האפט נ' אזולאי ואח'

 לפני ביהמ"ש תביעה בגין לשון הרע ע"י פרסומים ברשת החברתית בה האשימו הנתבעים את התובע שעוסק בתחום הבידור והבילוי שהוא הומופוב וגזען ביחס לבני עדות המזרח, בשעה שהתובע טען כי הנתבעים העלילו עליו שהוא אוחז בדעות חשוכות בגלל שדרש מהנתבע לכבות סיגריה שהדליק בניגוד לחוק, במועדון אותו הוא ניהל ולאחר מכן נאלץ להוציא את הנתבעים מהמועדון.

הגשת כתבי טענות ודיונים

1. התובע הגיש בתאריך 30.5.23 כתב תביעה בו ביקש לחייב הנתבעים לשלם לו הסך של 150,000 ₪. הנתבעים הגישו כתב הגנתם בתאריך 23.10.23 לאחר שהתובע הוזהר בגין חוסר מעש. הדיון הראשון התקיים בתאריך 23.6.24 ובו ביהמ"ש נתן החלטה בבקשה מקדמית ונתן צו להגשת ראיות. התובע הגיש ראיותיו, לאחר שהוזהר, בתאריך 21.7.24 והנתבעים, לאחר שביקשו וקיבלו ארכות, בתאריך 12.9.24 ובאופן תקין בתאריך 25.9.24. הדיון השני התקיים בתאריך 3.11.24 ובו ביהמ"ש קבע מועד לשמיעת ראיות וציין לפניו שהנתבעים לא התנגדו להגשת ראיות הזמה שהתובע הגיש לפני מועד הדיון. הדיון השלישי התקיים בתאריך 20.5.25 ובו נחקרו התובע והנתבע, בהסכמה דיונית, שכן לא הסתיימה חקירת עדי התובע. הדיון הרביעי התקיים בתאריך 20.10.25 ובו נחקרו הנתבעת ועדי ההזמה ה"ה עדייה תנעבי ואלחי כהן (להלן: "עדייה ואלחי"). עקב תקלה במערכת הממוחשבת, חלק מהדיון הוקלד ע"י מחשב חיצוני והוגש בהסכמה ע"י התובע בתאריך 21.10.25 ובו ביום ביהמ"ש נתן צו להגשת סיכומים. התובע הגיש סיכומיו בתאריך 27.10.25 והנתבעים, לאחר שביקשו וקיבלו ארכה, בתאריך 23.11.25 ופעם נוספת במתכונת מתוקנת, ללא נטילת רשות, בתאריך 2.12.25. ביהמ"ש התיר לתובע להגיש סיכומי תשובה שהוגשו בתאריך 4.12.25.

    

   דיון והכרעה

2. על ביהמ"ש לקבוע האם היה בפרסומי הנתבעים לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ואם כן, האם עומדות להם מי מההגנות על פי החוק, ואם לא, מהו הפיצוי שיש לקבוע. להלן טענות הצדדים.

    

   טענות התובע

3. התובע טען בכתב התביעה כי הינו המנהל של מועדון "גריי" בעיר תל אביב, מועדון הנמנה על רשת מועדונים בשם "גריי" המיועדים להופעות אמנים בפני קהל של כמה מאות צופים, ולרוב מופיעים במקום אמני פופ ורוק. עוד טען, שהוא אחראי לקיום המופעים כסדרם, לשיווקם ופרסומם מבעוד מועד, לכניסת הקהל, לבטיחות ולכח אדם במקום, ולכל הנדרש כדי לאפשר קיום ההופעה ובין היתר, הינו אחראי, גם על יישום החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983 (להלן: "החוק למניעת עישון"). עוד טען, שהנתבעים הם אושיות רשת ומשפיענים, הנתבעת הינה זמרת במקצועה והנתבע מאפר ושניהם מוכרים בקרב עוקבים רבים, והינם חלק ב"בראנז'ה תל אביבית" של משפיעני דעה וכלי העבודה המרכזי של שניהם, הוא באמצעות פרסום ויראלי ברשתות חברתיות. עוד טען, שכאשר ביקש מהנתבע, ומאחרים, לכבות סיגרה שהדליק, בניגוד לאחרים, שנתפסו בקלקלתם וכיבו מיד את הסיגריות שעישנו, הנתבע בחר "לעשות סצינה" כפי שיתואר בהרחבה בהמשך, בסיוע הנתבעת, ובאותו יום ולמחרת, פרסמו נגדו לשון הרע כפי שיפורט בהמשך. עוד טען, שבתאריך 24.3.23, חודש לאחר קרות האירועים, הופיעה הנתבעת כזמרת אורחת במועדון "גריי" ביהוד והנתבע הגיע בתאריך 14.4.23 בחזרה לאולם "גריי" בתל אביב. עולה מכך, טען, כי לא הפריע לשניהם, חודש או חודשיים לאחר האירוע, לחזור ל"גריי" תחת אותו מנהל (הוא עצמו) ולצרוך את שירותי המקום. ברצותם- ולפי צרכיהם ולכן אין כל פגם במקום או במנהלו והנה, גם מאלימות אינם חוששים עוד.

