פס"ד העוסק בצוואת מנוחה

המנוחה ****** נפטרה ביום 22.4.22. טרם מותה חתמה ביום 24.3.2021 על צוואה בפני שני עדים (להלן: "הצוואה").

בצוואתה רשמה המנוחה כי היא מצווה את כל רכושה לבעלה , ללא התניות או הוראות כלשהן.

עוד קבעה המנוחה, כי ככל ובעלה לא יהיה בחיים בזמן מותה יירשו את כל עזבונה בחלקים שווים שני המבקשים (יורש במקום יורש).

המנוחה נתנה למבקשים הוראות כמפורט בסעיף 5 לצוואה. המנוחה הורתה למבקשים לתת סכומי כסף מסוימים לבתה אשר גרה בארצות הברית, בהתאם לצרכיה ולפי שיקול דעתם של המבקשים. בסעיף 5ד' לצוואה הבהירה המנוחה והדגישה כי המבקשים הם יורשיה הישירים וכי היא החליטה לפעול בדרך זו, כדי לפתור אותם מכל צורך לדווח על פעולותיהם לכל גורם שהוא. עוד הוסיפה והבהירה כי ככל שגורם כלשהו ידרוש מהם דיווחים כלשהם (כמו האפוט' הכללי וכו') אזי היא מורה כי המבקשים יהיו יורשיה היחידים ללא כל הוראות שהם מכל סוג ומין, היא סומכת עליהם שהם בכל מקרה יפעלו כאמור ויסייעו לבתה.

בסעיף 5.ה' לצוואה הבהירה המנוחה כי המבקשים יפעלו בעיזבונה כיורשים ישירים ויחידים, לרבות נכס מקרקעין של המנוחה אשר יירשם על שמם של המבקשים והם יהיו רשאים למכור אותו ולהעביר את תמורתו לחשבון בנק ולבצע כל פעולה שהיא בעיזבון המנוחה כיורשים ישירים ויחידים.

בסעיף 5.ו' לצוואה הורתה המנוחה כי לאחר אריכות ימיה של בתה, ככל שיוותר בחשבון סכום כלשהו, היא מבקשת מהמבקשים שיעבירו את הסכום לבית חולים תל השומר מחלקת לב. גם בעניין זה ציוותה המנוחה כי היא מורה שאף גורם לא יוכל לכפות עליהם לעשות דבר והכל ייעשה מתוך רצונם, זאת כדי למנוע מהם להסביר דבר באשר לפעילויותיהם בחשבון.

משיבה 1 עותרת לקבוע כי יש לפרש את הצוואה ככוללת הוראה של "יורש אחר יורש", זאת בכל הנוגע לבית חולים תל השומר. המבקשים אינם מתנגדים לכך והם מסכימים לפרשנות כאמור (ראה: עמדת משיבה 1 מיום 11.4.24 ועמדת המבקשים מיום 15.5.24).

משיבה 2 טענה כי ראשית יש לצרף את עמדתה של בתה של המנוחה שהיא מבחינה מהותית היורשת על פי הצוואה. ביום 29.12.25 הוגש תצהירה של הבת, אשר נחתם במקום מגוריה בארצות הברית בפני נציג קונסולרי של מדינת ישראל. הבת הצהירה כי היא מודעת היטב לצוואת אמה שהצוואה נעשתה על דעתה ובהתאם לרצונה, שהיא נמצא בקשר הדוק עם המבקשים אותם מכירה שנים רבות ואמה המנוחה התייחסה אליהם כמו אל בניה. הבת הוסיפה והצהירה כי מדובר באנשים נפלאים שהתנדבו לבצע את בקשת אימם, שהם אינם מקבלים עבור כך דבר מלבד קיום רצונה של האם המנוחה. עוד הוסיפה והצהירה כי היא מודעת לכך שאימה הורישה למבקשים ישירות את עיזבונה כדי שלא יצטרכו לעבור את מה שהם עוברים כעת, דרישות הפיקוח של המדינה. האם המנוחה סיפרה לבת שהיא ביקשה מעוה"ד שערך את הצוואה לעורכה כך שאף אחד לא יקשה על המבקשים לבצע את תפקידם וגם כך הם מתנדבים ולא מקבלים שכר כלשהו אלא שכר מצווה. הבת חזרה והצהירה כי לצערה רצונה של האם אינו מתקיים, המדינה מטרידה את המבקשים ללא הרף וגורמת להם לבזבוז זמן וכסף מעל ומעבר למה שלקחו על עצמם בצוואה. לפיכך מבקשת הבת שביהמ"ש ישים סוף למצב הבלתי הגיוני כדבריה.

כידוע, אדם רשאי לתת את רכושו למי שהוא רוצה והוא רשאי לצוות את רכושו למי שהוא רוצה. איש אינו רשאי להתערב ברצונו זה של אדם, גם לא המדינה ולא ביהמ"ש. כאשר אדם כותב צוואה יש למלא את רצונו כפי שהובע בצוואה.

למרות האמור, שתי המשיבות עותרות לפרש את הצוואה באופן שונה מכפי שהמשיבים מפרשים אותה וכפי שבתה של המנוחה מפרשת אותה.

משיבה 1 טוענת כי "בשולי הדברים" עולות תמיהות מסוימות בנוגע לצוואה, כמפורט בסעיף 12 לעמדת משיבה 1 מיום 23.10.25. כך למשל, טוענת משיבה 1 כי ייתכן שמבקש 1 נכח במקום ובעת עריכת הצוואה, כי לא ברור אם בתה של המנוחה מודעת לצוואה, כי ב"כ המבקשים מצוי לכאורה בניגוד עניינים ועוד כמפורט בסעיף 12. מקומן של תמיהות אלו אינו נמצא "בשולי הדברים". ככל ומשיבה 1 סבורה שיש ממש בטענותיה אלה היה עליה להגיש התנגדות למתן צו קיום לצוואה, זאת הואיל ומטענותיה עולה לכאורה שהצוואה תואמת את האמור בסעיף 35 לחוק הירושה, טענה שמקומה כאמור בהתנגדות למתן צו קיום, על כל המשתמע מכך. מכיוון שלא הוגשה התנגדות, איני מוסמך לדון בטענות אלה, טענות שנטענו ללא בסיס ראייתי כלשהו ועל כן הן בגדר השערות בלבד.

בנוסף, טוענת משיבה 1 כי המנוחה יצרה בצוואתה מנגנון של מעין "נאמנות פרטית" מבלי לקבוע באופן ברור מי יהיו הנאמנים מכוחה ומבלי לקבוע מגבלות כלשהן שיחולו על נאמנים אלה או מנגנוני פיקוח עליהם. כל זאת כאשר למנוחה יש בת בשר מבשרה אשר אמורה להיות נהנית מאותה נאמנות פרטית. לעניין זה, כבר צוין לעיל שהבת מודעת היטב לצוואה על כל סעיפיה, היא שלמה עם כך, מסכימה לכך ומבקשת בכל לשון של בקשה ליתן צו קיום לצוואה כמו שהיא, ללא הסתייגויות.

משיבה 2 טוענת כי הצוואה מקימה נאמנות, במסגרתה המבקשים אמורים להיות הנאמנים והנהנית היורשת היא הבת. נאמנות נוצרת בהתאם לחוק הנאמנות תשל"ט – 1979, כאשר החוק קובע הגדרות קוגנטיות שלא ניתן להתנות עליהן. המשיבה 2 מפנה לעניין זה לפסק דינו של השופט שמגר בתיק 477/88, היועמ"ש נ' אוניברסיטת ת"א (להלן: "פסק הדין"). בהתאם לכך טוענת משיבה 2 כי לא ניתן להתנות על חוק הנאמנות ויש לדרוש מהמבקשים לקיים את מנגנוני הפיקוח כפי שנקבעו בחוק.

בפסק הדין נקבע באופן מפורש כי הוא עוסק אך ורק בסוגיה של הקדש ציבורי, מבלי להביע עמדה כלשהי בנוגע לנאמנות פרטית (ראה לעניין זה בסעיף 7 סיפא לפסק הדין). מכך נובע שפסק הדין אינו מהווה "תקדים מחייב", זאת הואיל ובמקרה שנדון בפניי לא נטען לקיומו של הקדש ציבורי אלא נהפוך הוא, נטען שמדובר בנאמנות פרטית.

פסק הדין מתייחס להבחנה בין הוראת חוק קוגנטית (כזו שלא ניתן להתנות עליה) לדיספוזיטיבית (הניתנת להתנאה). על פי פסק הדין, ככל שמטרתה של הוראת חוק היא לשמור על זכויותיהם של אלה שהחוק רואה בהם טעוני הגנה, לא רק מפני אחרים אלא גם מפני עצמם כרוך בכך לא רק אינטרס אישי של אותם אלה אלא גם אינטרס ציבורי שיסודו טובת הכלל, אשר אינו כפוף לרצונם שלהם והם אינם רשאים לסכל את אותה הוראת חוק ולהתנער ממנה. זהו הקריטריון שהוצע בפסק הדין, להבחנה בין הוראות ניתנות להתנאה וכאלה שאינן.

