פס"ד בבקשה לביטול צו ירושה והכרה בבת זוג של מנוח כידועתו בציבור

 עניינו של פסק דין זה, בקשה לביטול צו ירושה שניתן ביום XX.XX.2023 (להלן: "צו הירושה") בעניינו של המנוח פלוני ז"ל שנפטר ביום XX.XX.2023 ( להלן: "המנוח"). בהתאם לצו הירושה הזוכים הם שני ילדי המנוח מנישואין קודמים: פלונית, פלוני (להלן: "הנתבעים"). בבסיס הבקשה עומדת טענת התובעת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, וכמי שזכאית למחצית העיזבון בהתאם להוראות סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").

הרקע כללי:

1. המנוח היה גרוש, ולו שני ילדים, הם הנתבעים.

    

2. מעמדה האישי של התובעת אינו ברור. תחילה צרפה עותק מתעודת זהות בה היא מופיעה כרווקה, ואילו בחקירתה ציינה, כי היא גרושה מכהן ואף היתה עגונה שנים רבות [ר' עמ' 24 ש' 1].

    

3. לצדדים אין ילדים משותפים.

    

4. לתובעת דירת עמידר הנמצאת בXXXXX.

    

5. המנוח והתובעת התגוררו בדירה שכורה בXXXXXXXX( להלן: "הדירה בXX"), שם מתגוררת התובעת עד היום.

   תמצית טענות התובעת 

    

6. היא והמנוח היו בני זוג, ידועים בציבור, זאת החל משנת 2017, מועד השכרת הדירה בXX, ועד ליום פטירתו בתאריך XX.XX.2023. לדבריה, מערכת היחסים עם המנוח התאפיינה בניהול משק בית משותף, בילויים, ארוחות במסעדות ועוד. התובעת טוענת כי היא התגוררה עם המנוח, תחת קורת גג אחת, במשך שנים רבות. התובעת סעדה את המנוח בתקופת מחלתו, עת היה על ערש דווי, ולאחר פטירתו, שילמה 4,500 ₪ לצורך הקמת מצבה לזכרו. לדבריה, עד לאחר פטירת המנוח, לא ידעה על זכאותה להכרה כידועה בציבור, ורק לאחר שפנתה אל המ.ל.ל. לקבלת מענק דמי קבורה, נודע לה על זכותה כידוע בציבור. בני משפחתו של המנוח, לרבות גרושתו וילדיו הנתבעים ידעו על הקשר בינה לבין המנוח, ולמרות זאת לא המציאו לה עותק מהבקשה למתן צו ירושה או להודיע לה על הכוונה להגיש בקשה כאמור. התובעת הגישה תביעה להכרה כידועה בציבור בבית הדין לעבודה ותביעתה נדחתה. ערעור שהוגש נמחק ללא קביעת ממצא.

    

   תמצית טענות הנתבעים

    

7. המנוח והתובעת ניהלו קשר זוגי וחלקו מגורים משותפים בדירה בXX, זאת ללא שיתוף כלכלי או רכושי, ומבלי לנהל חשבון בנק משותף. התובעת נשאה בתשלומים נפרדים עבור הוצאות אחזקת דירתה בXXXX, ולא הציגה ראיה שדירתה הושכרה לאחר. במהלך התקופה הרלוונטית התובעת סייעה למנוח בהגשת תביעה למ.ל.ל לקבלת קצבת נכות, והמנוח לא ציין בתביעה כי יש לו בת זוג. העדים מטעם התובעת לא תרמו מאום לשאלת טיב הקשר בין השניים, למעט, מגורים לסירוגין בדירה בXX ובילויים משותפים מעת לעת. אין מקום לקבוע כי השניים התנהלו כידועים בציבור. מעבר להפרדה הרכושית בין הצדדים, התובעת הרבתה להיעלם, והותירה את המנוח ללא ליווי והשגחה, דבר המלמד על כך שהצדדים לא ראו עצמם ידועים בציבור וחיים חיי משפחה במשק בית משותף כנדרש. המל"ל לא הכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח והערעור נמחק לבקשת המל"ל מבלי שהתובעת ערערה על כך.

    

    

   דיון והכרעה:

8. סעיף 72(א) לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כדלקמן:

    

   " נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". [ההדגשות שלי ט.פ.]

    

9. הכלל הוא כי צו קיום צוואה או צו ירושה כמוהו כפסק דין חפצא הפועל כלפי כולי עלמא. פסק דין כזה מהווה הכרעה סופית ומחייבת. כלל זה נובע מהצורך בסופיות הדיון, וודאות הדין ויציבותו, אף אם פסק הדין מוטעה. צו קיום צוואה כזה אינו בטל מעיקרו, אלא אך ניתן לביטול בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו קיום הצוואה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 72 לחוק או בדרך של ערעור (ראו: ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור,(10.11.09); ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 871; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, 870; ת"א (מחוזי-חי') 210/07 שלומי קרשי אילנה נ' לב דורית (9.05.10).

    

    

10. על בית המשפט הדן בבקשה לביטול צו קיום צוואה לבחון את קיומם של שני תנאים מצטברים. הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו (ראו: המ' (מחוזי-חי') 28449/97 הברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, (1.07.98)). אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה חיובית, יש לתת את הדעת לשאלה, במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט, קודם למתן הצו, האם היה בה כדי לגרום לתוצאה שונה מזו שהתקבלה. התנאי השני, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. במידה שהמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה (ראו: ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ש' שוחט, מ' גולדברג, י' סלומון דיני ירושה ועזבון, מהדורת תשס"ה, עמ' 160-159).

     

11. אין בהוראת החוק, תיאור מדויק לשיקולים אותם על בית המשפט להביא בחשבון בעת דיון בבקשה לתיקון או ביטול צו לקיום צוואה. מכאן הצורך להידרש לפסיקת בית המשפט העליון, אשר קבעה מהם השיקולים שיש להביא לעניין בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה. בהתאם לפסיקה, חריגה מכלל סופיות הדיון לצורך תיקון הצו או ביטולו, תלויה בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. במקרים בהם יוכח כי לא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ובמקרים בהם יוכח כי הנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את התקיימות תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה (ראו: בש"א (מחוזי-נצ') 1471/08 אשרף נ' האפוטרופוס הכללי (16.03.09)). בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה (ראו: ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז (2) 436, 439); למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט; להסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה; לקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדי והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן ( ראו: ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337); וכן למידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש ( ראו: ע"א 601/88 בעניין שרייבר). השיהוי נמדד החל מהמועד שבו נתגלתה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את ביטול הצו. (ראו: ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן פ"ד מ"(5) 373).

     

12. במקרה כאן, טוענת התובעת כי היא לא ידעה על זכותה להיות מוכרת כידועה בציבור. אמירה זו, מהווה, כשלעצמה, הודאה, כי המבקשת עצמה לא ראתה אותה ואת המנוח כבני זוג אשר: "התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובתוך כך התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין" [ר' 5096/21 פלוני, פורסם במאגרים]. ברור כי אילו היו הצדדים נשואים, השאלה כלל לא היתה עולה והדברים היו ברורים. לפיכך, לכאורה, ניתן להסיק כי זו לא היתה כוונת הצדדים בזמן אמת. זאת ועוד, מדובר בקשר בין אנשים מבוגרים, לגבי המנוח שהיה גרוש, אין ספק כי מדובר ב"פרק ב'", וככל הנראה כך גם לגבי התובעת, אשר טענה כי היא גרושה ואף היתה עגונה. בנסיבות כאלו, טענת התובעת אודות אי הידיעה, אינה מתיישבת עם ההיגיון הפשוט ועם ניסיון החיים. עוד נטען כי הנתבעים ויתר בני המשפחה לא עדכנו את התובעת לגבי כוונתם להגיש בקשה למתן צו ירושה. ייתכן ובטענה זו יש ממש, ולא ראיתי כי הנתבעים התמודדו עמה.

     

13. במכלול הנסיבות, ולמרות הקושי שתואר לעיל, הגעתי למסקנה לפיה ניתן לעבור לשלב השני ולבחון את טענת התובעת אודות היותה ידועה בציבור של המנוח.

     

14. המחוקק קבע הסדר מיוחד לירושה של בני זוג שחיו יחדיו ללא נישואין, כמפורט בהוראת 55 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 וזו לשונו:

     

    "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".

     

15. המחוקק אינו עושה שימוש במושג "ידוע בציבור" ביחס לבני זוג שאינם נשואים, אולם הפסיקה וספרות המלומדים נדרשו לכך בעת יישום הוראת סעיף 55 לחוק הירושה (ראו: שוחט, פיינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון , מהדורה שביעית-2014, עמ' 64).  הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, אינה קובעת מה פרק הזמן הנדרש כדי שחייהם של בני הזוג יוכרו כחיי משפחה במשק בית משותף, אולם נפסק שלצורך כך יש לבחון האם תנאי הסעיף התקיימו במהלך התקופה הסמוכה למות בן הזוג המוריש, וכן באם בן הזוג הנהנה היה מבקש מבן הזוג המוריש במהלך ימי חייו לצוות לו את כל נכסיו או חלקם חלק מנכסיו, האחרון היה נענה לכך (ראו: תמ"ש (משפחה נצרת) 7911-12-18 מ.ש. נ' ו.ק. ואח' מיום 14.8.2022). לעניין פרק הזמן המינימאלי הדרוש לשם הכרה כידועים בציבור, אפנה לדבריה של כב' השופטת יעל וילנר בעניין רע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח [פורסם במאגרים], עמ' 17 פסקה 26.

     

     

16. בפסיקה נקבעו ארבעה יסודות מצטברים בעת בחינת הוראת סעיף 55 לחוק הירושה; "חיי משפחה" ( אדן עובדתי) במשך תקופת חיים משמעותית; "משק בית משותף" (אדן עובדתי), קרי, ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת; הצדדים אינם נשואים (תנאי שלילי) זה לזה או לאחר; העדר הוראה אחרת בצוואה ( תנאי שלילי). מבחנים מצטברים אלה יבחנו ערב מותו של המנוח (ראו: ע"א 621/69קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, פ"ד כד(1) 617 ( להלן:"פרשת נסיס"), ת"ע (קרית-גת) 40500-08-22 א.ר. נ' האפוטרופוס הכללי במחוז דרום ואח' מיום 10.7.2023).

     

17. עוד נקבע בפסיקה כי, "חיי משפחה במשק בית משותף", יבחנו על פי קריטריונים סובייקטיביים, כלומרכיצד ראו בני הזוג את עצמם ואת מערכת היחסים ביניהם. כל מקרה יבחן לפי נסיבותיו המיוחדות; בכל אותם מקרים בהם בני זוג לא עיגנו בהסכם מפורש את רצונם ומערכת היחסים הרכושית, השאלה תבחן על ידי התחקות אחר כוונותיהם ואומד דעתם, מתוך ראיה כוללת של העובדות, וסקירת מערכת היחסים על פי המרכיבים השונים והמאפיינים המתקיימים בהם. קרי, יש לבחון כיצד ראו שני בני הזוג הקונקרטיים את מערכת היחסים שביניהם (ראו: רע"א 5096/21 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ מיום 15.12.2021; ע"א 79/83היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקרן, לט(2) 690, 695 (1985); רע"א 9755/04סיגל ביטון נ' קצין תגמולים - משרד הבטחון(31.08.2008(,ע"מ 3497/09פלוני נ' פלונית) 04.05.2010) ). המדובר כאן על שני מרכבים השזורים זה בזה: חיי משפחה בעלי אופי מוגדר, היינו כאלה שביטוים בקיום משק בית משותף. ( ראו: ע"א 107/87שרה אלון נ' פרידה מנדלסון, מג(1) 431, 435 (1989).

     

     

18. הנטל הרובץ על הטוען למעמד של ידוע בציבור של אדם שנפטר, הינו נטל ראייתי מוגבר, הריבכל אותם מקרים בהם בן הזוג האחר אינו בין החיים, לא ניתן לקבל את גרסתו, וההליך מנוהל כנגד חלפיו (ראו: ע"א 5997/92דוד מלק נ' מנהל העיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד מא (5), 1 ). בשל ההשלכות המשמעותיות בהכרת בני זוג כידועים בציבור, על בית המשפט לנהוג בזהירות (ראו: עמ"ש (מחוזי ת"א) 36971-03-11 ב.ד נ' ש.מיום 17.1.2013). עוד יש ליתן את הדעת להוראת סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לפיה הכרעה על פי עדות יחידה נגד עיזבון, שאין לה סיוע, דורשת הנמקה. הטעם העומד בבסיסה של הלכה זו הוא, כדבריו של בית המשפט, כי "אין לדעת אם הנפטר, אילו היה חי, לא יכול היה לטעון טענות ולהביא הוכחות שהיה בהן כדי להכשיל את התביעה (ראו: ע"א 2556/05שרה זלוטי נ' אליהו אינדיבי(נבו 08.02.2009) ).