    

   טענות הנתבעים

4. הנתבעים טענו בכתב ההגנה שעסקינן בתובענה מקוממת לפיה מנהל דאנס-בר (הלא הוא התובע) אלים (הן פיזית והן מילולית) תקף אותם בפרהסיה ובגסות – ספג ביקורת לגיטימית – ואץ רץ להגיש תובענה נגד קורבנותיו. הם העלו טענות הגנה שונות בהן ביהמ"ש ידון בהמשך.

    

   הילוך הדיון

5. ביהמ"ש העליון סקר ברע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' ח"כ מיקי (מכלוף) זוהר [נבו] (30.5.2023) [להלן: "חוזה חדש"] בסעיף 18 לפסק הדין, השלבים שהותוו בפסיקה, לצורך בחינת תביעת לשון הרע:

   "...ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים 'לשון הרע' על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה 'פרסום' כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע" (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 17 [פורסם בנבו] (4.8.2008) (להלן: עניין נודלמן)...". לכן, תחילה ביהמ"ש יקבע אם קיים פרסום המהווה לשון הרע וככל שכך יקבע, יהיה על הנתבעים להעמיד הגנה.

    

   האם פרסומי הנתבעים עולים כדי לשון הרע?

6. התובע טען בכתב התביעה כי הנתבעים המשיכו להשמיצו במועד ההופעה, למחרת ובימים שלאחר מכן, ברשתות החברתיות שם הציגו אותו כ"גזען" (בלי לנמק, ובלי להסביר על איזה בסיס), "שונא מזרחים", הסבירו שהוא "מדבר כמו עבריין", כי הוא "בהמה", הציגו אותו כאדם אלים, ונקטו נגדו באמירות דיבתיות ומשמיצות לאורך מספר פרסומים, תוך תהודה רחבה לדברים. עוד טען, שמזלם הרע של הנתבעים, הוא כי המקום מצולם, וניתן לראות לפיכך כי לא הייתה כל אלימות מצדו, ועל כך יעידו גם העובדים במקום וגם צילומי האבטחה. עוד טען, שהדברים שנכתבו ושנאמרו בסרטונים עולים כדי לשון הרע ודיבה, וכך יצא כי הם פגעו בשמו הטוב, בכבודו, במשלח ידו ובמקצועו, והכל במטרה לפגוע ובמכוון, ועשו זאת, בין היתר, ברשת האינסטגרם- הן בפניו והן שלא בפניו. התובע טען בסיכומיו שהנתבעים פרסמו ברשת החברתית 6 פרסומים שונים בהם העלו טענות שפוגעות באדם העובד בתעשיית הבידור, כאילו הוא גזען כלפי מזרחים ושונא אותם, עוין ללהט"בים, ובכללם הנתבע שהינו חבר הקהילה, תוקף באלימות את אורחיו ומתחזה כבעל המועדון, מדבר כמו עבריין, סמרטוט, אפס, מיץ של זבל, תחת ותת רמה. הנתבעים לא חלקו בסיכומיהם על כך שהפרסומים הינם לשון הרע, אלא טענו לעניין ההגנות שלטענתם עומדות להן. לכן, המשך הדיון בשאלה האם הפרסומים הם לשון הרע, הוא למעלה מהדרוש.

