מדינת ישראל נ' אבדלל איברהים

בפתח הכרעת הדין אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם ולו מחמת הספק.

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות :

   אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש במעבר חציה, עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה , תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה");

   נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2 לפקודת התעבורה [נ"ח], תשכ"א - 1961 יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נ"ח], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה);

   התנהגות הגורמת נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה;

   גרימת חבלה של ממש , עבירה לפי 38(3) לפקודת התעבורה.

    

2. בכתב האישום נטען כי בתאריך 17.8.24 בשעה 16:30 לערך, נהג הנאשם ברכב פרטי תוצרת רנו מ.ר. 936-17-601 ברחוב גרינבוים בנתניה.

   ברחוב גרינבוים מסומן לרוחב הכביש מעבר חציה להולכי רגל ותמרור 306 מוצב מימין למעבר החציה.

   אותה שעה חצו את הכביש במעבר החציה, הולכת הרגל ל.מ ובנה הקטין א.מ (יליד 2021), משמאל לימין בכיוון נסיעת הנאשם.

   בהגיע הנאשם למעבר החציה, נהג הוא בקלות ראש, לא שם ליבו לדרך, לא הבחין במועד בהולכי הרגל, לא אפשר להם להשלים החציה בבטחה ופגע בהם.

   כתוצאה מהתאונה ניזוק הרכב ונחבל בגופו הקטין הולך הרגל (להלן: "המעורב" או "הילד" או "הקטין"), חבלות של ממש ובהן חתך במצח שנתפר ושן 51 מרוסקת שנעקרה.

    

   התשובה לאישום

3. בתשובתו לאישום כפר הנאשם במיוחס לו. הנאשם אישר כי היה במקום, עוד אישר כי היה מגע בין הרכב לילד. לדבריו הוא עצר את הרכב והילד הוא זה שרץ לכיוון הרכב. הנאשם אישר שהילד היה עם אמו אולם טען שהיא הייתה רחוקה.

   התיק נקבע לדיון נוסף לצורך שמיעת הוכחות.

    

4. מטעם המאשימה העידו עת/5 - אמו של הקטין- הגב' ל.מ באמצעותה הוגשו תעודות רפואיות של המעורב –ת/1 ; עת/1 – רס"מ מאור אהרוני- באמצעותו הוגשו לוח תצלומים-ת/4, מזכר- ת/5, מזכר –ת/6 ותצ"א – ת/7; עת/4 רס"ב ברק צורף- באמצעותו הוגשו דו"ח תובנות מצלמת גוף – ת/8 ומזכר - ת/9; עת/2 רס"ב נזים איסקנדרוב- באמצעותו הוגשה הודעת הנאשם - ת/10.

   עוד הוגשו, בהסכמה, דו"ח פעולה של עת/3 –ת/2, וסרטון מצלמת גוף- ת/3.

    

   מטעם ההגנה העיד הנאשם.

   גדר המחלוקת

5. הצדדים חלוקים ביחס למיקום חצית הולכי הרגל, מיקום התאונה, האם הילד חצה לבדו ובריצה את הכביש שלא במעבר החציה והיכן היה המגע בין הרכב לילד.

   ההליך בבית המשפט

6. בטרם אדון בנקודות הדורשות הכרעה אציין כי מדובר בתיק הצמדה בו כמעט ולא נעשתה עבודת בוחנות. לא נערך שחזור, לא נעשה ניסוי שדה ראיה כראוי והתיק נחקר בצורה שאינה מספיקה כדי להביא להרשעת אדם בפלילים.

   פרשת התביעה

    

7. בכתב האישום נטען כי המעורב ואמו חצו במעבר החציה. בעדותה בית המשפט העידה האם כי חצו את חלקו הראשון של מעבר החציה, לא הספיקו לעבור לצד השני והרכב בא במהירות "ופשוט העיף לי את הילד".

   בחקירה נגדית טענה האם כי "אני פשוט הבאתי לו יד ועברנו ללכת לגן". האם עמדה על טענתה כי לא הייתה עם שני ילדים, כפי טענת הנאשם, והכחישה כי המעורב ברח לה מהיד.

    

8. עיון בת/2 , דו"ח הפעולה של השוטר בזירה מלמד כי התמונה הייתה שונה בתכלית. השוטר תחקר בזירה את הגב מ' וכך רשם מפיה "הילד ברח לה לא יודעת אילך עבר את הכביש לא במעבר חציה" ועוד הוסיפה כי "הפגיעה הייתה איפה (ש)הרכב עומד אחרי מעבר חציה".

