דניס נ' שאול

בפני תביעה שעניינה נזק בסך 2390 ₪ שנגרם לרכב התובעת בגין תאונת דרכים.

ע"פ כתב התביעה בשעה שיצא רכב התובעת מחניית ביתה, פגעו ברכבה אופניים רכובות ע"י הנתבע. לתביעה צורפה הצעת מחיר לתיקון הנזק שנגרם לרכב.

בכתב ההגנה טוען הנתבע כי האחריות לתאונה מוטלת על כתפי התובעת וכי יצאה מהחניה אל המדרכה בנסיעה רציפה מבלי להאט תוך שמבטה מופנה לכיוון נסיעת הרכבים ברחוב, בעוד הנתבע רכב על המדרכה מהכיוון הנגדי.

בדיון בפני העידו התובעת והנתבע וכן הציגו תמונות ממיקום התאונה ותמונות הנזק שנגרם לרכב.

התובעת טענה כי יצאה מן החניה בזהירות וכי הנתבע נסע על המדרכה בניגוד לכיוון התנועה, וזאת בהתחשב בעובדה כי המדובר ברחוב חד סיטרי. לפי תיאורה הנתבע לא טען בשעת האירוע כי לתובעת אחריות על התאונה.

הנתבע העיד כי נסע על המדרכה בעוד התמרור המורה על היותו של הרחוב חד סיטרי מתייחס לכלי הרכב בכביש. עוד טען כי אין אפשרות כי לא יראה את כלי הרכב כשהוא על המדרכה לאור העובדה כי שדה הראיה מבחינתו פתוח, בעוד שדה הראיה מכיוון הרכבים מוגבל.

לאחר שעיינתי בתמונות ובכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים אני בעמדה כי יש לחלק את האחריות לתאונה בין הצדדים.

דיון ומסקנות-

מעת שבחר הנתבע לרכב על אופניו ע"ג המדרכה, באזור המוכר לו (זאת אני למדה מכך שבחר לציין כי באותו זמן שביל האופניים לא היה רציף, עובדה המעידה על הכרות עם תוואי השטח במקום) ואשר הוא יודע כי קיימת מגבלת ראיה של הרכבים היוצאים מחניות הבתים ובהיותו רוכב אופניים מקצועי, שומה היה עליו לנקוט במשנה זהירות לפני מעבר במדרכה האמורה.

מיקום הפגיעה ברכב התובעת, המצוי בכנף הימנית מאידך, מצביע על כך שהתובעת התקדמה לעצירה מעבר לקו הבנין ע"מ שתהיה לה זווית ראיה רחבה לכיוון הכביש. היה עליה לצפות גם אפשרות של כניסה פתאומית של מאן דהו מהכיוון הנגדי לנסיעת כלי הרכב.

עם זאת, לאור קיומו של שביל אופניים ברחוב הנ"ל – הגם שיתכן ולא היה רציף, הרי שחובתו החוקית של רוכב אופניים הינה לנוע ע"ג שביל זה. לפיכך הגם שאני סבורה כי יש לחלק את האחריות בין הצדדים, אני סבורה כי אחריותו של הנתבע לתאונה גבוהה יותר מאחריותה של התובעת. חרף העובדה כי היה על התובעת לצפות אפשרות כניסה לנתיבה מהכיוון הנגדי לתנועת כלי הרכב ע"ג הכביש, קיומו של נתיב האופניים מוביל למסקנה כי לא היה עליה לצפות הגעת אופניים מכיוון זה שכן האופניים היו אמורים להיות מוסעים בשביל האופניים.

נראה כי הנתבע רכב במהירות אשר לא אפשרה לו לעצור את אופניו בשעה שרכב התובעת התקדם על המדרכה. מיקום הפגיעה על כנף הרכב ולא בחזיתו מעלה כי האופניים הם שפגעו ברכב ולא להפך. נראה כי התובעת התקדמה ועצרה רכבה כשחלקו בולט למדרכה עת התקרב הנתבע למקום, אולם בשל מהירות נסיעתו לא היה באפשרותו לבלום ולחמוק מהפגיעה ברכב התובעת.

לפיכך אני קובעת כי על התובעת חלה אחריות בהיקף של 25% לקרות התאונה, ועל הנתבע חלה אחריות בהיקף של 75% לקרות התאונה.