סירוב לאפשר לעו"ד הצד שכנגד לחזור בו מהסכמה דיונית - יחס לא חברי כלפי חבר למקצוע

1.         בדיונים המקדמיים שהתקיימו בתיק זה נזכרה, מבלי שהוכרעה, מחלוקת אפשרית בדבר היקף זכותו של הנתבע 1 (להלן - " הנתבע") להגיש כראיה מטעמו חוות דעת פסיכיאטרית בדבר מצבו הנפשי במועד הרלוונטי לתובענה, וזאת לנוכח העובדה שהנתבע הורשע בגין המעשים שביסוד התובענה דנן, כך שיתכן ומדובר ב"ראיה לסתור" במובן סעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שניתן להגישה רק לאחר קבלת רשות מבית המשפט.

2.         בקדם המשפט מיום 20.12.06 ציין בא כוח התובעים, עו"ד אבו גוש, כי התובעים יהיו מעוניינים להגיש את פסק הדין הפלילי בעניינו של הנתבע כראיה מטעמם על יסוד סעיף 42א לפקודת הראיות, והוסיף: "לא תהיה לנו התנגדות שהנתבע 1 יגיש את חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעמו שיש בה כדי לסתור את הממצאים שבהכרעת הדין, ואולם אנו מתנים זאת בזכותנו לחקור את נותן חוות הדעת ולעיין בכל החומר שהיה לפניו".

בהסתמך על דברים אלה הודיעה באת כוח הנתבע, כי התייתר הצורך להגיש בקשה פורמאלית להתיר לנתבע להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין. באי כוח הנתבעים 2 ו- 3 והצדדים השלישיים ביקשו לשקול האם יש להם מעמד להתנגד לבקשת הנתבע להביא מטעמו את חוות הדעת הפסיכיאטרית כראיה לסתור את הכרעת הדין.

למען שלמות התמונה יובהר, כי בשלב זה עדיין לא נדונה לגופה השאלה האם אותה חוות דעת פסיכיאטרית מהווה ראיה לסתור את פסק הדין הפלילי, אם לאו, ומה דינה של הבקשה להביא ראיה לסתור, היה ובקשה כזו תידרש ותוגש.

3.         ביום 20.12.06, מספר שעות בלבד לאחר תום הדיון הנ"ל, נתקבלה בפקסימיליה "הודעה דחופה מטעם התובעים על חזרה מהסכמה שניתנה בהיסח דעת". בא כוח התובעים, עו"ד דכוור, מציין בהודעה זו, כי לאחר שעיין בפרוטוקול הדיון התברר לו כי עורך הדין אבו גוש ממשרדו נתן את הסכמתו הנ"ל "בטעות ובהיסח דעת" מבלי שהתובעים מסכימים לכך. נטען, כי כוונתו של עו"ד אבו גוש היתה להסכים להגשת חוות הדעת ככל שאין בה סתירה להכרעת הדין ולא היתה כוונה לוותר על דרישות החוק הנוגעות לתנאים להגשת ראיות לסתור פסק דין פלילי.

הנתבעים 2 ו- 3 והצדדים השלישיים מסכימים לבקשתו של בא כוח התובעים. הנתבע מתנגד לבקשה והעלה את טעמי התנגדותו על הכתב. בא כוח התובעים השיב בעל פה לתגובת הנתבע.

4.         תמצית עמדתו של הנתבע היא, שמדובר בהסכמה דיונית, אשר חזרה ממנה תתאפשר רק בהתקיימם של טעמים כבדי משקל. במקרה דנן לא מתקיימים טעמים כאלה ולמעשה בקשת התובעים לא נומקה כלל . באת כוח הנתבע מפנה בתגובתה לשתי החלטות בהן קבע בית המשפט העליון, בקשר עם בקשה למעצר עד לתום ההליכים, כי יש חשיבות לקיים הסכמות דיוניות. כך, למשל, נפסק, כי אם תותר חזרה מהסכמות דיוניות "עלול הדבר לגרור שיבוש מהותי בהליך השיפוטי תוך פגיעה באמון הצדדים והציבור בתקינותו והגינותו של הדיון" (בש"פ 7391/01 אנואר עלי נ' מדינת ישראל).

בנוסף מפנה הנתבע לפסק דינו של כב' השופט גולדברג בע"א 61/84 ביאזי ואח' נ' לוי, פ"ד מב(1), 446, בעמ' 474-475. באותו ענין נדונה שאלת תוקפו של הסכם דיוני בדבר קבלת ממצאי בדיקת פוליגרף.

הנתבע מוסיף וטוען, שהתובעים לא הצביעו על קיומה של עילה חוזית להשתחרר מההסכמה שניתנה על ידם. בקשת הנתבע היא לדחות את בקשת התובעים ולחייבם בהוצאות.

5.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מסקנתי היא כי דין בקשת התובעים להתקבל וכי לא היה מקום להתנגד לה, במיוחד בהתחשב בנסיבות המיוחדות למקרה דנן.

