צו הגנה מכח החוק למניעת אלימות במשפחה אינו יכול להוות תחליף לצו פירוד

א. פתח דבר;

1.         תובענה של אשה כנגד בעלה למתן צו הגנה מכוח סעיף 3 (3) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991. הוראת חוק זו מורה:

            "התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו".

            סעיף זה מקנה לביהמ"ש סמכות להוצאת צו הגנה על בסיס שתי עילות נפרדות:

            א)        התעללות נפשית מתמשכת.

            ב)         התנהגות שאינה מאפשרת ניהול סביר ותקין של חיי בן המשפחה.

            בדברי ההסבר לסעיף 3 (3) לחוק למניעת אלימות במשפחה, אשר הוסף לאחר חקיקת החוק, הוסבר הרציונאל אשר עמד בבסיס הוראת הסעיף:

"ההצעה להסמיך את בית המשפט לתת צו הגנה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה מפני אדם שהתעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת או שהטרידו באופן שלא איפשר לו ניהול סביר ותקין של חייו, שואבת את השראתה מן המשפט העברי (דיני מדור שלו) שעליו מבוססת ההלכה הפסוקה בתחום הדין האישי (ר' למשל ע"א 458/79 ניר נ' ניר, פ"ד ל"ה (1) 520)". (הדגשה שלי, י.ג.).

עיון בחוק למניעת אלימות במשפחה מעלה, כי המחוקק ערך אבחנה בין אלימות פיזית המהווה סכנה גופנית (סעיפים 3(1)-3(2) לחוק) לבין אלימות נפשית/רוחנית, ופגיעה בניהול סביר ותקין של החיים בבית (סעיף 3(3) לחוק).

מחד, המחוקק הרחיב את היריעה בעניין אלימות שיש לתת כנגדה צו הגנה וכלל בה גם אלימות נפשית לרבות התנהגות שאינה מאפשרת ניהול סביר ותקין של החיים בבית, שלמעשה יכולה להוות גם סוג של התעמרות נפשית. מאידך, צמצם המחוקק את תחולת עילת אלימות נפשית בגינה יינתן צו הגנה ל"התעללות נפשית מתמשכת" וצמצם את תחולת עילת הפגיעה בניהול סביר ותקין של חיי המשפחה להתנהגות בפועל, להבדיל מהתנהגות הנותנת בסיס סביר להנחה זו.

בעוד שלגבי סכנה גופנית נדרשת בחוק הוכחת מעשה אלימות או התנהגות שנותנת בסיס סביר להניח קיומה של סכנה גופנית, הרי לעניין העילה בדבר התעללות נפשית כמו גם העילה בדבר פגיעה בניהול סביר ותקין של החיים בבית - נדרשת הוכחת התנהגות בפועל ולא ניתן להסתפק רק בקיומו של בסיס סביר להנחה זו.     

זאת ועוד, המחוקק הורה בסעיף 4(ג) לחוק, שצו בעילת התעללות נפשית או פגיעה בניהול סביר ותקין של החיים - יינתן רק במעמד שני הצדדים ולא במעמד צד אחד.

עם זאת יש לציין, שהתעללות נפשית או פגיעה בניהול סביר ותקין של אורחות החיים בבית אינם פחות חמורים מאלימות פיזית.

כדברי השופט אלון:

"יש ואלימות רוחנית קשה היא מאלימות פיזית, הכל לפי נסיבות העניין ולפי מהותה של "הירידה" לחיי הזולת" (ע"א 458/79 ניר נ' ניר פ"ד לה(1) 518, 527).

בפסיקה קיימת מגמה לבחון קיומה של עילת הפגיעה בניהול סביר ותקין של החיים בדגש על מבחן סובייקטיבי, הבודק את אורחות חייה ודרכי התנהגותה של המשפחה הספציפית העומדת בפני ביהמ"ש. סבורני כי יש להוסיף למבחן זה מבחן אובייקטיבי - הבוחן את אורחות חיי המשפחה הספציפית גם תחת אמות מידה אובייקטיביות, ולתת למבחן האובייקטיבי משקל יתר.

במסגרת המבחן הסובייקטיבי ראוי לבחון את הנסיבות העומדות בבסיס הבקשה מנקודת מבטו של הסובל מאלימות - המבקש הגנה מביהמ"ש. המבחן האובייקטיבי לא ישלים עם אמות מידה בלתי סבירות של התנהגות הכוללת אלימות מכל מין וסוג שהוא, גם אם היא מהווה חלילה חלק מאורחות חיי המשפחה העומדת בפני ביהמ"ש.

אלימות במשפחה, לרבות הזכות לניהול סביר ותקין של החיים, מהווה פגיעה חמורה בזכות החוקתית של כל אדם לכבוד, זכות הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכות זו ראוי שתעמוד לאדם בכל מסגרות חייו לרבות ובפרט במסגרת חיי המשפחה - האמורה להוות מסגרת חיים ראשונית מסוככת ומגנה.

לעניין זה יפים דבריו של השופט שמגר במאמרו "כבוד האדם ואלימות" משפט וממשל (ג) חוברת א', 33: