסט טראומה.

  158. המשיב לא הוכיח כי המערער השתמש בסמים עובר לגיוסו והמערער אף הכחיש זאת בתוקף.

  159. עצם העובדה כי המערער לא התלונן בזמן אמת על תלאותיו בצבא אין בה כדי לפגוע בתביעתו שכן אין המדובר במהלך חריג.

  160. גם אם למערער הפרעת אכילה, היא נובעת מההפרעה הפוסט טראומתית.

  161. החרדות מהן סבל המערער עובר לגיוסו לא עלו לעוצמה של הפרעה ולא הצריכו קבלת טיפול.

  162. אין לקבל את אבחנתו של ד"ר פישל שטיפל במערער שכן לא עמד לפניו מלוא תיקו של המערער על אבחנות רופאיו המטפלים והוא אף לא התעמק בפרטי השירות הצבאי של המערער. המשיב לא המציא ולו בדל ראיה מתיקו של המערער אצל ד"ר פישל.

  163. המשך עבודתו של המערער כמאבטח בתר השירות הצבאי אין בה כדי להביא למסקנה כי התגבר על האירועים שחווה ולכל היותר מדובר בחוויה מתקנת על רקע אירועי שירותו של המערער.

  164. לא הוכחה כל אלימות מצד אמו של המערער כלפיו עובר לשירות.

  165. אין רלבנטיות למחלות נפש משפחתיות מקום בו מדובר בפוסט טראומה.

  166. המשיב לא הצביע על כל "טריגר" מחוץ לשירות שיכול היה להביא לפרוץ מחלת המערער.

  167. לחילופין, מבקש המערער לקבוע כי מחלתו החמירה עקב השירות הצבאי.

     

     

    סיכומי המשיב:

  168. חוות הדעת מטעמו של המערער אינה מבוססת וחסרה פרטים עובדתיים רבים. משכך אין לסמוך עליה ידיים.

  169. המערער לא הוכיח את הפן העובדתי של ערעורו, קל וחומר את הפן המשפטי שבו.

  170. המערער תפקד כקצין מצטיין לאורך כל תקופת שירותו, גם לאחר האירוע במוצב, ועל כך מעיד מפקדו בחוות דעת משנת 1990, קרי שנתיים בתר האירוע. המערער אף המשיך לשרת במילואים ולעבוד בעבודות בעלות אופי בטחוני מובהק אשר טמון בהן סיכון בטחוני מובהק.

  171. קיימות סתירות מהותיות בין גרסתו של המערער לבין הגרסאות שהציגו עדיו ואף לבין מסמכים מתיקו הרפואי ולבין גרסתו לפני הוועדה. בראש הסתירות עומדת הטענה העובדתית כי היה זה הסרט "בופור" אשר גרם להתדרדרות מצב של המערער- עובדה שלא בא זכרה בתצהירו של המערער. הסבר לא בא מפיו של המערער בחקירתו הנגדית.

  172. מנגד עולה, כי רצח רבין היה למערער קו פרשת מים בעבור המערער ומאז החל לצרוך אלכוהול וסמים. כך גם הפרידה מחברתו היוותה אירוע מכונן אולי אף טראגי שלא ניתן להתעלם הימנו.

  173. ד"ר פישל שהכיר את המערער מקרוב לא מציין כלל מצב נפשי של פוסט טראומה או את הצבא כגורם למצבו הנפשי של המערער.

  174. המערער נמנע מלפרט בתצהירו אודות יחסיו המורכבים עם אמו כפי שעלו ביתר שאת מן המסמכים הרפואיים ואף המומחה מטעמו לא טרח להיכנס לעובי קורה זו.

  175. חיי המערער עובר לגיוסו לא היו נורמטיביים, הוא עבר ממסגרת לימודים אחת לשנייה והוא סבל מחרדות אשר ליוו אותו גם בתר שירותו הצבאי לרבות הפרעות אכילה. הוא אף עשה שימוש בסמים בגיל 17, כפי שסיפר לד"ר בקר.

  176. היחידה לתגובות קרב לא אבחנה את המערער כסובל מפוסט טראומה וכך גם רופאים נוספים המוזכרים על ידי המערער עצמו.

  177. סביר יותר להניח כי מצבו הנפשי של המערער נובע מהשימוש בסמים מאשר כל סיבה הקשורה בשירותו הצבאי.

  178. כך גם לא עונה מצבו של המערער על ספר הנכות הבינלאומי ICD-10 שכן למערער תופעות נפשיות אחרות שאובחנו בתר האירועים הטראומתיים הנטענים על ידו.

  179. המערער קודם החל שימוש בסמים ורק אחר כך לקה במחלת נפש, ועל כן לתיאוריה של פרופ' לוי בדבר טיפול עצמי אין כל בסיס והיא מופרכת.

  180. המערער אינו עומד בקריטריונים של ה-DSM4 לצורך אבחנה של PTSD, ובהם סימני חודרנות והתנסות מחדש בטראומה, סימני הימנעות ועוררות יתר. המערער לא הוכיח סימני הימנעות אלא דווקא הוכחה חזרה מגמתית של המערער לאותם גירויים.