    

9. עדותה של האם לא הותירה רושם חיובי על בית המשפט. העדה העידה עדות כבושה ולא מצאתי מקום להעדיף גרסתה בבית המשפט על פני גרסתה בזירת התאונה. ההיפך הוא הנכון, גרסתו של הנאשם לפיה הילד ברח לאמו ורץ שלא במעבר החציה מתיישבת עם גרסתו לכל אורך הדרך ותואמת את גרסתה הראשונית של העדה בזירה.

    

10. חיזוק למסקנתי זו מצאתי בסרטון מצלמת הגוף, ת/3. צפייה בסרטון מניבה תובנות רבות. בסרטון מודה האם כי הילד רץ ועוד מודה כי הילד לא היה לידה (החל מדקה 03:30 ואילך). במונה זמן 08:40 מספרת שוטרת נוספת אשר נכחה בזירה (ולא רשמה דו"ח פעולה) כי עדת ראייה סיפרה לה שהילד חצה לבד את הכביש ללא אמו. הילד ככל הנראה ברח לה.

     

11. עוד מצאתי בת/3 אישור למקום עמידת הרכב לאחר התאונה. מכלל הראיות עולה כי התאונה התרחשה שלא במעבר החציה אלא לאחריו. בדקה 10:00 ואילך פונה השוטר לבוחן תנועה בגל הקשר ומדווח לו על תאונה שהתרחשה שלא במעבר חציה. בהמשך, מדקה 12:00 ואילך מצביע הנאשם לשוטר על מיקום הפגיעה ברכב שנמצא לאחר מעבר החציה.

     

12. עדי התביעה הנוספים, שוטרים בוחנים, לא שפכו אור על נסיבות התאונה ולמעשה לא ניתן ללמוד דבר מעדותם. הבוחן מאור אהרוני לא הגיע לזירה אלא רק ערך ביקור מאוחר בזירה "לצורך שדה ראיה". שדה הראיה שקבע השוטר הוא 18.6 מטר. לא ברור מהיכן נמדד שדה הראיה ולהיכן. זאת ועוד, מאחר והתאונה לא התרחשה במעבר חציה הרי שאין שום משמעות לשדה הראיה אותו קבע הבוחן. בת/6 מציין הבוחן כי לא ערך שחזור בשל חוסר בנתונים.

     

13. עד תביעה נוסף, הבוחן ברק צורף, באמצעותו הוגש דו"ח תובנות ממצלמת הגוף של השוטר- ת/3 , לא העיד דבר וחצי דבר. לא זו אף זו, דו"ח התובנות הוגש ללא שום תובנות, כלומר אין ניתוח של סרטון מצלמת הגוף.

     

    פרשת ההגנה

     

14. הנאשם העיד להגנתו. הנאשם שמר על גרסתו כפי שנאמרה בזירה, כפי שמסר במשטרה בת/10 וכפי שהעיד בבית המשפט. לדבריו הילד רץ פתאום לכיוון האוטו ופגע באוטו. בחקירה הנגדית השיב הנאשם לתובעת כי לא ראה את הילד וכי "הוא לא בא על מעבר החצייה. אחרי מעבר החצייה הוא בא הילד".

     

15. הנאשם ציין כי נסע במהירות איטית, וכי עצר מיידית את הרכב. עוד ציין הנאשם כי המכה הייתה בצד שמאל ליד הפנס. הנאשם שב וטען במהלך עדותו כי הילד רץ לכיוון האוטו והיה ללא אמו.

     

    דיון והכרעה

16. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, שמעתי את העדים ועיינתי בכלל הראיות, הגעתי למסקנה כי לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם התרשל וכי התאונה הייתה נמנעת אלמלא התרשל.

17. נהג המתקרב למעבר חצייה חב בחובת זהירות מוגברת ביחס להולכי הרגל. עליו לתור אחר הולכי הרגל, להאט מהירותו, למהירות שהינה סבירה לפי מצב הכביש ותנאי הדרך, ואף לעצור את רכבו, אם הדבר מתבקש – והכל על מנת לאפשר להולכי הרגל לחצות את המעבר בבטחה.

    תקנה 52 לתקנות התעבורה, שכותרתה האטה, קובע: "בכפוף לתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה:

     

    (1) בתוך שטחים בנויים מאוכלסים ובקטעי דרך שבתים בנויים לצדם ותנועת הולכי רגל מצויה בהם;

    (3) כשהראות בדרך מוגבלת מכל סיבה שהיא;

    (6) בהתקרבו למעבר חצייה;

    מוסיפה תקנה 67(א) לתקנות התעבורה וקובעת:

    "נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החצייה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך".

     

    בע"פ 558/97 רבקה מלניק נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]( 3.5.98) נקבע עפ"י שילוב תקנות 51 ו- 52 לתקנות התעבורה כי:

    "על פי תקנות התעבורה מהירות הנסיעה בכלי רכב צריכה להיות תואמת את הנסיבות ואת הסיכון שהיא מהווה למשתמשים בדרך. במסגרת קביעת סבירות המהירות בנסיבות המקרה, יש להתחשב בכך שהרכב מתקרב למעבר חצייה. על פי נורמה זו, הקבועה בתקנות התעבורה, תוכרע גם השאלה אם מהירות נהיגתו של נהג ברכב היתה רשלנית אם לאו".

    ההלכה בעניין מעברי חצייה, הינה ע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (13.7.03):

    "הנה כי כן, נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו ולצפות אף אפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל. חובה זו קיימת לא אך במצב שבו עומד הולך הרגל על סף מעבר החצייה, פניו אל עבר הכביש, והתנהגותו מבטאת כוונה לחצות את הכביש. חובה זו קיימת גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו".

    "חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג. או-אז, חובה היא המוטלת על הנהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה".

     

    "חובה זו קיימת גם כאשר מקצת ממעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג: בין בשל רכב החונה ליד מעבר החצייה, בין בשל רכבים אחרים הנוסעים לפניו והמונעים ממנו מראות את הנעשה במעבר החצייה, ובין מכל טעם אחר. במקרים שכאלה, חובה היא המוטלת על הנהג לצפות כי באותו "שטח מת" שנוצר במעבר החצייה עשוי להימצא הולך רגל – הולך רגל המניח כי נהגים המתקרבים למעבר החצייה יכלכלו את נסיעתם כך שלא יפגעו בו ויאפשרו לו להשלים בשלום את חציית המעבר".

     

18. יחד עם זאת , חרף חובת הזהירות המוגברת החלה על נהג המתקרב למעבר חציה , אחריותו לתאונות דרכים הנגרמות עת חוצה הולך רגל במעבר חציה או בסמוך אליו אינה מוחלטת.

     

19. בבג"צ 8150/13 דליה כרסנטי נ' פרקליטות המדינה (06/08/14) התייחס כב' הש' הנדל לדבריו של כב' הש' חשין בעניין שטרייזנט וקבע: "אמרה זו אינה קובעת אחריות גורפת ואבסולוטית על נהג המגיע למעבר חצייה, ועדיין על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות".

    ראו גם עפ"ת (נצרת) 28434-05-13 איתי ברזל נ' מדינת ישראל (23/10/13):

     

    "קביעה קטגורית זו של בית המשפט קמא ולפיה, מקום בו נהג המערער ברכב, לא הבחין בהולכת רגל שחצתה על מעבר חצייה, פגע בה וגרם למותה, מבלי הצורך להידרש להוכחת כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות ברף ההוכחה הנדרש בפלילים, עומדת היא בניגוד לדין ולפסיקה. אין בעצם הפגיעה במנוחה שחצתה על מעבר חצייה, אשר גרמה למותה, כדי לגבש קטגורית את אחריות הנהג הפוגע, בפלילים. עדיין עומדת למשיבה החובה להוכיח את כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות בנטל ההוכחה הנדרש בפלילים והשאלה היא האם צלחה המשיבה בהוכחה הנדרשת...

    השאלה היא, מה צריך ומה יכול היה המערער לעשות על מנת למנוע את התאונה, ובהינתן, כי לא יכול היה לעשות דבר, או למצער, התביעה לא הוכיחה מה יכול היה לעשות, אזי יזוכה המערער...