     

19. על התובע/ת להוכיח קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית הנותנים מקום לחשוב שאילו ביקש בן הזוג האחד מבן הזוג השני בעודו בחיים לרשום על שמו או לצוות לו נכס או חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך בחיוב וברצון כדי להבטיח לו מה שהיה מגיע לו אילו היו נשואים כדין ( ראו: פרשת נסיס, עמ' 624). עם זאת, אין צורך להוכיח כוונת הורשה בפועל (ראו: ע"א 818/75 עזבון המנוחה ברוניסלבה בורגר נ' חיים מרגלית, ל(2) 552, 554). 

     

20. יש ליתן משקל הולם לשאלה מדוע הצדדים לא מיסדו את הקשר ביניהם, ולעניין זה, עשויה להיות נפקות ראייתית לשאלת היותם של הצדדים ידועים בציבור. בפסיקה נקבע כי יש צורך בהוכחת כוונה ברורה של הזוג לחיות במערכת יחסים הכוללת השלכות משפטיות, כולל זכויות וחובות כלכליות של נישואין, בגישה חוזית-ליברלית [ר' 5096/21 פורסם במאגרים המקוונים], בייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא. בית המשפט קבע רף הוכחה מקל (למשל, עבור זוגות מנועי חיתון), אשר חל רק כאשר קיים קשר סיבתי בין אי-יכולתם או אי-רצונם של הצדדים להינשא לפי החוק הדתי לבין מצבם כלא-נשואים. אם הזוג יכול היה להינשא (למשל, בנישואים אזרחיים בחו"ל), הרף הרגיל חל, ודורש ראיות משמעותיות יותר. כלומר הגם שראוי להקל על בני זוג שאין ברצונם או ביכולתם להינשא במסגרת הדין הדתי בבחינת הגדרתם כידועים בציבור, יש להצביע על קיומו של קשר סיבתי בין היעדר יכולת או רצון אלה לבין החלטתם שלא להינשא. בית המשפט דחה את הטענה שתכנון נישואים בעתיד מעיד על מעמד "ידועים בציבור". להיפך, הדבר עשוי להצביע על כך שהזוג התכוון שהשלכות משפטיות יחלו רק לאחר הנישואין, ולא לפני כן." .כוונתם של בני הזוג להינשא אינה עולה, כשלעצמה, כדי אינדיקציה להכרה בהם כידועים בציבור; זאת, בשים לב לכך שמוסד הידועים בציבור משמש חלופה למוסד הנישואים, ולכך שתפיסה שלפיה מדובר בשלב מעבר בדרך למיסוד הקשר בדרך של נישואים עלולה לפגוע במוסד הידועים בציבור." (ראו: רע"א 3323/23 - שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני).

     

21. בעניין רע"א 3323/23 [פורסם במאגרים], מפרטת כבוד השופטת יעל וילנר את השיקולים אותם על בית המשפט לבחון לצורך הכרעה בשאלה האם בני הזוג ידועים בציבור, ולדבריה:

     

    "זאת יש להדגיש, התפיסה החוזית הנ"ל – אשר היא, כאמור, הבסיס להטלת החובות והזכויות על בני-זוג שאינם נשואים – מחייבת איפוק וריסון טרם ההכרה בהם כידועים בציבור. זאת, שכן יש לוודא כי בני הזוג אכן התכוונו ורצו לכבול עצמם בזכויות ובחובות אלה...... הדברים האמורים נכונים ביתר שאת במציאות המודרנית בימינו, שבה זוגות רבים מתגוררים יחד ללא נישואין – ממכלול סיבות, שעליהן נמנות: עצם רצונם לגור יחדיו; חיסכון כלכלי; וכינון "תקופת מבחן" (trial marriage) לקראת נישואין – ללא כל כוונה להחיל חובות משפטיות על מערכת יחסיהם..... כידוע, ידועים בציבור אינם מהווים שלב "מעבר" בין היות בני הזוג "חברים" לבין היותם נשואים, אלא עניינו בחלופה למוסד הנישואין...." [ההדגשה לא במקור ט.פ]

     

    מן הכלל אל הפרט:

     

22. אקדים מסקנה לניתוח ואציין, כי אינני סבור שעלה בידי התובעת לעמוד בנטל הנדרש לשם הוכחה כי היא והמנוח: "התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובתוך כך התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין." [רע"א 5096/21]. בין התובעת למנוח התקיים קשר זוגי, ברם נעדרים מהקשר מרכיבים של קבע מכוחם ניתן לבסס מסקנה שהשניים קשרו את גורלם זה בזה. אנמק.

     

    התנאי הראשון, חיי משפחה :

     

23. על הטוען להכרה כידוע בציבור, להצביע על קיומה של מערכת יחסים הכוללת יחסי אישות, אהבה ונאמנות. המראים שבני הזוג קשרו גורלם זה בזה. במקרה כאן, משך הקשר בין הצדדים, ככל הנראה, היה כטענת התובעת, משנת 2017 ועד פטירת המנוח בשנת 2023. אמנם אין מדובר בפרק זמן קצר, וע"פ הפסיקה, מדובר בפרק זמן מספק לצורך ההכרה כידועים בציבור [ר' רע"א 3323/23]. עם זאת, מדובר בשיקול אחד מבין מספר שיקולים, וכפי שיפורט להלן בהרחבה, נראה כי, אין מדובר במערכת יחסים עמוקה כנדרש, ולבני הזוג לא היתה כוונה להחיל עליהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מקשר הנישואין, כנדרש ע"פ הפסיקה.

     

24. אירועים וטיולים משותפים - תיעוד חלקי ודל, הוצגו על ידי התובעת תמונות בודדות של הצדדים, מרביתן צולמו בדירה ובאותו מועד כפי שניתן לראות מהבגדים אותם לובשים הצדדים. הוגשו מספר תמונות מחוץ לדירה, אך לא ניתן ללמוד על מועד צילום התמונות. יש לזכור כי בשנים האחרונות, מקובל לבצע צילומים בדרך פשוטה וקלה, באמצעות המצלמה בטלפון הנייד, שם ניתן בקלות לדעת את מועד הצילום והמקום בו צולמה התמונה. להתרשמותי, אין מדובר באוסף משמעותי של תמונות, יחסית לתקופה המשותפת הנטענת, כשש שנים, החל משנת 2017 או 2018 עד לשנת 2023. לא הוצגו תמונות מאירועים משפחתיים או חברתיים למעט שולחן אוכל ערוך, ללא נוכחות אנשים (ראו: נספח 18 לתצהיר מטעם התובעת).

     

25. העדר ראיות ישירות מהן ניתן ללמוד על טיב הקשר - מטעם התובעת הוגשו, תצהירם של מכרים וחברים לכאורה. העידו מטעמה שני עדים: מר י.ט., בעל הדירה ביל"ג. העד מתגורר בעיר מודיעין. מפגשיו עם התובעת או המנוח היו ספורים והתמצו בסוגיות הקשורות למצב הדירה או לדמי השכירות. אני מקבל את עדותו ביחס לנוכחות התובעת בדירה או ברקע בשיחותיו עם המנוח, אך אין בכך כדי להוות ראיה בעלת משקל ממנה ניתן ללמוד אודות טיב או עוצמת הקשר בין התובעת למנוח [ואף לא על אופן תשלום דמי השכירות כפי שאפרט בהמשך] (ראו: תמלול הדיון מיום 27.3.2025, עמ' 9-11 ובפרט האמור בעמ' 11). מר ח', פגש את התובעת והמנוח לעתים במסעדה שבבעלות בנו. לדבריו, התובעת והמנוח היו מגיעים יחד, אוכלים, לעתים התובעת שילמה. כמו כן, העיד על ביקורים בדירה. כלל עדותו הנה התרשמותו אישית, וחרף הניסיון להציג עצמו כחבר, לכאורה, העד לא ידע פרטים רבים משמעותיים נוספים. נראה כי ההיכרות עם המנוח והתובעת היתה שטחית, ואין בה כדי להעיד על טיב הקשר האינטימי או הכלכלי, על עצמתו ועל כוונת הצדדים. ( ראו: תמלול הדיון מיום 27.3.2025, עמ' 5-6).

     

26. מגורים משותפים אך לא רצופים - בנוסף לעדויות מטעם התובעת העידו מצד הנתבעים, בתו של המנוח- גב' ל.ב. , שלא הכחישה מגורי התובעת בדירה בXX, אך ציינה כי הייתה פוגשת אותה מחוץ לעיר לבד, ואף נמצא כי התובעת לא חזרה לדירה בXX משך מספר ימים רצופים. (ראו: תמלול הדיון מיום 27.3.2025, עמ' 68-69).אחיין רן של המנוח העיד שהתובעת התגוררה עם המנוח, אך גם ציין כי הייתה מזניחה אותו (ראו: תמלול הדיון מיום 27.3.2025, עמ' 46-49). בנוגע לסוגיה של המגורים בדירה בXX התובעת עצמה הודתה, כי נהגה כל שבוע להגיע לדירתה בXXXX, ככה שאין צורך בעדויות נוספים כדי לקבוע מסקנה, כי הצדדים לא בילו יחד כל ימות השבוע ( ראו: תמלול הדיון מיום 27.3.2025, עמ' 21). יש לציין כי בתצהיר עדות ראשית, ציינה התובעת כי המנוח היה מתלווה אליה לביקורים בדירתה בXXXX (ראו: סעיף 8 לתצהיר מיום 2.2.2025) , ואולם, בחקירתה ציינה כי הביקורים בדירה בXXXX נעשו כאשר היא לבדה (ראו: תמלול הדיון מיום 27.3.2025, עמ' 24).

     

27. הטיפול במנוח אל מול העדר הצהרה על בת זוג – נראה כי התובעת אכן טפלה במנוח בתקופת מחלתו, ואף דאגה לקבורה ראויה ולמצבה (ראו: נספחים 10 ו- 19 לתצהיר התובעת). לצד זאת, במהלך התקופה הרלוונטית המנוח הגיש תביעה לקבלת קצבת נכות מטעם המל"ל, ובמקום המיועד לפרטי בת הזוג לא הצהיר דבר. התובעת אף ציינה כי היא סייעה לו בתהליך, וחזקה כי ידעה כיצד מילא המנוח את טופס התביעה, ולפיכך, עובדה זו מקבלת משקל נוסף.

     

28. העדרן של ראיות המעידות על טיב הקשר מעיניו של המנוח - התובעת לא הציגה מתנות, אין מסרונים מוחלפים, מהם ניתן ללמוד אודות האופן בו ראה המנוח את מערכת היחסים. לצדדים אין רכוש משותף, אין ילדים משותפים או ניסיון להביא ילדים. לא הוצגו ברכות או מכתבים אישים, איחולים בימי הולדת או סממנים אחרים כאמור. המנוח לא ערך צוואה לטובת התובעת, וגם מכך ניתן ללמוד אודות האופן בו הוא עצמו ראה את הקשר. התובעת עצמה לא טענה כי היא ערכה בעבר צוואה לטובת המנוח.

     

    התנאי השני, ניהול "משק בית משותף":

     

29. כאמור, יסוד זה פורש בפסיקה כשיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היומיום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו.

     

30. כפי שכבר הובא לעיל, המנוח והתובעת התגוררו יחד בדירת יל"ג, אך מהעדויות עולה כי המגורים לא היו ברצף כל ימות השבוע. אין מחלוקת כי התובעת המשיכה להחזיק בדירתה בXXXX, והייתה נוסעת אליה, ללא המנוח, למספר ימים רצופים. התובעת לא השכירה את הדירה ואף לא דווחה לעמידר אודות מגוריה בדירת יל"ג. לדבריה, היא חששה לאבד את זכותה לדיור מוזל וכן כבטוחה לעתיד, אם לא תמצא מקום מגורים, כך לדבריה. לא ניתן להתעלם מהבעייתיות בגרסת התובעת שרצתה לאחוז את המקל בשני קצותיו. גם אם ניתן להבין את רצונה בביטחון, אין ספק כי הדבר משליך אודות טיב הקשר בינה לבין המנוח, כפי שהתובעת עצמה ראתה אותו. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כי היא השתתפה בתשלום הוצאות הדירה בXX. לא הוצגו ראיות לתשלום דמי שכירות, או הסכם שכירות, והתובעת הסתפקה באמירה כללית שהתשלום בוצע במזומן.

     

31. התובעת הציגה גרסאות שונות וסותרות ביחס לשהותה בדירת XXXX - תחילה טענה כי המנוח התלווה אליה לביקורים, ומנגד בחקירה טענה כי היא שהתה שם לבדה (ראו: סעיף 9 לתצהיר עדות ראשית). מכל מקום, התובעת שהתה בדירתה בXXXX פרקי זמן לא מבוטלים, והדבר פוגע בטענתה לניהול משק בית משותף. אומנם, קיימים מקרים נדירים בהם אין חובה להתגורר יחדיו על-מנת להיחשב כבני זוג ידועים בציבור. (ראו: עע"מ 4614/05 מ"י נ' אורן, סא(1) 211 (פמ"מ – 16/3/2006), אך במקרה עסקינן, בהצטרף עובדה זו לכל יתר הנתונים, מתקבלת המסקנה כי הצדדים לא התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות כולל זכויות וחובות כלכליות הנובעות מקשר הנישואין [רע"א 5096/21 פס' 35, פורסם במאגרים]. זאת ועוד, לדברי התובעת עצמה, המנוח לא החזיק מפתח לדירת XXXX [עמ' 24 ש' 24], וגם מעובדה זו ניתן ללמוד כי הצדדים לא ראו עצמם כבני זוג כנדרש ע"פ הפסיקה.

     

32. אי בהירות בביצוע התשלומים השונים, אין הוכחה אמתית לניהול משק בית משותף בדירה בXX. מהראיות עולה כי התובעת נשאה לבד בהוצאת דירתה בXXXX, וגם עובדה זו מחזקת את המסקנה לפיה הצדדים לא ראו עצמם כבני זוג לכל דבר ועניין ( ראו: נספח 6 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת וכן הודעה מיום 25.3.2025 ). בפירוט ההעברות שבוצעו בחשבון בנק הדואר, נמצאו שני תיעודים אודות הוצאות לדמי השכירות של הדירה, וללא כל תיעוד הוצאות אחזקה שוטפות. התובעת לא הציגה ראיות אודות רכישות בסופר או תשלום חשבונות [למעט שניים או שלושה חשבונות חשמל לגביהם קיים ספק]. לא הוצג הסכם שכירות בנוגע לתקופת המחלוקת, והוצגו ראיות חלקיות בלבד ביחס לתשלום דמי השכירות עבור דירת יל"ג (4 העברות מחשבון בנק הדואר לטובת המשכיר), שאין בכוחן להשליך על תקופה המשתרעת על פני כ- 5 שנים. שתיים מתוך ההעברות שהוצגו כתשלום שכר דירה, נראה כי בוצעו בידי המנוח (ראו: נספח 6 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). גם אם אקבל את גרסת בעל הדירה, לפיה הוא קיבל לעתים את דמי השכירות במזומן מהתובעת, אין בכך כדי ללמד כי מקום הכספים מהתובעת דווקא ולא מהמנוח. אין די בטענת התובעת לפיה ההתנהלות הייתה במוזמן, על מנת לעמוד בנטל הנדרש להוכחת ניהול משק בית משותף. בהקשר זה, יש להזכיר את הכלל לפיו: "הימנעות מהבאת עד רלוונטי או ראיה שניתנת להשגה, מקימה חזקה, לפיה הבאתם הייתה פועלת לחובת בעל הדין הנמנע". בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל דין משקל ראייתי לחובתו (ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, סעיף 11 לפסק הדין; ע"א 641/87 קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ; ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ. אבו סאלח).

     

33. הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף – לטענת התובעת, המנוח היה שקוע בחובות ואילו היו הצדדים פותחים חשבון משותף, היה הדבר מסבך את שניהם כלכלית. המנוח אכן היה חייב דמי מזונות עבור ילדיו והוצגו על כך ראיות. עם זאת, לא הייתה כל מניעה כי התובעת תנהל חשבון בנק והמנוח יפקיד לחשבונה סכומים דרושים לניהול משק בית משותף. מהראיות בתיק עולה כי הצדדים הקפידו שלא לערב את כספים בדרך כלשהי והדבר מעיד על האופן בו הם עצמם ראו את הקשר ביניהם.

     

34. הצדדים לא רשמו זה את זו כמוטבים - אין מחלוקת כי הצדדים לא רשמו האחד את משנהו כמוטבים בפוליסות ביטוח או בכל מקום רשמי אחר, כולל בתביעה לקבלת גמלת נכות אצל המ.ל.ל. הצדדים לא ערכו יפוי כוח מתמשך או יפוי כח אחר זה לטובת זה, וכן לא ערכו צוואות.

     

35. חוזה השכירות - התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת להעדר חתימתה על הסכם השכירות, שעה שהיא טוענת שהינה ידועה בציבור של המנוח וניהלו משק בית משותף ובפרט שלאחר פטירת המנוח כן נשארה בדירה לשיטתה וחתמה על התחייבות בכתב ( ראו: נספח 11 לתצהיר עדות ראשית מטעמם התובעת). התנהגותה זו, מעלה תמיהה ומעידה כאלף עדים כי יכלה התובעת בתקופה הרלוונטית להיות שותפה בהסכם בכתב ולא עשתה זאת.

     

36. מרבית העדים מטעם התובעת ואף חלק מטעם הנתבע, העידו כי אין בידיעתם דבר על ההתנהלות הכלכלית של המנוח, ואין זה עניינם לברר דברים בנושא זה. ( ראו בפרט: עדות בעל הדירה מר טולדנו ומר חסן הפניות לעיל).

