פס"ד בשאלה האם אלמנה יכלה לשנות צוואה הדדית/משותפת שערכה עם בעלה?

המנוחה ב.ב ז"ל ת"ז -- הלכה לעולמה ביום -.2024.

עניינה של התובענה דנן הוא בבקשת התובע לקיום צוואתה המאוחרת של המנוחה מיום 20.09.2007 (להלן: "הצוואה המאוחרת"); מאידך במסגרת הליך התנגדות שהוגש מטעם הנתבעים 2-4, התבקש בית המשפט לקבוע בין היתר כי המנוחה מנועה היתה מלבטל את הצוואה שערכה עם בעלה המנוח ביום 12.09.2004 (להלן: "הצוואה המוקדמת"). יוער כי בתווך ערכה המנוחה צוואה נוספת מיום 17.04.2007 ואשר היא אינה על המדוכה בשלב זה (להלן: "הצוואה הנוספת").

בקצרה יצויין כי הצוואה המוקדמת היא צוואה משותפת למנוחה ולבעלה המנוח, אשר הלך לעולמו לפניה כבר ביום 16.12.2005 ואין חולק כי ניתן לה צו קיום ביום 16.03.2006.

לטענת הנתבעים הצוואה המוקדמת הינה צוואה הדדית המנוסחת בלשון רבים והמשקפת את רצונם המשותף של המנוחים. לטענתם לצוואה המוקדמת מנגנון ביטול ושינוי מוגבל והוא- סעיף 12 לצוואה קובע: "אנו מצווים כי מאחר וצוואה זו מורכבת משיקולים שונים, והיא נעשית בהבנה בין שנינו, הצוואה תשונה רק ע"י שנינו" וכן קובע סעיף 14 לצוואה: "קבענו בפירוש שאנו רשאים (בהסכמת שנינו) בכל עת וזמן לשנות את הצוואה הזאת וזה באיזה אופן שהוא ובהתאם לאמור לעיל". בהמשך לאמור בסעיפים אלו טענו הנתבעים כי המדובר בהתחייבות הדדית של המנוחים אשר נהנית מהסתמכות ברורה על בן הזוג שנותר בחיים. נוכח זאת טענו הנתבעים כי המנוחה היתה מנועה מלשנות את הצוואה ההדדית המוקדמת ובעצם השינוי ועריכת הצוואה הנוספת מיום 17.04.2007 , פעלה המנוחה בחוסר תום לב. טענו הנתבעים כי אומד דעת המנוחים המשותף יצר הסתמכות המנוחים האחד על השני, הם קבעו בצוואה ההדדית מנגנון של "יורש אחר יורש" ומשכך לא יכלה המנוחה להוריש את הרכוש שקיבלה לאחר.

לטענת התובע אין המדובר בצוואה הדדית אלא צוואה משותפת למנוחים; הצוואה נערכה לפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה ועל כן לא חלות על הצוואה המגבלות של צוואה הדדית. לטענת התובע אין בצוואה המוקדמת להגביל את המנוחה מעריכת צוואה חדשה. עוד טען כי הסעיפים המתייחסים לשינוי הצוואה וכאמור לעיל, לא מתייחסים לשינוי לאחר מות הצדדים אלא אך שינוי בחייהם וכי הוראה בצוואה המגבילה את המצווה לשנותה, בטלה ונוכח הוראות חוק הירושה. עוד ציינו כי הצוואה הנוספת נערכה על ידי המנוחה, בהסכמת ובידיעת כל ילדיה של המנוחה (הנתבעים 2-4) אשר אף נכחו במקום החתימה. במסגרת הצוואה הנוספת מיום 17.04.07 ביטלה המנוחה כל צוואה קודמת שערכה והורישה את כלל רכושה לילדיה בחלקים שווים (למעט הדירות) וזאת כאמור בהסכמת הנתבעים אשר מושתקים מלטעון כנגד שינוי הצוואה המוקדמת.

בדיון שהתקיים בנוכחות הצדדים ובאי כוחם ביום 27.10.2025, הופנו הצדדים לסיכון סיכוי והקשיים המשפטיים של כל אחד מהצדדים; הוברר כי ראשית יש לדון בשאלה המשפטית האם המנוחה היתה רשאית לערוך צוואה חדשה, לרבות הצוואה נשוא ההתנגדות וזאת לאחר שערכה הצוואה מיום 12.09.2004.

בהחלטתי מהדיון שהתקיים, הובהר בעמוד 2 לפרוטוקול כי יש לערוך משפט זוטא בסוגיה וזאת כשלב פרילמנרי לבחינת הצוואה המאוחרת וכדלקמן:

"החלטה

1. הונחה בפניי צוואת המנוחה הראשונה מיום 12.9.2004 ולאחריה נערכה צוואה מיום 20.9.2007 ותוספת לצוואה מיום 20.9.2014.

2. פשיטא כי סדר ניהול ההליך הינו בחינת הצוואה האחרונה של המנוחה משנת 2007 ונוכח הכלל כי יש לבטל צוואות קודמות בהינתן צוואה מאוחרת.

3. יחד עם זאת, במסגרת ההתנגדות שהגישו המתנגדים בתיק, נטען כי הצוואה משנת 2004 הנה צוואה הדדית ובה מנגנון ביטול ושינוי מוגבל ועל כן המנוחה לא היתה רשאית לשנות את צוואתה ולערוך צוואה חדשה.

4. התובע טען כי אין המדובר בצוואה הדדית אלא בצוואה משותפת אשר אין בה להגביל את המנוחה מעריכת צוואה חדשה.

5. כפי שהוסבר באריכות בפתחו של הדיון, המדובר בסוגיה משפטית גרידא, אשר צריכה להבחן בהכרעה משפטית ותוך ניהול משפט זוטא, בטרם תבחן הטענות המתנגדים באשר לצוואה האחרונה של המנוחה."

דיון

התכלית העולה מהוראות חוק הירושה, היא השאיפה לכבד את רצון המצווה לאחר מותו – יהא רצונו אשר יהא. תפיסה זו קשורה בקשר הדוק למימוש האוטונומיה של הפרט , כבוד האדם שלו ולזכות הקניין החוקתית של המצווה וראה ע"א 724/87 כלפה נ' גולד (30.12.93), פס' 6-5.

כפי האמור, הצוואה המוקדמת נערכה על ידי המנוחה ביום 12.09.2004 קרי בטרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה, אשר נחקק בשנת 2005 .

צוואה הדדית היא צוואה משותפת של שני מצווים, כאשר ההסדרים שקבע אחד מהם מבוססים על ההסדרים שקבע השני; עיקרו של תיקון מס' 12 לחוק הירושה בהוספת סעיף 8א לחוק, אשר מסדיר את נושא הצוואות ההדדיות :סעיף זה קובע כי בני זוג רשאים לערוך צוואות הדדיות, מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג השני, וכן קובע תנאים שונים לעניין זה, וביניהם את דרכי ביטולה של צוואה הדדית על ידי מי מבני הזוג.

חזקה על כל דבר חקיקה, ובתוך כך גם על תיקון מס' 12, כי תחולת הוראותיו היא מיום חקיקתו והלאה. כמו כן, סעיף 2 לתיקון קובע הוראה המגבילה את תחולת הוראות התיקון ביחס לצוואות שנעשו ערב חקיקתו.לנוכח זאת קבעה הפסיקה כי לא ניתן לראות בצוואה ההדדית דנן ככזו שחלות עליה הוראות תיקון מס' 12. משכך אין ביהמ"ש נדרש לבחון אם מתקיימים בענייננו התנאים לביטול צוואה הדדית לפי סעיף 8א לחוק. על כן, יש לבחון את סוגיית ביטול הצוואה המוקדמת דנן בהתאם לדין שחל ערב תיקון מס' 12.

בסוגיה זו וכפי שהפנתי את הצדדים באריכות בדיון שהתקיים ביום 27.10.2025, דן פסק דינה המאלף של כב' השופטת יעל וילנר בבע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית (10.09.2024) (להלן: "בע"מ פלוני") ועיקריו יובאו להלן בהקשר המקרה שבנדון.

נקבע כי נקודת המוצא בחוק הירושה היא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (סעיף 27 לחוק). ואכן, בהתאם לכך נקבע על ידי השופט י' קיסטר בע"א 576/72 שפיר נ' שפיר (27.06.73) כי עריכת צוואות הדדיות אינה פוגעת בכוחו של כל אחד מן הצדדים לשנות את צוואתו. כך, במילותיו:

" [...] אין מניעה ששני בני-אדם יעשו צוואות, האחד לטובת חברו, ובעיקר מקובל הדבר בין בני-זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה, אך כל אחד מן המצווים חפשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו".

עסקינן כאמור במצב המשפטי אשר שלט בכיפה עובר לתיקון 12 , אז ההתפתחות המרכזית בפסיקה היתה במסגרת בע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל (04.02.2007) (להלן: "הלכת זמיר"). בפסק דין זה נדון מקרה בו בני-זוג ערכו, קודם לתיקון מס' 12, צוואות הדדיות, נפרדות, שבמסגרתן כל אחד מבני הזוג ציווה את יתרת עזבונו לבן הזוג השני; ובמקרה שבו מת בן הזוג לפני המצווה, מלוא עזבון המצווה יעבור לילדיהם המשותפים בחלקים שווים. באותו מקרה, לאחר מות האישה, ניהל האיש חיי משפחה עם אישה אחרת, אשר לה הוריש בסופו של דבר את עזבונו במסגרת צוואה מאוחרת שערך.

הסוגיה המרכזית שנבחנה במסגרת פסק הדין בהלכת זמיר הייתה "הטענה לפיה לצוואות הדדיות יש דין מיוחד: בשל הסתמכות המוריש שמת ראשון על צוואתו של המוריש השני, מנוע המוריש השני לשנות את צוואתו שלו, שהיא צוואה משותפת והדדית" ביחס לטענה זו קבעה כב' השופטת נאור כי "לדעתי, מעצם ההדדיוּת בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכל, כמובן, באין אינדיקציה פרשנית אחרת" (פסקה 15 לפסק דינה).

וכך ממשיכה וקובעת השופטת נאור בפסקה 16 לפסק דינה:

"בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה (וראו גם: ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז (2) 373, 380; ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, פ"ד לד (1) 122). בענין בני זוג שכאלה - ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת - לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא. בהעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר".

מסכמת כב' השופטת וילנר בבע"מ פלוני את האנטרפטציה שלה להלכת זמיר וקובעת כי עריכת צוואה הדדית כשלעצמה איננה שוללת את כוחו של צד לשנות מצוואתו, בחייו של הצד השני ואף לאחר מותו, וזאת בהעדר ראיה לכוונה משותפת אחרת של הצדדים.

התייחסה כב' הש. וילנר לאמירת האגב של כב' הנשיא אהרון ברק בע"א 4402/98 מלמד נ' סולמון לפיה ייתכן שניתן לקבוע כי ביטול צוואה הדדית בידי מצווה אחד, במקרה בו המצווה השני נפטר, היא פעולה משפטית שלא בתום לב.

הש. וילנר מפנה לכך שהלכת זמיר דחתה את הטענה האמורה כי יש להחיל את עקרון תום הלב על צוואות הדדיות שנעשו לפני התיקון, כדי להגביל את כוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות את צוואתו וכדלקמן: "השופטת נאור אף דוחה באופן מפורש את גישתו של הנשיא ברק בעניין מלמד (ובספרו), ומטעימה: "שקלתי בכובד ראש אפשרות זו, ובסופו של יום אציע לחבריי כי לא נהפוך את אמרת האגב שבעניין מלמד להלכה" (פס' 15 לפסק דינה)"

קובעת כב' השופטת וילנר לעניין זה כי המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בעניין המקרה דשם בבע"מ פלוני, שלפיה, לנוכח הוראות סעיף 61 ו-39 לחוק החוזים, מי שביטל צוואה הדדית – אף בהיעדר הוראה מגבילה כאמור – פעל בחוסר תום לב, מעוררת קושי. זאת, שכן, היא אינה מתיישבת עם ההלכה שנקבעה בהלכת זמיר, כמבואר לעיל, ואף ספק אם היא מתיישבת עם הוראות חוק הירושה;

התייחסה כב' הש. וילנר להוראות חוק הירושה והפסיקה אשר הדגישו את עליונות העיקרון של חופש הציווי וההורשה בדיני הירושה בישראל. ובאופן ספציפי לענייננו, סעיף 27(ב) לחוק המדגיש באופן המפורש ביותר כי לא ניתן לכלול בצוואה הוראה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנותה או לבטלה, וכי אם הוראה כזאת נכתבה בצוואה, הרי שהיא בטלה. לאור האמור סברה כב' הש. וילנר כי יש קושי ממשי בגישה שלפיה, יתכן ויהא זה חוסר תום לב לשנות צוואה הדדית אשר כללה הוראה המגבילה אפשרות זו – הוראה שהיא כאמור, חסרת תוקף משפטי. אימוץ הגישה האמורה, משמעותו, הלכה למעשה, החרגת הצוואות ההדדיות מתחולת חוק הירושה, ובפרט מסעיף 27 לחוק.

כפי שהופנו הצדדים בדיון, על פסה"ד שניתן בבע"מ פלוני, הוגשה בקשה לדיון נוסף בדנ"א67314-09-24 פלונית נ' פלוני (19.10.2025) (להלן: "דנ"א פלוני").

במסגרת דנ"א פלוני דחה כב' הנשיא י. עמית את הבקשה וקבע כי כב' השופטת וילנר יישמה את ההלכה שנקבעה בהלכת זמיר על המקרה הנדון והבהירה כי גם במצב שבו אחד מבני הזוג לצוואה ההדדית מצוי במצב קוגנטיבי שאינו מאפשר לו להבין או לפעול בתגובה, אין בכך כדי לשלול מן המצווה האחר את חופש הציווי הנתון לו לפי הדין שחל עובר לתיקון מס' 12 לחוק הירושה.

עוד הפנה כב' הנשיא עמית לאמירותיה של הש. וילנר לעניין הוראה מגבילה בצוואה האוסרת על שינויה וכתב בסעיף 11 להחלטה כדלקמן: " הערתה של השופטת וילנר בעניין תוקפה המשפטי של הוראה מגבילה בצוואה הדדית שנערכה טרם תיקון מס' 12 ניתנה כאמור למעלה מן הצורך. עם זאת, יש לציין כי גישתה של השופטת וילנר מתיישבת עם ההסדר שנקבע בתיקון, בסעיף 8א(ג) לחוק הירושה שלפיו "הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה". 

יוצא אפוא כי כב' הנשיא עמית מצא את גישתה של הש' וילנר כמתיישבת עם הוראות הדין ומשכך ניתן לקבוע כי הוראה כגון זו בטלה.

כאמור לעיל, השאלה שעל המדוכה היתה האם המנוחה היתה מנועה, קודם לתיקון מס' 12, לשנות את הצוואה המוקדמת הנדונה. לטעמי יישום הוראות חוק הירושה וההלכות של בית המשפט העליון שכפי שפורט לעיל, מוביל למסקנה לא הייתה קיימת מניעות כאמור למנוחה.

למעלה מהצריך, אדגיש לעניין הגבלת שינוי הצואה שבנדון; כפי שכבר נאמר בדיון שהתקיים, לא מצאתי בצוואה המוקדמת הוראה מפורשת המגבילה את מי מהמנוחים לערוך צוואה חדשה. מעיון בסעיפים 12, 14 לצוואה וכפי המצוטט לעיל עולה כי המנוחים התייחסו לשינוי בחייהם קרי- הצוואה תשונה "רק על ידי שנינו" ובהסכמת "שנינו" ואולם קבעו במפורש כי הם אכן רשאים בכל עת וזמן לשנות את הצוואה. נקודת המוצא של המנוחים בצוואה היתה כי יוכלו לשנות את הצוואה בהסכמת שניהם בחיים (וכל עוד הם חיים- נדרשת ההסכמה) וזאת בכל עת ובכל מקום. לא נכתב מפורשות בצוואה כי מי מבני הזוג מנוע לערוך צוואה חדשה לאחר פטירת בן הזוג האחר או במקרה אחר בו קיימת מניעות אוביקטיבית לקבל הסכמת בן הזוג (לדוג' העדר כשירות קוגנטיבית כפי המקרה בבע"מ פלוני המפורט לעיל בהרחבה). במקרה דנן עם פטירת המנוח, לא ניתן היה לקבל את "הסכמתו" לערוך צוואה חדשה ואולם אין בצוואה המוקדמת הוראה האוסרת על המנוחה לערוך צוואה חדשה.

