שרעבי נ' חלפון ואח'

1.מן הקל אל הכבד. בתאריך 16.6.2015 צירפתי את נתבעת 2, לפי בקשתה ובשינוי מהחלטתו של המותב הקודם, כנתבעת נוספת בתיק זה. ההחלטה הומצאה לנתבעת בשיחת-טלפון מאת המזכירות. לא זו בלבד אלא שהנתבעת טרחה, בבקשה מיום 25.5.2015, לעתור להזמנתו של עֵד לדיון שנקבע. דא עקא כי לאותו דיון, שהתקיים בתאריך 26.7.2015, לא התייצב איש מטעם הנתבעת. לא הוגשה כל בקשה – לפנֵי; וכל הודעה מבארת אחרֵי. עם דבר זה מתקשה בית-המשפט להשלים. על אף שהתובע התייצב (וכמוהו גם נתבע 1), וחרף האמור בתקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 ומורה לבית-המשפט לקבל, על יסודו של כתב-התביעה, את התובענה נגד נתבעת 2 במלואה, לא אעשה כן. זאת, מן הטעם שלכתחילה לא ביקש התובע, כל עיקר, להביא בפניו של בית-משפט זה ריב עם נתבעת 2. תחת זאת אני מוחק את נתבעת 2 מן התביעה ומאפשר לה להודיע, לא יאוחר מיום 1.8.2015, מדוע לא תחויב בהוצאות לאוצר-המדינה.

2.עתה לגופם של דברים. את התובענה לא מצאתי מקום לקבל. ענינה בתאונה, שבה ניזוק כלי-רכב אשר בבעלותו של בן-התובע והתובע הוא שנהג בו במועד הרלוונטי. מכוניתו של נתבע 1, ועל כך אין חולק, פגעה במכונית-התובע והסבה לה נזק בלתי-מבוטל. אולם, לאחר שמיעת הצדדים ועיון בראיות מסקנתי היא כי התובע אשם באורח מלא – בשיעור של מאה אחוזים – בקרות התאונה. ברשלנותו החמורה העמיד התובע את המכונית במקום אסור בעצירה, בואך מעבר-חצייה ובאופן, החוסם את נתיב הנסיעה ומחייב כלי-רכב, הנוסע מאחוריו, לסטות אל הנתיב הנגדי. ולא זו בלבד, אלא שהיה זה מייד בסמוך לעיקול של הדרך ובמקום שבו עלייה. התנאים הללו, יחד, הובילו לכך שהנתבע אשר נסע במעלה הכביש כחוק, לא הספיק להבחין במכוניתו של התובע. כשכבר הבחין, עמדו לו שברירי-שנייה על מנת לעקפה, אך כשביקש לעשות זאת, בניסיון להימנע מפגיעה במכונית, נע לעברו כלי-רכב בנתיב הנגדי. או-אז נאלץ נתבע 1, בניסיון למנוע תאונה חזיתית, לסטות חזרה אל הנתיב בטרם הספיק להשלים את העקיפה. כך פגע הוא במכונית התובע.

3.שמעתי את שני הנהגים באולם הדיונים. על אף שניכר היה בנתבע 1 כי הוא נסער, ועל אף שהרבה להרעים קולו על בית-המשפט, עוררה גרסתו אמון לגופה. למרבה הצער, לא אוכל לומר זאת על גרסת התובע, שאותה מצאתי מעורפלת ומתחמקת במתכוון, בניסיון למעט מעבירת-התנועה שנעשתה ומאחריותו לגרימת התאונה. כך אמר התובע בבית-המשפט:

"לשאלת בית המשפט אם חניתי במקום אסור באדום לבן לפני מעבר חצייה, אני משיב כי חניתי במקום אסור. לשאלת בית המשפט מה היה צבע אבן השפה שלידה חנית אני משיב שאיני זוכר. לשאלת בית המשפט אם כך איך אתה ידוע שחנית במקום אסור אני משיב שבית המשפט אמר לי שחניתי במקום אסור. לאחר ששמעתי את הערת בית המשפט כי בית המשפט לא אמר דבר אלא שאל אם חניתי במקום אסור אני משיב שאינני יודע אם חניתי במקום אסור. לשאלת בית המשפט, טענת הנתבע [היא] שרכב המרצדס [של התובע] עמד ממש לפני מעבר חציה באופן שחסם נתיב, אני משיב כי יצאתי לרגע" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 23-16).

מי שמעמיד כך את מכוניתו באמצע הכביש, משבש את התנועה, מְסַכן משתמשים אחרים בדרך והולך לעניניו – יהא זה לפרק זמן קצר או ארוך, בל יופתע אם בשובו תימצא מכוניתו פגועה. בל יניח, חשוב מכך, את האשם לדבר לפתחו של איש זולתו.

אני דוחה את התובענה ומחייב את התובע לשלם לנתבע 1, בתוך 30 ימים מיום המצאתו לידיו של פסק-דין

זה (פגרת בתי-המשפט באה במנין הימים), סך של 1,000 ש"ח לכיסוין של הוצאות המשפט ובגין הטרחה ועוגמת-הנפש שנגרמו. איחור יוסיף הפרשי הצמדה ורבית כדין עד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא פסק-דין זה לכל הצדדים. לנתבעת 2 יש להמציא, ללא דיחוי, טלפונית ובפקס' כאחד. המזכירות תקבע תזכורת פנימית ליום 2.8.2015.

בתוך 15 ימים (הפגרה אינה במנין) ניתן לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה להרשות ערעור על פסק-דין זה.

ניתן היום, י"א אב תשע"ה, 27 יולי 2015, שלא במעמד הצדדים.