    

7. בהתאם לפסק הדין בעניין חוזה חדש, בחינת "לשון הרע" נעשית, כאמור לעיל, לפי מבחן אובייקטיבי. ביהמ"ש המחוזי קבע בע"א 11605-01-24 שוב ואח' נ' שקרג'י ואח' (להלן: "פסק הדין בעניין שוב במחוזי") כי:

   "בעניין חוזה חדש, בית משפט העליון ערך דיון בשאלה: האם הפרסום הווה הבעת דעה, אם לאו, אך נקבע כי גם אם מדובר בהבעת דעה אין משמעות הכרעה זו כדי לשלול שלילה גורפת את עצם היותו של הפרסום "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק (סעיף 33 לפסק הדין)". ביהמ"ש המחוזי קבע בעניין שוב, לאחר בחינת הקשר הדברים, כי ייחוס השתלטות לעו"ד מהווה לשון הרע שכן עו"ד אינו אמור להשתלט. לענייננו, ייחוס גזענות, שנאת מזרחיים והומופוביה, היא על פניה לשון הרע. למעלה מהדרוש ביהמ"ש מפנה לסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת שאוסר על השתתפות רשימה שמסיתה לגזענות בבחירות לכנסת ולשורה של חוקים האוסרים אפליה "מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם" (ראו סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000). לכן, ביהמ"ש קובע שיש בפרסומים הנזכרים בכתב התביעה לשון הרע.

    

   האם עומדת לנתבעים טענת אמת דיברתי?

8. הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהפרסומים כוללים מילים אשר חלקן אף חוסות תחת הגנת "אמת דיברתי" שכן, עובדתית, טענו, התובע התנהג כמו "חיה" והיווה "בושה" למקום עבודתו, ובכלל. עוד טענו, שבידיהם ראיות וסרטונים המגבים את כל האמור לעיל מזמן אמת, אך היות והתובע הוא מנהל המועדון, עם גישה לסרטוני האבטחה מאותו ערב, טוב יעשה, טענו, אם כבר לדיון קדם המשפט הראשון יתייצב עם מלוא סרטוני האבטחה מאותו היום, החל מהרגע בו ביקש מהם (באלימות מוגברת), כטענתם, לכבות את הסיגריה ועד לרגע בו הם סולקו בבושת פנים מדלתות המועדון. עוד טענו, שלסרטוני האבטחה במועדון חשיבות יתרה שכן אלו יכולים לשפוך אור נוסף על אשר התרחש. הנתבעים ציינו כי הם שני יהודים-מזרחיים וכי התובע דאג להנציח עניין זה וכי רק לאחר שהתובע גידף אותם באמירות גזעניות, היכה, פיזית, את הנתבע, כינה את הנתבעת "פרחה" ואת הנתבע "הומו מזדיין" – רק אז – הם העזו להעלות רשומה על התקרית אשר זכתה לתמיכה המונית ולשלל סיפורים דומים-עד-זהים אשר התרחשו עם התובע קודם לאותה התקרית.

    

9. סעיף 14 קובע כלהלן:

   "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". לכן, ביהמ"ש יבחן האם הפרסומים היו אמת.

    

   האם התובע תקף את הנתבע?

10. לפני ביהמ"ש שתי גרסאות על פי כתבי הטענות. האחת, גרסת התובע שטען בכתב התביעה שהנתבעים באו לבילוי במועדון "גריי" בתאריך 27.2.23 על מנת לצפות בהופעה של אחר וכי בשלב מסוים, הוא ראה כי מספר אנשים במועדון מעשנים (בניגוד לחוק וחרף השילוט במקום המציין כי הדבר אסור), וכי הוא נאלץ לגשת אליהם ולבקשם לכבות את הסיגריות, ובהם גם נצפה הנתבע מעשן במועדון, והוא העיר לו על כך, אלא שבניגוד לאחרים, שנתפסו בקלקלתם וכיבו מיד את הסיגריות שעישנו, הנתבע בחר "לעשות סצינה" במקום וסירב לכבות את הסיגריה. התובע חזר על גרסה זו בעת חקירתו. עוד טען, שמרגע זה החל הנתבע להטיח בו טענות, ולייצר פרובוקציה במקום, כשלצידו הנתבעת, אשר אומנם לא עישנה, אך התלוותה אליו למקום באותו ערב, ומצאה לנכון להתערב בדברים בקולניות. עוד טען, שמשהנתבע הלהיט את הרוחות במקום והפריע לאירוע, הוא ביקש ממנו לצאת, לא כדי לסלקו, אלא כדי לקיים את המשך השיח, עד שיירגע, בחוץ, כדי לא להפריע ליתר הקהל וכי הנתבעת הצטרפה אל הנתבע. עוד טען, שהשניים לא נרגעו והחלו לאיים על העובדים במקום ועליו (כשהנתבעת אומרת "אתם עוד תראו" ואיומים בנקיטת אלימות). התובע חזר על גרסה זו בעת חקירתו וטען שכאשר הנתבעים עשו דרכם במסדרון אל מחוץ למועדון הם המשיכו לקלל אותו. טענת התובע ביחס לקללות שהופנו אליו מקבלת חיזוק מתוכן הפרסומים של הנתבעים שרווים בקללות מכוערות כפי שיפורט בהמשך.

