ת"ק 13175-09-16 דורי ואח' נ' ישראלי ואח'

לפני תביעה על סך 14,400 ₪ ותביעה שכנגד על סך 33,500 ₪.

התובעת טוענת כי במאי 2016 חתמה על הסכם עם הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) במסגרתו תעניק התובעת לנתבעת ייעוץ והדרכה בנושאים שפורטו. הוסכם כי החודש הראשון ישמש כתקופת נסיון וכי ככל שיחליטו הצדדים להמשיך בהתקשרות – תהיה זו לתקופה של שלושה חודשים נוספים. עוד הוסכם כי ככל שתדרשנה שעות נוספות הרי שאלו יסוכמו בתום תקופת ארבעת החודשים הנזכרים.

במהלך אוגוסט 2016 נתגלעה מחלוקת בין הצדדים ובעקבותיה ביקשה הנתבעת לסיים את ההתקשרות ודרשה כי יושב לה תשלום ששילמה בגין חודש אוגוסט.

התובעת עותרת להורות לנתבעת לשלם את יתרת חובה בגין תקופת החוזה המוסכמת (5,400 ₪) וכן לפצותה בגין אבדן הכנסות אלטרנטיביות בתקופת ההסכם (9,000 ₪ נוספים).

יצוין כי מן ההסכם שצורף לכתב התביעה לא ברור האם נערך בין התובעת לבין הנתבעת 2 (להלן: החברה) או בין התובעת לנתבעת, שכן ההסכם ממוען לחברה ובחתימה בשוליו מצוין שם החברה, ומנגד – בגוף ההסכם מצוין שמה הפרטי של הנתבעת ולא תפקידה בחברה.

הנתבעת טוענת בכתב ההגנה כי לא קיבלה מהתובעת את התמורה שהובטחה לה וכי למעשה לא תואמה על ידי התובעת כל פגישה בין הנתבעת לבין לקוחות פוטנציאלים, בניגוד למובטח. הנתבעת טוענת כי לא הוסכם על תשלום שעות נוספות, שלא נדרשו, וכי סוכם ביניהן בעל פה כי בכל שלב תוכל להפסיק את ההתקשרות ולקבל את כספה בחזרה.

בכתב התביעה שכנגד טוענת הנתבעת (התובעת שכנגד) כי על התובעת (הנתבעת שכנגד) להשיב לה את מלוא התמורה ששילמה לה – 33,000 ₪, שכן כל ההתקשרות התבססה על מצג שווא.