    על המשיבה להוכיח אפוא, כי הפגיעה במנוחה הייתה יכולה להימנע ולהוכיח באופן פוזיטיבי כיצד הייתה יכולה התאונה להימנע. רק אם מגיעים למסקנה חישובית ולפיה, התאונה הייתה יכולה להימנע ובאילו תנאים יכולה הייתה להימנע, כי אז היה ניתן לקבוע, כי המערער חרג מתנאי ההתנהגות הנדרשים וכי התגבשו בעניינו יסודות עבירת ה"רשלנות" ולפיכך, יש להרשיעו בפלילים....

    משכך אפוא, קביעתו השיפוטית של בית המשפט קמא ולפיה כל מקרה של פגיעה בהולכת רגל על מעבר חצייה, למעט מצב בו זו "צנחה מהשמיים", מהווה מניה וביה, רשלנות של הנהג הפוגע, הינה קביעה שגויה, שלא ניתן להותירה על כנה."

     

20. בתיק לא הובאו ממצאים עובדתיים אובייקטיביים כלשהם באשר לאופן התרחשות התאונה: לא ביחס למהירות נסיעת רכב הנאשם; קצב חציית הולך הרגל; מקום המגע בין רכב הנאשם לבין הולך הרגל בכביש; המרחק אותו הספיק לחצות הולך הרגל בטרם נפגע מרכב הנאשם (מרחק החציה); משך הזמן בו חצה במעבר החציה והיה גלוי לעיני הנאשם (זמן החציה) ועוד

21. כדי לבחון אם היתה התאונה נמנעת יש לקבוע תחילה מהו שדה הראיה של הנאשם ומיקום המעורב שעה שיכול וצריך היה להבחין בו לראשונה. כעולה מעדות הבוחנים לא יצא בוחן לזירת התאונה, למעט לניסוי שדה הראיה שכפי שכבר ציינתי לעיל נעשה ללא נתונים בסיסיים וממילא קביעת הבוחן שגויה.

22. בתיק לא נערך שחזור, ולא הוצגו נתונים ביחס למיקום המעורב כאשר נכנס לראשונה לשדה הראיה של הנאשם, לא הוצג נתון לגבי איחור בתגובת הנאשם אם היה כזה וממילא לא קבע הבוחן האם התאונה נמנעת במהירות בה הנאשם, ואם לא, מה המהירות בה התאונה היתה נמנעת.

     

23. כעולה מהעדויות בתיק הילד רץ, לבדו בכביש, שלא במעבר חציה ולא הוכח בפני כי התאונה נגרמה בשל התרשלותו של הנאשם ובמה התבטאה רשלנות זו.

    מחדלי חקירה

     

24. על אף שמדובר בתאונה בה נחבל קטין חבלה של ממש, לא יצא בוחן לזירה, לא נאספו ממצאים וכפי שתיארתי לעיל לא נגבו עדויות מעדי ראיה בזירה, ואף שוטרת שנטלה חלק פעיל באירוע ושוחחה עם עדת ראייה לא רשמה מזכר בתיק. כל התיק מבוסס על גרסתה של אמו של הקטין, גרסה שאינה מתיישבת עם ראיות התביעה.

     

25. בית המשפט העליון קבע "כאשר המשטרה חוקרת תלונה נגד אדם, שמתוכנה ומבירורה עולה כי ההכרעה תתבסס על "גרסה מול גרסה", וכאשר ישנם עדים ישירים לאירוע, המשטרה חייבת לחקור אותם, ככל שהדבר איננו כרוך במאמץ בלתי סביר. הימנעות מזימונם ומחקירתם בנסיבות אלה עלולה לעלות כדי מחדל חקירתי של ממש, המקפח את זכותו של הנאשם למשפט הוגן, ובכך להצדיק את זיכויו מהאישום הרלבנטי" (ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל (20.08.13)).

     

26. מחדלי החקירה בתיק יורדים לשורשו של ענין. בשל מחדלי חקירה אלה, ובשל התעלמות היחידה החוקרת והתביעה מהראיות בתיק, לא הציגה המאשימה תשתית ראייתית מספקת על מנת להביא להרשעת הנאשם. ההיפך הוא הנכון, המאשימה התעלמה מראיות התומכות בגרסתו של הנאשם ולא נעשה כל ניסיון לחקור בכיוון זה.

     

    סוף דבר

     

27. לאור כל האמור, אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

    זכות ערעור כחוק

    המזכירות תשלח לצדדים העתק הכרעת הדין.

     

    ניתנה היום, ב' אייר תשפ"ו, 19 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.