כאשר מדובר בהקדש ציבורי ברור ש"הציבור" אינו יכול להביע דעתו בדבר הצוואה ולכן נדרש למנות אדם שיהיה ממונה מטעם הציבור ובקשר לחוק הנאמנות המשמעות היא מינויו של נאמן בהתאם לפרק ג' לחוק הנאמנות, סעיפים 25-31).

לעומת זאת, במקרה שלפניי מדובר על פי הנטען בנאמנות פרטית, כאשר המנוחה הבהירה הבהר היטב את רצונה וכאשר הנהנית הבהירה גם היא היטב את רצונה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים וכאשר לא עולה מטענות מי מהצדדים שהנהנית היא "טעונת הגנה" באופן כלשהו. מדוע אם כך לא ציוותה המנוחה את עיזבונה ישירות לבתה? זאת איני יודע וגם המשיבות אינן טוענות שהן יודעות. ישנן סיבות רבות אפשריות לכך כגון למשל, ככל והבת חייבת כספים למישהו והיא חוששת שאם תירש את עיזבון האם יוכל הנושה להשתלט על העיזבון ולקחת אותו ממנה. דוגמא נוספת היא כאשר עפ"י הדין החל במקום מושבה של הבת חל מס על מי שמקבל עיזבון. אלו רק 2 דוגמאות להסבר סביר לכך שהאם ציוותה כפי שציוותה ומדוע מסכימה הבת עם הצוואה כפי שהיא ומבקשת ליתן לה צו קיום.

לאור האמור, כאשר מדובר בנאמנות פרטית לא בהכרח יש לראות את הוראות חוק הנאמנות כקוגנטיות. לעיתים הנהנה הוא קטין/לקוי נפש/או בעל הנמכה קוגניטיבית, או שהוא מכור להימורים או לסמים או סיבות כלשהן אחרות שבעטיין ניתן להגדיר את הנהנה "כטעון הגנה". כאשר נהנה על פי נאמנות פרטית הוא טעון הגנה, יש טעם רב בקביעה שהוראות חוק הנאמנות קוגנטיות בנוגע אליו, הואיל והאינטרס הציבורי הוא לפקח ולדאוג שרצונו של המנוח יתקיים, זאת כאשר הנהנה מוגבל לעשות זאת בעצמו. לעומת זאת, כאשר רצונו של המנוח ברור וכאשר הנהנה עצמו אינו טעון הגנה והוא מביע את רצונו המפורש לקיים את רצון המנוח וכפועל יוצא מכך ליתן צו קיום לצוואה, אין לראות בהוראות שבחוק הנאמנות כהוראות קוגנטיות. זכותו של אדם לצוות את רכושו כרצונו ואין לכפות עליו את שאינו רוצה בו. נניח למשל שהצוואה נוסחה כפי שנוסחה, בכדי להימנע ממס. ניתן לאמר לאם המצווה ולביתה, שהן לוקחות על עצמן סיכון בכך שאולי המבקשים יבגדו באמונן וימעלו בכספים. אכן סיכון, לפחות תיאורתית, אולם זכותן לקחת על עצמן את הסיכון הזה, כפי שאדם לוקח על עצמו כל סיכון: הקמת עסק, השקעת כסף במניות או כל סיכון אחר. כל עוד אדם בגיר וכשיר לפעולות משפטיות, אל לנו להתערב ברצונו ולכפות עליו הסדרים שהוא עצמו אינו מעוניין בהם, בטיעון שאמצעים אלו נועדו להגנתו, לטובתו שלו, גם אם נגד רצונו.

במקרה שלפניי, איני סבור שמדובר בנאמנות כלשהי. המנוחה צפתה פני עתיד, היא הבינה היטב את החוקים הנוגעים בדבר והבהירה באופן מפורש את רצונה לפיו ככל ומישהו, לרבות המדינה ידרוש מהמבקשים דרישות פיקוח כלשהן, היא מבהירה כי הם יורשיה הישירים והיחידים, "ללא כל הוראות שהן מכל סוג ומין" (סעיף 5.ד לצוואה).

לאור האמור לעיל, יורשיה של המנוחה על פי הצוואה הם המבקשים והם פטורים מהוראה כלשהי, כפי שרצתה המנוחה וכפי שמבקשת בתה של המנוחה.

לפיכך ניתן בזה צו קיום צוואה בתוספת הערה כי קיימת הוראת יורש אחר יורש.

הפסיקתא שהוגשה ביום 15.5.2024 נחתמת במקביל.

לאור התוצאה אליה הגעתי ומשעה שדחיתי את טענות המשיבות, אני מחייב את המשיבות יחד ולחוד בהוצאות ההליך בסך של 30,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין ותסגור את שני התיקים שבכותרת.

מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, ב' שבט תשפ"ו, 20 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.