     

11. הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהסרטונים והעדים הרבים שבאמתחתם יעידו כאלף עדים כי התובע: 1. הכה את הנתבע עם הטאבלט שלו עת ביקש ממנו לכבות את הסיגריה. 2. כי התובע קילל וגידף אותם על רקע גזעני וכן על רקע להט"בופובי. 3. כי התובע הוא אדם פרובלמטי, לשון המעטה, עם נטיות מובהקות לגדף ולהשפיל את אורחי המועדון.

     

12. מכאן ששני הצדדים מסכימים שהתקרית החלה כאשר התובע ביקש מהנתבע לכבות סיגריה שהדליק. ביהמ"ש מייחס לעניין זה חשיבות רבה שכן הנתבע, תחת להכות על חטא על כך שעישן בניגוד לחוק באופן שפוגע בבריאות אחרים השוהים לידו במתחם סגור תוך שהוא כופה עליהם לשאוף את עשן הסיגריה שהדליק, טען שהתובע פקד עליו לכבות הסיגריה, וניסה במהלך הליך זה לתרץ התנהלותו בניגוד לחוק בתירוצים שונים. על אף שאישר בסעיף 5 לתצהירו שהחוק למניעת עישון אוסר על עישון במועדון ויש שלטים שמציינים זאת, הוא טען שבפועל המבלים מעשנים במועדון והיו מאפרות על השולחנות, וכי התובע לא פנה לכל מי שהדליק סיגריה והציג עצמו באופן כוזב כבעל המקום. מי מהטענות אינן מסייעות לנתבע לתרץ הפרת החוק, לרבות הטענה שהיו כביכול מאפרות על השולחן או שהיה מבלה שעישן. הנתבע לא ציין בכתב ההגנה שמו של אותו מעשן נוסף שלא העיד בהליך זה, שלטענת הנתבע, אמר לו כביכול ש"כולם מעשנים פה" (סעיף 7 לכתב ההגנה). לא זו אף זו, הנתבעים לא הוכיחו כי היו מאפרות על השולחנות, ולכל היותר, כפי שעלה מהעדויות, מי מהמבלים אילתר כביכול מאפרה מתחתית בירה. כמו כן, אם היו מי שעישנו בניגוד לחוק, אין בכך כדי לאיין הוראות החוק ועל מנת להוכיח אכיפה בררנית יש להעמיד ראיות ולא להסתפק בהעלאת טענה בעלמא. לעניין נטל הראיה להוכחת אכיפה בררנית ראו תפ (ראשל"צ) 58959-12-18‏ ‏ מ"י נ' נוה (פורסם בנבו). כמו כן, הניסיון של הנתבע לתרץ הפרת חוק העישון ולתאר אכיפת החוק ע"י התובע, כפסולה כביכול, חיזקה התרשמות ביהמ"ש שגם בזמן אמת, הוא הגיב לדרישת התובע לכבות הסיגריה, בווכחנות מיותרת, תחת לכבות מידית הסיגריה ולהתנצל.

     

13. מכאן שפניית התובע אל הנתבע הייתה מוצדקת, ומתוקף תפקידו ואף חובתו להגן על מי שהחוק למניעת עישון מורה להגן עליו, ואם לא היה פועל כך, כפי שהסביר בצדק בתצהירו, מי שנפגע מהעישון, עלול היה למצות הדין עם המועדון ומי מעובדיו, לרבות התובע.

     

14. הנתבע טען בסעיף 7 לכתב ההגנה שחש "מכה עוצמתית", תיאור שרוכך בסעיף 10 לתצהירו, בו טען שהתובע היכה אותו ב"עוצמה בינונית פלוס בכתפו" עם הטאבלט שלו. לא לחינם, הנתבע לא הגיש תלונה במשטרה נגד התובע בגין התקיפה "העוצמתית". בדיון הוקרן סרטון ממנו עולה שאין מדובר בהכאה, אלא לכל היותר בטפיחה קלה של התובע באופן לא מנומס עם טאבלט, על כתפו של הנתבע, שהיה רצוי להימנע ממנה. התובע הסביר זאת בכך שביקש להסב תשומת ליבו של הנתבע, לפנייתו אליו. ביהמ"ש קובע שגם אם היה עדיף ללכוד את תשומת ליבו של הנתבע, על אף סביבה רועשת וצפופה, ללא מגע גופני, עדיין לא היה באותה טפיחה קלה כדי להצדיק את המשך מהלך הדברים. ביהמ"ש קובע שהתובע לא היכה או תקף את הנתבע, ולכל היותר פנה אל הנתבע באופן לא אדיב או מנומס. העובדה שהנתבע ייחס בכתב ההגנה לטפיחה הקלה והלא מנומסת, הכאה "עוצמתית", ואף ביצוע עבירת תקיפה, אינה פועלת לטובתו, לעניין מתן אמון בשאר חלקי גרסתו כפי שיפורט בהמשך.

     

    ביהמ"ש דוחה הטענה של הנתבעים שהתובע תקף את הנתבע

15. לנוכח האמור לעיל, ביהמ"ש לא האמין לגרסת הנתבע בסעיף 12 לתצהירו לפיה הוא כיבה מידית את הסיגריה, אך בעת ובעונה אחת הלין בפני התובע על כך שהוא הרים עליו יד ובתגובה התובע פקד עליו "עוף החוצה" וכאשר שאל היכן הבעלים, התובע השיב שהוא הבעלים ושב ופקד עליו "לעוף החוצה". הגרסה אינה הגיונית וממילא, העלה אותה מי שהפר את חוק העישון וניסה בהליך זה, לרבות מסעיף 7 לסיכומיו, לתרץ זאת וכן ניסה לייחס לתובע תקיפה "עוצמתית" בשל טפיחה קלה ולא מנומסת. כמו כן, על אף ההבטחה בתחילת ההליך להעמיד עדים לגבי אופיו הבעייתי של התובע ואלימותו, לא הובא ולו עד אחד, פרט לנתבעים, שממילא היה ביכולתם להעיד על אירוע יחיד בלבד ולא על אירועים קודמים כביכול.

     

16. כמו כן, גרסתו של הנתבע מעלה קושי שכן בתצהירו הוא טוען שמיד לאחר פניית התובע הוא כיבה הסיגריה וכי כאשר הלין על הרמת היד עליו, התובע מיד פקד עליו "לעוף החוצה", אך בתצהירו הוא מלין על אכיפה בררנית, טענה שאינה מצוטטת ע"י הנתבע כחלק מחילופי הדברים עובר למתן ההוראה של התובע, לטענתו, "לעוף החוצה". הנתבעים שבים וטוענים בכתב ההגנה שברשותם עדים רבים וסרטונים שיגבו גרסתם. אולם, הם לא הציגו ולו סרטון אחד שכולל שמע, ולא העידו ולו עד אחד נוסף שיגבה גרסתם לתקיפה, לאכיפה בררנית ומתן הוראה מעליבה "לעוף החוצה". מחדל הנתבעים בעניין זה מקים חזקה שאם מי מהנוכחים במועדון היה מעיד, עדותו הייתה לחובתם. לעניין המשמעות של הימנעות מהגשת ראיה חיונית ראה ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דוד דודאי [פורסם בנבו] (27.8.12).

     

17. לכל אלה יש להוסיף הסתירה בדברי הנתבע לגבי השאלה האם כיבה מיד הסיגריה. בעמוד 52 הוא העיד ש"מיד כיביתי את הסיגריה", אך כפי שארע לגבי גרסאות נוספות שלו, לא חלף זמן רב והוא העיד ש"באותו רגע זו הייתה חוויה משפילה כי גם אם היית רוצה שאני אכבה את הסיגריה יכולת פשוט לבקש כמו בן-אדם נורמלי ורהוט ולומר לי תכבה את הסיגריה והייתי מכבה באותו הרגע. מה שקרה בכל מקרה גם אחרי שהוא נתן לי את המכה והעניין הכי מטורף פה זה שאני הסתובבתי עוד בעדינות ואמרתי לו אין בעיה אני אכבה את הסיגריה אבל אתה לא תרים עליי היד פה זה הדליק לו את הפיוז רק בגלל שעניתי לו ולא עשיתי את מה שהוא ביקש ממני וסתמתי את הפה."

     

18. הנתבעים שנמנעו מהעדת מי מהעדים הרבים שהזכירו בכתב הגנתם, הלינו על כך שהתובע לא חשף סרטוני אבטחה. התובע נחקר על כך והסביר שהמאבטח הוציא את הסרטונים לאחר האירוע והעביר אותם אליו במסרון, והוא העביר אותם לבא כוחו וכי הבין ממהלך הדיון המקדמי שנפלה טעות שכן תחילה בא כוחו העביר לנתבעים את הסרטונים מהמסדרון ולאחר מספר חודשים את הסרטונים מתוך המועדון. במהלך חקירת התובע, ב"כ הנתבעים ניסה להציג סרטון שלטענתו הנתבע העביר אליו באותו רגע. מכאן שמי שהסתיר סרטונים הם דווקא הנתבעים ולא התובע. כמו כן, גם אם היו סרטונים נוספים שכביכול התובע הסתיר, הוא הציג סרטון שמפריך הטענה החמורה לתקיפה, ולא הוכח שסרטוני האבטחה כללו שמע. לכן, בהעדר מגע גופני נוסף נטען, לא היה בסרטונים שלטענת הנתבעים, התובע הסתיר, כדי לסייע לנתבעים לעניין תוכן חילופי הדברים.

     

19. לנוכח האמור לעיל, ביהמ"ש לא האמין לגרסת הנתבעים לפיה למרות שהנתבע כיבה כביכול מיד את הסיגריה, התובע פקד עליו "לעוף החוצה". לכן, על פי מאזן הסתברויות, ביהמ"ש מעדיף גרסת התובע לפיה הנתבע לא כיבה מיד את הסיגריה והנתבעים החלו להתווכח עמו. גרסת התובע תואמת גרסת עדי ההזמה, עדייה ואלחי, לפיה תיאור הנתבעים מהלך הדברים, אינו תואם דפוס התנהגותו של התובע. כמו כן גרסתם מזימה טענת הנתבעים כי הופעלה נגדם אכיפה בררנית. מכאן שגם אם התובע חטא בכך שטפח קלות על כתפו של הנתבע, האחרון הוא שהחל בשרשרת האירועים כאשר עישן בניגוד לחוק, תוך שהוא מודע לכך שאסור לו לעשן במועדון, והתובע פעל כפי חובתו, כאשר ביקש ממנו, ויתכן שאף דרש ממנו, לכבות הסיגריה, ולא הייתה הצדקה לתאר הדברים כתקיפה. ביהמ"ש מעדיף את גרסת התובע לפיה הנתבע לא כיבה מיד הסיגריה, והנתבעים שחשו כי התובע העליב אותם עקב בקשתו ואף דרישתו, לכבות את הסיגריה, על אף מעמדם הרם, בעיניהם, כמשפיענים ומי שרבים עוקבים אחר פרסומיהם ברשת החברתית, פתחו ב"סצנה", דהיינו, קטטה מילולית, לעיני כל הנוכחים במועדון, ולכן החלטת התובע להורות להם להמתין בחוץ כדי ללבן חילוקי הדעות, הייתה סבירה בנסיבות העניין.

     

    האם התובע השמיע אמירות גזעניות בשל מוצא עדתי של הנתבעים ונטייתו המינית של הנתבע?