הדבר נאמר כמבון למעלה מהצריך שכן וכפי שפורט לעיל בהרחבה, אף אילו היתה בצוואה המוקדמת הוראה דומה הרי שנוכח הוראות חוק הירושה הוראה זו בטלה ולדידה של כב' הש. וילנר אין תוקף משפטי להוראה מגבילה האוסרת על שינוי צוואה הדדית שנערכה טרם תיקון מס' 12 והנוגדת את סעיף 27 לחוק.

לעניין ההסתמכות של המנוח על הוראות הצוואה המוקדמת, נוכח פסק דינה של כב' השופטת וילנר הרי שאינטרס ההסתמכות נסוג מפני חופש הציווי של המנוחה. לדעתו של כב' השופט שטיין כאשר מדובר במצווה שזכה ברכוש רעהו ומעוניין לחזור בו מהסדר הדדיות ולשנות את צוואתו, נקודת המוצא משתנה. לעניין זה קבע כב' הנשיא עמית בדנ"א פלוני כי שני השופטים נשענים על אותה נקודת מוצא עקרונית שלפיה חופש הציווי גובר על אינטרס ההסתמכות, לכך מתווספת כאמור העובדה שקביעתו של השופט שטיין בפסק הדין היא בגדר דעת יחיד ואינה באה בגדר הלכה חדשה (ראה סעיף 12 להחלטה) ומשכך נחה דעתי כי אף במקרה דנן, הרי שחופש המנוחה לצוות גובר על אינטרס ההסתמכות של המנוח ככל שהיה כזה ומשעה שזה ממילא לא הוכח בפניי ולא הניחו הנתבעים בכתב ההתנגדות שהגישו כל ראיה לכך לא מצאתי מקום לקבוע כפי שביקשו כי הסתמכות המנוח גוברת.

זאת ועוד מצאתי מקום להתייחס לזכות העמידה של הנתבעים לטעון כנגד שינוי הצוואה המוקדמת; כמפורט לעיל המנוחה ערכה צוואה נוספת 17.04.2007, בהסכמת ובידיעת כל ילדיה של המנוחה. הנתבעים 2-4 נכחו פיזית במקום החתימה והתייצבו כולם במשרד עורכת הדין עת ערכה המנוחה הצוואה הנוספת. במסגרת הצוואה הנוספת מיום 17.04.07 ביטלה המנוחה את הצוואה המוקדמת שערכה וזאת כאמור בהסכמת הנתבעים ובנוכחותם. טען התובע כי נסיבות אלו מקימות השתק שיפוטי המונע מהנתבעים להעלות טענות כנגד עריכת צוואה חדשה. אף מן הטיע הזה הרי שנחלשות טענות הנתבעים עד כדי איון שכן הכיצד מנועה האם לשנות הצוואה המוקדמת ולערוך הצוואה המאוחרת ואולם לטענתם בדין ערכה את הצוואה הנוספת וביטלה הצוואה המוקדמת ללא כל הגבלה? הנתבעים אינם יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו ו"לבחור" מתי שאית היתה המנוחה לערוך צוואה חדשה ומתי לא.

סופו של דבר, אני מקבלת טענת התובע כי לא היתה מניעה למנוחה לשנות צוואתה.

בוודאי שאין בהכרעתי זו כדי לקבוע מסמרות באשר לתוקפה של הצוואה המאוחרת ואין בה לגרוע או להוסיף למי מטענות הצדדים ומכלול הנתונים באשר לצוואה המאוחרת ייבחנו במסגרת ההליך העיקרי.

משעה שבמהלך הדיון שהתקיים, הופנו ב"כ הצדדים לנסיבות, להלכה ולמצב המשפטי המפורט לעיל וחרף זאת עמדו הנתבעים על הגשת סיכומים בעניין ומתן החלטה מפורטת, נחה דעתי לחייב הנתבעים בהוצאות התובע בסך 7,000 ₪.

יעתרו ב"כ הצדדים באשר להמשך ההליכים בתיק לרבות בקשות נדרשות.

ניתן היום, ל' כסלו תשפ"ו, 20 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.