אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"צ 55171-04-13 אברמוביץ נ' עיריית בני ברק

ת"צ 55171-04-13 אברמוביץ נ' עיריית בני ברק

תאריך פרסום : 03/11/2016 | גרסת הדפסה
ת"צ
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו כבית-משפט לעניינים מנהליים
55171-04-13
26/10/2016
בפני השופט:
אליהו בכר

- נגד -
תובע:
יעקב שמעון משה אברמוביץ
עו"ד אסף שילה
נתבעת:
עיריית בני ברק
עו"ד ורד כהנא קורץ
פסק דין
 

 

  1. לפניי תובענה ייצוגית מנהלית על פי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "החוק"), שעניינה חוקיות גביית אגרות חניה וקנסות בגין אי תשלום אגרה, במפרץ חניה בבעלות פרטית. התובע עותר להשבת הכספים, שנגבו לטענתו בניגוד לדין, לחברי הקבוצה.

  2. נשוא התובענה הינו מפרץ חניה המחובר לכביש בחזית הבניינים ברח' זכריה 3-5 בבני ברק, הידועים כגוש 6122 חלקה 920 (להלן: "המפרץ" ו-"הבניינים" בהתאמה), בו גבתה הנתבעת, עיריית בני ברק (להלן: "העירייה"), אגרות חניה וקנסות בשל אי תשלום אגרת חניה (להלן: "האגרות" ו"הקנסות" בהתאמה, וביחד "התשלומים").

  3. התובע טען, כי מפרץ החניה הינו בבעלות פרטית של בעלי הזכויות בבניינים, ולכן העירייה נעדרת סמכות לגבות תשלומים בגין החניה בו; העירייה טענה, כי המפרץ מוגדר תכנונית לשימוש ציבורי, ויש לה לכן סמכות להגדירו כמקום חניה מוסדר (בתשלום), מכוח חוק העזר העירוני ולחילופין לאור הסכמת בעלי הזכויות.

  4. ביום 12.8.2014 אישרתי את בירור התובענה כייצוגית, וכעת נותר להכריע בשאלות הבאות:

    • האם לעירייה סמכות לגבות תשלומים במפרץ החניה;

    • ככל שיקבע שהגבייה נעשתה שלא כדין, מהו סכום ההשבה וכיצד תבוצע.

       

       

      דיון והכרעה

      סמכות העירייה לגביית אגרת חניה בשטח בו אין לה זכויות קנייניות

  5. השאלה המונחת להכרעה הינה ממוקדת - האם רשאית העירייה לגבות תשלומים על שימוש ציבורי לחניה בשטח פרטי (ר' ס' 29 להחלטתי בבקשת האישור). לעירייה שתי טענות למקור סמכותה. האחת, כי מדובר בשטח שנועד תכנונית לשימוש הציבור; השנייה, כי בעלי הזכויות נתנו הסכמתם להפיכת מפרץ החניה למקום חניה מוסדר בתשלום.

    ההליך שבפניי אינו עוסק בקביעת הזכויות במקרקעין, אולם לצרכי הכרעה בהליך דנא בלבד, מצאתי כי התובע הוכיח כי לא מדובר במקרקעין שיש לעירייה זכויות קנייניות בהם. העירייה בסיכומיה אף אינה חולקת כי היא אינה בעלת זכויות קנייניות במפרץ החניה. העירייה טענה, כי היא זו שסללה ומתחזקת את המפרץ, אך לא טענה כי היא הבעלים בו או שיש לה זכויות אחרות בו (ר' גם ס' 6 לכתב ההגנה מטעם העירייה "על אף שמפרץ החניה בחלקו בבעלות קניינית פרטית"). לענייננו, די בכך שהעירייה אינה מכחישה שאין לה זכויות קנייניות, ואין אני נדרש לסוגיה זו מעבר לכך.

    אשר לשאלת ייעוד השימוש, מבלי לנטוע מסמרות, ובהתאם לאמות המידה שנקבעו ברע"פ 6723/05 באסם נ' עיריית ת"א (14.7.2008) [להלן: "עניין באסם"] (מבלי למצות – קיומה של זיקת הנאה למעבר; ייעוד בתכניות מתאר, בהיתר בניה או בתקנון בית משותף; תשלום ארנונה; וזכות למניעת מעבר), יש ממש בטענות העירייה לפיהן מדובר באזור שמטבעו הציבור עושה בו שימוש וכך גם הגדרתו בתכנית המתאר – משאין מחלוקת כי החנויות בקומת הקרקע של הבניינים הן "חזית מסחרית" ומפרץ החניה ממוקם מעבר לקו הבניינים. עוד אין מחלוקת, כי מדובר בשטח פתוח שהינו חלק בלתי נפרד מהכביש וגישת הציבור אליו אינה אסורה ואינה מצויה בשליטה של בעלי הזכויות. התובע מיקד את טענותיו בשאלה הקניינית ובהעדר האפשרות של העירייה להעשיר את קופתה ולגבות תשלום עבור חניה בשטח פרטי. מטענותיו עולה, כי הוא לא חולק על הקביעה בדבר ייעוד השימוש ולא עלה בידו להראות כי אין מדובר ב"רחוב", לדוגמה באמצעות הצגת תשלומי ארנונה. יובהר, כי בפסיקה נקבע שגם שטח פרטי יכול להיחשב כ"רחוב" במנותק מהשאלה הקניינית, בה התמקד התובע. המסקנה המתבקשת הינה שמדובר בשטח בו יש לציבור זכות מעבר ועל כן הינו "רחוב" כדרישת חוק העזר, אולם אין אני נדרש להכריע בכך לצרכי הליך זה.

    סמכות לגביית תשלומים מכוח זכות מעבר לציבור 

  6. העירייה טענה, כי סמכותה לגבות תשלומים נובעת מחוק העזר לבני ברק (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"א – 1980 (לעיל ולהלן: "חוק העזר"), באופן הבא (ההדגשות אינן במקור):

    • ס' 3 לחוק העזר קובע "ראש העיריה רשאי... לקבוע מקום חניה כמקום חניה מוסדר..." ("מקום חניה מוסדר" הוא מקום חניה בתשלום).

    • ס' 2 לחוק העזר, קובע כי "...רשאי ראש העיריה לאסור, להגביל ולהסדיר את העמדתו של רכב או סוג מסוים של רכב, לקבוע רחוב או מקום אחר כמקום חניה..." ("מקום חניה" הוא מקום שבו הותרה חניה לרכב).

