קיומו של גן ילדים בבית משותף אינו מהווה מטרד לשכנים

רקע עובדתי:

מונחת בפני תביעה בגין עוולת המטרד ליחיד. המדובר בבית משותף בו מתגוררים התובעת ונתבע 2. התובעת הינה בעלת הזכויות בדירה בה היא מתגוררת. הנתבע 2 הינו בעל הזכויות בדירה בה הוא מתגורר ובעל זכויות במשותף עם הנתבעת 1 בדירות נוספות בבניין, וזאת בזמן הרלבאנטי לתביעה. הנתבעים הפעילו ביחד בדירה הסמוכה לדירת התובעת את גן הילדים "גן רעות".   פעילותו של גן רעות הופסקה בשנת 2004.  בנוסף הפעילו הנתבעים גן ילדים נוסף בבניין.

טענות הצדדים:

טענות התובעת:

לטענת התובעת, הנתבעים תפסו חזקה ייחודית בכל שטחי הרכוש המשותף הסמוכים לדירות 1 ו- 2 שבקומת הקרקע והקימו סככות ללא היתר, לצורך הפעלת שני גני הילדים. הפעלת הגנים מהווה מבחינתה של התובעת ,שגרה בצמוד לדירה שבה ממוקם גן רעות, מטרד, עקב הרעש וההמולה הבלתי פוסקים. בהחלטת ועדת הערר לתכנון ולבניה שניתנה ביום 13.3.02 נקבע, כי בדירה הסמוכה לדירת התובעת ובחצר הקדמית של הבניין לא תתקיים פעילות של גן ילדים. החלטה זו אושרה בפסק דינה של כב' השופטת צפורה ברון מיום 18.3.04. למרות זאת המשיכו הנתבעים להפעיל את שני גני הילדים במתכונת הקודמת, לרבות הפעלת גן רעות בדירה הסמוכה לדירת התובעת.

טענות הנתבעים:

הנתבעים טוענים, כי הרכוש המשותף חולק בהסכמה בין כל בעלי הזכויות בבניין. התובעת עצמה תפסה חזקה יחודית בחלק מן הרכוש המשותף. עוד הם טוענים, כי בסמוך לבניין ובצמידות לו ממוקם בית ספר ומגרש חניה רחב ידיים. הנתבעים מוספים וטוענים, כי גני הילדים לא יצרו מטרד במקום. גני הילדים פעלו במקום בטרם רכשה התובעת את דירתה, ודבר קיומם של גני הילדים במקום היה ידוע לה מלכתחילה.

דיון:

 בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נאמר:

"מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".

המלומד דוד קרצ'מר מנתח את עוולת המטרד ליחיד באופן הבא:

"ניתוח הגדרת העוולה מראה שיש בה שלושה מרכיבים:

1.     צורת התנהגותו או פעילותו של הנתבע: סעיף 44 מכיר בשלוש צורות התנהגות או פעילות אפשריות - שאדם יתנהג בעצמו, ינהל את עסקו או ישתמש במקרקעין התפוסים בידו;

2.     מהות האינטרס של התובע: שימוש סביר במקרקעין או הנאה סבירה מהם;

3.     מהות הפגיעה באינטרס המוגן: הפרעה של ממש.

ברור שמרכיבים אלה - ובמיוחד המרכיב השני והשלישי - שלובים זה בזה. מהי הפרעה של ממש, למשל, תלויה בשאלה מהי ההנאה מן המקרקעין הנחשבת כסבירה" (דוד קרצ'מר, מטרדים, דיני נזיקין - העוולות השונות, בעריכת גד טדסקי, עמ' 41).

עלינו לבדוק, איפוא, האם במקרה שבפנינו אכן התקיימו יסודותיה של עוולת המטרד ליחיד. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעים ניהלו שני גני ילדים בדירות שבהן החזיקו בבניין, כשהאחד מהם - גן רעות - התנהל בדירה הצמודה לדירת התובעת. אין כל ספק שניהול גן ילדים בדירה הצמודה לדירתו של אדם עלול להפריע לאותו אדם. השאלה אותה יש לבדוק, האם קיומו של גן הילדים אכן גרם ל"הפרעה של ממש", שקיומה הינו תנאי הכרחי לקיומה של העוולה.

בע"א 44/76, אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פד"י ל(3)785, 794-797, נאמר:

"סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נוקט לשון 'הפרעה של ממש' בתארו מידתה של הפרעה של פלוני לשכנו, שהיא מיסודותיה של עוולת המטרד ליחיד. 'הפרעה', משמע כי קיומה, מידתה ועצמתה אינם נבחנים אלא תוך זיקה לאדם אחר, כי הרי הפרעה היא התוצאה של פעלו של פלוני כלפי אחר. מכאן, כי הדגש על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו ועל-כן יתכן כי פלוני ינקוט אמנם באמצעי זהירות סבירים בביצוע מעשהו, אך בכל זאת לא יוכל להימנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בביצוע מטרד.

...

מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם. אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן. בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי, כמובא ב- Restatement: