דילייני נ' סלסרנסקי

תיק זה עוסק בתביעת לשון הרע שהוגשה על ידי התובע נגד הנתבעת, בגין אמירות שנטען כי נאמרו בפומבי בפארק מים. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם אמירותיה של הנתבעת, ובפרט הביטויים "תחזור למקום שממנו באת" ו-"fuck you", מהוות לשון הרע, במיוחד על רקע גזעני. עוד נחלקו הצדדים באשר לעיתוי אמירת הדברים והאם היוו תגובה מוצדקת להתנהגות התובע או התגרות מצידה.

טענות התובע בכתב התביעה:

1. התובע טוען כי ביום 30.8.22, בפארק המים "ספלאש" בהוד השרון, הטיחה בו הנתבעת קללות ועלבונות חמורים, מבזים, משפילים וגזעניים, בנוכחות קהל מבקרים וילדיו הקטנים. לטענתו, הנתבעת אמרה לו "תחזור למקום שממנו באת", "fuck you" וכן שעליו לעזוב את מדינת ישראל וכי היא שונאת "אנשים כמוך". התובע, אפרו-אמריקאי במוצאו, נפגע קשות מהתנהגותה הגזענית והמשפילה של הנתבעת, וטוען כי האמירות נאמרו ללא כל התגרות מצידו.

2. התובע טוען כי הנתבעת הזמינה משטרה ודיווחה על "אלימות" ו-"תקיפה" מצידו, דיווח שהתברר ככוזב. הוא דורש פיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח, בטענה כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע בו.

    

   טענות הנתבעת בכתב ההגנה:

3. הנתבעת טוענת כי אמירותיה לא מהוות לשון הרע, אינן גזעניות ואינן כוללות התייחסות לגזעו של התובע. לשיטתה, התובע הוא זה שפרסם לשון הרע נגדה, בכך שייחס לה נגיעה בחפציו וגזענות. הנתבעת מציינת כי האמירות נאמרו ב-"עידנא דריתחא" ובתגובה ישירה וספונטנית להתנהגותו הפוגענית והתוקפנית של התובע, שכללה פגיעה פיזית וטענות שווא.

    

4. היא מפרטת כי התובע ניגש אליה בתוקפנות, האשים אותה בהזזת חפציו ובתפיסת מקומו, ובהמשך טפח על ידה. לטענתה, רק לאחר שהרגישה מושפלת ומבוזה, אמרה את הדברים. הנתבעת טוענת להגנות תום לב מכוח סעיפים 15(3) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע, או לחילופין, כי מדובר ב-"קללות וגידופים" או "זוטי דברים".

    

   המחלוקת העיקרית:

5. הליבה של המחלוקת סובבת סביב השאלה האם אמירות הנתבעת היו גזעניות ובלתי מוצדקות, או שמא היו תגובה לגיטימית להתנהגות התובע. כמו כן, נחלקו הצדדים על סדר האירועים, ובמיוחד האם התובע נגע בנתבעת לפני אמירת הדברים הפוגעניים.

    

6. התובע והנתבעת הגישו תצהירי עדות ראשית, בהם חזרו על עיקרי טענותיהם כמפורט בכתבי הטענות. התובע הדגיש כי נגע בעדינות בידי הנתבעת רק לאחר שזו נופפה בהן מול פניו, והנתבעת הדגישה כי אמירותיה נאמרו בתגובה להתנהגות התובע לאחר שחשה מושפלת. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית גם של הגב' מאיה קראוס, שכנתה של הנתבעת. בתצהירה, הצהירה כי הלכה לחפש מקום ישיבה אחר וכשחזרה שמעה ויכוח, וכן שמעה את הנתבעת אומרת "אל תיגע בי" ו-"תחזור למקום ממנו באתי". היא לא נחקרה על תצהירה. מטעם התובע הוגשו גם תצהירי עדות ראשית של ה"ה אמילי אשכנזי ויפית בלטש, עדות לאירוע.

7. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 19/10/2025, העידו התובע, הנתבעת, והעדות מטעם התובע, אמילי אשכנזי ויפית בלטש. עדותו של התובע תורגמה לשפה האנגלית על ידי מתורגמן.

