ת"ק 20483-11-14

עילתה של התביעה הינה טענתו של התובע כי בתאריך 4.4.14 חידש מנוי משפחתי שלו אצל הנתבעת, לתקופה נוספת של שנה, החל מתאריך 25.5.14 ואילך ומשביקש כשבוע לאחר חידוש המנוי לבטלו – לא נענה.

בפועל, חוייב התובע במלוא דמי המנוי השנתיים, בסך של 5,350 ₪.

לטענת הנתבעת, בקשת התובע לביטול המנוי נעשתה לאחר שחלפו למעלה מ-14 יום מאת הרכישה ועל כן אינו זכאי להחזר כספו.

עם זאת, לפנים משורת הדין, בתאריך 22.12.14, החזירה הנתבעת לתובע את מלוא דמי המנוי בסך של 5,350 ₪.

כל זאת, למרות שהתובע עשה שימוש במנוי במשך 16 ימים ולמרות שהנתבעת, לטענתה, לא קיבלה הודעה מראש בדבר רצונו של התובע בביטול המנוי והיתה זכאית לקזז מסכום המנוי 25%, דבר שלא נעשה על ידה.

כאמור, הנתבעת החזירה לתובע את מלוא כספו.

אין חולק כי בתאריך 11.1.15, לאחר שהתובע כבר קיבל את ההחזר מהנתבעת, הגיש בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, על מלוא סכום התביעה, כאשר אינו מפחית מסכום התביעה את הסך של 5,350 ₪, שקיבל, כאמור, מהנתבעת.

פסק דין זה בוטל בתאריך 11.5.15 וזאת לאחר שהוגשה בקשה של הנתבעת לביטולו ולמרות התנגדות התובע לביטול פסק הדין, כאשר אין ספק כי בהשארתו של פסק הדין על כנו, היה התובע מקבל פיצוי כפול מהנתבעת.

בביהמ"ש נשמעו ראיות וזאת לעניין טענת התובע כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום נזקיו ובתשלום פיצויים לדוגמא.

לאחר שנשמעו מלוא הראיות, וכאשר הוחזר לתובע מלוא הסכום ששילם בגין המנוי, ללא כל קיזוז, הנני קובעת כי לא הוכחה זכאותו של התובע לקבל פיצוי כלשהו.

טענותיו של התובע כאילו הפרה הנתבעת את חובת הגילוי של פרט מהותי בתנאי המהות וכאילו ניצלה את מעמדה כחברה, תוך זלזול בזכויותיהם הצרכניות של לקוחותיה – לא הוכחו והינן נדחות על ידי.