ת"פ 63452-06-15 מדינת ישראל נ' רחמני(עציר)

רקע:

1.הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בהתפרצות למקום מגורים לשם ביצוע עבירה, עבירה לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

2.מכתב האישום ומהכרעת הדין עולה, כי בתאריך 25.6.2015, בשעות הצהריים, לאור יום, התפרץ הנאשם לביתו של דויד אברמוב (להלן: "המתלונן"), ברח' אוהל יעקב 20 בטבריה, ונטל מתוכו תכשיטים שונים, לרבות שרשראות וטבעות זהב; מכשיר אייפד; מצלמת סוני ומחשב נייד.

ראיות וטיעונים לעונש מטעם הצדדים:

3.המאשימה עמדה על חומרת העבירות ונסיבות ביצוען ועל הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו בעטיין. לשיטת המאשימה, מתחם העונש ההולם בגין העבירות בהן הורשע הנאשם נע בנסיבות המקרה מ- 12 ועד 30 חודשי מאסר בפועל. המאשימה הדגישה את עברו המכביד של הנאשם, את העובדה כי בחר לנהל את ההליך עד תום ואת העובדה כי לא נרתע ממאסר מותנה בר הפעלה. לכן, לשיטת המאשימה, יש לחרוג לחומרה ממתחם ענישה זה, או למקם את עונשו של הנאשם ברף הגבוה של המתחם הנטען, וכן להטיל עליו מאסר על-תנאי מרתיע בגין עבירות רכוש, קנס כספי בסך אלפי ש"ח ופיצוי כספי לקורבן העבירות. כמו כן, עתרה המאשימה להפעיל את המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד הנאשם במצטבר לעונש המאסר שיושת עליו.

4.מנגד, בא-כוח הנאשם טען כי על בית המשפט לקבוע מתחם ענישה מצומצם בנסיבות מקרה זה. הסנגור עמד על מכלול הנסיבות לקולא בעניין מרשו. לדבריו, העבירות אותן ביצע הנאשם ונסיבות ביצוען אינן מלמדות על תחכום מיוחד או מסוכנות, ולכן יש למקמן ברף התחתון של עבירות מסוג זה ולגזור אף את העונש ברף זה, כך שלכל היותר על בית המשפט להסתפק בתקופת מעצרו הממושכת של הנאשם. לשיטתו, המאסר המותנה מתיקו הקודם של הנאשם אינו בר הפעלה מכיוון שהוא חל על הסגת גבול בנסיבות של כניסה לבית מגורים לצורך איום בלבד, ולא כדי לבצע עבירות של התפרצות וגניבה. מטעם הנאשם העידו בפניי מר יגאל ממליה, רב המושבה מגדל ומ"מ רב העיר טבריה אודות נסיבות חייו של הנאשם וניסיונותיו העסקיים עובר למעצרו, וכן מר ששון רחמני, בן דודו של הנאשם, אשר העסיק את הנאשם, לפני כ – 10 שנים, בחנות לכלי בית שבבעלותו.

5.הנאשם בדבריו לפניי ציין כי הוא מתגעגע לאשתו ולתאומות שנולדו לו לאחרונה, והוא רוצה כבר לראותן.

6.בטרם אפנה לדון בגזירת עונשו של הנאשם, אציין כי הסנגור עתר להגשת תסקיר בעניינו של הנאשם אך לא ראיתי להורות על כך במקרה זה. יובהר, כי בקשת הסנגור הוגשה 10 ימים לפני המועד שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש, בלא שניתן הסבר לשיהוי זה או הסכמה לדחיית הדיון לשם קבלת התסקיר. דומה כי שאיפת ב"כ הנאשם לאחוז במקל משני קצותיו, מחד לקבל תסקיר שירות מבחן תוך זמן בלתי סביר לחלוטין (לנוכח העומס הרב המוטל על כתפי שירות המבחן), ומאידך, הניסיון לדחוק בבית המשפט לקבוע מועד קרוב לשמיעת הטיעונים לעונש בלא שיינתן זמן סביר למימוש דרישתו לקבלת תסקיר, הינה בלתי סבירה ולכן לא מצאתי טעם לקבלה.

7.כך הוא הדבר, אף נוכח משקלם המצטבר של הטעמים הבאים: ראשית, מלוא נתוניו האישיים של הנאשם הוצגו לפניי בטיעוניו של הסנגור, בכתב ובעל פה. כמו כן, העידו בפניי עדי אופי מטעמו. זאת ועוד; התחשבתי אף בעדות אחיו במהלך שמיעת ההוכחות בתיק, אשר כללה אמירות והסברים בנוגע לחוסר האמון של הנאשם במערכות אכיפת החוק, דברים שלא שמעתי מן הנאשם עצמו, אשר סירב להעיד במשפטו. שנית, מדובר בנאשם שלא נטל אחריות למעשיו, לרבות בדברים שנשא לפני בית-המשפט בתום הטיעונים לעונש, ולאחר מתן הכרעת-דין מרשיעה בעניינו. זו היא כמובן זכותו של הנאשם, אולם במצב של אי לקיחת אחריות, פוחת הטעם בהכנת תסקיר (בשים לב לכך שיתר נתוניו האישיים של הנאשם נפרשו לפניי בהרחבה בטיעונים לעונש). שלישית, לא מדובר בתיק גבולי מבחינת עונש המאסר בפועל, ועל כך ארחיב בדבריי להלן. בהתחשב בכל אלה, לא ראיתי להורות על הכנת תסקיר בתיק.