    • ס' 1 לחוק העזר קובע "רחוב – דרך, כמשמעותה בפקודת התעבורה...".

    • פקודת התעבורה [נוסח חדש] מגדירה "דרך" - לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם".

    • מפרץ החניה, כך העירייה, הוא מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בו מכוח הוראות תכנית מתאר בב/105/ב (להלן: "התב"ע") החלה עליו, ומגדירה כ"דרך" את "רצועת הקרקע בחזית המגרש בין קו הדרך ובין קו בניין ... בחזית מסחרית" "בין שהיא רשות היחיד ובין שהיא רשות הרבים".

  7. מצירוף האמור לעיל עולה, כך לטענת העירייה, כי מפרץ החניה, אפילו אם הוא בבעלות פרטית, הוא "רחוב" לאור הגדרתו בתב"ע, ולעירייה סמכות – מכוח חוק העזר – להגדיר אותו כ"מקום חניה מוסדר" ולגבות תשלומים עבור חניה בו, וכך נעשה.

    טענה זו מגלמת בתוכה שתי שאלות משנה. האחת, האם יכול שטח פרטי להיכלל בהגדרת "רחוב"; השנייה, האם שטח פרטי המוגדר כ"רחוב" יכול להיות מקום חניה מוסדר בתשלום.

  8. אשר לשאלה הראשונה, וכפי שכבר נאמר לעיל, הפסיקה נקטה בגישה מרחיבה וקבעה כי גם שטח פרטי נכלל בהגדרת רחוב. מקובלת עלי טענת העירייה כי בהתאם לעניין באסם, לצורך יצירת זכות מעבר לציבור די בקיומה של תב"ע, ואין הכרח ברישום קנייני בצורת זיקת הנאה או הסכם, כשכבר נפסק כי גם שטח בבעלות פרטית יכול שיוגדר כדרך או רחוב (ר' רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705, 709 (1994) [להלן: "עניין אגדי"]).

  9. אולם, באשר לשאלה השנייה, אף אם אניח לטובת העירייה כי אכן הוכח שמפרץ החניה הוא "רחוב", אין משמעות הדבר כי יש לעירייה סמכות לגבות תשלומים עבור חניה בו (לפי סעיף 3 לחוק העזר), להבדיל מלהסדיר את אפשרות החניה (לפי ס' 2 לחוק העזר).

    קביעה אחרת, דוגמת זו המוצעת על ידי העירייה בהליך דנן, נוגדת את השכל הישר, ובפרט לאור היות זכות הקניין זכות יסוד חוקתית המוגנת בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

  10. עצם העובדה ולפיה שטח פרטי מוגדר על פי טיבו כ"רחוב" ומקנה זכות מעבר בו לציבור, אין בה כדי לשלול את זכות הקניין הנתונה לבעליו (ר' עניין באסם). יפים לענייננו דבריה של כבוד השופטת ברוש בע"א 2527/08 (ת"א) פולק נ' עו"ד בן מאור (21.7.2010):

    "אין העירייה יכולה לרכוש זכות קניינית בקנינו של מאן דהוא, אף אם הוא נועד לשמש לשטח ציבורי על פי תכנית בניין ערים, מבלי שפעלה כדין להפקעתו או לרכשו בדרך אחרת"

    בענייננו, העירייה לא ביצעה כל פעולה לרכישת זכות קניינית במפרץ החניה, ואין די באפשרות השימוש התכנונית כדי להקנות לה זכויות קנייניות. לו סברה העירייה שיש לה זכויות קנייניות – לרבות זיקת הנאה, היה עליה לפעול לרישומן ולא להסתפק בהוראות התב"ע, אלא שלא כך היא פעלה (ר' דברי ב"כ העירייה בעמ' 1 ש' 22 – עמ' 2 ש' 1 "אנו לא רגילים בשום מקום שעפ"י תב"ע יש לנו זכויות, אנו לא רושמים הערות אזהרה, כי תב"ע היא כמו חוק").

  11. בגביית תשלום אגרה עבור חניה במפרץ החניה, ובכלל זה קנסות על אי תשלום אגרה, העירייה לא עשתה שימוש בסמכותה המנהלית להסדרת השטח לשימוש הציבור, אלא היא עשתה בשטח שימוש מסחרי. על מנת שתוכל לעשות שימוש מסחרי בשטח צריכה העירייה זכויות קנייניות או את הסכמת בעלים.

    יפים לעניין זה דברי חברתי כב' השופטת טולקובסקי בת"א (שלום -ת"א) 11914-10-09 מפעלי בורסת היהלומים הישראלית 1965 בע"מ נ' ליאו בל (1986) בע"מ (8.11.2009):

    "בפרשות 'אגדי' ו'ג'אבר' הנ"ל, דובר בשימוש שנעשה על ידי הבעלים ואין ללמוד מהם כי עצם העובדה שמקרקעין מוגדרים כ"רחוב" שוללת את הצורך בקבלת הסכמת הבעלים לעשיית שימוש מסחרי במקרקעין או כי צד ג' כלשהו, החפץ לעשות שימוש במקרקעין ואף הרשות המקומית, יכולים לכפות על הבעלים מתן היתר לשימוש מסחרי במקרקעין"

  12. לטענת העירייה, הפסיקה הכירה בסמכות הרשויות לאכיפת חוק עזר עירוני וגביית קנסות במקום שהינו בבעלות פרטית ומיועד לשימוש הציבור, ברם, הפסיקה העוסקת בהפעלת חוקי עזר בשטח פרטי לא דנה בגביית אגרה – שהינה פעילות עסקית או מעין עסקית, אלא בסמכות הסדרה ואכיפת הפרעות המונעות שימוש חופשי של הציבור – על פי תכליתו של חוק העזר.

    אין ספק, כי בידי העירייה סמכות לפעול כנגד מפגעים שונים (ר' מבין רבים, עע"ם 2035/11 עיריית ירושלים נ' אבו רמילה (14.11.2012)), ופסקי הדין בנושא עסקו בצורך לאזן בין זכות הקניין של הפרט לבין זכות הציבור למעבר חופשי. כך הגיוני ואף הכרחי שהרשות תפעל למניעת מפגעים בשטחים שבשימוש הציבור (בין אם הם בבעלות פרטית או ציבורית) ובין היתר, תאכוף חניה אסורה המפריעה לתנועה (לדוג' על מדרכה או אי תנועה – ר' ח' (ת"א) 684168/04 מדינת ישראל נ' פיין (18.03.2004) ועמ"ק (רח') 10165/08 עירית רחובות נ' בירנבאום (23.10.2008), והאסמכתאות בהם); תאכוף איסוף גללי כלבים (ר' רע"פ 4970/12 בן יקר נ' עיריית תל אביב-יפו (28.6.2012); תאכוף מפגעים ומכשולים על מדרכה (עניין באסם); וכיוצא באלה.

    ודוק: הרציונל הוא הצורך למניעת הפרעה או סכנה לאדם ולרכוש ושמירה על שלומו של הציבור, וזאת גם במחיר של מגבלות מידתיות על קניינו הפרטי של אדם. עשיית רווח מתשלום אגרה אינה חוסה תחת רציונל זה.

  13. אם כן, סמכות העירייה בקניינו של הפרט נוגעת לסמכות אכיפה להסדרת מפגעים – ולא סמכות לעשות שימוש מסחרי בשטח הפרטי ולשלשל לכיסה רווחים מקניינו של אדם.

    אמנם, בסופו של יום ייתכן והעירייה תשלשל לכיסה כסף גם מהפעלת סמכות ההסדרה והאכיפה שלה (כמו קנס בגין חניה על מדרכה), אך המבחן הוא לא תוצאתי – האם העירייה קיבלה תשלומים בשל שימוש שעשה הציבור בשטח פרטי, אלא תכליתי – מדוע גבתה העירייה תשלום – האם בגין הפעלת סמכות אכיפה והסדרה או בשל שימוש מסחרי.

  14. תכליתו של חוק העזר לחניה הוא לאפשר לרשות המקומית לאכוף את חוקי התעבורה בדבר העמדת רכב וחנייתו בתחומה, כך בין היתר חניה בקרבת מעבר חציה, חניה על המדרכה, חניה ללא היתר בחניית נכים וכיו"ב (ר' גם סימן י' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961), וזאת בכדי להבטיח את הסדר ואת שלומם ובטיחותם של העוברים ושבים בתחום שיפוט הרשות המקומית. כך גם דברי ב"כ העירייה בדיון מיום 11.5.2014 (עמ' 1 ש' 15-18): "כדי שהדרך תנוהל בצורה הראויה, צריך גוף שיפקח... החניות נועדו לצרכי הרוכשים.. כך שאם יש חנויות אנשים יוכלו לחנות. יש צורך שהרשות תנהל את הדבר הזה ולכן ניתנו לה סמכויות".

    העירייה יכולה להגשים מטרה זו באמצעות הסדרת מקומות החניה במפרץ (לפי ס' 2 לחוק העזר), ואין חובה לגבות תשלום עבור חניה (לפי ס' 3 לחוק העזר) כדי להגשימה. העירייה לא הראתה מדוע יש צורך דווקא בניהול מסחרי במפרץ החניה כדי להבטיח את זכות השימוש ומניעת הפרעה לציבור. לעניין זה, אין די ברצון להעשיר את הקופה הציבורית, ר' בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה, הגב' יעל גרמן, נו (6) 900 (2002):

    "אכן, על הרשות המקומית לנהל את ענייניה הכספיים בדרך היעילה ביותר לטובת התושבים, אולם ראוי לה שלא ידבק במעשיה פגם כלשהו בין שמקורו בדין ובין לבר מן הדין. בפרשה הנדונה קשה להימנע מן ההתרשמות כי הסתמכותה של עיריית הרצליה על חוק עזר שמירת ניקיון, במקום על חוק עזר חניה, במטרה לגבות קנסות בסכומים העולים בשיעור ניכר על אלה שנקבעו בפרוש לעניין חניה, דבק בה פגם חמור".

  15. כן השוו בעניין זה להוראות חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז – 1987. חוק זה מסמיך את העירייה לצוות על שימוש במגרש ריק בבעלות פרטית כמגרש חניה ציבורי – ללא תשלום, כשהוצאות הכשרת המגרש והחזקתו יחולו על הרשות (ס' 5 לחוק). החוק אמנם לא חל על ענייננו, אך יש בו כדי לגלות את עמדת המחוקק, שכאשר מוסדרת על חשבון הרשות חניה ציבורית במגרש פרטי, החניה יכול ותעשה ללא גביית תשלום.

    הסכמת בעלי הזכויות

  16. העירייה טענה בנוסף, להסכמת בעלי הזכויות כמקור סמכות לפעולתה. המדובר במכתב מיום 12.6.2012 של מר קליין, דייר בבניינים, אשר ביקש מהעירייה לצבוע את המדרכה בכחול-לבן ולהטיל קנסות במקרה הצורך, לכאורה בשם כלל בעלי הזכויות (נספח ז' לבקשת האישור). להרחבה בטענות העירייה בהקשר זה ר' ס' 11 להחלטת האישור.

    כפי שקבעתי בהחלטת האישור (ס' 37) "אין בו [במכתב] אסמכתא לכך שכלל בעלי הבתים מוכנים להעניק לציבור זיקת הנאה ברכושם. מדובר במכתב של אדם בודד המציין כי נעשה בשם דיירי הבניין אך לא צורפה כל החלטה מתאימה... נכון היה לו המכתב היה מלווה בחתימת כל בעלי הדירות ואף מאומת כדין...". על אף ההחלטה הברורה, בדיון בפניי, העירייה לא הראתה כל אסמכתא מתאימה לכך שהמכתב אכן נכתב מטעם כלל בעלי הזכויות, ואף לא זימנה את הדייר לעדות, באופן העומד לחובתה. כמו כן, המצהירה מטעם העירייה, גב' אורלנצ'יק העידה, כי הסתפקה במכתב כפי שהוא וכלל לא חקרה מעבר לכך "כל ההתנהלות היתה רק מולו... לא ביקשתי דברים נוספים... " (עמ' 25 ש' 5-10). לעומת זאת, התובע הגיש את תצהירו של מר שפירא, דייר בבניינים משנת 1980, ותצהירו של אביו, מר אברמוביץ שמתגורר ברח' זכריה 3 מאז שנת 1983, ושניהם אישרו כי מכתבו של מר קליין נשלח מבלי שנערכה אסיפת דיירים בעניין ומבלי שהוא שימש כנציג הבית המשותף וטענותיהם לא נסתרו. זאת ועוד, מנספח ה' לתצהירי עדות ראשית מטעם העירייה, עולה, כי היא גבתה קנסות כבר בשנת 2011, עוד קודם לקבלת המכתב, ללמדך שלא המכתב ממר קליין הוא שהוביל את העירייה לגבות אגרה ולהטיל קנסות במפרץ החניה.

    לאור האמור, הנני דוחה את טענות העירייה כאילו יש במכתב שנשלח בכדי לבסס את הסכמת בעלי הזכויות לגביית אגרה במפרץ החניה, והתנהלות העירייה בהסתמך על מכתב זה בלבד וללא בירור נוסף אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות ראויה של רשות מנהלית.

    סיכום ביניים

  17. מצאתי כי העירייה פעלה ללא סמכות כאשר גבתה אגרת חניה וקנסות בשל אי תשלום אגרת חניה במפרץ החניה נשוא התביעה, משאין לה טענות לזכויות קנייניות בשטח ומשנדחתה טענתה להסכמת בעלי הזכויות, והיא לא הציגה כל מקור חוקי אחר לסמכותה לבצע פעילות מסחרית במפרץ החניה. יובהר כי ייעוד שטח לשימוש ציבורי אינו מעניק בידי העירייה סמכות לבצע בשטח שימוש מסחרי, אלא רק סמכות לבצע הסדרה מנהלית למניעת הפרעה לשימוש הציבורי. לאור האמור, התובענה הייצוגית מתקבלת ועל העירייה להשיב את הכספים שנגבו על ידה שלא כדין.

    מעת שגבתה העירייה ללא סמכות ושלא כדין תשלומים מחברי הקבוצה שחנו במפרץ החניה, עשתה העירייה עושר ולא במשפט על חשבונם, והיא חבה בהשבה על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979.

  18. יצוין, כי גב' אורלנצ'יק, מנהלת מחלקת התחבורה בעירייה, העידה כי מדובר בהתנהלות נפוצה של העירייה ולא במקרה חריג ויוצא דופן – "כל שטח מבחינתנו שהוא ציבורי ועד היום חנו בו, מפרץ חניה, זה מבחינתו כשר לכחול לבן. לא בודקים אם זה שטח פרטי" (עמ' 25 ש' 27-28). בעקבות פסק הדין דנא, חזקה על העירייה, כרשות ציבורית, שתבחן את מעשיה ביתר חלקי העיר, ולא רק במפרץ החניה נשוא התובענה.

    שיעור ההשבה

  19. התובע טען לשני סוגי תשלומים בגינם צריכה להתבצע השבה: האחד, אגרות חניה; והשני, קנסות בגין אי תשלום אגרת חניה. בסך הכול, כולל הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.3.2013), עומד הסכום הנטען על 854,000 ₪ (סיכומי התובע וס' 9 לתצהירו מיום 25.10.2015).

    לטענת התובע, היקף הגביה עבור אגרות חניה מסתכם בסך של 746,304 ₪, מאחר ששעות התשלום על פי התמרור הינן בימים א'-ה' בשעות 7:30-19:30 ויום ו' בשעות 7:30-13:30 וסה"כ 288 שעות חודשיות, מתוכן יש לחשב 90% תפוסה, קרי 260 שעות חודשיות וזאת "על פי העדויות וגם על פי ניסיוני האישי" (ס' 9.ב(1) לתצהירו); במפרץ מצויים 12 מקומות חניה; סכום אגרת חניה לשעה עומד על סך של 5.2 ₪; והיקף הגביה צריך להיות מחושב מחודשים אפריל 2011 עד ינואר 2015 כיוון שהעירייה לא הפסיקה בגבייה עם החלטת בית המשפט בבקשת האישור אלא רק בינואר 2015.

    אשר לקנסות חניה, התובע קיבל את נתוני העירייה וטען כי סכום ההשבה עומד על סך של 81,000 ₪ (סכום הקנסות שהוטלו – לרבות אלו ששולמו בפועל ואלו שטרם נגבו).

  20. העירייה טענה, כי קיימים הבדלים מהותיים בין הנטען בסיכומים לבין טענות התובע בתחילת ההליך וכי התובע לא ביקש לתקן את תביעתו. בכתב התביעה המקורי שהוגש ביחד עם בקשת האישור ביום 30.4.2013, כלל לא נטען אופן חישוב מוערך של הסכום המצרפי, וכל שצוין הוא כי סכום התביעה הייצוגית עומד על 400,000 ₪.

    לבקשת ב"כ העירייה תוקן כתב התביעה (ר' פרוטוקול מיום 22.1.2015). בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 16.2.2015, חישב התובע את סכום ההשבה עבור אגרות לפי הנתונים שפורטו בס' 16 לתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשת האישור והם שקיימים 15 מקומות חניה; שהעירייה מקבלת תשלום עבור 180 שעות חודשיות; וגובה 4.4 ₪ לשעה. אשר לתקופת החישוב, התובע טען כי יש לחשב החל מ-24 חודשים קודם להגשת התובענה ו"עד סוף שנת 2014". נטען, כי סכום ההשבה עומד על 35,000 ₪ עבור אגרת חניה. זה המקום לציין, כי בניגוד לעמדת העירייה שניסתה לטעון לניפוח בדיוני ו"קפיצה דרמטית" בסכומים הנטענים, הרי לאור הנתונים שהוצגו, ברור כי מדובר בטעות אריתמטית בחישוב (טעות דומה נעשתה גם בתצהיר בתמיכה לבקשת האישור). על אף שבהחלט היה מקום לתקן את הטעות בשנתיים שחלפו בין הגשת בקשת האישור לבין הגשת כתב התביעה המתוקן, משהתובע פירט את הנתונים שהובילו לחישוב השגוי, לא מצאתי שיש בכך כדי לפגום בתביעה.

  21. ברם, לא ניתן להתעלם מהשינוי המהותי שנעשה ב-8 חודשים בין מועד הגשת כתב התביעה המתוקן לבין מועד הגשת תצהיר עדותו הראשית של התובע, שאז מספר החניות במפרץ ירד מ-15 חניות ל-12 חניות; מספר השעות בהן נגבית אגרה עלה מ-180 שעות ל-260 שעות; סכום האגרה עלה מ-4.4 ₪ לשעה ל-5.2 ₪ לשעה; מספר החודשים לתשלום (שלא צוין במפורש) השתנה מ"סוף 2014" ל"ינואר 2015" וזאת על אף שכתב התביעה המתוקן הוגש בפברואר 2015.

    התובע לא טרח להסביר הבדלים מהותיים אלו, הנוגעים בחלקם לנתונים בסיסים וקלים לבירור (סכום האגרה) ולהערכות המבוססות על ידיעותיו האישיות – שהיו קיימות גם קודם להגשת התביעה (מספר החניות והיקף השעות שבהן נגבית אגרה). התנהלות זו, לפיה לא רק עם הגשת התובענה אלא גם מקץ שנתיים לא תמך התובע את תביעתו בנתונים עובדתיים מבוססים אלא בהערכות וניחושים, אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות המצופה מתובע בכלל ומתובע ייצוגי בפרט.

  22. מצירוף הטענות והראיות שהובאו בפניי, ואלו שלא הובאו בפניי, על ידי הצדדים, השתכנעתי בעובדות כדלקמן:

    • היקף השעות בגינן ניתן לגבות אגרה עומד על 288 שעות חודשיות (על פי תמונת השלט שהוצב במפרץ, נספח ג1 לתצהיר התובע שתוכנו לא נסתר);

    • מספר החניות במפרץ הינו 10 חניות;

      לעניין זה, העירייה טענה, כי עסקינן ב-10 מקומות חניה בלבד. טענה זו נתמכה בתצהיר מנהל פיקוח חנייה בעירייה, מר מוריס בוחבוט, והייתה עקבית מיום הגשת התגובה לבקשת האישור ועד לסיכומים הסופיים – שלא כמו גרסתו המתפתחת של התובע. טענת העירייה מקובלת עלי, ועמדת התובע, שבחר שלא לחקור את מר בוחבוט ולא הביא מודד מטעמו אלא הסתפק בטענה כי "אם מר שינפלד ספר 12 מכוניות בעיניו, כנראה שעדותו עדיפה" (ס' 7 לסיכומי התובע), אינה משכנעת.

    • סכום האגרה לתקופת התובענה עומד על סך של 4.7 לשעה עד לחודש מרץ 2012 (כולל) וסך של 5.2 לשעה החל מחודש אפריל 2012;

      סכומים ומועדים אלו נטענו על ידי העירייה בסיכומיה, ומצאתי לקבל את גרסתה, שלא נסתרה בסיכומי התשובה, לעומת גרסתו המתפתחת של התובע שכלל לא ידע מה סכום האגרה – נתון עובדתי פשוט וקל לבירור (ר' גם עדותו בעמ' 21 ש' 6 "לא יודע מה נכון עובדתית"; יצוין ששאלה לגבי סכום האגרה אף לא הופיעה בשאלון שהפנה לעירייה).

    • תקופת ההשבה, כקבוע בהחלטת האישור, הינה מיום 1.5.2011 (24 חודשים קודם להגשת בקשת האישור) ועד ליום 12.8.2014 (החלטת האישור), וסך הכול 39.4 חודשים.

      אשר לתקופת ההשבה, התובע לא ביסס משפטית את בקשתו להרחיב את הקבוצה מעבר לקבוע בהחלטת האישור גם לחונים מחודש אוגוסט 2014 ועד לחודש ינואר 2015 ולפיכך היא נדחית. כמו כן, מנספח ה' לתצהירי העירייה עולה שהיא גבתה קנסות גם בשנת 2011 ותחילת שנת 2012 ולפיכך טענתה כי יש לקזז תקופה זו נדחית אף היא.

  23. עובדות אלו אינן מספיקות בכדי לאמוד את סכום הנזק שנגרם לחברי הקבוצה, משחסר נתון בדבר היקף החונים והתשלום בפועל המבוצע על ידם. לעניין זה שני הצדדים הביאו ראיות וטענות חלקיות, ובפועל - שני הצדדים הודו, כי אין להם יכולת להעריך במדויק את היקף תשלום האגרה במפרץ (ר' ס' 3 לתצהיר גב' רייך "לעירייה אין הערכה בגין סכום אגרת חנייה"; ודברי ב"כ התובע בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 7.6.2015 "קיים קושי בהערכת שיעור הגביה באותו קטע רחוב באשר אין לנו נתונים").

  24. התובע טען, כי היקף התשלום עומד על 90%, קרי 260 שעות חודשיות, וזאת לעומת 180 שעות בגרסתו המקורית בכתב התביעה. טענה זו מבוססת על הערכות בלבד של התובע בעצמו ומצהירים נוספים, וכן על "סקר" שערך אחד משוכרי החנויות שלא בוסס אף הוא – בוודאי לא באשר להיקף תשלום האגרה (אלא לכל היותר להיקף החניה בפועל).

    כאמור, התביעה מבוססת על "הערכה עפ"י הסוקר של מספר חונים" (עדות התובע בעמ' 21 ש' 12). ה"סוקר" אליו מפנה התובע הוא מר מאיר שינפלד, אשר בכל הכבוד הראוי, אינו מומחה או סוקר מקצועי שיודע לנתח נתונים סטטיסטית, אלא אדם העובד בחנות הסמוכה למפרץ, שבמשך 17 ימי עבודה יצא מחנותו פעם בשעה באופן אקראי, ספר את כמות המכוניות החונות ורשם את ממצאיו בכתב יד. פירוט ממצאיו כולל רק את יום הבדיקה, שעת הבדיקה ומס' הרכבים החונים. בנתונים אין פירוט האם וכמה רכבים כללו תווי חניה מיוחדים (כגון תו של האזור או תו נכה), האם וכמה רכבים קיבלו קנס עבור חניה ללא תשלום אגרה, לא בוצעו ראיונות עם החונים – לדוגמה האם שילמו אגרה ובאיזה סכום, לא פורט מה משך החניה הממוצע ועוד. כמו כן, אין הסבר מדוע נבחרו דווקא ימים ושעות אלו לבחינה, כאשר הבחינה נעשתה בפרק זמן מצומצם של כ-17 ימים בלבד (בעוד התביעה מתבררת במשך כשנתיים) ולא הקיפה את כלל שעות התשלום עבור החניה, אלא רק את השעות 9:00-18:00. זאת ועוד, הבדיקה בוצעה במהלך חגי תשרי, וייתכן ויש לכך השפעה על הנתונים, אך הדבר לא בואר בתצהירו. יתרה מכך – לכל היותר נתוני ה"סוקר" מספקים מידע על מספר המכוניות החונות הממוצע (10.7 על פי חישובו), אך לא על היקף תשלום האגרה במפרץ, כשבחקירתו העיד מר שינפלד כי אינו יכול לומר כמה מתוך החונים שילמו אגרה או קיבלו קנסות או לא שילמו כלל (עמ' 12 ש' 8-9). כך גם, העדים הנוספים מטעם התובע, מר אליעזר הס, שוכר חנות בבניינים, מר שפירא ומר אברמוביץ, דיירים בבניינים, שהעריכו כי מפרץ החניה מכיל 12 חניות, והעריכו כי הן תפוסות במלואן 90% מהזמן, ללא ביסוס הערכתם בנתונים ממשיים, אינם מסייעים לתובע. התובע לא הראה, כי עשה ניסיונות לבירור עובדתי מקובל של הנתונים, כגון פילוח סטטיסטי באמצעות חוות דעת מומחה. אשר על כן, אין בידי לקבל את גרסת התובע לעניין היקף תשלום האגרה.

    יצוין, כי לא התרשמתי מטענת התובע כי העירייה היא בעלת הנתונים ונדמה, כי טענה זו נטענה בכדי לכסות על מחדלו. העירייה טענה, וטענותיה לא נסתרו, שאין בידה אפשרות לפלח את הנתונים בדבר תשלום האגרות במפרץ החניה, שכן אלו משולמות לצדדים שלישיים (חב' פנגו וכד') באופן כלל עירוני ולא על פי רחובות (ר' תצהירה של גב' חנה רייך והנספח לו, לפיו מבירור שנערך מול חב' פנגו אין אפשרות לפלח את הנתונים לשנים 2011-2013).

  25. מאידך, אין בידי גם לקבל את טענות העירייה. העירייה טענה, כי רוב החונים במקום אינם משלמים אגרה (כיוון שהם תושבים, בעלי תו נכה או שמתחמקים מתשלום ואינם נתפסים), וכי הרחוב אינו רווחי וכיוון שהוא חד סטרי ולא ראשי ואין בו שימוש ציבורי נרחב. עוד טענה העירייה שאגרת חניה מהווה 5% בלבד מגובה הקנס ולכן לגישתה בהתאם לשכל הישר ברור כי גובה גביית האגרה נמוך מגובה הקנסות. אולם העירייה לא התייחסה ליחס בין כמות הפעמים בהן הוטלו קנסות (המצרכים מטבע הדברים עבירה של החונה על הדרישה לשלם אגרה והגעת הפקח למקום ותפיסתו "על חם") לבין כמות הפעמים בהן האגרה המשולמת, כשאין זה מן הנמנע להניח, שרוב הציבור שומר חוק ומשלם אגרה כנדרש. למעשה, העירייה לא הביאה תימוכין לטענותיה מלבד הערכות מצהיריה. העירייה בחרה שלא להציג כל נתונים באשר להיקף גביית אגרת החניה או לסתור את הנתונים הבסיסיים שהביא התובע. בכלל זה, העירייה לא הביאה נתונים על תווי חנייה מיוחדים שהוצאו לרחוב או למפרץ הספציפי; יתרה מכך, על אף שגב' רייך העידה כי היה סקר קודם כשעוד היה מדחן במפרץ החניה והוא לא היה משתלם (עמ' 29 ש' 7-9), הסקר – שהיה בו בכדי לשפוך אור על היקף השימוש הציבורי וגביית האגרה במפרץ – לא הוצג בפני בית המשפט. אין מדובר בנתונים שעל העירייה לייצר במיוחד לצורכי התובענה, אלא בנתונים שקיימים בידה וחזקה עליה שאילו היו תומכים בגרסתה הייתה מגישה אותם.

  26. משאלו פני הדברים, משאין מחלוקת כי נגבו אגרות חניה במפרץ ומשקבעתי לעיל כי אגרות אלו נגבו שלא כדין, ומשעה ששני הצדדים הניחו נתונים חלקיים שכן אין אפשרות לחשב במדויק את הנזק שנגרם לחברי הקבוצה, על בית המשפט לבחור בדרך של אומדנה להערכת הנזק שנגרם לחברי הקבוצה.

    בע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809 (1981), ציין בית המשפט העליון כדלקמן:

    "באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר"

    כן ר' ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל (4.12.2011), שם נקבע, כי אין מניעה לנקוט בדרך האומדנה לכימות נזק בתובענה ייצוגית, באותם מקרים אשר בהם אין אפשרות לחשב במדויק את הנזק שנגרם לתובע אינדיבידואלי, אולם יש לשאוף לכך שהסך הכולל של החיוב יהא תואם לסכום המצטבר של הנזקים שיצר הנתבע, וצוין כדלקמן:

    "יחד עם זאת חשוב להדגיש כי הערכת נזק על דרך האומדנה אין משמעותה קביעת סכום שרירותי הנראה כניחוש גרידא ועל בית המשפט אשר לו נתון שיקול הדעת בעניין זה לבסס את הסכום שיקבע תוך היזקקות לעוגנים מתאימים כלשהם המאפשרים הערכה של הנזק על דרך האומדנה כאמור. עוגנים אלה ימצאו לו לבית המשפט בחומר הראיות שיוצג בפניו ובמכלול נסיבות העניין. כמו כן יוכל בית המשפט להיעזר באמצעים נוספים ובהם ניסיון החיים, מבחנים של שכל ישר ומדיניות שיפוטית ראויה, שמקובל להיעזר בהם בהערכות נזק על דרך האומדנה"

  27. לאור המתואר, מצאתי על דרך האומדנה להעמיד את היקף תשלום האגרה במפרץ החניה על שליש מהיקף השעות שבגינן נגבית אגרה, וסה"כ 96 שעות חודשיות. הערכה זו מבוססת על העובדה ולפיה אין ספק, כי נעשה שימוש ציבורי במפרץ החניה; כי אין מחלוקת שגם דיירי המקום עושים שימוש בחניה והם לא משלמים בגינה; כי לא כל החונים משלמים אגרת חניה (עובדה שניתנו קנסות במפרץ); וכי לא בכל הזמן חונות במקום 10 מכוניות – כך גם על פי "הסקר" שבוצע מטעם התובע, ב-15%-20% מהזמן חונות במקום 6-9 מכוניות (סביר להניח שאחוז זה אף גדול יותר שכן הסקר בוצע רק מהשעה 9:00 ועד השעה 18:00, כאשר דווקא בשעות הבוקר והערב מספר המכוניות החונות נמוך, ויוזכר כי שעות התשלום הינן 07:30-19:30).

  28. לעניין גובה הסכום בגין קנסות, טענה העירייה באמצעות גב' רייך כי סכום הקנסות ששולמו מיום 30.4.2011 ועד סוף 2015 עומד על סך של 49,596 ₪, והסכום בגין דו"חות שטרם שולמו עומד על סך מצטבר של 31,488.5 ₪. התובע לא חלק על נתונים אלו, אולם לגישתו סכום התביעה צריך לעמוד על סכום הקנסות הכולל. העירייה טענה, שצריך להתייחס רק לקנסות שנגבו בפועל ואני מקבל את עמדתה, שכן הסעד המבוקש הוא השבה, ואין להשיב סכומים שלא נגבו.

  29. לאור האמור סך הנזק הנומינלי לחברי הקבוצה עומד על 241,000 ₪, בחישוב כדלקמן:

    • בגין אגרה: מיום 1.5.2011 ועד ליום 31.3.2012 - 4.7 ₪ לשעה X 96 שעות חודשיות X 11 חודשים X 10 חניות = 49,632 ₪;

    • בגין אגרה: מיום 1.4.2012 ועד ליום 12.8.2014 - 5.2 ₪ לשעה X 96 שעות חודשיות X 28.4 חודשים X 10 חניות = 141,772.8₪;

    • בגין קנסות: 49,596 ₪.

      אופן ביצוע ההשבה

  30. התובע טען, כי יש להשיב את הקנסות שנגבו באופן פרטני. אשר להשבה בגין תשלום אגרות נטען, כי פיצוי כספי ישיר לחברי הקבוצה אינו מעשי והתבקש שהצדדים יבואו בדברים לשם הגעה לפתרון מוסכם. העירייה לא הגיבה לטענות אלו.

  31. ברירת המחדל הקבועה בסעיף 20(א) לחוק תובענות ייצוגיות היא תשלום פיצוי לכל אחד מחברי הקבוצה. באשר לסכומים שנגבו בגין הקנסות (49,596 ₪). אין מניעה לאתר את חברי הקבוצה ולא נטען כי עלות איתורם וביצוע ההשבה מהווה הכבדה יתרה על העירייה. לפיכך אני מורה כי הסכום ששילמו יושב להם ישירות. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום הקנס ועד למועד השבתו.

    אשר לתשלומים שנגבו בגין אגרות (סך של 191,404 ₪), אין למעשה מחלוקת כי לא ניתן לאתר את חברי הקבוצה. למצב זה נועד סעיף 20(ג)(1) לחוק הקובע שכאשר "פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות העניין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת", ניתן להורות על מתן כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור. כאמור, התובע מבקש להגיע עם העירייה להסכמה בעניין האופן בו יחולקו הכספים, אך אין בידי לקבל בקשה זו.

  32. מקובלת עליי גישתה של חברתי, כב' השופטת רות רונן בת"צ (ת"א) 13546-12-12 יעקובוביץ נ' עיריית תל אביב יפו (3.6.2014), בה נדונה גביה ללא סמכות של דמי כניסה לחוף הצוק הדרומי על ידי עיריית תל אביב, ובית המשפט קבע כדלקמן:

    "במסגרת הבחינה של הסעד האלטרנטיבי האפשרי, יש להביא בחשבון כי הנתבעת במקרה דנן איננה גוף פרטי אלא רשות ציבורית, עירייה. לכך יש לטעמי השלכה משמעותית בבחינת האפשרות מהו הסעד האלטרנטיבי האפשרי שמן הראוי לקבוע. שיטות הפיצוי האלטרנטיביות הללו (תרומות, הנחות, קופונים), אינן מתאימות כאשר הנתבע הוא רשות ציבורית".

    באותו מקרה, ניתן היה להורות לעירייה לאפשר כניסה בחינם לחוף הסמוך, בו יש לה סמכות לגבות דמי כניסה, כשסעד זה קיים את מטרת ההרתעה בכך שהוא פגע בכיסה של העירייה וכן קיים לכל הפחות חפיפה חלקית משמעותית בין חברי הקבוצה לבין מי שיהנה מההטבה. אולם בענייננו, אין סעד דומה שניתן לפסוק שיקיים חפיפה בין חברי הקבוצה לבין המפוצים.

    לפיכך, בהתאם לסעיף 20(ג)(2) לחוק, אני מורה על העברת כספי הפיצוי בעבור האגרות שנגבו, לקרן למימון תובענות ייצוגיות שהוקמה לכך מכוח סעיף 27א לחוק. הכספים ייעודו ככל האפשר לתובענות ייצוגיות בנושא בטיחות בדרכים ולמצער לתובענות ייצוגיות מנהליות. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממחצית התקופה - מיום 15.12.2012.

  33. בהחלטתי זו התחשבתי בין היתר בשיקולים המנויים בסעיף 20(ד)(1) לחוק.

    גמול ושכר טרחה

  34. התובע עתר לקבל גמול בסך 10% מסכום ההשבה ובא כוחו עתר לקבל שכ"ט בגובה 30% מסכום ההשבה, וזאת בין היתר לאור התועלת הציבורית בהסדרה העתידית וכן לאור התנהלות העירייה שפעלה, כך התובע, במידה חמורה של חוסר סמכות. העירייה טענה, כי יש לנהוג בזהירות בכספי ציבור המשולמים כגמול ושכר טרחה וכי התובע פעל בחוסר תום לב.

  35. השיקולים לפסיקת גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבא כוחו מצויים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות, כשכבר נקבע, כי שיקולים אלו הם בבחינת קווים מנחים.

    ככלל, ניתן לחלק את רשימת השיקולים לגמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבא כוחו לשלוש קטגוריות עיקריות : שיקולי תשומה – הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ועוה"ד, כגון שכר טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך; שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת – הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה; ושיקולי הכוונה ציבורית –הנוגעים לתועלת הציבורית מן התובענה הייצוגית, כגון קידום אכיפת הדין, הרתעה, יעילות והוגנות (ר' ד"ר אלון קלמנט, קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006, הפרקליט מט, תשס"ז, 131, בעמ' 158-162).

    באמצעות גמול ושכר טרחה יצר המחוקק מערכת תמריצים כלכליים להגשת תובענות ייצוגיות, כשהאינטרס הכלכלי הפרטי של התובע ובא כוחו הוא האמצעי והקטר, הדוחף את האינטרס הציבורי והדאגה לקבוצה (עע"מ 2978/13 מי הגליל -תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יונס (23.7.2015), חוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין בסעיף כ"א). ברם, "אופיה הציבורי של התובענה הייצוגית כנגד רשות בא לידי ביטוי גם בכך, שתכליתה המרכזית היא אכיפת הדין ומניעת המשך גביה בניגוד לחוק, דבר הנלמד במובהק מאפשרות החדילה והגבלת סעד ההשבה כלפי הרשות" כש"לכל אורכו של ההליך ישוה בית המשפט לנגד עיניו גם את ההגנה על הרשות, שמשמעותה הגנה על הציבור, שכן 'אין לה לרשות משל עצמה ולא כלום'" (שם, בסעיף כ"ה).

    אם כן, בפסיקת גמול ושכר טרחה בתובענה ייצוגית נגד רשות, על בית המשפט לשים לנגד עיניו, בנוסף לשיקולים המנויים בסעיפים 22-23 לחוק, גם את שיקול השמירה על הקופה הציבורית.

  36. בענייננו, בכל הכבוד הראוי, מידת ההשקעה שנדרשה מהתובע ומבא כוחו לא הייתה גדולה, במיוחד לא לאחר אישור התובענה כייצוגית, וזאת על אף קיומן של מספר ישיבות לבירור התובענה עד תומה. לא הושקעו מאמצים יוצאי דופן מצדם בבירור והוכחת הרקע העובדתי והמשפטי, לא הוגשו חוות דעת ולא נחקרו מומחים, כאשר התובע ובא כוחו לא נטלו על עצמם כל סיכון מיוחד.

    התחשבתי בכך שההליך תרם לליבון הסוגיה ולפיצוי חברי הקבוצה, וכן לתועלת ציבורית לא מועטה ובין היתר להסדרה עתידית. כן התחשבתי באופן התנהלות העירייה, הן בשפה הלא ראויה כלפי התובע בסיכומים מטעמה (ר' סעיפים ד'-ה' לסיכומי העירייה) והן בין היתר, בכך שלמרות ההחלטה בבקשת האישור בחודש אוגוסט 2014, טרחה העירייה לצבוע את המדרכה במפרץ בצבע אפור רק בחודש ינואר 2015, ולאחר פניות ישירות לעירייה ובקשות לבית המשפט שנאלץ להגיש התובע.

    כך גם, על אף שאין ספק כי אין מניעה לפסוק שכר טרחה וגמול גם בתביעה מול רשות מנהלית והדבר הכרחי ליצירת תמריץ להגשת תביעה ולמטרת ההרתעה, לקחתי בחשבון את היותה של העירייה רשות מנהלית ואת היות הכספים המשולמים לתובע ובא כוחו כספי ציבור. זאת ועוד התחשבתי בכך שכבר שולם לתובע גמול בסך 10,000 ₪ ולבא כוחו שכר טרחה בסך 23,600 ₪ בשלב החלטת האישור.

  37. לאור האמור, ובנוסף לסכומים שנפסקו בבקשת האישור, ישולם לתובע המייצג סך של 10,000 ₪ ושכר טרחה לב"כ התובע בסך 23,600 ₪ בתוספת מע"מ כדין. בכדי לתמרץ את ב"כ התובע לפקח אחר קיום פסק הדין, ישולם לב"כ התובע בשלב זה 12,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, והיתרה תשולם לאחר מסירת הודעת העירייה לבית המשפט, בצירוף תצהיר, על קיום פסק הדין.

    סוף דבר

  38. התובענה מתקבלת, וניתן בזאת צו האוסר על העירייה לגבות אגרת חניה ולהטיל קנסות בגין אי תשלום אגרת חניה במפרץ החניה מול הבניינים ברח' זכריה 3-5 בעיר בני ברק. קנסות שהוטלו מיום 1.5.2011 ואילך יבוטלו, והעירייה תותיר את אבני השפה במפרץ החניה בצבע אפור.

  39. בתוך 60 ימים מהיום:

    א. העירייה תשיב לחברי הקבוצה ששילמו קנסות בשל אי תשלום אגרת חניה את מלוא הסכום ששילמו. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום הקנס ועד למועד השבתו.

    ב. העירייה תשלם לקרן למימון תובענות ייצוגיות את הסך של 191,404.8 ₪, כהשבה עבור אגרות החניה שגבתה במפרץ שלא כדין. הסכום יישא ריבית והצמדה החל ממחצית התקופה - מיום 15.12.2012.

  40. מובהר כדקלמן:

    א. חברי הקבוצה הינם "כל מי ששילם אגרת חניה לחניה במפרץ החניה וכן מי ששילם קנס בשל אי תשלום אגרת חניה במקום בתקופה של שנתיים קודם למועד הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ועד לאישורה".

    ב. השאלה המשותפת לכלל חברי הקבוצה הינה יכולתה של המשיבה להורות על סימון שטח חניה המצוי בבעלות פרטית ככזה המחייב תשלום אגרת חניה (סימון החניה בכחול לבן), ולחייב בתשלום קנס את החונים שלא נשאו בתשלום האגרה כאמור.

    ג. עילת התביעה הינה השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט והסעד הנתבע הינו השבת האגרות ששולמו ע"י החונים וכן הקנסות ששולמו ע"י מי שנקנס בשל אי תשלום אגרת החניה והכל החל משנתיים מיום הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ועד ליום אישור התובענה כייצוגית.

    ד. פסק הדין יהווה מעשה בית דין כלפי כלל חברי הקבוצה.

  41. אני מורה על פרסום הודעה לפי סעיף 25(4) לחוק תובענות ייצוגיות. ב"כ הצדדים יגישו לאישורי בתוך 14 ימים את נוסח הפרסום, התואם את כל האמור לעיל.

  42. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים וכן תדאג לרישומו בפנקס התובענות הייצוגיות.

     

     

     

    ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ז, 26 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