חבר קיבוץ אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולחדול מהעברת משכורתו כמתחייב ע"פ התקנון

            רקע

1.         התביעה שבפניי עניינה סכסוך בין התובעת, אשר הינה אגודה שיתופית המאוגדת כקיבוץ (להלן: "הקיבוץ"), לבין הנתבע, אשר הינו חבר הקיבוץ, העובד ברשות הטבע והגנים ומוגדר כ"עובד חוץ". לטענת התובעת, הנתבע חב לה כספים, לאחר שלא העביר את כספי משכורתו לידיה כנדרש, במשך מספר שנים.

            התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ומשכך, הוגשה בקשה למחיקת כותרת ובקשת רשות להתגונן.

            סופו של דבר, בקשת הרשות להתגונן התקבלה ברובה הגדול, כאשר ביחס לטענת הקיזוז שנטענה, זו התקבלה רק ביחס לקיזוז סכום בסך 28,000 ש"ח. 

2.         תחילתו של הסכסוך בין הצדדים עוד בשנת 1999, אז חדל הנתבע מלהעביר את משכורתו לרשות הקיבוץ ומלהעביר מידע אודות סך השתכרותו. בין הצדדים התנהל בזמנו הליך גישור, אשר בסופו החזיר הנתבע לקיבוץ את הכספים אשר נמנע מלהפקיד בקופת הקיבוץ לתקופה הנ"ל.

3.         בחודש יוני 2000, חדל שוב התובע מהעברת כספי משכורתו לידי הקיבוץ, ובגין כספים אלו הוגשה התביעה שבפניי.

4.         יצויין כבר עתה, כי כתב התביעה המקורי כלל בחובו גם עילת תביעה נזיקית, ולפיה מאחר ולא העביר הנתבע את תלושי השכר שלו לידי הקיבוץ, לא יכול היה הקיבוץ לקבל את ההחזרים בגין תשלומי המס שנוכו משכרו של הנתבע וכתוצאה מכך נגרמו הפסדים כספיים לקיבוץ.

5.         אולם במסגרת בש"א 1954/02, ולאחר שהנתבע העביר את תלושי השכר שלו לידי הקיבוץ, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, אשר נוסחה על ידם כדלהלן: "התביעה תועמד על סך 201,133 ש"ח נכון ליום 2.12.02, בגין תלושי שכר החל מחודש 6/00 ועד 6/02 כולל, והתביעה בגין עילת הנזיקין, כמפורט בסעיף 9 ו- 13.2 לכתב התביעה - תימחק". משכך, נותרה לדיון עילת התביעה הכספית בלבד ובסכום כמפורט לעיל.

טענות הצדדים

6.         לטענת הקיבוץ, החל מחודש יוני 2000, חדל הנתבע להעביר את משכורתו לרשות הקיבוץ, וזאת בניגוד לתקנון הקיבוץ (להלן: "התקנון"), להחלטות האסיפה הכללית והנוהג הקיים, לפיהן מוטל על כל חבר קיבוץ להעביר את הכנסות עבודתו ו/או להעמיד את כושר עבודתו לטובת הקיבוץ.

7.         יחד עם זאת, במשך כל התקופה בה בחר הנתבע שלא להעביר את משכורתו לידי הקיבוץ, המשיך הוא לנהוג כחבר קיבוץ, ולהשתמש בכל שירותי הקיבוץ, תוך ניצול הזכויות המגיעות לו. הקיבוץ מציין, כי הוא לא הגביל או צימצם במאום את המגיע לנתבע כחבר קיבוץ, על אף התנהגותו זו.

8.         לטענת הקיבוץ, תקנון הקיבוץ הינו חוזה בין הקיבוץ לבין חבריו, והנתבע מפר את החוזה הפרה רצופה ומתמשכת, ואינו מראה כל כוונה לחדול מן ההפרה, חרף נסיונות חוזרים ונשנים מטעם הקיבוץ להידבר עמו.

9.         לטענת הקיבוץ, שכרו האחרון והידוע של הנתבע הינו 13,657 ש"ח ולפיכך חובו של הנתבע מסתכם לסך נומינלי של 201,133 ש"ח נכון ליום 2.12.02 (ראה הצהרת ב"כ הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 7.4.03 בפני כבוד הרשמת, במסגרת בש"א 1954/02).

10.        הנתבע מצידו, אינו מכחיש, כי הפסיק להעביר לקיבוץ את משכורתו בחודש יוני 2000, אך לטענתו, נאלץ לנקוט באמצעי זה, לאחר שהקיבוץ התעלם זמן רב מטענות שונות שהיו לו, בדבר פגיעה בזכויותיו ובזכויות בני משפחתו.

11.        הנתבע טוען, כי הקיבוץ דרש ממנו להעביר לידיו גם את הכספים אותם קיבל בגין הוצאות אש"ל, שעות נוספות ושי לחגים, וזאת כחלק ממשכורתו אותה הוא נדרש להעביר. לטענתו, הוא אינו חייב להעביר לידי הקיבוץ את הכספים הללו, ויש לו זכות לשמור בידיו את התמורה אותה הוא מקבל בגין רכיבים אלה. בנוסף על כך, טוען הנתבע, הוא זכאי להחזר מהקיבוץ בגין הוצאות אש"ל ושעות נוספות.

12.        לטענת הנתבע, הוא זכאי לקבל משרד מהקיבוץ, וזאת מאחר שבמסגרת עבודתו, הוא נאלץ במקרים רבים לעבוד מביתו, ולארח אנשים שונים בענייני עבודה, דבר הכרוך בעלויות רבות. הנתבע טוען, כי כל חבר קיבוץ המנהל "ענף", מקבל מהקיבוץ משרד בו יוכל לנהל את עסקי הענף, אולם הוא, בניגוד לחברים אחרים, לא קיבל משרד.

13.        הנתבע טוען, כי הקיבוץ מפלה אותו לרעה בכך שלא החליף לו ולמשפחתו דירה מאז שהוא ואשתו היו זוג צעיר ללא ילדים, למרות שרוב חברי הקיבוץ חיים כיום בדירות גדולות ומרווחות יותר. כמו כן, דירתם לא שופצה והם לא קיבלו תקציב לשיפוץ הדירה, למרות שדירותיהם של חברים אחרים בקיבוץ שופצו וחלקן אף יותר מפעם אחת.

14.        בנוסף, הקיבוץ מפלה אותו לרעה, כאשר הוא נוקט כנגדו צעדי אכיפה למסירת נכסיו, בעוד שביחס לחברי קיבוץ אחרים, לא נקט הקיבוץ צעדים על מנת לאכוף עליהם למסור לו את הירושות בהן זכו.

15.        טענה נוספת שמעלה הנתבע, הינה, כי בשנת 1984, במסגרת הסדר יציאה לחופשה שהיה נהוג בקיבוץ, יצאו, הוא ואשתו, לחופשה בארה"ב. לטענתו, הקיבוץ התרשל בכך שלא העביר לבנק את מלוא התמורה בגין המט"ח שרכשו, ומנגד, קיזז מתקציבם האישי את כל חיובי הבנק. סכום היתרה, אותה נאלצו לשלם, עומד כיום על סך של 28,000 ש"ח.