ת"ט
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
25274-03-14
08/02/2015
|
בפני השופטת:
דנה אמיר
|
| - נגד - |
המבקש:
אברהם ביננפלד
|
המשיב:
ולאדימיר מיסיוק
|
| החלטה |
לפני התנגדות לביצוע שטרות.
טענתו העיקרית של המבקש הינה טענת כישלון תמורה, כאשר לטענתו לא ניתנה למבקש כל תמורה בגין השטרות אשר הוסבו למשיב, הכל כמפורט בהתנגדות ובתצהירו של המבקש.
מסעיף 10 להתנגדות עולה כי המבקש אינו יודע האם ההמחאות שצורפו להסכם ההלוואה (נספח א' להתנגדות) נפרעו ובכל מקרה טוען כי לא נפרעו או התקבלו על ידו, ועל כן כישלון התמורה הנטען.
בעת הדיון, חזר המבקש על טענתו בדבר כישלון תמורה ובחקירתו הנגדית העיד כי היה בעבר שותפו העסקי של מר גרגורי איבנוב (להלן: "מר איבנוב"), אשר לטענתו "עקץ" אותו ואף אישר כי לא פנה למר איבנוב או פעל נגדו בהליך משפטי בגין הכספים נשוא השטרות.
ב"כ המשיב עתר לבית המשפט לדחות את הבקשה בטענה שהמדובר בהגנת בדים, ולמצער, לחייב המבקש בהפקדת מלוא סכום הקרן כתנאי לקבלת ההתנגדות.
ב"כ המבקש עתר לקבל ההתנגדות, הפנה למסמכי ההלוואה בהם לטענתו נכתב כי המבקש היה אמור לקבל את כספי ההלוואה וכן ביקש לציין כי בכתב התשובה בהליך ה"פ 64352-01-14 המתנהל בין הצדדים בירושלים, אישר המשיב כי העביר את כספי ההלוואה למר איבנוב ולא למבקש.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין ההתנגדות להתקבל, אך בנתון להפקדת ערובה.
הגישה הנוהגת כיום לעניין מתן הרשות להתגונן היא ליברלית (ראו: ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (15.6.2009)). נקודת המוצא היא כי האמור בגרסת המבקש נכונה היא. בית המשפט אינו אמור להידרש לשאלות של מהימנות, ולא לשאלה כיצד יוכיח המבקש טענותיו. השאלה המרכזית היא האם טענות המבקש, בהנחה שתוכחנה, יש בהן כדי להקים הגנה אפשרית מפני התביעה.
בענייננו, התשובה היא כמובן בחיוב: ככל שיימצא בתום ההליך (ואיני נדרשת כמובן בעת הנוכחית לשאלה של נטלי ההוכחה או החזקות שבדין) כי המשיבה לא מסרה את כספי ההלוואה, לא למבקש ולא למר איבנוב, או שהיתה אמורה למסור את כספי התמורה לידי שניהם אך מסרה אותם לידי מר איבנוב בלבד, אזי בהחלט אפשר שיהיה בכך כדי לבסס טענה של כישלון תמורה, שתהווה הגנה טובה מפני התביעה השיטרית.
שאלה אחרת היא סוגיית הפירוט. כידוע, לא די בהעלאת טענת הגנה, אלא יש להתכבד ולפרטה, שאם לא כן אפשר שלא תינתן הרשות להתגונן גם מטעם זה (השוו: בש"א 216/89 אברהמי נ' בנק המזרחי, פ"ד מג(2) 172 (1989)). במקרה הנוכחי, המדובר בפירוט דל, אף שלא בהכרח כזה המונע את מתן הרשות להתגונן. גם המשיבה אינה צפויה לטעון, כך ניתן להבין מן האמור בדיון, כי שילמה את כספי ההלוואה למבקש. השאלה היא האם שילמה אותם למר איבנוב, ובכך, לשיטתה שילמה את כספי ההלוואה למר אינבוב ולמבקש גם יחד, ומה דינה של טענה כזו, נוכח ההסכם (נספח א' לבקשה). בהתחשב בכך שמדובר בצד שלישי שקיבל או שלא קיבל את כספי ההלוואה, ניתן להבין מדוע הפירוט של המבקש ביחס למה שאירע בין המשיבה לבין מא איבנוב לא יהיה נרחב במיוחד. אולם מן העבר האחר, בהתחשב בכך שמר איבנוב היה שותפו העסקי של המבקש, וכיוון שניתן להניח כי המבקש היה מסוגל לעשות מאמץ כלשהו לברר האם כספי ההלוואה שולמו למר איבנוב אם לאו, הרי שהקיצור הרב שבו נקט המבקש הוא צורם, ומעבר לגבול הסביר.
בנסיבות אלה, הרי שאני מוצאת ליתן את הרשות להתגונן, אולם להתנות את הרשות בהפקדה בסכום של 20,000 ₪, כזו שיהיה בה למצער להבטיח את הוצאות המשיבה בקשר עם ניהול ההליך, ככל שיתברר בתום ההליך כי לא היה ממש בהגנת המבקש. הסכום יופקד בתוך 30 ימים מהיום, תוך מסירת הודעה במקביל לבית המשפט ולצד שכנגד, שאם לא כן תידחה ההתנגדות.
תז"פ ליום 9.3.15