  181. ד"ר בקר לא הכיר מעולם בפוסט טראומה אצל המערער.

     

    סיכומים משלימים מטעם המערער:

    לאחר המצאת תיקו הרפואי של המערער מד"ר פישל וחקירתו של האחרון לפנינו, התרנו לצדדים להגיש השלמות טיעון.

  182. טענתו של המשיב כי ד"ר פישל לא אבחן את המערער כסובל מפוסט טראומה לא קיבלה חיזוק בעקבות עדותו של הרופא, להיפך. הרופא אישר כי פוסט טראומה יכולה להופיע גם שנים רבות לאחר החשיפה לטראומה ואף הפנה לDSM5 אשר הרחיב מאד את הקריטריונים לאבחנה התסמונת, הגם שלפי המהדורה הקודמת יכולה התסמונת להיגרם כתוצאה מאירוע מסכן חיים.

  183. הרופא לא שלל את התסמונת חרף העובדה כי בעת בדיקתו של המערער לא עלתה.

  184. בחינת התשתית העובדתית לאור עדותו של ד"ר פישל מחייבת לבדוק האם המערער נחשף לאירוע מסכן חיים ולגורם מעורר- הבדיקה מעלה כי כך אכן קרה למערער ומכאן כי יש להכיר בתסמונת ככזו אשר נגרמה תוך ועקב שירותו הצבאי, למצער בהחמרה.

     

    סיכומים משלימים מטעם המשיב:

  185. ד"ר פישל הינו הגורם האובייקטיבי אשר הכיר את המערער משך שנים ומשנשמעה עדותו ברי כעת לכל בר בי רב כי לא ניתן לבסס כל קשר בין מחלתו הנפשית של המערער לבין שירות הצבאי.

  186. למחלת הנפש ממנה סובל המערער גורמים רבים שאף לא אחד מהם קשור לצבא.

  187. מתיקו הרפואי של המערער אצל ד"ר פישל לא עולה כל רמז לקושי נפשי הנובע משירותו הצבאי של המערער ומכאן כי אין לקבל כל טענה בעניין זה שהועלתה ברבות השנים.

  188. לשיטתו של ד"ר פישל השירות הצבאי היטיב עם המערער והיה התקופה הטובה בחייו.

     

     

     

     

     

    יא.דיון והכרעה:

  189. קודם דיון בשאלת הקשר הסיבתי, אין מנוס מדיון בפן העובדתי של ערעור זה, נוכח מחלוקת הנטושה בין הצדדים בעניין זה.

  190. לאחר שמיעת העדויות ועיון מדוקדק בראיות מצאנו לנכון לקבוע את המסכת העובדתית הבאה שהוכחה לפנינו להנחת דעתנו.

     

    מצבו של המערער עובר לגיוסו לצה"ל:

  191. למעשה אין חולק בין הצדדים כי עובר לגיוסו לצה"ל, התגלו במערער חרדות ממקומות סגורים (קלאוסטרופוביה), אולם בחרדות אלה לא היה כל מרכיב תפקודי (ראה חוות דעתו המייעצת של ד"ר בקר עמ' 3 למטה).

  192. לא שוכנענו כי המערער השתמש בסמים באופן קבוע עובר לגיוסו לצה"ל. למעשה, ציון העובדה כי המערער "מדווח כי מגיל 17 עד לפני 10 שנים השתמש בגראס, קוקאין, אקסטזי ואלכוהול" מופיע רק בחוות דעתו של ד"ר בקר ללא כל פירוט ו/או ירידה לפרטים בכל הנוגע לאופן השימוש, כמות, תדירות. המערער העיד כי התנסה פעם אחת בסם ב"צופים" במהלך "ניסיון של מתבגרים" ולעניין זה אנו מעדיפים את עדותו על תרשומתו הכללית של המומחה. לעניין זה נציין כי היינו מצפים שדווקא בנושא כה מהותי כשימוש בסמים, אשר לטענת המומחה עלול להוביל למצב נפשי חולני, ירד המומחה לפרטים ויחקור בנדון ולא יותיר אותו לוט בערפל כפי שנעשה בחוות דעתו.

  193. כך גם לא שוכנענו כי המערער היה נתון באופן עקבי ותדיר לנחת זרועה של אמו בצעירותו. לא התעלמנו מעדותו של המערער בפני הוועדה כי כך היה (ואף מצד אחיו) (ואף לא מן התיעוד שיצא תחת ידיו של ד"ר פישל), אלא שהמערער ענה לשאלה כללית של ב"כ המשיב המלומד שלא ירד בעניין זה לפרטים. זאת ועוד, עיון במסמכים הרפואיים מעלה כי התלונות על אלימות מצד האם כלפי המערער עולות דווקא באותם מקרים בהם המערער אינו מסכים להתאשפז או במקרים בהם האם מדווחת על מצבו הנפשי הקשה. במקרים אחרים המערער דווקא משבח את יחסה של אמו אליו ואף מוסר כי נמצא ביחסים קרובים עמה.

    כך או כך, סוגיה זו לא התבררה עד תום, עד כי נוכל לסמוך עליה החלטה ו/או קביעה כי מצבו הנפשי של המערער, ככל שהוא נוגע בפוסט טראומה, קשור ב"התעללות" מצדה של אמו ו/או אביו (המוזכר גם הוא בחלק מן המסמכים).

  194. המשיב טוען כי המערער נפלט ממסגרות לימודיות ועבר בין בתי ספר שונים. טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. המערער למד בבי"ס יסודי "אחווה" בבאר שבע ומשם עבר לחטיבת הביניים "*****" ביישוב *****. בתיכון עבר ל"****" ומשם עבר לפנימייה צבאית. אין המדובר בהפלטות ממסגרות אלא במעבר אחד מתיכון לפנימייה אשר סיבותיו לא התבררו.

  195. הנה כי כן התגייס המערער לצה"ל כשהוא מלווה בחרדה ממקומות סגורים. הא ותו לא.

    מצבו של המערער במהלך שירותו הסדיר (חייל/קצין):

  196. המערער התגייס היישר אל טירונות חי"ר-צנחנים בחודש פברואר 1987. בתיקו של המערער לא נמצאה כל עדות על קושי ו/או תפקוד לקוי במהלך כל חודשי ההכשרה. ודוק: המערער הוכשר בטירונות 05 שהיא לכל הדעות טירונות קשה ומפרכת שנועדה להכשיר חיילי חי"ר.

  197. מנגררת השירות של המערער עולה עוד כי סיים את הטירונות וקורס הצלפים בהצלחה (עד כאן: לפני אירוע המוצב), וכך גם את קורס מכי"ם חי"ר רובאי 7. כך גם סיים את קורס הצניחה והחבלה בהצלחה (עד כאן: אחרי אירוע המוצב).

  198. העדויות היחידות על תפקודו של המערער בעת שירותו נמצאות בהערכת מפקדו הישיר בביה"ס לטיסה.

    בטופס הערכה מיום 21.8.1990 נכתב על המערער שהוא קצין מסור, חרוץ, ובעל יוזמה, בעיה עיקרית של יכולת קבלת החלטות נכונות. קצין ברמה מקצועית טובה מאד, מפעיל את הראש כל הזמן, יוזמות ורעיונות חדשניים, החשיבה שונה וחריגה. מאד איכפתניק, יוזם ואחראי. מבצע תפקידו הפיקודי ברמה טובה, גישה מעט חברית מדי לפקודים. המעריך סבר שהמערער אינו בעל פוטנציאל קידום לתפקיד בכיר יותר וסבר שכנראה לא יהיה מוכן שישרת תחת פיקודו בעת מלמה.

    בטופס הערכה מיום 2.1.1991 נכתב על המערער שהוא קצין ברמה בינונית, כי ניכר בו קושי בקבלת החלטות ובעיתי בבטיחות, ביקש להשתחרר לפני מועד תום שירותו ונענה בחיוב. עוד כתב כי המערער בעל חשיבה יצירתית שאינה בכיוון הנכון. בתקופה האחרונה ביצע תפקידיו במוטיבציה נמוכה מאד.

  199. תיקו של המערער אינו מגלה מדוע עתר לקיצור השירות.

  200. אכן, צודק המשיב בטענתו כי בתר האירוע במוצב, המשיך המערער לתפקד ולעבור קורסים קשים, לרבות קורס קצינים, ללא כל עדות לבעיות. למעשה, מאז האירוע ועד הערכת הקצין הנ"ל, עברו כשלוש שנים.

  201. אלא שגם זו עובדה: מהערכה גבוהה למדי לאחר חמישה חודשי שירות ביחידה, הופכת ההערכה לשל.ת למדי תוך ציון מוטיבציה נמוכה ובקשה להשתחרר מהשירות, לאחר 9 חודשי שירות ביחידה. ברי לדידנו, כי דבר מה השתנה במערער בחלוף הזמן ואנו קובעים כי חלה בתפקודו ירידה לקראת תום שירותו.

  202. המערער משתחרר מצה"ל ביום 23.12.1990.

     

     

    האירועים הנטענים: המוצב, החיפוש וכיוב':

  203. אין חולק בין הצדדים על נוכחותו של המערער במוצב דלעת בשלהי שנת 1987. העד ק.תמך בגרסתו של המערער והמשיב לא הכחיש את האירוע כשלעצמו.

  204. ברי כי המדובר באירוע מסכן חיים לו היה שותף המערער.

  205. איננו מקלים ראש בחמשת האירועים הנוספים שלהם טוען המערער ובהם חיפוש החשוד, הנסיעה בג'יפ, פריצת המחסום והלווית הקצין, אולם ברי כי אלה היו נמוכים בעוצמתם מהאירוע במוצב ולבד מההשתתפות בחיפוש החשוד, לא התרשמנו כי המדובר באירועים מסכני חיים.

     

    מצבו של המערער בתר שחרורו מצה"ל:

  206. בתר שחרורו הוצב המערער ביחידות שדה למיניהן ועל פי נגררת השירות, שירת, בין היתר, בגדוד 719 במסגרת חטיבת מילואים משוריינת.

  207. באמצע שנת 1991 עובד המערער בחברת שמירה חודש אחד. כעבור שנה עובד במשכן הנשיא 4 חודשים.

  208. המערער מספיק להתחתן ולהתגרש לאחר 3 שנות זוגיות (ככל שהבנו משנת 1991-1994).

  209. לא דווח על בעיות בשירות המילואים, עד אשר פנה המערער בשנת 1995 וביקש דחיית שירות מילואים. אז למעשה מתבררת תמונה עובדתית, אשר לטענת המערער מלווה אותו שנים.

  210. בתשובת רופא מומחה מיום 12.10.1995 מסתתר למעשה דיווחו הראשון של המערער על חרדה בפן הצבאי. ד"ר ברמן רושם שהמערער סובל מחרדות קשות מזה שנים שכוללות פחדים ממקומות סגורים, מעליות , מכוניות, חדרים קטנים וכן מפחד מכל דבר שמזכיר לו צבא, נעלים ושכפ"ץ. האבחנה: קיימת חרדה משמעותית. מכאן ממשיך מצבו של המערער להתדרדר, הוא מזוכה בפרופיל 45 וכעבור זמן נוסף משוחרר בפרופיל 21.

  211. אין חולק כי דיווח זה מועלה 16 שנה קודם פנייתו של המערער לגורמי הצבא בבקשה לעזרה ויש לו משקל רב שלא ניתן להתעלם הימנו.

  212. לא למותר לציין כי לא מצאנו בתיקו הרפואי של המערער זכר למצב נפשי חריג בשנות ה- 90, עד שפנה בשנת 1995 לבדיקה על ידי ד"ר הרמן ונשלח לבדיקת פסיכיאטר ד"ר אבידן. משם ממשיך מצבו הנפשי של המערער להיות מתועד ביתר שאת ולמעשה ניכרת אף התדרדרות במצב, עד כדי אשפוז בכפייה.

  213. לדידנו, מאז השתחרר המערער מצה"ל ועד שפנה לבדיקה קב"ן, חלה ירידה נוספת בתפקודו. המשיב מבקש שנסמוך ידינו על עבודתו של המערער כמאבטח, כהוכחה להיעדר פוסט- טראומה. אין בידינו להסכים. הראיות המצויות בידינו מצביעות על כי המערער לא הצליח להחזיק מעמד בעבודת האבטחה למעלה מארבעה חודשים וסיבותיו עמו. אין המדובר בעבודה ארוכה שניתן להסיק הימנה דבר, למעט ארעיות בתפקיד, הפועלת בכיוון ההוכחה כי המערער לא עמד בדרישות התפקיד. דוח רציפות הביטוח מעלה שלא הצליח להתמיד בעבודה יותר ממספר חודשים בודדים. עוד עולה כי גם חיי הזוגיות שלו עלו על שרטון כעבור זמן קצר. התמונה המצטיירת הינה עגומה.

     

    הסרט:

  214. המשיב טוען, ובצדק, כי זכרו של הסרט כלל לא בא בתצהירו של המערער וכי יש לדחות בשתי ידיים טענה עובדתית זו. והרי המדובר באירוע "מכונן" אשר הביא להגשת הבקשה להכרת זכות. המערער אינו מתייחס להיעדר הסיפור מתצהירו ומביא קטעים נרחבים מעדותו לפני הוועדה בנדון.

  215. לאחר ששקלנו בדברים, הגענו לכלל מסקנה כי המערער הוכיח בראיות מספיקות את נסיבות הצפייה בסרט ואת אלה שבאו בעקבותיה.

  216. ודוק: המערער והמומחה מטעמו אינם טוענים כי הסרט הוא שגרם להתפרצות פוסט- הטראומה, אלא כי הסרט גרם להצפה של החוויות והרגשות מתקופת השירות אותם ניסה המערער להדחיק.

  217. משכך, הטענה כי לא בא זכרו של הסרט בתצהירו של המערער אמנם שובה את הלב ועל פניה מוצדקת, אולם לא בסרט טמון העיקר. הוא אינו אלא פרט (חשוב) ממסכת פרטים שלמה.

  218. בעדותו של מר ק.נתנו אמון מלא. אין הוא עד בעל אינטרס סמוי כלשהו וקשריו עם המערער רחוקים מלהיות קרובים. עדותו משלימה את החסר בעדות המערער.

  219. וגם זאת נקבע: תצהירו של מר ק.אמנם ניתן בתר הגשת הבקשה להכרת זכות, אולם עובר לדחייתה ולא מצאנו כל מקום להטיל בנכונות הצהרתו ספק כלשהו.

  220. עדותו של מר ק.מצטרפת לעדותה של אמו של המערער אשר הותירה עלינו, גם היא, רושם אמין ביותר, ולא נעלם מעינינו כי המדובר בעדה שאינטרס-על שלה הוא בקבלת הערעור והתגמולים המונחים בצדו.

