ת"ק 7499-01-16 ע' נ' סניף סופר פארם

התביעה שלפניי עניינה נפילת סולם בסניף הנתבעת ונזקים שנגרמו בשל כך לבנה הפעוט של התובעת וכן לתובעת עצמה ולבני משפחתה ששהו בחופשה משפחתית בטבריה.

לטענת התובעת, בעת חופשת המשפחה בטבריה נכנסו היא ובנה בן השלושה חודשים לסניף הנתבעת. התינוק החל לבכות והתובעת יצאה עמו החוצה כדי להאכילו. עובדת הסניף הציעה לתובעת להיכנס פנימה והציעה לה כיסא. בעת שהתובעת האכילה את בנה, סולם שנשען על עמוד נפל עליהם ובנה החל "לבכות ולצרוח כמו שלא בכה אף פעם והמצח שלו היה ממש אדום". הוזמן אמבולנס שלקח את האם ותינוקה לבית החולים. לא אותרו נזקים בבדיקה חיצונית, אך הומלץ לבצע לתינוק בדיקת CT והוסבר להורים שמומלץ לבצעה חרף הקרינה הגבוהה הכרוכה בבדיקה מעין זו. התובעת טענה כי במשך שבועיים לאחר מכן בנה לא אכל כנדרש ואף חודשים לאחר האירוע הוא לא עלה במשקל כמצופה. לטענתה, אף היא חוותה חרדה לאחר המקרה ולא היתה יכולה לתפקד כרגיל. בנוסף, החופשה של בני המשפחה נהרסה כליל, ו- 5 ימי החופשה שלקח אב המשפחה ירדו לטמיון.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי ככל שנפל סולם, דבר שהוכחש, הוא לא פגע בפעוט, ואילו היה פוגע הנזק היה רב הרבה יותר. כמו כן, גם כל ייתר הנזקים הנטענים לא הוכחו, ולא צורפה חוות דעת רפואית לתמיכה בהם.

בדיון לפניי העידו התובעת ונציג הנתבעת - מנהל הסניף אשר נכח בסניף בעת האירוע.

בהתאם לתקנה 15 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז-1976, פסק הדין ינומק בצורה תמציתית.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ולאחר ששמעתי את הצדדים שהעידו לפניי, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט אזרחי, להוכחת טענת עצם קיומו של אירוע נפילת הסולם בסמוך מאוד אליה ואל בנה התינוק. הכחשת הנתבעת לעניין זה היתה הכחשה כללית, אשר אינה מתיישבת עם שליטתה המוחלטת על הראיות הרלבנטיות, ועל חובתה לפרש על בסיס מה היא מכחישה את נפילת הסולם (ר' והשווה לתקנות 85 ו- 86 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). ניתן היה למשל לצלם את הסולם בסמוך לאירוע (שמיד לאחריו רעדה התובעת בבכי שנפל עליה סולם והוזמן אמבולנס) או להעיד עובדים שנכחו במקום. שתיקת הנתבעת במקרה זה מדברת בעד עצמה, ומאששת את גרסת התובעת, שאף היתה מהימנה עליי בזכות עצמה.

הנתבעת ניסתה לטעון בדיון לפניי כי אף אם נפל סולם, יש להטיל את האחריות על כתפי התובעת, שבחרה לשבת דווקא במקום הומה אדם בסניף כאשר הוצע לה לשבת בחדר צדדי. ברם, ראשית עדות התובעת שלפיה היא התיישבה היכן שעובדת הסניף הציעה לה להתיישב היתה מהימנה בעיניי, והנתבעת לא הביאה בעניין זה את עדות העובדת הרלבנטית או כל עדות אחרת שתתמוך בטענה שהועלתה לראשונה בדיון. שנית, ועיקר, כלל אין זה משנה מי הציע לתובעת לשבת היכן שישבה, שעה שאין חולק כי התובעת ישבה במקום שלקהל הלקוחות מותר לשהות בו, והנתבעת לא אסרה עליה לשבת או לשהות באותו מקום. במקום שבו נמצאים קונים ועובדים לא אמורים ליפול סולמות, ואם נפלו וגרמו לנזק הרי שיש להטיל אחריות על הגורם שבעטיו נפל הסולם. אחריות התובעת לנפילת הסולם, עקב רשלנות, נלמדת מסעיף 41 לפקודת הנזיקין שעניינו חזקת "הדבר מעיד על עצמו": לתובעת לא היתה יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לנפילת הסולם ולנזק; הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת שליטה מלאה עליו; ומאחר שסולמות אינם נוטים ליפול כאשר אין התרשלות בהצבתם, הרי נראה כי אירוע הנפילה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות כזו. ממילא, הנתבעת לא הביאה כל הסבר כיצד אירע שהסולם נפל, על אף שכאמור כל הראיות בעניין זה מצויות בשליטתה. מכאן, הוכחה אחריות הנתבעת בעוולת הרשלנות לנזקים שנגרמו עקב נפילת הסולם.

אשר לנזקים שנגרמו באירוע, אציין תחילה כי לא השתכנעתי כי הסולם שנפל פגע באופן ישיר בתינוק. התובעת ציינה בעדותה כי מהרגע שבו ראתה את הסולם נופל היא אינה זוכרת מה בדיוק קרה, מעבר לכך שהבקבוק של תינוקה עף, התינוק פרץ בבכי חזק במיוחד ומצחו היה אדום. לפיכך אין לפניי עדות על פגיעה ישירה. כמו כן, אין כל אינדיקציה במסמכים הרפואיים על פגיעה ישירה מהסולם, דבר שסביר להניח שהיה מסתכם בפגיעה חמורה יותר ממצח אדום. נזקי הגוף הנטענים, של פגיעה ברצון התינוק לאכול במשך שבועיים לאחר האירוע והיעדר עליה מספקת במשקל אף הם לא הוכחו, ולא הובאה ביחס אליהם כל אסמכתא רפואית שתתמוך בהם (מעבר לבדיקות שבהן נרשמה תלונת התובעת) וגם לא הוגשה בעניין זה כל חוות דעת רפואית. הראיות במקרה זה מצויות בשליטת התובעת, ואי הבאתן נזקפת לחובתה.