8. אשכנזי העידה כי התובע שוחח איתה וביקש לדעת אם ראתה את האירוע, וכי שמעה את התובע אומר "היא תפסה לי את המקום" וכן, במענה לשאלה אם התובע אמר "היא לא רוצה שאני אשב בגלל שאני שחור", השיבה: "לא בגלל שאני שחור, כאילו, בקטע גזעני. ככה הוא כנראה הרגיש." עדותה חיזקה את גרסת התובע לגבי האמירות הגזעניות ונוכחות הקהל.

9. בלטש העידה כי האמירה "תחזור למקום שממנו באת" נאמרת בדרך כלל לבני מיעוטים, וכי הנתבעת צעקה וקיללה. היא לא זכרה שהנתבעת ישבה, אלא עמדה, וכי לא ראתה את התובע נוגע בנתבעת לפני הקללות. עדותה תמכה בכך שהאמירות הפוגעניות נאמרו בתחילת העימות.

10. הנתבעת בעדותה התייחסה לאי-התאמות בין תצהירה לעדותה, וטענה כי ייתכן שדברים היו "חסרים" בתצהיר אך לא "סותרים". היא עומתה עם גרסתה לגבי מעורבות אנשים אחרים בסיטואציה וזהות האישה מהקהל אליה פנתה.

11. מאיה קראוס, העדה מטעם הנתבעת, לא התייצבה לחקירה נגדית, והתובע ויתר על חקירתה. נקבע כי התצהיר יישאר בתיק וכי משקלו ייקבע בסיכומים.

     

    דיון והכרעה

    סדר האירועים

12. כאמור, קיימת מחלוקת מהותית בין הצדדים באשר לסדר השתלשלות האירועים בפארק המים, ובפרט מתי נאמרו האמירות הפוגעניות והאם קדמה להן נגיעה פיזית מצד התובע. ניתוח עדויות הצדדים והעדים מטעמם חיוני להכרעה במחלוקת זו.

     

13. גרסת התובע: התובע טוען כי הגיע ראשון לפארק, הניח את חפציו במקום שמצא מתאים ויצא עם ילדיו למתקנים. כששב, מצא את הנתבעת יושבת במקום בו הניח את חפציו. הוא הסביר לה בנימוס שאין בעיה לחלוק את המקום, אך הנתבעת הטיחה בו קללות ואמירות גזעניות כמו "fuck you" ו-"go back to where you came from". רק לאחר שהנתבעת נופפה בידיה מול פניו, הוא נגע בעדינות בידיה בתגובה, ורק אז איימה הנתבעת שתזמין משטרה.

14. גרסת הנתבעת: הנתבעת טוענת כי הגיעה לפארק, ראתה תיק שסברה ששייך לאדם אחר, ומשלא קיבלה מענה, התיישבה במקום פנוי. כעבור כחצי שעה, התובע הגיח בקרבתה והחל להביע תרעומת בקול רם ובאגרסיביות, בטענה שהזיזה את חפציו ושתפסה את מקומו. לטענתה, היא ניסתה לסמן לו להפסיק את האינטראקציה על ידי הרמת ידה, ואז התובע טפח על ידה תוך שהוא משתעשע ואומר "היי פייב". רק בשלב זה, כשהרגישה מושפלת ומבוזה, אמרה את האמירות הפוגעניות, ולאחר מכן עברה למקום אחר, אליו התובע הגיע שוב וצעק לעברה.

15. עדות אמילי אשכנזי (מטעם התובע): העדה העידה כי לא שמעה את תחילת הוויכוח, אך הבחינה בו כאשר התחילו "צעקות ומהומות". היא זוכרת ששמעה את הנתבעת אומרת לתובע "fuck you" ואז "לך תחזור מאיפה שבאת", ולאחר מכן "אני אזמין לך משטרה". העדה לא ראתה את התובע נוגע בנתבעת. וכן, במענה לשאלה אם התובע אמר "היא לא רוצה שאני אשב בגלל שאני שחור", השיבה: "לא בגלל שאני שחור, כאילו, בקטע גזעני. ככה הוא כנראה הרגיש." עדותה מצביעה על כך שהאמירות הפוגעניות של הנתבעת קדמו לכל נגיעה, או לפחות נשמעו בטרם נגיעה.

16. עדות יפית בלטש (מטעם התובע): העדה העידה כי ראתה את התובע מגיע עם ילדיו ומחפש מקום להניח את חפציו. היא תיארה את הנתבעת כמי ש"צעקה וקיללה" ואמרה "תלך מפה, תחזור למקום שלך". העדה לא ראתה את התובע נוגע בנתבעת. היא אף ציינה כי לא מסתדר לה שהתובע ייתן "כיף" לנתבעת לאחר האמירות הקשות, מה שתומך במסקנה שהאמירות קדמו לנגיעה.".

     

17. לאור העדויות, נראה כי גרסת הנתבעת באשר לסדר האירועים אינה עולה בקנה אחד עם עדויות העדים הניטרליים. העדות אמילי אשכנזי ויפית בלטש, שלא הכירו את הצדדים מראש, תיארו את הנתבעת כמי שהחלה לצעוק ולקלל את התובע באמירות הפוגעניות בשלב מוקדם של העימות, בטרם הבחינו בכל נגיעה מצד התובע. העובדה ששתי העדות לא ראו נגיעה של התובע בנתבעת לפני אמירותיה הפוגעניות מחלישה את טענת הנתבעת כי האמירות היו תגובה לנגיעה זו. לפיכך, אני קובע כי הנגיעה, אם התרחשה כפי שמתאר התובע, הייתה בשלב מאוחר יותר וככל הנראה היוותה תגובה להתנהלות המילולית של הנתבעת, ולא גורם מקדים לאמירותיה הפוגעניות.

18. לפיכך, נקבע כי סדר האירועים היה כדלקמן: התובע הגיע למקום בו הניח את חפציו, התפתח ויכוח מילולי בינו לבין הנתבעת, במהלכו הנתבעת הטיחה בתובע אמירות פוגעניות וגזעניות. לאחר מכן, התובע, שהרגיש נעלב, העלה את עניין הגזענות. הנגיעה הפיזית, אם הייתה, התרחשה בשלב מאוחר יותר כתגובה להתנהלות המילולית של הנתבעת, ולא כגורם מקדים לאמירותיה הפוגעניות.

     

    המסגרת הנורמטיבית לבחינת לשון הרע

19. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נועד להגן על כבודו ושמו הטוב של אדם מפני פרסומים העלולים להשפילו ולבזותו. הדיון בשאלת לשון הרע מתבצע בארבעה שלבים עיקריים: ראשית, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי על פי אמות המידה של האדם הסביר; שנית, יש לבחון האם הביטוי מהווה "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק והאם התקיים "פרסום" לפי סעיף 2; שלישית, נבחנות ההגנות הקבועות בחוק; ורביעית, נבחנים הסעדים.

20. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו" (סעיף 1(4)). המבחן לקיומה של לשון הרע הוא אובייקטיבי, כלומר, יש לבחון איזו משמעות היה מייחס אדם סביר לפרסום, והאם משמעות זו עלולה לפגוע בשמו הטוב של התובע. אין חשיבות לכוונת המפרסם או לאופן שבו הבין הנפגע את הדברים, אלא למובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר. ת"א ‏(‏שלום הרצ'‏)‏ 9567-05-18 תקוה גדעון נ' צליל דהאן וקנין ‏(‏נבו 30.7.2020‏)‏‏, א' שנהר, דיני לשון הרע (2024), פרק 10.1 עקרונות יסוד בהגדרת פרסום כ"לשון הרע".

21. אמירות כמו "תחזור למקום שממנו באת" ו-"fuck you", כאשר הן מופנות לאדם ממוצא אפריקאי-אמריקאי במקום ציבורי, ובהינתן עדויות המפרשות אותן כגזעניות, עשויות להיחשב כלשון הרע. התייחסות לאדם על רקע ארץ מוצאו או צבע עורו, בפרט בקונוטציה שלילית, עלולה להביא לביזויו ולהשפלתו בעיני הבריות. בית המשפט קבע במקרים דומים כי כינויים גזעניים כגון "אתיופית מסריחה" או "מי נתן לכושית לנהל מסעדה" (ר' עניין גדעון נ' וקנין הנזכר לעיל) מהווים לשון הרע מובהקת, שנועדה לבזות ולהשפיל על רקע גזע ומוצא. לא כל פרסום המעיד על השתייכות אדם לקטגוריה מסוימת הוא לשון הרע, אלא רק פרסום העלול "לבזות" בשל השתייכות זו. במקרה הנדון, האמירות, בהקשרן, נושאות פוטנציאל ביזוי והשפלה מובהק.

     

22. טענות הנתבעת, כאילו מדובר בדברים שנאמרו ב-"עידנא דריתחא" ושאינם אלא "זוטי דברים" לא יכולות לשמש כהגנה במקרים של אמירות גזעניות בוטות, גם אם נאמרו בלהט הרגע ובתגובה להתנהגות התובע. אמירות אלו, במיוחד כאשר הן מופנות כלפי אדם ממוצא מסוים וכוללות רכיבים מבזים על רקע גזע ומוצא, נחשבות ללשון הרע חמורה שאינה בגדר "מעשה של מה בכך", ואינן נתפסות כגידוף חסר משמעות בעיני האדם הסביר, בפרט כשהן נאמרות בפומבי ובנוכחות קטינים.

23. טענת "עידנא דריתחא" (להט הרגע) לא מהווה הגנה סטטוטורית הקבועה בחוק איסור לשון הרע, אלא נבחנת במסגרת השלב הראשון של ניתוח עוולת לשון הרע – האם האדם הסביר היה מייחס חשיבות ממשית לדברים שנאמרו בלהט ויכוח או שיראה בהם גידוף חסר משמעות. הפסיקה קבעה מספר מבחני משנה לבחינת טענה זו, וביניהם כי הדברים אינם אמירות גזעניות בוטות. כלומר, כאשר מדובר באמירות גזעניות, הגנת "עידנא דריתחא" לא חלה. ת"א ‏(‏שלום ק"ג‏)‏ 57413-06-20 שרונה עמנואלוב נ' נורית שטרית יורשת עזבונו של המנוח ‏(‏נבו 18.9.2022‏)‏‏, תמ"ש ‏(‏משפחה נצרת‏)‏ 60239-02-20 פלונים נ' אלמוני ‏(‏נבו 3.7.2024‏)‏‏, ת"א ‏(‏שלום ק"ג‏)‏ 52137-12-21 איזבלה שיינפלד נ' יעקב מויאל ‏(‏נבו 12.3.2023‏)‏‏.

24. הגנת "זוטי דברים" (מעשה של מה בכך), המעוגנת בסעיף 4 לפקודת הנזיקין ומוחלת על עוולת לשון הרע מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, קובעת כי לא יראו כעוולה מעשה שאדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בתלונה עליו. אולם, הפסיקה קבעה כי אמירות גזעניות בוטות, המבזות אדם על רקע מוצאו, לא נחשבות ל"מעשה של מה בכך".

25. העובדה שהאמירות נאמרו במקום ציבורי, ובמיוחד בנוכחות ילדיו הקטינים של התובע, מחזקת את הפגיעה ומונעת את תחולת ההגנות. פרסום לשון הרע בפומבי, "קבל עם ועדה", עלול לבזות אדם עד מאוד ולהוות לשון הרע. נוכחות ילדים, כפי שצוין בפסיקה, מעידה על התנהגות חסרת איפוק וסובלנות, ועלולה להחמיר את הפגיעה. במקרים כאלה, בית המשפט נוטה שלא לראות באמירות אלו "זוטי דברים" או גידופים חסרי משמעות. ת"ק ‏(‏תביעות קטנות ב"ש‏)‏ 22515-06-22 קרן אור רחמים נ' עדן וסקר ‏(‏נבו 21.1.2023‏)‏‏

     

26. כאמור, הנתבעת טוענת להגנות תום לב לפי סעיפים 15(3) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע, בטענה כי פעלה להגנה על עניין אישי כשר וכי הגיבה ללשון הרע שפורסמה נגדה על ידי התובע (טענת גזענות).

27. בחינת תחולת הגנות תום הלב לפי סעיפים 15(3) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע, במקרה של אמירות גזעניות, תיעשה תוך דרישה מצטברת לקיומן של נסיבות ההגנה ושל תום לב מצד המפרסם. אמירות גזעניות בוטות, המבזות אדם על רקע מוצאו, נחשבות ללשון הרע חמורה ואינן נתפסות כסבירות או כנעשות בתום לב, גם אם נטענת התגרות קודמת. עדויות התביעה השוללות את טענת ההתגרות מחלישות עוד יותר את בסיס ההגנה, והפומביות ונוכחות קטינים מחמירות את חוסר תום הלב.

28. הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, דורשת קיומם המצטבר של שני תנאים: ראשית, שהפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15; ושנית, שהפרסום נעשה בתום לב. נטל ההוכחה לקיום תנאים אלו מוטל על הנתבע. תום הלב אינו מושג אחיד ומשמעותו נבחנת בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל אחת מההגנות שבסעיף 15, תוך איזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב.

29. סעיף 15(3) לחוק מקנה הגנה לפרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המפרסם או של אדם אחר. הגנה זו לא מותנית בקיום חובה לעשיית הפרסום, והיא יכולה לחול גם אם הדברים שפורסמו אינם אמת. עם זאת, ההגנה מוגבלת לאינטרסים "אישיים" ו"כשרים", והיא מותנית בכך שהפרסום ייעשה בתום לב. תום הלב נבחן גם על פי סבירות הפגיעה: ככל שהפגיעה קשה יותר ומוצדקת פחות, כך תקטן ההצדקה להחלת ההגנה. אמירות גזעניות, המבזות אדם על רקע מוצאו, נחשבות לפגיעה חמורה ואינן נתפסות כסבירות או ככשרות, גם אם נטענת הגנה על עניין אישי. ר' א' שנהר, שם; וכן עניין גדעון נ' וקנין, שם.

30. סעיף 15(10) לחוק מעניק הגנה לפרסום שנעשה "כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". הגנה זו נועדה לאפשר לאדם להגיב על פגיעה בשמו הטוב. עם זאת, גם כאן נדרש תום לב, והתגובה צריכה להיות מידתית ורלוונטית להכחשה או לגינוי. הפסיקה קבעה כי תרופתו של הנפגע מלשון הרע אינה בפרסום נגדי של לשון הרע על המפרסם. אמירות גזעניות, שאינן בגדר הכחשה או גינוי ענייני, אלא מהוות לשון הרע חמורה בפני עצמן, אינן יכולות לחסות תחת הגנה זו, שכן הן חורגות מתחום הסביר ואינן עומדות בדרישת תום הלב. ע"א ‏(‏ירושלים‏)‏ 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, מז‏(‏1‏)‏ 001 ‏(‏1992‏)‏‏

31. חזקת תום הלב, הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, נשללת אם הפרסום חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, או אם המפרסם התכוון לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים (סעיף 16(ב)(3)). אמירות גזעניות, כגון "תחזור למקום שממנו באת" ו-"fuck you" כלפי אדם ממוצא אפריקאי-אמריקאי, נחשבות לחמורות במיוחד, חורגות מתחום הסביר ונושאות כוונה לפגוע במידה שאינה סבירה. הן אינן נתפסות כגידוף חסר משמעות, אלא כביטויים מבזים ומשפילים. העובדה שעדויות התביעה שוללות את טענת הנתבעת להתגרות מחלישה את בסיס ההגנה, שכן הנתבעת לא תוכל להוכיח את הנסיבות המצדיקות את הפרסום. בנוסף, הפומביות של האמירות ונוכחות ילדיו הקטינים של התובע מחזקות את חוסר הסבירות ואת הפגיעה, ומעידות על חוסר תום לב. ר' הפסיקה שלעיל, וכן ת"א ‏(‏שלום עפ'‏)‏ 4320-08-18 שי חיימי נ' אורית ‏(‏נחמן‏)‏ בן מויאל ‏(‏נבו 8.6.2022‏)‏‏.

     

32. באשר לעדותה של העדה הנוספת מטעם הנתבעת, הגב' קראוס, שלא התייצבה להחקר על תצהירה - כאשר עדה מטעם הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית ובא כוח התובע ויתר על חקירתה הנגדית, התצהיר ייחשב כראיה קבילה. עם זאת, המשקל הראייתי שיינתן לו ייקבע על ידי בית המשפט בהתאם למכלול הראיות בתיק ולשיקולי הערכת משקל, תוך התחשבות בכך שהימנעות מחקירה נגדית עשויה להיחשב כהסכמה לגרסת העד, אך שבית המשפט אינו מחויב לקבל גרסה זו כאמת מוחלטת. בין הגורמים המשפיעים על משקל העדות נכללים: הסיבות שהובילו להיעדרה של החקירה הנגדית, חשיבותה הספציפית של החקירה הנגדית לבחינת מהימנות גרסת העד בנסיבות המקרה, והשתלבות התצהיר במארג הראייתי הכולל. גם אם החקירה הנגדית נמנעה מסיבות אובייקטיביות, משקל העדות עשוי להיות מועט. ת"א ‏(‏מחוזי ת"א‏)‏ 7517-05-22 ליליאנה צור נ' מדינת ישראל - ופרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין ‏(‏נבו 26.10.2025‏)‏‏.

     

    הכרעה

33. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו בפניי, עדויות הצדדים והעדים, והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, וכן לאור הניתוח המשפטי שהוצג לעיל, אני קובע כי התובע עמד בנטל הוכחת תביעתו, ואילו הנתבעת לא עמדה בנטל הוכחת הגנותיה.

     

     

    לעניין הרמת נטל ההוכחה על ידי התובע – קיומה של לשון הרע:

34. נקבע כי סדר האירועים היה שהנתבעת הטיחה בתובע את האמירות הפוגעניות והגזעניות בשלב מוקדם של העימות, בטרם כל נגיעה מצד התובע. העובדה ששתי העדות הניטרליות לא ראו נגיעה של התובע בנתבעת לפני אמירותיה הפוגעניות, מחלישה את טענת הנתבעת כי האמירות היו תגובה לנגיעה זו.

     

35. האמירות "תחזור למקום שממנו באת" ו-"fuck you", אשר הופנו כלפי התובע, אדם ממוצא אפריקאי-אמריקאי, במקום ציבורי הומה אדם ובנוכחות ילדיו הקטינים של התובע, עולות כדי לשון הרע על פי סעיף 1(4) לחוק איסור לשון הרע. אמירות אלו, בהקשרן, נושאות פוטנציאל ביזוי והשפלה מובהק על רקע גזע ומוצא, כפי שהוכח מעדויות העדות הניטרליות.

     

36. התקיים גם יסוד ה"פרסום" כנדרש בסעיף 2 לחוק, שכן האמירות נאמרו בפומבי ונשמעו על ידי אנשים נוספים, ובהם העדות אמילי אשכנזי ויפית בלטש, אשר העידו על כך. לפיכך, התובע הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת פרסמה עליו לשון הרע.

     

    לעניין הרמת נטל ההוכחה על ידי הנתבעת – הגנותיה:

37. טענות הנתבעת להגנות "עידנא דריתחא" ו"זוטי דברים" נדחות. אמירות גזעניות בוטות, המבזות אדם על רקע מוצאו, אינן נחשבות ל"מעשה של מה בכך" ואינן גידוף חסר משמעות, גם אם נאמרו בלהט הרגע. חומרת האמירות, הפומביות שלהן ונוכחות הקטינים, מונעות את תחולתן של הגנות אלו.

     

38. גם טענות הנתבעת להגנות תום לב מכוח סעיפים 15(3) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע נדחות. קביעתי בדבר סדר האירועים שוללת את טענת הנתבעת כי הפרסום נעשה להגנה על עניין אישי כשר בתגובה להתנהגות התובע. גם אם הייתה התגרות, אמירות גזעניות אינן מהוות תגובה מידתית או לגיטימית.

     

39. יתרה מכך, האופי הגזעני של האמירות, הפומביות שלהן, והעובדה שנאמרו בנוכחות ילדיו הקטינים של התובע, שוללים את קיומו של תום לב מצד הנתבעת, ומוכיחים כי הפרסום חרג מתחום הסביר והיה בו כוונה לפגוע.

     

     

40. התייחסות לטענת הנתבעת לפרסום לשון הרע על ידי התובע:

    הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע הוא זה שפרסם עליה לשון הרע, בכך שייחס לה נגיעה בחפציו וגזענות (ראו פסקה 3 לעיל). טענה זו נדחית. כפי שפורט בהרחבה לעיל בקביעותיי באשר לסדר השתלשלות האירועים, התנהלותו של התובע, אם כללה טענות כנגד הנתבעת (כגון 'היא תפסה לי את המקום' או תחושותיו לגבי האמירות הגזעניות), הייתה תגובה ישירה לאמירותיה הפוגעניות והגזעניות של הנתבעת כלפיו. בנסיבות אלו, דברי התובע, אשר שיקפו את תחושותיו הנעלבות והמושפלות, לא עולים כדי פרסום לשון הרע נגד הנתבעת, אלא היוו תגובה לגיטימית לפגיעה חמורה בו.

     

41. לעניין תצהירה של הגב' מאיה קראוס, הרי שמשקלו הראייתי אפסי, שכן העדה לא התייצבה לחקירה נגדית. גם אם היה ניתן לו משקל כלשהו, תוכנו אינו סותר את ממצאי העדות הניטרליות לגבי האמירות הפוגעניות המוקדמות.

     

42. לאור המקובץ, נותר לדון בשאלת הפיצויים שייפסקו לטובת התובע.

    מטרת הפיצויים בגין לשון הרע היא רב-תכליתית וכוללת: תכלית תרופתית – להשיב את המצב לקדמותו ולפצות על הנזק שנגרם, לרבות נזק לא ממוני כמו כאב וסבל, עוגמת נפש והשפלה; תכלית חינוכית-הרתעתית – להעביר מסר לציבור בדבר חומרת הפגיעה בשם הטוב; ותכלית עונשית – להטיל סנקציה על המעוול. בקביעת גובה הפיצויים, בית המשפט יתחשב, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילה, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית ואין לקבוע "תעריפים", אלא יש להתחשב בטיב הפרסום, היקפו, אמינותו, מידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. ת"א ‏(‏שלום רמ'‏)‏ 37977-03-21 דוד נפתלי שמרון נ' דוד ארצי ‏(‏נבו 16.11.2023‏)‏‏, רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, נה‏(‏5‏)‏ 510 ‏(‏2001‏)‏‏.

43. חוק איסור לשון הרע מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק. סעיף 7א(ב) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. יתרה מכך, סעיף 7א(ג) קובע כי אם הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום, כלומר עד 100,000 ש"ח, גם כן ללא הוכחת נזק. סכומים אלו מתעדכנים בהתאם למדד (ועומדים היום על כ-95,000 ₪ ו-190,000 ₪ בהתאמה). המחוקק קבע אפשרות זו מתוך הבנה שקשה להוכיח נזק בגין לשון הרע, ומתוך רצון להרתיע מוציאי לשון הרע.

44. המונח "כוונה לפגוע" בסעיף 7א(ג) נבחן על ידי הפסיקה. כוונה זו, אם הוכחה, מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב לפסוק פיצוי מוגבר, אך לא מחייבת לפסוק את מלוא כפל הסכום. אמירות גזעניות בוטות, המבזות אדם על רקע מוצאו, חורגות מתחום הסביר, ועל פי רוב נושאות כוונה לפגוע במידה שאינה סבירה. התנהגות הנתבעת, כגון אי-התנצלות או ניסיון להוכיח את אמיתות הדברים בבית המשפט, יכולה לשמש כאינדיקציה לקיומה של כוונה לפגוע ולחזק את הצורך בהגברת הפיצוי.

45. אכן, כפי שצוין לעיל, אמירות גזעניות נושאות פוטנציאל חמור לפגיעה ועלולות להעיד על כוונה לפגוע. עם זאת, לאחר שקלתי את מכלול נסיבות המקרה, לרבות התנהלות הצדדים, העדויות שנשמעו והתרשמותי הבלתי אמצעית, לא שוכנעתי כי במקרה דנן התקיימה "כוונה לפגוע" במידה המובהקת והספציפית הנדרשת לצורך הפעלת סעיף 7א(ג) לחוק ופסיקת פיצוי כפול. אף על פי שאמירות הנתבעת היו פוגעניות וגזעניות, סבורני כי אין די בכך, בנסיבות העניין, כדי להצדיק את החיוב בפיצוי המוגבר ביותר הקבוע בחוק, המיועד למקרים חריגים של זדון ברור ומובהק. לפיכך, הפיצוי ייפסק על בסיס סעיף 7א(ב) לחוק, ללא הוכחת נזק.

46. אמירות גזעניות, המבזות אדם בשל גזעו או מוצאו, מהוות לשון הרע חמורה במיוחד. טענת הנתבעת כי מדובר ב"זוטי דברים" תידחה, שכן אמירות גזעניות בוטות אינן נחשבות ל"מעשה של מה בכך" ואינן גידוף חסר משמעות בעיני האדם הסביר. העובדה שהאמירות נאמרו בפומבי, ובמיוחד בנוכחות ילדיו הקטינים של התובע, מחמירה את הפגיעה ומעידה על חוסר איפוק וסובלנות, מה שעלול להגביר את שיעור הפיצויים. בשים לב לחומרת הפרסום, לנסיבותיו, ולהיותו גזעני במהותו, אך מבלי לקבוע כי התקיימה במקרה דנן כוונת פגיעה ספציפית המצדיקה את כפל הפיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק, מצאתי לפסוק פיצויים על בסיס סעיף 7א(ב) לחוק.

     

47. בחינה של פסיקה במקרים דומים מלמדת על סכום הפיצויים אותם מצאו בתי המשפט לפסוק. כך, בת"א ‏(‏שלום אש'‏)‏ 4730-05-21 בטי אישטה נ' אבישי מלול ‏(‏נבו 23.5.2025‏)‏‏ עסקה הפסיקה בפרסום לשון הרע בעל אופי גזעני ("יא שחורה", "משפחה של קופים") שנאמר בפומבי במקום עבודתה של התובעת, וקבעה פיצוי של 35,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, תוך הדגשה כי אין מקום לגזענות. בת"א ‏(‏שלום בת ים‏)‏ 23854-11-21 סנאית גברהיוט נ' עובדיה כהן ‏(‏נבו 9.11.2025‏)‏‏ הפסיקה דנה בביטויים גזעניים שנאמרו בפומבי וקובעת כי פיצוי בגינם צריך להיות משמעותי, תוך התחשבות בהתנהגות הנתבע, היעדר התנצלות, ומקום ותפוצת הפרסום, ופוסקת פיצוי של 25,000 ש"ח. בעניין ת"א ‏(‏שלום הרצ'‏)‏ 9567-05-18 תקוה גדעון נ' צליל דהאן וקנין ‏(‏נבו 30.7.2020‏)‏‏ שהוזכר לעיל (וכזכור, עסק באמירות גזעניות בוטות כמו "אתיופית מסריחה" ו"מי נתן לכושית לנהל מסעדה", שנאמרו בפומבי) נפסק פיצוי בסך 55,000 ₪. בת"א ‏(‏שלום אש'‏)‏ 41811-04-16 לימור טסמה נ' זהבה עמר ‏(‏נבו 12.2.2019‏)‏‏ העמיד בית המשפט את מתחם הפיצויים הראויים על סך 15,000 עד 35,000 ₪, ובאותו מקרה בו התייחסה ההחלטה לאמירות גזעניות כלפי העדה הרוסית, תוך הדגשת חומרת הפגיעה של ביטויים גזעניים, פסק פיצויים בסך 25,000 ₪. כן יוזכרו פסקי הדין בת"א ‏(‏שלום ק"ג‏)‏ 57413-06-20 הגב' שרונה עמנואלוב נ' הגב' נורית שטרית יורשת עזבונו של המנוח ‏(‏נבו 18.9.2022‏)‏‏ (פיצויים בסך 7,000 ₪ בצירוף הוצאות), תאד"מ ‏(‏שלום קריות‏)‏ 34298-10-23 רונן רפאל נתנוב נ' מאור מזרחי ‏(‏נבו 21.11.2024‏)‏‏ (פיצויים בסך 16,000 ₪ בצירוף הוצאות) ותא"מ ‏(‏שלום רמ'‏)‏ 31804-10-19 ודים זינגרמן נ' אסף אמדורסקי ‏(‏נבו 17.11.2020‏)‏‏ (פיצויים בסך 12,500 ₪ לכל אחד מהתובעים, ובסה"כ 50,000 ₪).

     

48. לאור המקובץ, ובנסיבותיה של המחלוקת בתיק דנן, מצאתי להעמיד את סכום הפיצויים שייפסק לטובת התובע על סך 25,000 ₪. לסכום זה יצורפו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

     

49. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 25,000 ₪, כשלסכום זה תצורף ריבית שקלית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט כפי אגרת בית המשפט ששולמה בפועל (כולל מחצית שניה) ושכר העדות בסך 350 ₪ לכל אחת מהעדות (הגב' אשכנזי ובלטש), ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪. לסכומים אלו תצורף ריבית שקלית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

     

    ניתן היום, י"ח ניסן תשפ"ו, 05 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.