אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 9707-12-13 יעקבי ואח' נ' גאוי

ת"א 9707-12-13 יעקבי ואח' נ' גאוי

תאריך פרסום : 27/07/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חדרה
9707-12-13
20/07/2015
בפני השופטת:
הדסה אסיף

- נגד -
תובעים:
1. טל יעקבי
2. אסף ברוך

עו"ד יורם ברזילי
עו"ד חגית ברינקר-ברק
נתבע:
רחמים גאוי
עו"ד הראל לפידות
פסק דין
 

 

 

  1. התובעים הם תושבי קיסריה והם מתגוררים יחד עם ילדיהם בבית שברח' *** הנתבע הוא בעליו של בית שנמצא ברח' ****. חצר בית הנתבע גובלת בחצר ביתם של התובעים, באופן שהחצרות האחוריות של שני הבתים גובלות זו בזו.

    בחצר האחורית של בית הנתבע בנויה בריכת שחיה.

     

  2. התובעים טוענים כי הנתבע משכיר את הבית ואת הבריכה לתקופות קצרות של מספר ימים וכן למסיבות וארועים שונים. לטענת התובעים, הבית והבריכה משמשים למעשה אתר נופש ובילוי לארועים ומסיבות וכן כבית מלון, למשפחות ששוכרות את הבית למספר ימים. לטענתם, בכך עושה הנתבע בבית ובבריכה שימוש למטרות עסקיות ואלה גורמות להם למטרד. התובעים טוענים גם כי הנתבע מפר את הוראות חוק רישוי עסקים וכי הפרה זו מקימה להם עילה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. התובעים טוענים גם כי הנתבע מפר את ההסכם שעליו חתם מול החברה לפיתוח קיסריה, וכי מדובר בהפרה של התחייבות שהיא לטובת צד שלישי, ובין היתר לטובתם.

     

    לטענת התובעים, השוכרים עושים בבריכה שימוש גם בשעות הלילה המאוחרות ובשעות המנוחה, משמיעים מוזיקה רמה ומשתמשים בנכס תוך צעקות ורעש, ושאינם מתחשבים כלל בשכנים ובכללם בתובעים.

     

  3. התובעים מבקשים לכן מבית המשפט ליתן צו מניעה קבוע, שיאסור על פעילות עסקית בבית ויאסור על הנתבע להשכיר את הבית לתקופות קצרות או לארועים ולמסיבות. עוד הם דורשים כי הנתבע יפצה אותם בסכום של 150,000 ₪ בגין המטרד ובגין הפרת חובה חקוקה.

     

  4. הנתבע טוען כי משעה שהוברר שהבית אינו רשום על שמם של התובעים כי אם על שם חברה שבבעלותם, אין יריבות אישית בינו ובין התובעים וכי די בכך כדי להביא לדחיית התביעה שהגישו.

     

  5. עוד טען הנתבע כי התובעים כלל לא הוכיחו את ארועי ההשכרה שפורטו בתביעה, לא הוכיחו כי אלה גרמו לרעש או למטרד אחר ולא הוכיחו את קיומה של עוולת המטרד ליחיד, את קיומה של עוולת הפרת הוראה חקוקה וגם לא את העילה הנטענת על ידם, לפיה הנתבע הפר את החוזה שבינו ובין החברה לפיתוח קיסריה וכי הפרה זו מקנה להם עילה לפיצוי.

     

    זהות הצדדים:

  6. אני דוחה את טענת הנתבע, כאילו אין לתובעים זכות תביעה נגדו רק משום שהבית רשום על שמה של חברה שבבעלותם, ולא על שמם באופן אישי.

     

    התובעים העידו כי הבית נקנה על ידם והועבר לחברה במסגרת תכנון מס שנעשה על ידם (עמ' 17 שו' 28-31, עמ' 18 שו' 1, עמ' 30 שו' 15-18). התובעים הם שמתגוררים בבית והם זכאים אפוא לתבוע בגין עוולת מטרד ובגין עוולת הפרת הוראה חקוקה ככל שיעלה בידם להוכיח כי התקיימו יסודותיהן של עילות אלה.

     

    כך גם בעניין העילה של הפרת חוזה לטובת צד שלישי.

     

    בכל אלה אין כל חשיבות לשאלה אם התובעים הם בעלי המקרקעין והחשיבות היחידה היא אם כדיירים ומשתמשים בנכס נגרם להם נזק כתוצאה מהשימוש שהנתבע עושה בנכס שבבעלותו.

    ראה: ע"א 302/63 רייס נ' קופף, פ"ד יח(3) 309;

    המ' 468/81 נוצר חברה לנאמנות בע"מ נ' אורביט מדיסנטרס בע"מ, פ"ד לה(4) 736.

     

    אין בסעיף 44 לפקודת הנזיקין, שעניינו מטרד ליחיד, וגם לא בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, שעניינו הפרת הוראה חקוקה, דרישה לכך שהניזוק יהיה בעליו של נכס המקרקעין.

     

    מטרד ליחיד:

  7. ביסוד התביעה עומדת טענתם של התובעים, לפיה הנתבע משכיר את ביתו למגוון רחב של פעילויות נופש. הנתבע הודה כי העמיד את ביתו להשכרה לתקופות קצרות ולמטרות נופש אך טען כי בפועל הושכר הבית פעמים בודדות בלבד וכי באותן פעמים לא נגרם שום מטרד לתובעים. לטענת הנתבע, בחלק ניכר מהאירועים, שעליהם הצביעו התובעים בכתב התביעה שהגישו, כלל לא דובר בהשכרת הבית אלא במשפחתו של הנתבע שהתארחה בביתו.

     

  8. מטרד ליחיד מוגדר בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין:

     

    "כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר בהתחשב עם מקומם וטיבם, אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".

     

  9. בחינת השאלה, אם במקרה נדון מתקיימת עוולת מטרד ליחיד אינה נעשית בחלל ריק. היא נשקלת לאור מכלול הנתונים הרלוונטיים ובהתחשב באינטרסים המתמודדים על הבכורה. הקריטריונים לקביעה האם התקיים מטרד ליחיד, נקבעו בע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל"ה(3) 785, 795-796 (להלן: "עניין אתא"):

     

    "שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק. ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת... שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת ערך, נמדדת על פי אמת המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם. אין בפנינו אפוא אמת מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית, היינו על ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי... טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה – כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם... אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין, השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים, מתחייבת על כן מעין התאמה ואף פשרה – המותירה מקום לפעלו של כל צד, ובלבד שאינו חורג מעבר לסביר ואינו מגיע כדי "הפרעה ממשית"".

    [הדגשה שלי, ה.א.]

     

  10. מיקומם של המקרקעין, וטיבם, מהווים לכן נתון בעל השלכה על השימוש הסביר ומידת בנכס.

     

    כך, למשל, נפסק במקרה אחד, כי אין מטרד ליחיד כאשר הנכס היה מצוי באיזור תעשייה, שמטבעו חשוף לרעשים והעומד בתקנים המתאימים לאותו איזור:

     

    "בקביעת קיומו של מטרד יש להידרש גם לטיבה של הסביבה [הדגש במקור, ה.א.] בה מצויים הנכסים הרלבנטיים, ובפרט לסוג הפעילות המבוצעת בנכס הרלוונטי לתביעה והיקפה. בבחינת האיזור בו מצויים הנכסים נשוא ענייננו, אין מחלוקת כי המדובר בנכסים המצויים באיזור תעשייה אשר מטבעו מייצר וחשוף לרעשים רבים וגבוהים, והדבר אף קיבל ביטוי בתקנות למניעת רעש המגלות "סובלנות" גבוהה יותר, הן לרמת הרעש והן למשכו שעה שעסקינן במבנים המיועדים לתעשייה/מסחר... בהתחשב במכלול האמור, ובעיקר תוך מתן ביטוי לאופיו של האיזור בו שוכן המושכר, ובהינתן משקל למעמדו של השטח בו נמצאו ערכי הרעש הגבוהים יותר, הנני סבורה כי הרעש ו/או החום נשוא התובענה אינם מהווים מטרד ליחיד".

    [הדגשה שלי, ה.א.]

    ראה: ת"א (פ"ת) 4348-09-12 עמי ארזי נ' שיוקה שיקמה מודיעין בע"מ (ניתן ביום 04.05.15, פורסם בנבו).

     

  11. מי שבוחר לגור בישוב בעל אופי כפרי, רשאי לצפות לשקט ולשלווה ואינו צריך להיות חשוף לכך שבבית הסמוך לו ינוהל עסק, שבמסגרתו יושכר הבית השכן למטרות נופש ופעילויות שונות כגון מסיבות ואירועים.

     

    כפי שנפסק במקרה דומה:

     

    "הקמת הצימרים ובפרט שני הצימרים הדרומיים ואופן השימוש בהם הכולל פעילות כמעט בכל ימות השנה (בעיקר בחגים ושבתות ובחופשת הקיץ) מהווה פגיעה בקניינם של ארד וכן מהווה מטרד המונע מהם שימוש סביר ו/או הנאה מהמקרקעין שלהם. סבורני כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי מיקומם של הצימרים בסמיכות לבית ארד אכן פוגע בפרטיותם, בשלוותם ובנוחותם של בני משפחת ארד, ואף פוגע באווירה המאפיינת את האזור הכפרי בו ממוקם ביתם. אין ספק כי הפעילות בצימרים מהווה מטרד מתמשך, אשר מונע מארד להנות ולעשות שימוש סביר בביתם".

    ראה: ת"א (קריות) 3082/05 רחל ארד נ' שמשון סולימנפור (ניתן ביום 12.02.12, פורסם בנבו).

     

  12. בתי המשפט התייחסו לא אחת כי יש לקיים תנאי סף של הנאה סבירה מדירה (בג"צ 195/70 כהנוביץ נ' מנהל התעופה האזרחי, פ"ד כו(1) 589, 593; ע"א 164/53 צוצרסקי נ' סנדלר, פ"ד לח(1) 386, 388). ויפים לעניין זה דברי כב' הש' בן-עתו (וצוטטו בע"א 403/73 בצלאל נ' סימנטוב, פ"ד נט(1) 41) לעניין חשיבות מיקומה של הדירה:

     

    "...גם בחיים המודרניים וגם בערים הגדולות ובריכוזי האוכלוסין הצפופים - שומה עלינו להבטיח לאדם תנאים שיש בהם המינימום הדרוש של כל מה שאדם זקוק לו, כדי שחייו בכלל ייקראו חיים. יש להבטיח שטח מחיה מינימלי ; יש להבטיח פרטיות מינימלית, יש להבטיח אוויר, אור ושמש במידה הנחוצה לאדם שכבר מזמן התרגל שלא להתגורר במערות . יש להבטיח שקט ורגיעה, במידה כזאת שאדם יוכל לזכות במינימום של שעות שינה הנחוצות לבריאותו, ובמינימום של שקט, המבטיח שלא ייצא מדעתו גם בשעות בהן אינו ישן. והרשימה כמובן אינה ממצה. אכן, המציאה הטכניקה המודרנית תחליפים שונים, כגון חדרים אטומים לרעש, מיזוג אוויר, ועוד כיוצא באלה ומי יודע אילו המצאות עוד נכונו לנו בעתיד. כמובן, שבתי-המשפט 'החיים בתוך עמך' מודעים להמצאות הללו, ובודקים בכל מקרה, באיזו מידה אפשר להיזקק להן בנסיבות אותו ענין למניעת המטרד או להקטנתו. אולם בסופו של דבר, נראה לי, ששום חשבונות של מאזני נוחיות - אינם יכולים ואינם צריכים להשפיע על בית-משפט להשלים עם מטרד המוריד את איכות החיים של האדם מעבר לאותו קו גבול - מינימום שעליו דיברתי לעיל, ואני מוכנה אפילו להסתכן ולהעיר עלי זעמם של שוחרי הקידמה, ולומר שאני מחייבת התחפרות בקו גבול זה, אפילו אם תהיה בכך לפעמים משום פגיעה או מעצור לקידמה ולהתפתחות, בין כלכלית ובין אחרת".

    [הדגשה שלי, ה.א.]

     

    וראה גם:

     

    "המבקשת מנהלת בביתה עסק של מתן שיעורים לתלמידים החפצים לשיר בקול אופראי. דירתה, כדירת המשיבים, ממוקמת בבניין מגורים המשמש למגורים להם ולאחרים... מאמין אני לדבריה של המשיבה. לא בהכרח עוצמת הקולות בדציבלים היא אשר מטרידה אותה, אלא אופיים המיוחד של הקולות של תלמידיה של המבקשת... הדירות של הצדדים נועדו למגורים ולא לעסקים, ודרגת הרעש המצופה בבית משותף שנועד למגורים הינה נמוכה יותר ושונה מהותית מאשר כשבאחת הדירות ממוקם בית עסק, כדירתה של המבקשת. לא לכך נועדה דירתה, וההטרדה העולה ממנה מהווה הפרעה של ממש למשיבה ולמשפחתה גם בעיניו של האדם הסביר. כך מסקנתי לפי סעיף 44 לפקודה, ועל אחת כמה וכמה לפי סעיף 2 לחוק, כאשר הרעש היוצא מדירתה של המבקשת הינו בלתי סביר ומפריע, או עשוי להפריע, למשיבה ולמשפחתה. .. לדעתי, אם אין אפשרות לנהל את פעילותה של המבקשת בלי לגרום להפרעה בלתי סבירה למשיבים, חייבת היא להימנע מניהול אותה פעילות...".

    [הדגשה שלי, ה.א.]

    ראה: ה"פ (י-ם) 827/98 פנינה שוורץ נ' נילי סובול (ניתן ביום 30.08.99, פורסם בנבו).

     

  13. אכן, וכפי שעוד יפורט להלן, התברר כי לפחות בחלק מהמועדים שלגביהם הועלו על ידי התובעים טענות ביחס לשימוש שנעשה בנכס, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי מדובר בהשכרה ואולם, שוכנעתי כי יש ממש בטענת התובעים לפיה הנכס מושכר באופן תדיר וכי השכרות אלה גורמות להם למטרד.

     

  14. התובעים אינם חייבים, וספק אם הם מוסמכים, לבצע חקירה, ואף לחדור לפרטיות הנתבע, במטרה לתעד מי נמצא בנכס, ולצלמו בעת שמתקיים המטרד. בנסיבות, וכאשר הנתבע מודה כי הבית עומד להשכרה לתקופות של ימים בודדים לצורכי נופש, וכי מדובר בעסק לכל דבר ועניין, דיי בעדויות שהובאו מטעם התובעים כדי להרים את הנטל להוכחת המטרד.

     

  15. מכאן עבר הנטל אל הנתבע, להראות כי לא התקיים מטרד, ואולם הנתבע לא הצליח לעמוד בנטל זה. בנקל יכול היה הנתבע, המנהל את הבית כעסק, להציג את ספרי ניהול החשבונות ורישום ההשכרות שביצע בתקופה הרלוונטית לתביעה, על מנת להראות כמה פעמים, ולמי, השכיר את הבית. מחדל זה פועל לחובתו.

     

  16. שוכנעתי, כי התובעים הוכיחו כי הרעש מבית הנתבע אינו סביר ועולה כדי מטרד. העובדה שלא הציגו ראייה של חוות דעת מומחה ו/או צילומי וידאו מהמקום וכדומה – אינה מחייבת את המסקנה כי אין מטרד. ראה דברי כב' הש' שטרסברג-כהן בע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל נ' פנחס פרשט ואח', פ"ד לט(3) 1, 2-5, 8-9:

     

    "הקובלים ניסו להוכיח את היות הרעש חזק או בלתי סביר על-ידי עדים, ששמעו את הרעש, סבלו ממנו, ושמנוחתם הופרעה בגללו, והם תיארוהו כמיטב יכולתם בהעידם בבית המשפט... התקנות מעמידות לטובת הנפגע חזקה משפטית. אם הוכיח הנפגע באופן הקבוע בתקנות, שרעש מסוים הוא בלתי סביר, קמה לטובתו חזקה, שהרעש עשוי לגרום הפרעה לאדם המצוי בקרבת מקום "כל עוד לא הוכח היפוכו"... התקנות קובעות כלי עזר ראייתיים... אין בשום פנים לגרוס, כי כלי עזר ראייתיים אלה הם בלעדיים ואין בלתם... בכך עמדו הם בנטל הראיה הלכאורי, ועל המערערת... בידה להחליט, אם להביא ראיות ואילו ראיות להביא...

    הביטוי "בלתי סביר"... בית המשפט נדרש למלאו תוכן על-פי שיקולים ראויים לכל עניין ונושא. ... גם בעניינים פליליים... במישור האזרחי, בדונו ברעש בעילת מטרד, נדרש בית המשפט למלא ביטוי זה בתוכן לפי מבחן ה"אדם הסביר" ובהתחשב בנתונים הסביבתיים.

    ... הגבלת אמצעי ההוכחה לאלה שנקבעו בתקנות תביא למצבים בלתי רצויים, שבהם יעמוד האזרח חסר אונים וחסר הגנה, כשמטרת החוק היא להגן עליו, וכשלשון החוק רחבה דיה לעשות כן... לא יעלה על הדעת, שנפרש את החוק כך, שה"שיניים", שהמחוקק התכוון לתת לו באמצעות התקנות, תהיינה לרועץ ליישומו. לא יעלה על הדעת, שאותו ציבור, שהחוק בא להגן עליו, יידרש "להסתובב" עם מכשירי מדידה בכיס ועם ידע וכישורים מתאימים לערוך את כל אותם המבדקים המסובכים באופן ובמכשירים שנקבעו בתקנות, או להעסיק מומחים, העולים בממון רב לעשות זאת; שאם כך תאמר, יהיה הוא חסר הגנה וחסר אונים לתבוע, לטעון ולהוכיח רעש, המטריד את שלוותו ומנוחתו או המסכן את בריאותו".

     

    לדעתה זו של כב' הש' שטרסברג-כהן הצטרף גם כב' הש' בייסקי, אשר הדגיש:

     

    "אילו נתקבלה טענת המערערת, התוצאה המיידית מכך תהיה, כי כל אזרח, הסובל ממפגע והמבקש לפעול למניעתו, חייב להצטייד ולהצמיד לעצמו מכשיר מתאים למדידת עוצמת הרעש, שעליו הוא מלין. ואם אין הוא מיומן די הצורך בהפעלת המכשיר, עליו לשכור בעל מקצוע לדבר, שכן אחרת לא יהא בכוחו להוכיח את המפגע, גם אם יעידו עדים, כי מאן דהוא מפעיל תותח בשעות הלילה באזור מגוריו".

    ראה: ע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל נ' פנחס פרשט ואח', פ"ד לט(3) 1, בפסקה 4.

     

  17. כאמור, הנתבע הודה כי הוא עושה בבית שימוש למטרה עיסקית, ומשכיר אותו בשכירות קצרת מועד וגם על בסיס יומי. הנתבע הודה בחקירתו כי לשם כך נרשם כעוסק מורשה והוא מנפיק חשבוניות ומשלם מע"מ על התשלומים שהוא גובה בגין ההשכרה (עמ' 9 שו' 3 – 10).

     

    הנתבע הודה כי אינו מגביל עצמו באשר לחודשים שבמהלכם עומד הבית להשכרה ולמעשה הוא מוכן להשכירו לכל דורש בכל עת (עמ' 8 שו' 27 עד עמ' 9 שו' 1). אמנם, הנתבע טען כי בפועל מושכר הבית "רק" בחודשי הקיץ. ואולם מתשובות הנתבע, ותשובות העדים מטעמו, יוצא כי לגישתם תקופת הקיץ הינה לכל הפחות בין החודשים אפריל עד אוקטובר, היינו במשך שבעה חודשים בשנה. (עדות העדה בוהדנה מטעם הנתבע, בעמ' 54 שו' 22, עמ' 56 שו' 3 – 10).

    הוכח, כי הנתבע מפרסם את הבית באמצעות מתווכים (עמ' 7 ש' 5-8), וכי הבית הושכר לפחות 10 פעמים באמצעות המתווכים הללו (עמ' 63 ש' 17-27), ועוד פעמים נוספות שלא בעזרת אותם מתווכים. לא מיותר לציין כי הנתבע גם לא הביא את אותם מתווכים על מנת שיעידו למי הושכר הבית, לאיזו מטרה, לכמה זמן וכיוב' נתונים שיכולים היו, אולי, להוכיח את טענת הנתבע כי אותן השכרות לא גרמו למטרד.

     

  18. בנסיבות האלה, כאשר הנתבע מנהל למעשה עסק בביתו ומשכיר את הבית על בסיס עסקי, ולא למגורים אלא לתקופות קצרות, עליו הנטל להוכיח כי בפעילות זו אין כדי ליצור מטרד לתובעים, שביתם גובל בביתו.

     

  19. מקל וחומר שהדבר נכון, כאשר במקרה שבפניי הסתבר, כי הנתבע מפר את חוקי התכנון והבניה ואין בידיו אישור לשימוש חורג. במקרה כזה, אין צורך להוכיח כי ההפרעה עולה כדי מטרד "ודי לו למבקש שיוכיח כי תגרם לו אי נוחות או פגיעה בהנאתו מהמקרקעין שלו" (ע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לידיה לוי, פ"ד ט 1666; ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימן, פ"ד יג 916; ע"א 62/83 62/83 בעל טכסא נ' גונן ואח', פ"ד לח(1) 281).

     

    כפי שצוין בפסה"ד עזרי נ' קליין:

     

    "אדם זכאי לגור בביתו וליהנות באופן סביר מכל אותן הזכויות וההנאות שהחוק מעניק לו, ואחת מהן היא אפשרות מינימלית של מנוחה אחרי עמל יום ושינה בלילה".

    ראה: ע"א 436/60 עזרי נ' קליין, פ"ד טו 1177, 1188.

     

  20. במקרה שבפני, הוכח כאמור, שימוש בבית מגורים למטרה עסקית, והוכח אף כי הרעש הבוקע מהנכס עשוי להפריע לתובעים ואף מפריע בפועל. בנסיבות כאלה, הנטל הוא על הנתבע להוכיח כי לא גרם מטרד ליחיד עקב השימוש החורג.

     

    נטל זה לא עלה בידי הנתבע להרים.

    הנתבע נמנע מלהביא את מי ששכרו ממנו את הנכס, אף שגם לפי הודאתו השכיר את הנכס במהלך כל סוף שבוע בחודשים יולי ואוגוסט 2014 (עמ' 61 שו' 12 – 18). הנתבע גם נמנע מלהביא את מי ששכרו ממנו את הבית ב2.5.14 וב5.5.14, אף שהודה כי הבית הושכר במועדים אלה (סעיפים 60, 64 לתצהיר הנתבע, עמ' 70 ש' 28-32).

    בעדותו טען הנתבע כי באמצעות מתווכת השכיר כ- 10 פעמים (עמ' 63 שו' 17-27). טענה זו סותרת את הטענה בסעיף 26 לסיכומיו, לפיה פירטו התובעים רק 6 השכרות בשנת 2014, ומוכיחה כי הבית הושכר לפחות 10 פעמים באמצעות מתווכת ופעמים נוספות באופן עצמאי.

     

    משלא הביא הנתבע את שוכרי הנכס ממילא אין בידו לסתור את טענת התובעים, לפיה בנכס נעשו פעילויות שגרמו למטרד משמעותי, ובכלל זה השמעת מוסיקה לאורך כל שעות היום ואף בשעות הלילה, שימוש רעשני בבריכה ובחצר וכיוצ"ב.

