ת"ק 30076-03-14 סיגורה מוליה נ' חיון ואח'

עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 23.01.14.

לטענת התובעת, בעת שחנה רכבה בחניה מותרת, ביקשה לחגור את כסא הבטיחות של ביתה התינוקת (להלן: "סלקל"), בצידו השמאלי האחורי של הרכב, אשר היה מופנה אל הכביש. על מנת לעשות כן, פתחה את הדלת האחורית השמאלית, הכניסה את הסלקל עם ביתה בתוכו אל הרכב, ואז רכנה אל עבר ביתה, כאשר פלג גופה העליון נמצא בתוך הרכב ודלת הרכב פתוחה למחצה ונשענת על גופה. לטענת התובעת, שהתה במצב זה מספר דקות, עד שלפתע פגעה המראה הימנית ברכבה של הנתבעת 1 בדלת רכב התובעת, וגרמה לו לנזקים המפורטים בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה. לטענת התובעת, רכב הנתבעת סטה לעבר רכבה וכתוצאה מכך אירעה התאונה.

התובעת עתרה לחייב את הנתבעות בנזקי הרכב עפ"י חוות דעת השמאי, בשכר טרחת השמאי, באובדן ימי עבודה ובפיצוי בגין עוגמת נפש.

מנגד, טענו הנתבעות, כי הנתבעת 1 נסעה בנתיב נסיעתה, כאשר דלת רכב התובעת, הקרובה אל הכביש, ואשר הייתה פתוחה מחצה, נפתחה בפתאומיות באופן מלא ופגעה ברכבה. לטענת הנתבעות, התאונה אירעה בשל רשלנותה של התובעת אשר פתחה את דלת רכבה מבלי לנקוט באמצעים הדרושים להימנע מפגיעה במשתמשי הדרך. בעדותה בפני מסרה הנתבעת 1, כי ראתה את התובעת רוכנת אל עבר רכבה אם דלת הרכב פתוחה למחצה כאשר התקרבה אל עבר הרכב.

במסגרת הדיון הוצגו בפני תמונות הנזקים לכלי הרכב.

לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים ובחוות דעת השמאי, אני מעדיפה את גרסתה של הנתבעת 1 באשר לנסיבות התרחשות התאונה.

ראשית, הנטל מוטל על התובעת להוכיח תביעתה ובמצב דנן של גרסה מול גרסה, אין בידי לקבוע כי התובעת הטתה את כף המאזניים לטובתה, ומשלא עמד בנטל, דין גרסתה להידחות.

שנית, התובעת נמנעה מלהביא לעדות בפני את העדה היחידה לאירוע, אמה, ועובדה זו דינה שתיזקף לחובתה, שכן חזקה היא כי לו היה בעדותה של האם לחזק את גרסת התובעת, הייתה האחרונה מזמנת את העדה למתן עדות מטעמה.

שלישית, תמונות הנזק של שני כלי הרכב, מתיישבות יותר עם גרסת הנתבעת 1 מאשר עם גרסת התובעת, שכן עולה מהן בבירור שעיקר הנזק ברכב הנתבעת 1 הוא במראה הימנית ובדלת הימנית האחורית, כאשר בדלת הימנית הקדמית הנזק הוא קל ביותר. נזקים אלו מתיישבים יותר עם גרסת הנתבעת 1, כי דלת רכב התובעת שהייתה פתוחה למחצה לפתע נפתחה לגמרי, מאשר עם טענת התובעת לסטיית רכב הנתבעת אל עבר הדלת.

לפיכך, הואיל ומקובלת עלי גרסת הנתבעת 1, אני קובעת כי התאונה אירעה בעקבות פתיחה פתאומית של דלת רכב התובעת לכיוון הכביש.

יחד עם זאת, גם לאחר שאימצתי את גרסת הנתבעת 1, אני קובעת כי לאחרונה אחריות להתרחשות התאונה, זאת מאחר שזו העידה כי ראתה את התובעת רוכנת אל עבר רכבה וכן ראתה את דלתה פתוחה למחצה. עם זאת, נראה כי לא שמרה על מרחק מספיק בין רכבה לבין הרכב החונה של התובעת.

נוכח כל האמור, אני קובעת, כי חלוקת האחריות בין הצדדים לקרות התאונה, היא בשיעור 50% לתובעת ו – 50% לנתבעת 1.

אציין, כי לא מצאתי להידרש לטענות התובעת באשר לכשירות הנתבעת לנהוג, הן הואיל וטענות אלו נטענו בעלמא והן מטעמי סמכות עניינית.

באשר לנזקים שנתבעו, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין אובדן ימי עבודה, שכן ראש נזק זה לא הוכח. כמו כן, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש, שכן, בתביעות המוגשות בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים, אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין נזק זה. בקביעת הוצאות המשפט של התובעת להלן נשקלו טענותיה לעניין עוגמת הנפש.

סוף דבר – התביעה מתקבלת באשר לשיעור 50% מנזקיה הישירים של התובעת בלבד.