  221. עם זאת, לו היו התגמולים משאת נפשה של האם ו/או של המערער, הרי שאף התביעה למוסד לביטוח לאומי היתה מוגשת קודם שנת 2014.

  222. אשר על כן אנו קובעים כי המערער הוכיח כי צפה בסרט בערב יום העצמאות בשנת 2010.

     

     

    מחלתו של המערער- ממה סובל?

  223. נפתח ונאמר כי לא מצאנו בחוות דעתו של ד"ר בקר אבחנה ברורה של המחלה ממנה סובל המערער. המומחה אמנם מפנה לבדיקתם של פסיכיאטרים אחרים ושולל את אבחנתו של פרופ' לוי, אולם נמנע מקביעה ממה סובל המערער.

  224. לדידנו המדובר בקביעה רבת חשיבות שכן גם לדידו של המומחה ובא כוח המשיב, פוסט טראומה נשללת על ידי קיומן של מחלות נפש אחרות.

  225. הגדרות מוכרות בספרות הרפואית של הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD - Posttraumatic Stress Disorder) מצויות ב-DSM-5 (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth Edition ) משנת 2013 של האגודה לפסיכיאטריה האמריקאית, וב-ICD-10 (International Classification of Diseasesׂ) משנת 1992 של ארגון הבריאות העולמי.

  226. קובע ה-DSM-5 כך (ההדגשות שלנו):

    "DSM-5 pays more attention to the behavioral symptoms that accompany PTSD and proposes four distinct diagnostic clusters instead of three. They are described as re-experiencing, avoidance, negative cognitions and mood, and arousal.

     

    Re-experiencing covers spontaneous memories of the traumatic event, recurrent dreams related to it, flashbacks or other intense or prolonged psychological distress. Avoidance refers to distressing memories, thoughts, feelings or external reminders of the event.

     

    Negative cognitions and mood represents myriad feelings, from a persistent and distorted sense of blame of self or others, to estrangement from others or markedly diminished interest in activities, to an inability to remember key aspects of the event.

     

    Finally, arousal is marked by aggressive, reckless or self-destructive behavior, sleep disturbances, hyper-vigilance or related problems. The current manual emphasizes the “flight” aspect associated with PTSD; the criteria of DSM-5 also account for the “fight” reaction often seen."

  227. להלן שמונת הקריטריונים שנקבעו ב-DSM-5 לאבחנה בקיומה של PTSD:

    קריטריון A-חשיפה למוות ממשי, איום במוות, פציעה חמורה, או אלימות מינית באחת (או יותר) מהדרכים הבאות: (1) חוויה ישירה של האירוע/ים; (2) עדות ישירה לאירוע/ים שקרה/ו לאחר/ים; (3) ידיעה שהאירוע קרה לבן משפחה קרוב או חבר קרוב; במקרים של מוות ממשי או איום במוות לקרוב משפחה או חבר, על המקרה/ים להיות אלימים או תאונתיים (4) חשיפה לגירויים חוזרים של פרטים דוחים/מבחילים של האירוע/ים הטראומתי/יים (למשל, מי שמגיע ראשון לזירה ואוסף שיירי גופות, שוטרים הנחשפים תדירות לפרטים על התעללות בילדים).

    קריטריון B-קיומו של אחד (או יותר) מהסימפטומים הבאים הקשורים לאירוע/ים ושהחל/ו להופיע לאחריו/הם: (1) זיכרונות חוזרים, לא רצוניים וחודרניים של רגע/י הטראומה; (2) חלומות חוזרים ומציקים, במהלכם התוכן ו/או ההשפעה של החלות משוייכים לטראומה; (3) תחושות דיססוציאטיביות, כאילו האירוע מתרחש מחדש (flesh-backׂׂ); (4) מצוקה פסיכולוגית עמוקה או מתמשכת בחשיפה לאירועים המזכירים אספקט של הטראומה; (5) תגובה פסיכולוגית ברורה בחשיפה לאירועים המזכירים אספקט של הטראומה.

    קריטריון C -הימנעות קבועה מחשיפה לגירויים הקשורים באירוע/ים הטראומתיים, אשר מתחילה לאחר האירוע/ים הטראומתי הבאה לידי ביטוי באמצעות אחד או שני הבאים להלן: (1) ניסיון להימנע מלחשוב על האירוע, להיזכר בו או במצבים דומים לו; (2) ניסיון להימנע מפעילות, מאנשים, משיחות או מחפצים המעלים זיכרונות, מחשבות ותחושות מצוקתיות הקשורות או נוגעות באירוע/ים הטראומתיים.