ראשית, בקשת התובעים לחזור בהם מההסכמה הוגשה שעות ספורות לאחר הדיון במהלכו היא ניתנה, מיד כשהתברר לבא כוח התובעים שעורך דין ממשרדו שהתייצב לקדם המשפט הציג עמדה שאין להשלים עמה, תהא הסיבה לכך אשר תהא. אין הבדל ממשי בין מצב זה לבין סיטואציה שבה חוזר פרקליט מהסכמה שנתן, מיד לאחר מתן אותה הסכמה ותוך כדי הדיון. במצבים כאלה, ככלל, הנטייה תהיה שלא להקפיד ולא לתפוס את אותו פרקליט במילתו.

שנית, ההסכמה האמורה ניתנה בשלבים מוקדמים של ההליך, כאשר אפילו לא הושלמה הגשת כתבי הטענות, שהרי הנתבע עצמו הגיש לאחר מכן בקשה להתיר לו לתקן את ההודעה לצד השלישי בדרך של הוספת בעל דין נוסף. נמצא, כי ההליך מצוי אך בשלביו ההתחלתיים, ואין מדובר במצב שבו, בהסתמך על אותה הסכמה (אשר מבקשים לחזור ממנה), נהגו הצדדים בדרך מסוימת שעכשיו תימצא מסוכלת, או שינו מצבם לרעה. שלישית, אינני סבור כי ראוי "לתפוס" בעל דין על טעות או שגיאה שבא כוחו עשה בהיסח הדעת, או מתוך אי הבנה, כאשר אין בחזרה מההסכמה משום גרימת עיוות דין כלפי הצד שכנגד וכאשר הטעות מתבררת מיד.

רביעית, העמדה שהציג בא כוח התובעים, ושהוא מבקש לחזור בו ממנה, לא הוצגה כחלק ממהלך סדור, מתוכנן ומחושב. מדובר היה בתגובה ספונטאנית להתפתחות שארעה במהלך הדיון. הנסיבות מצביעות על כך שאין מדובר במהלך מתוכנן, וכידוע: "אין ויתור על זכות אלא אם נעשה הויתור ביודעין ובכוונת מכוון" (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, סעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין מיום 5.1.06,  טרם פורסם).

חמישית, לא היה מדובר בהסדר שבגדרו גם הנתבע תרם את חלקו, בדרך של וויתור או הסכמה, אלא בוויתור חד צדדי מצד התובעים, וויתור שלא התבקש ממצב הדברים בתיק ואף קיים קושי להבין את ההיגיון והסבירות שבבסיסו.

שישית, אם תאומץ עמדת הנתבע, עלולה להיפגע זכות התובעים להתנגד להגשת ראיה הסותרת ממצאים ומסקנות הכלולים בפסק דין פלילי. לעומת זאת, אם תתקבל בקשת התובעים, לא תפגע זכות שעומדת לנתבע על פי הדין.

יתרה מכך, יש בהילוכו של הנתבע אבק של חוסר תום לב, כשהוא מבקש להיבנות משגיאה ששגה פרקליט התובעים בנסיבות המפורטות לעיל, ולהיתלות בכך על מנת לשפר את מצבו לעומת המצב הקבוע בדין. מתקבל הרושם של מעין "מחטף דיוני", שאינו ראוי ואינו מכובד.

6.         עמידה על מיצוי הזכות במקרה כגון-דא, אף לאחר שבית המשפט המליץ שלא לעשות כן, אינה ראויה, ועלולה לפגוע גם באינטרסים של הנתבע עצמו, שהרי אין לדעת מתי באת כוחו תקלע לסיטואציה בה תבקש לסמוך על רצונו הטוב של בעל הדין שכנגד, וזה ימאן לסייע לה במצוקתה. עמד על כך חברי כב' השופט מ' דרורי בהחלטתו בבש"א 1019/03 אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל,  כדלהלן:

"קשר חיובי והבנה בין עורכי הדין מקלים על המלאכה לשני הצדדים (שלא להזכיר את בית המשפט), ואילו עמידה על קוצו של יוד, שעל פניה נראית במבט ראשון כלחימה עזה למען הלקוח, גורמת, בסופו של יום ( ... ) לתוצאה הפוכה. מניסיוני הדל אוסיף כי שיתוף פעולה בין עורכי הדין בנושאים המעשיים וריכוז האנרגיה במחלוקות המשפטיות, מניב תוצאות טובות יותר ויעילות יותר לשני הצדדים.

יחס חברי בין עורכי הדין אינו רק מילוי חובה סטטוטורית, כנאמר בכלל 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 ( ... ), אלא ברכה רבה בצידו: ההדדיות  ביחס החברי גם משתלמת, שכן אינך יודע מה ילד יום, והיענות לחבר למקצוע אתמול תקנה לך את הזכות המוסרית ואת התקווה לקבלת יחס דומה מחר" (פסקה 19 להחלטה מיום 27.5.03).