     

  21. כל העדויות שהביא הנתבע היו של בני משפחה , ויש להתייחס אליהן בזהירות המתבקשת. מעבר לכך, העדויות שהביא הנתבע סתרו את עדותו שלו. כך, למשל, בניגוד לעדות האמורה של הנתבע לפיה השכיר את הבית כל סוף שבוע בחודשי הקיץ (עמ' 61 שו' 12-18), העידה חן בוהדנה – אחייניתו של הנתבע - כי הועסקה על ידי הנתבע וסייעה לו בכל הקשור לעסק ההשכרה, וכי הבית הושכר בסך הכל פעם-פעמיים בחודש בקיץ (עמ' 55 שו' 26-27). יש בכך כדי ללמד על רצונה של העדה לגונן על הנתבע, גם אם במחיר של אי דיוק, בלשון המעטה.

    בהמשך העידה בוהדנה כי חודשי הקיץ מבחינתה הנם אפריל (עמ' 54 שו' 22-24), מאי (עמ' 56 שו' 3-4), אוקטובר כאשר הוא חודש חם (עמ' 56 שו' 9-10). יוצא אפוא, כי לגרסת בוהדנה, תקופת ההשכרה הנה בין אפריל לאוקטובר, 7 חודשים בשנה, להבדיל מגרסת הנתבע כי הבית מושכר רק ביולי-אוגוסט כאמור.

     

  22. העובדה, שבחלק מהאירועים שעליהם הצביעו התובעים הבית לא הושכר, אלא שימש לאירוח בני משפחתו של הנתבע, אף אם היא נכונה, אינה יכולה להועיל לנתבע. זאת, מאחר שהנתבע מודה כי בהזדמנויות אחרות השכיר את הבית לכל דורש, לתקופות קצרות, על בסיס עסקי. אני דוחה את טענת הנתבע, כאילו הנטל להוכיח את מספר אירועי ההשכרה, תדירותם ואופיים מוטל על התובעים. בעניין זה דעתי שונה מדעתה של כב' השופטת אניספלד כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דינה בת"א 34408-08-10 סעדון נ' חלפון.

     

  23. אין דומה שימוש שעושים אדם ומשפחתו בבית שבבעלותם, לשימוש שעושים בו נופשים. אכן, גם התנהלותם של שכנים עשויה להטריד ואולם ביחסי שכנות ישנם יחסי גומלין, מעין "מאזן אימה" שבו השכן ה"מפריע" יודיע כי עליו להמשיך ולגור ליד שכניו. לרוב, הרצון לשמור על שכנות טובה, כמו גם השאיפה להדדיות, מביאים להתחשבות בשכנים. אין הדבר כך, כאשר המשתמשים בבית אינם מתגוררים בו ואינם חשים מחוייבים כלל לשכנים הגרים במקום דרך קבע.

    לפיכך, כאשר מדובר בהשכרה לתקופות קצרות – ומשהודה הנתבע כי הוא משכיר את הבית לתקופות קצרות ולארועים - הנטל על המשכיר להראות כי אותן השכרות אינן גורמות למטרד.

     

  24. יצוין, כי אף אם הנטל היה על התובעים להוכיח כי ההשכרות גורמות להם למטרד, הרי שעלה בידם להרים את הנטל הזה. לבד מעדות התובעים שהותירה רושם מהימן מאוד, הביאו התובעים גם את העדים מנביץ ורבינוביץ.

    מר רבינוביץ העיד כי היה בביתו של הנתבע ומצא ליד הבריכה מספר נשים ששכרו את המקום ל – 24 שעות (עמ' 39 ש' 27), וכי הרעש במקום היה כזה "שיכול להפריע לשכנים" (עמ' 43 ש' 9).

    מר רבינוביץ העיד גם, כי הפעילות הנעשית בביתו של הנתבע גררה תלונות של תושבים על רעשים (עמ' 40 ש' 23, עמ 41 ש' 20).

    גם העד מנביץ העיד כי התקבלו תלונות של תושבים בגין הפעילות בבית הנתבע. הוא גם ציין כי היה במקום פעמים רבות והתרשם כי בבית מתקיימת פעילות עיסקית של השכרה למסיבות (עמ' 44 ש' 15).

    מר מנביץ העיד כי האורחים, שפגש בביקוריו בבית הנתבע, סיפרו לו כי הם שוכרים את הנכס לימים ספורים, או לחגים ואף נקבו בסכומים ששילמו עבור השכירות (עמ' 44 ש 18-23, עמ' 45 ש' 19).

     

  25. הנתבע טען בסעיף 82 לסיכומיו, כי העובדה שעל אף פניות התובעים לגורמי האכיפה, לא מצא לנכון אף אחד מהם לפעול כנגד הנתבע, ולא ננקט נגדו אף הליך בעניין זה – מעידה כי אין מטרד או פעילות חורגת מהמותר.

    אני דוחה טענה זו.

    לאזלת ידן של הרשויות אין כל משמעות בענייננו, ואין היא מוכיחה דבר.

    ראה: ת"א (עפולה) 639-04-08 קלוד פרץ נ' מוסך רעים עפולה 2002 בע"מ (ניתן ביום 18.08.11, פורסם בנבו), בעמ' 21;

    בר"ע 62/83 ברוך בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281.