    קריטריון D -קיום לפחות שני סימפטומים של מצב רוח ירוד וקוגניציה של.ת הקשורה באירוע הטראומתי, מתוך שבעת הסימפטומים הבאים: (1) חוסר יכולת לזכור פרטים חשובים מהאירוע הטראומתי, בעיקר כתוצאה מאמנזיה דיסוציאטיבית ולא כתוצאה מפגיעת ראש, אלכוהול או סמים, למשל; (2) אמונות שליליות קבועות ומוגזמות אודות ה"עצמי", האחרים והעולם (כמו למשל "אני רע", "אין להאמין באיש"); (3) אמונות שליליות קבועות ומעוותות לגבי סיבת הטראומה או תוצאותיה, המובילות את האינדיבידואל להאשים את עצמו או אחרים; (4) רגשות שליליים (כמו פחד, אימה, כעס, בושה) קבועים; (5) ירידה משמעותית בעניין או בפעילויות חשובות לאדם; (6) תחושות ניתוק וריחוק; (7) חוסר יכולת קבוע לבטא רגשות חיוביים (כשביעות רצון, אהבה או אושר).

    קריטריון E - קיום ברור של עוררות יתר המקושרת עם האירוע/ים הטראומתי/ים, המתחילה או מחמירה לאחר האירוע/ים הטראומתיים, הבאה לידי ביטוי בשניים (או יותר) מאלה: (1) התנהגות רגזנית ופרצי זעם (ללא פרובוקציה או עם פרובוקציה נמוכה) הבאה לידי ביטוי ד"כ באופן של תוקפנות מילולית או פיזית כלפי אנשים או חפצים; (2) התנהגות פזיזה או התנהגות בעלת אופי של הרס עצמי; (3) עוררות יתר; (4) דריכות יתר ותגובת בהלה מוגזמת; (5) הפרעות בריכוז; (6) הפרעות שינה (קושי להירדם או לישון או שינה טרופה).

    קריטריון F- משך ההפרעה יהא למעלה מחודש ימים (קריטריון B, C, D ו-E).

    קריטריון G - דרישה לקיום מצוקה או פגיעה תפקודית.

    קריטריון H - ההפרעה אינה משויכת לתופעות פיזיולוגיות של חומרים (תרופות, אלכוהול) או מצב רפואי אחר.

  228. לפי עמ' 161 לתרגום העברי של ICD10 בפרק שכותרתו "הפרעת דחק פוסט טראומטית" נקבע כי: "ככלל אין לקבוע אבחנה של הפרעה זו, אלא אם יש עדות לכך שהיא הופיעה בתוך 6 חודשים מאירוע טראומטי שחומרתו יוצאת דופן. אפשר לקבוע אבחנה "אפשרית" גם אחרי יותר מ-6 חודשים, בתנאי שהביטויים הקליניים הם טיפוסיים ושכל אבחנה אחרת של ההפרעה (כמו הפרעת חרדה או הפרעה טורדנית- כפייתית או אפיזודה דיכאונית) אינה סבירה. נוסף על העדות לקיום טראומה צריכה להיות היזכרות חודרנית נשנית או הופעה חוזרת של האירוע ". עוד נקבע במדריך כי מרכיבים הגורמים נטייה לרגישות כמו קווי אישיות (למשל כפייתית, אסתנית) או עבר קודם של מחלה נויורוטית, יכולים להוריד את הסף להתפתחות התסמונת או להחריף את מהלכה, אבל הם אינם הכרחיים ואין די בהם כדי להסביר את הופעתה. נקבע כי סימפטומים טיפוסיים כוללים אפיזודות שבהן האדם חי מחדש את הטראומה בזיכרונות חודרניים ("פלאשבקים") או בחלומות, המתרחשים על רקע מתמשך של תחושת "מאובנות" וקהות רגשית, ניתוק מאנשים אחרים, חוסר תגובתיות לסביבה, אובדן יכולת ההנאה והימנעות מרמזים המזכירים לסבול את הטראומה המקורית. לעיתים נדירות יכולות להופיע התפרצויות דרמתיות וחריפות של פחד, אימה או תוקפנות, בעקבות גירויים המעוררים היזכרות פתאומית או פעילות שהיא חזרה על הטראומה או על התגובה המקורית לה. בדרך כלל יש מצב של עוררות- יתר של מערכת העצבים האוטונומית עם חידוד חושים, תגובת בהלה מוגברת והפרעה בשינה, תכופות מלווה בסימפטומים ובסימנים של חרדה ודיכאון. מחשבות אובדניות אינן נדירות. שימוש מוגזם בסמים ובאלכוהול עלול להיות גורם מסבך. הפרעת דחק פוסט טראומתית, נקבע במדריך, מופיעה לאחר תקופת חיביון הנעה בין שבועות ספורים עד חודשים (אך רק בנדיר לאחר יותר מששה חודשים). המהלך משתנה אך אפשר לצפות להחלמה במרבית המקרים. אצל חלק קטן מהחולים עלול המצב להפוך לכרוני ולהימשך לאורך שנים, עם מעבר לשינוי אישיותי מתמיד.

    ובמקור באנגלית:

     

     

     

     

    מסקנות:

  229. הגענו לכלל מסקנה כי המערער סובל מתסמונת דחק פוסט טראומתית הקשורה בשירותו הצבאי, אשר נתנה את אותותיה המינוריים כבר בעת שירותו הצבאי, עבור דרך חייו האזרחיים בסמוך ולאחר שחרורו מצה"ל וכלה בהתפרצותה במלוא עוזה בתר הצפייה בסרט "בופור".

  230. כאמור לעיל, אין חולק כי האירוע שחווה המערער במוצב בו שירת היווה אירוע מסכן חיים. הדברים נתמכים בעדותו של המערער ובעדותו של מר קנטור. זהו בסיסה של התסמונת הנדרש בספרות הרפואית כפי שהובאה לעיל.

  231. ממסמכי הצבא המועטים שבידינו בצירוף עדותה של אם המערער עולה כי בתפקודו של המערער חלה ירידה עוד בתקופת שירותו הצבאי. מקצין בעל מוטיבציה גבוהה הפך לבעל מוטיבציה נמוכה מאד תוך תקופה קצרה של מספר חודשים. התנהגותו השתנתה גם במסגרת הביתית כפי שתיארה היטב אמו בעדותה.

  232. ירידה תפקודית זו מקבלת משנה תוקף גם בתר שחרורו של המערער מצה"ל; הוא אינו מחזיק מעמד תקופות ניכרות בעבודה כלשהי (בעבודתו כמאבטח לא מחזיק מעמד יותר מארבעה חודשים ולא ניתן לומר על תקופה זו כי יש בה, כטענת המשיב, חזרה לאותם גירויים מתקופת הצבא. יש לזכור כי עבודה זו היתה בסמוך לשירותו הצבאי כאשר עוד לא ברור למערער מצבו הנפשי והוא מנסה לנהוג כאחד האדם. עובדה כי לא החזיק מעמד בעבודה זו), חיי נישואיו אינם אורכים זמן ומתפרקים ובשנת 1995 מדווח המערער לראשונה על "פחד מכל דבר שמזכיר לו צבא...". דיווח זה בא פחות מחמש שנים בתר שחרורו של המערער.

  233. הראיות מצביעות על כי המערער לא תפקד כאחד האדם בתר שחרורו מצה"ל והגם שלא נמצא אבחנה לתסמונת פוסט טראומתית הרשומה במסמכים הרפואיים, הרי שהדיווחים המועטים שיש בתיקו של המערער באותה תקופה מצביעים על התסמונת, גם אם באותה תקופה היתה מוחלשת ונתנה אותותיה בדרכים אחרות.

  234. זאת ועוד; לא ניתן להתעלם מעצם העובדה כי בעוד פרופ' לוי נכנס לעובי קורת אבחנתו של המערער ומתאימה לספרי ההגדרות בפסיכיאטריה, נמנע מומחה המשיב מהגדרתו של המערער ואך מפנה לאבחנות של אחרים. כאן המקום לציין כי ד"ר בקר נתפס לכלל טעות בקובעו כי המערער לא הוגדר כסובל מפוסט טראומה על ידי היחידה לתגובות קרב. הראינו לעיל כי זו היתה האבחנה של היחידה "ברחל בתך הקטנה".

  235. ד"ר בקר אף לא מגדיר את מצבו הנפשי של המערער נכון ליום הבדיקה אלא מרחיב הדיבור על מצבו הנפשי בסמוך לשחרורו מצה"ל.

  236. כל אלה מחלישים את חוות דעתו של המומחה המלומד.

  237. בהמשך לקביעת היחידה לתגובות קרב וחרף העובדה כי אין קביעותיה מחייבות אותנו, הרי שבקביעות אלה יש כדי לתמוך במסקנתו של פרופ' לוי אשר הגיע גם הוא למסקנה כי המערער סובל מפוסט טראומה.

  238. ומה על שנות טיפולו של המערער אצל ד"ר פישל והיעדר כל אבחנה לפוסט טראומה ברישומיו? לא נכחד לומר כי אכן שאלה זו הינה שאלה כבדת משקל, שהרי היה המערער מטופל על ידי ד"ר פישל משך כשבע שנים במצטבר, אולי יותר מכל רופא אחר אשר ליווה את המערער לאורך השנים מאז השתחרר ועד היום.

  239. ראשית נציין כי המערער טופל על ידי ד"ר פישל קודם שחווה את אירוע הצפייה בסרט "בופור" בשנת 2010 אשר הוא שהוביל להחמרת התסמינים מהם סבל. משכך גם סביר כי לא נמצא ברישומיו של ד"ר פישל עדות לטראומה שחווה המערער מחדש בתר הצפייה בסרט. הדברים אף נתמכים בעדותו של ד"ר פישל עצמו בחקירתו לפנינו. השווה למשל רישום בקופת חולים מיום 27.4.2010, אך שבוע בתר הצפייה בסרט, שם כבר מתועדת תלונתו של המערער בדבר היזכרות באירועים קשים מהצבא.

  240. שנית, מרישומיו של ד"ר פישל עולה תמיכה, גם אם חלקית, בסממנים המאפיינים את פוסט הטראומה.

  241. שלישית, ובמצורף לשלל המסמכים הרפואיים הנוספים בעניינו של המערער, שוכנענו כי השימוש של המערער בסמים וסטימולנטים, לרבות אלכוהול, נבע מניסיונו להתמודד עם התסמונת ולא להיפך כפי שנטען על ידי המשיב והמומחה מטעמו.

  242. אכן, שוכנענו כי ניצניה של התסמונת הופיעו עוד במהלך שירותו הצבאי של המערער אולם מחלתו התפרצה במלוא עוזה בתר הצפייה בסרט המדובר.

  243. לא למותר לציין כי התפרצות כאמור באופן מושהה מקובלת גם על ד"ר בקר (ראה ציטוט דבריו לעיל) ומבדיקתנו עולה כי כיום, ולפחות במהדורה המקוונת של ה-ICD 10 המתעדכנת מדי תקופה, ישנה הכרה בהתפרצות התסמונת גם שנים בתר האירוע המכונן.

  244. זאת ועוד, הבאנו לעיל הן את הגרסה העברית של המדריך והן את זו האנגלית במקור ולא בכדי.

  245. ד"ר בקר כותב בחוות דעתו כי "אבחנות אחרות באות בחשבון ברמה סבירה כפי שאובחן ע"י מפסיכיאטר אחד", קרי מבקש לקבוע שהמערער אובחן כלוקה בהפרעות נפש אחרות מפוסט טראומה, דבר השולל את קיומה של התסמונת.

  246. לא נוכל לקבל את קביעתו של המומחה המלומד שכן הדבר אינו עולה מהגרסה העברית או האנגלית של המדריך.

  247. בעברית נכתב כי "אפשר לקבוע אבחנה 'אפשרית' גם אחרי יותר מ-6 חודשים, בתנאי שהביטויים הקליניים הם טיפוסיים ושכל אבחנה אחרת של ההפרעה (כמו הפרעת חרדה או הפרעה טורדנית- כפייתית או אפיזודה דיכאונית) אינה סבירה. ובאנגלית:

    "A 'probable' diagnosis might still be possible if the delay between the event and the onset was longer than 6 months, provided that the clinical manifestations are typical and no alternative identification of the disorder (e.g. as an anxiety or obsessive-compulsive disorder or depressive episode) is plausible .

  248. מה משמעות ההגדרה הנ"ל? לדידנו משמעותה אחת; ניתן לאבחן תסמונת דחק פוסט טראומתית גם אחרי 6 חודשים ובלבד שתסמיניה אופייניים/טיפוסיים (קרי, הנבדק עונה על כל הקריטריונים לאבחנה) ושלא ניתן לאבחן את הנבדק כסובל מהפרעה אחרת באופן מדויק יותר, כלומר שניתן לקבוע כי מצבו הנפשי עונה על קריטריונים להפרעת נפש אחרת מאשר הפרעת דחק פוסט טראומתית אשר סממניה ייחודיים.

  249. ודוק: כל אבחנה של המערער קודם הצפייה בסרט מאבדת ממשקלה נוכח העובדה כי הסרט הוא שגרם להתפרצות התסמונת במלוא עוזה. זאת ועוד, חלק מן האבחנות שניתנו למערער במרוצת השנים הינן חלק בלתי נפרד מאבחונה של התסמונת (כמו דיכאון, ירידה תפקודית ועוד) הכוללת בתוכה תסמינים האופייניים גם במחלות אחרות. מה שמייחד את התסמונת הימנה סובל המערער הינן ההימנעות, עוררות היתר והחודרנות, כולן כאחד אובחנו במערער.

  250. ברי, לדידנו, כי אבחונה של התסמונת אצל המערער, כאצל אנשים אחרים, אינה באה דווקא במקום מחלת נפש אחרת, אלא יכולה לעיתים להצטרף למחלה קיימת.

  251. אכן, לדידנו, אדם הסובל מבעיה נפשית וחווה אירוע טראומתי מסכן חיים, בהחלט יכול ללקות- בנוסף למחלת הנפש ממנה סבל קודם האירוע- בתסמונת דחק פוסט טראומתית.

     

     

     

     

     

    יב.סוף דבר:

  252. הגענו לכלל מסקנה כי המערער סובל מתסמונת דחק פוסט טראומתית הקשורה בשירותו הצבאי.

  253. מצאנו לציין כי בטוחים אנו כי הוועדה הרפואית אשר מולה יעמוד המערער תדע להבחין ולאבחן בין התסמונת שהוכרה כקשורה בשירותו הצבאי לבין מחלה/מחלות נפש אחרות מהן סובל המערער ושאינן קשורות בשירותו הצבאי.

  254. החלטת קצין התגמולים נשוא הערעור מבוטלת.

  255. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך של 15,000 ₪ לתשלום בתוך 30 ימים.

  256. המזכירות תחזיר תיקיו הרפואיים של המערער למשיב ותתעד ברישומיה.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

     

     

    ניתן היום, י' אייר תשע"ו, 18 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

     

     

    תמונה 4תמונה 5

    ________________________________________

    עוה"ד אראלה עפרוןד"ר מרדכי משיח, פסיכיאטר

     

     

    ___________________________

    שי משה מזרחי, שופט, יו"ר הוועדה

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