     

37. העדר מניעה להינשא – בפסיקה נקבע כי לצורך התחקות אחר אומד דעתם של בני זוג, יש ליתן משקל לשאלה מדוע החליטו בני הזוג לחיות יחד כבני זוג ללא נישואין [ר' רע"א 5096/21 פורסם במאגרים. כך למשל, כאשר מדובר בבני זוג אשר לא נישאו כתוצאה מחוסר רצון או מחוסר יכולת להנשא, ראוי להקל בעצמת הראיות הנדרשת לשם הכרה בהם כידועים בציבור. אפנה לדבריה של כב' השופטת וילנר בעניין רע"א 3323/23 [פורסם במאגרים] כדלקמן:

     

    "הנה כי כן, ההקלה בעצמת הראיות הנדרשת בנוגע לזוגות שנמנעו מלהינשא בשל אי-רצונם להינשא במסגרת הדין הדתי בישראל; או בשל אי-יכולתם להינשא כאמור ("מנועי החיתון" למיניהם), יסודה בתפיסה כי – בשונה ממקרים אחרים – אין בכך שבני הזוג לא נישאו כדי להעיד על כך שלא התכוונו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את ההשלכות המשפטיות של חיי הנישואין. אולם, רציונל זה מחייב קיומו של קשר סיבתי בין העובדה שבני הזוג הם מנועי חיתון (או שאינם מעוניינים להינשא במסגרת הדין הדתי) לבין הימנעותם מלהינשא. שכן, אם עומדת בפני בני הזוג האפשרות למסד את הקשר הזוגי, הרי שהימנעותם ממיסודו עשויה להעיד על כוונה שלא להחיל את השלכות חיי הנישואין על מערכת יחסיהם."

     

38. במקרה כאן, התובעת לא הוכיחה מניעה כלשהי להינשא, מחומר הראיות בתיק עולה כי נראה כי היא רשומה כרווקה וכי לא היתה קיימת מניעה כלשהי להינשא למנוח. לעניין זה, לא הובאה ראיה כלשהי ביחס לרצון המנוח, והמסקנה המתבקשת היא כי הצדדים בחרו, משיקוליהם, שלא להינשא (ראו: תמלול הדיון מיום 27.3.2025, עמ' 23).

     

39. התובעת לא הוכרה על ידי המ.ל.ל כידועה בציבור - ההליך אומנם, נמחק על ידי בית המשפט מבלי להכריע לגופם של דברים, אך גרסתה של התובעת נבחנה ונשללה, וגם לעובדה זו יש ליתן משקל.

     

40. המנוח נפטר לאחר מחלה קשה ומספר אשפוזים - ולא באופן פתאומי, ואילו היה מעוניין בכך, והיה רוצה לעגן את זכויותיה הנטענות של התובעת, היה לו די והותר זמן לשם כך, כולל לצורך עריכת צוואה. כאמור לעיל, אינני מקבל את טענת התובעת בעניין חוסר הידיעה, שכן מדובר באנשים מבוגרים ובעלי ניסיון ובקשר ב"פרק ב'".

     

41. מצטיירת תמונה של הפרדה רכושית -  גרסת התובעת שהוצגה בהרחבה בחקירתה ביחס לשמירת דירתה בXXXX, העדר חשבון בנק משותף עם המנוח, העדר בהירות ביחס לתשלום החשבונות, לא חתמה על הסכם השכירות בתקופת החיים המשותפים, כולם מהווים אינדיקציה כי הצדדים לא ניהול משק בית משותף.

     

42. מחומר הראיות המונח לפני מתקבלת תמונה לפיה הקשר בין התובעת למנוח בא לספק צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני. לא הובאו ראיות מספיקות המעידות על קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית, ועל כוונה ליצירת מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות, זכויות וחובות, בהתאם לדרישת הפסיקה.

     

    סיכום ותוצאה:

    1. התביעה נדחית.

        

    2. צו הירושה שניתן בעניינו של המנוח ביום XX.XX.2023 יותר על כנו.

        

    3. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לאחר ששקלתי את אופן התנהלות הצדדים, כולל רוחב היריעה שנפרשה, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 45,000 ₪.

        

    4. זכות ערעור כחוק.

        

    5. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

        

       המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת

       ניתן היום, ד' אלול תשפ"ה, 28 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.