     

  26. התוצאה מכל האמור, היא שאני קובעת שהשימוש שעשה הנתבע בבית גרם לתובעים מטרד, כמשמעות מונח זה בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין.

     

    הפרת הוראה חקוקה:

  27. עוולה זו קבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. התובעים טוענים כי ההשכרה לצורך עסקי מסחרי, כפי שמשכיר הנתבע את הבית, כרוכה בהפרה של חוק רישוי עסקים וחוק התכנון והבניה, ועולה כדי עוולה לפי סעיף 63 הנ"ל.

     

    מהראיות שנשמעו בפני ברור כי הבית משמש את הנתבע כנכס עסקי ומסחרי. הנתבע הודה כי נרשם כעוסק מורשה והוא מנפיק חשבוניות לשוכרים, ומשלם מע"מ בגין הסכומים המשולמים לו.

    מעדותו של מר אברהם רבינוביץ' ומהמסמכים שצורפו לתצהירו עולה כי השכרה כזו, למטרות נופש, מהווה פעילות עסקית ומחייבת רישיון עסק (עמ 43 ש' 17-18).

     

  28. אני דוחה את טענות הנתבע, לפיהן לא דרוש לו רישיון עסק מאחר שהוא מתגורר במרתף הבית.

    הנתבע עצמו הודה, כאמור, כי הוא משכיר את הבית למטרות עסקיות והעובדה כי הוא מתגורר בעצמו בחלק ממנו, אך אם היא נכונה, אינה משנה את השימוש העסקי שהוא עושה בשאר חלקי הבית.

    גם העובדה שבסעיף 4, לתעודת עובד הציבור של מר רבינוביץ, נכתב כי למועצה לא ידוע על פעילות עיסקית שלא כדין ביחס לנתבע - אינה מועילה לנתבע. מר רבינוביץ הודה בעדותו כי "מבחינת המהות יש פה שימוש מסחרי בנכס שמיועד למגורים" (עמ' 40 ש' 15).

     

    חוסר ידיעה של הרשות אינו מהווה ראיה לכך שהפעילות כזו אינה מתקיימת. ודוק - לא צוין בתעודת עובד הציבור כי ידוע למועצה שאין שם פעילות עסקית!

     

  29. יצויין כי בניגוד לטענת התובעים, צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה – 1995, לא היה בתוקף בתקופה הרלוונטית לתביעה, מאחר וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשע"ג – 2013 נכנס לתוקפו ביום 05.11.13 (להלן: "הצו החדש"). סעיף 9(ב) לצו החדש קבע כניסה לתוקף מאוחרת ביום 31.12.14 רק לגבי האמור בסעיף 3 לצו החדש – היינו לגבי הליך של היתר מזורז.

     

    הצו החדש קבע בהוראותיו ובתוספת שבו את הפעילויות הטעונות רישיון עסק ובתוכן "השכרת יחידות אירוח למטרת נופש, המלווה במתן שירותים לשוכרים, כשמספר יחידות האירוח המיועדות להשכרה עולה על ארבע" וכן שימוש ב"בריכת שחיה, לרבות מאגר מים אחר המשמש לשחייה ולנופש מים, לרבות בריכה המצויה בפארק מים ולמעט בריכה המשמשת עד ארבע יחידות אירוח למטרת נופש".

     

    מר אברהם רבינוביץ, מנהל רישוי עסקים ואתרי רחצה במועצה האזורית חוף כרמל, העיד כי לאור נוסח הצו החדש, אין למעשה חריגה מצו רישוי עסקים (עמ' 40 שו' 6-16), מאחר שאין בבית ארבע יחידות להשכרה.

     

  30. עם זאת, השכרה למטרת נופש מהווה פעילות עסקית דורשת אישור לשימוש חורג מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. כך, עפ"י תעודת עובד הציבור שהוציא מר רבינוביץ ביום 19.10.14, המציינת בנוסף, כי בקשה כזו לשימוש חורג לא הוצאה לגבי בית הנתבע.

     

    הנתבע לא הוכיח כי פעל להגשת בקשה לשימוש חורג מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה.

     

    מכאן, שהתובעים הוכיחו כי הנתבע הפר את הוראות חוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה").

     

  31. על מנת שתקום לתובעים עילה בעוולה של הפרת הוראה חקוקה, לא די בכך שהוכיחו כי הנתבע הפר הוראת חיקוק. עליהם להוכיח גם כי החיקוק שהופר נועד לטובתם.

     

    לטעמי לא יכול להיות ספק, כי הוראות חוק התכנון והבנייה נועדו, בין היתר, למנוע מפגעים ומטרדים, שכן מטרות אלה מפורטות בחוק עצמו (ראה למשל סעיפים 61, 145ג לחוק התכנון והבנייה).

     

    בכך, שוב, שונה דעתי מדעתה של כב' הש' אניספלד כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין שנתנה בת"א 34408-08-10 סעדון נ' חלפון (ניתן ביום 24.01.14, פורסם בנבו).

     

  32. לטעמי, הקפדה על הוראות חוק התכנון והבנייה נועדה בין היתר למנוע מפגעים ומטרדים מנכסים סמוכים. בפרט הדבר נכון כאשר מבקשים לעשות בנכס שימוש שחורג מהתכנית החלה על הנכס. ברור, כי הוראה זו נועדה, בין היתר, לטובת התובעים, המתגוררים בנכס הסמוך.

     

  33. העוולה, הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, טעונה הוכחת נזק. כפי שעוד יובהר להלן, שוכנעתי כי לתובעים נגרם נזק בגין השימוש שעשה הנתבע בנכס. אני מאמינה לתובעים ולעדותם, לפיה הפעילות שהתנהלה בנכס שבבעלות הנתבע הפריעה להם למהלך החיים התקין ומנעה מהם וממשפחתם את האפשרות ליהנות מהבית בו הם מתגוררים ואשר מצוי בשכונת מגורים בישוב קיסריה, שהוא ישוב בעל אופי כפרי.

     

    הנזק:

  34. הן עוולת המטרד והן העוולה של הפרת חובה חקוקה, דורשות קיומו של נזק כחלק מיסודות העילה.

    המונח "נזק" מוגדר בפקודת הנזיקין "אובדן חיים, אבדן נכס, נוחות , רווחה, רווחה גופנית, או שם טוב או חיסור מהם וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה".

     

    גם נזק שאינו ממוני, מסוג עגמת נפש, הוכר בפסיקה כנזק בר פיצוי. כך, למשל, בת"א 55143/07 רוזנצוויג מרדכי נ' כהן קרן (ניתן ביום 10.04.08, פורסם בנבו), שם נקבע כי: "ככלל, הטרחה הכרוכה בתיקון נזקי הנזילה ושיבוש אורחות החיים וביטול זמנם של התובעים עקב כך, מצדיקים פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש".

    וראה גם: ע"א 278/93 דעקה נ' בי"ח כרמל חיפה, פ"ד נג(4) 526, והאסמכתאות בעמ' 574.

     

    חוזה לטובת צד שלישי

  35. התובעים טענו כי הנתבע הפר את ההסכם שעליו חתם מול החברה לפיתוח קיסריה, בו התחייב שלא להשתמש בנכס או בכל חלק ממנו למטרה כלשהי שאינה מטרת מגורים. לטענת התובעים, מדובר בהוראה שהיא בגדר חוזה לטובת צד שלישי שכן הוראה זו נועדה להבטיח את צביונו המיוחד של היישוב כמקום מגורים פרטי, שקט ואיכותי. לפיכך נועדה הוראה זו, בין היתר, על מנת להבטיח את זכויותיהם כתושבים ביישוב.

     

    מכתבו של מר דניאל מנביץ מיום 24.06.13 אל הנתבע (נספח א' לתצהיר מנביץ), עוסק בחוזה לטובת צד שלישי, ומפרט הפרה של התחייבות מול החברה לפיתוח קיסריה.

     

    לאור המסקנה שהגעתי אליה לעיל, לפיה התובעים הוכיחו קיומו של מטרד וקיומה של הפרת חובה חקוקה, מתייתר למעשה הצורך לדון בשאלת קיומה של עילת תביעה נוספת זו. בפרט הדבר נכון כאשר מטיעוני הנתבע עולה כי אותו חוזה, שעל הפרתו נסמכת עילה זו, מצוי במרכזה של תובענה אחרת שהגישו הנתבע ואחרים כנגד החברה לפיתוח קיסריה.

     

    לא מצאתי אפוא מקום או צורך להכריע במחלוקת שבין הצדדים ביחס לעילה זו.

     

     

    סיכום

  36. התוצאה היא שאני מורה כדלקמן:

    • ניתן בזה צו מניעה קבוע, שאוסר על הנתבע להשכיר את ביתו שברח' *** (חלקה 186 בגוש 10611) בקיסריה, לכל מטרה שאינה למגורים ובכלל זה למטרות חופשה ונופש.

       

      כל השכרה שהיא לתקופה קצרה יותר מ- 6 חודשים, תחשב לעניין זה כהשכרה שאינה למגורים.

       

    • אני פוסקת לתובעים פיצוי בסכום כולל של 25,000 ₪, בגין הנזק שגרם להם המטרד ובגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהפרת הוראה חקוקה כאמור לעיל.

       

      הנתבע יישא גם בהוצאות התובעים בגין התביעה (אגרות ומסירות לפי חשבונית), ועל כל אלה בשכ"ט לתובעים בסכום של 15,000 ₪.

       

      המזכירות תעביר עותק פסק הדין לצדדים.

       

      ניתן היום, ד' אב תשע"ה, 20 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

       

      Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