ת"ק 15368-05-14 א' ואח' נ' ו'

לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת להשיב לידיו סך של 33,000 ₪ אשר ניתנו לה כהלוואה.

במסגרת כתב התביעה טען התובע כי הצדדים להליך בפני, היו בעבר בני זוג, כאשר במהלך אותה תקופה לוותה הנתבעת מהתובע סכומי כסף שונים לשימושה האישי. משנתבקשה להשיב את הכספים, סירבה לעשות כן ואף פתחה בהליכים לצורך קבלת צו הגנה.

במסגרת כתב ההגנה הכחישה הנתבעת כי לוותה כספים כלשהם מהתובע 1.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמי להלן.

עדותו של התובע 1 לא נתמכה בראיה כלשהי באשר למתן ההלוואה או קבלת הכספים בידי הנתבעת.

התובע 1 לא יכול היה להציג מועדים במסגרתם נמסרו הכספים לנתבעת, היקף סכומי הכסף אשר נתנו בכל פעם, או כל נתון אחר אשר יכול והיה בו כדי לחזק את גרסתו בדבר מתן ההלוואה.

התובע 2, אשר הינו בנו של התובע 1, אישר במסגרת הדיון בפני כי הכספים לא ניתנו על ידו, כי עם על ידי אביו, התובע 1.

לשיטתו של התובע 2, לאחר תום מערכת היחסים בין הצדדים, הוא ליווה את אביו בהתנהלות מול הנתבעת, במסגרתה הובטח לו כי סוגיית הכספים תוסדר בין ילדי הצדדים.

מקום בו הכספים לא נתנו על ידי התובע 2, אין הוא עצמו יכול לעתור להשבתם, אלא שיכול היה לשמש כעד מטעמו של התובע 1 בלבד.

בתום לב אישר התובע 2, כי לא היה עד למתן הכספים או היקפם, אלא שהוא מעריך את הסכום בכ-30,000 ₪.