20. המחלוקת העיקרית בהליך זה הינה בעניין טענת הנתבעים שהתובע גידף אותם בשל מוצאם המזרחי וכן את הנתבע על רקע להט"בופובי, טענה שהם מעלים על מנת להצדיק הפרסומים נגד התובע, נשוא הליך זה. התובע מכחיש זאת ואילו הנתבעים מסתמכים על גרסתם בלבד. לכן, על ביהמ"ש לבחון מכלול גרסת הנתבעים.

     

21. הנתבע טען בסעיף 13 לתצהירו שבעת שהנתבעים יצאו מהמועדון, התובע עלב בהם במסדרון ובין היתר כינה אותו "הומו" ואת הנתבעת "פרחה". הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התובע כלל בדבריו כינויים רבים קשים ונוספים, אך למרות שנטל הבאת הראיות חל עליהם להוכיח הגנת אמת דיברתי, הם בחרו שלא להציג את הסרטונים שהזכירו בכתב ההגנה כסרטונים שמוכיחים גרסתם, וכן לא העידו ולו עד אחד נוסף ששמע את הדברים בזמן האירוע, או שמע דברים דומים באירועים קודמים. זאת, על אף שהבטיחו בסעיף 2 לכתב ההגנה שדברי התובע "נצפו ע"י מספר רב של עדי ראייה שהביעו הסכמתם להעיד במסגרת הליך זה ואף להלין על אינצידנטים קודמים וזהים עם התובע". הם ציינו בסעיף 10 לכתב ההגנה כי הדברים נאמרו "אל מול עשרות אנשים/בליינים" וטענו בסעיף 12 כי הדברים נאמרו "אל מול אינספור קולגות שלהם מהתעשייה בתוך מועדון ה"גרי" וכן מחוצה לו", אך לא העידו ולו עד אחד בעניין זה. לא זו אף זו, גם לאחר שהנתבע פנה אל עוקביו וביקש מהם לפנות אליו אם חוו התנהלות דומה של התובע, על פי סעיף 22 לכתב ההגנה, רק עוקבת אחת פנתה אליו וגם אותה הנתבעים לא זימנו כעדה.

     

22. הנתבעים ניסו לתרץ בסעיף 32 לסיכומיהם מחדל זה. הם טענו בסיכומיהם מצד אחד שאינם מכירים את הנוכחים במועדון, ומצד שני שלא רצו שזרים יעידו. אולם, הטענה שהם אינם מכירים הנוכחים במועדון, אינה מתיישבת עם ההבטחה שנתנו בתחילת ההליך להעמיד עדים רבים ולטענה שמדובר ב"קולגות שלהם מהתעשייה". כמו כן, התברר מחקירת הנתבע שהוא מכיר את מי שהזכיר בכתב הגנתו ללא ציון שמו, כמי שעישן במועדון בתחילת האירוע. הנתבע העיד שאותו מעשן נוסף הינו קולגה בשם אלעד, ושוב לא היה לו מענה לשאלה מדוע לא העיד אותו כדי להוכיח הטענה שהתובע נטפל כביכול רק אליו. הוא גם לא סיפק מענה מניח הדעת לשאלה מדוע לא זימן כעד מי מהקולגות שנחשפו לטענתו להשפלתו בגלל נטייתו המינית. הדברים יפים גם לגבי אי זימונה של אותה מגיבה יחידה לפרסומי הנתבע שהוזכרה קודם לכן. הנתבע נשאל מדוע לא ברר פרטיה והשיב שב"כ התובע צודק. הוא טען לגבי אירועי עבר שקיבל תגובות בפרטי, אך הוא החליט לא לזמן לעדות את המגיבים שהשיבו לו בפרטי. הנתבעת מצדה, הפנתה בחקירתה לנתבע בעניין זה. זאת, למרות שהם ייצגו עצמם ע"י אותו בא כוח. כמו כן, טענה שסברה שהמחלוקת תסתיים בפשרה.

     

    ביהמ"ש דוחה טענת הנתבעים לפיה התובע עלב בהם בשל מוצאם העדתי ונטייתו המינית של הנתבע

23. לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע שהנתבעים לא עמדו בנטל הבאת הראיות להוכחת גרסתם, ואף להפך, התובע, הוא שהעמיד עדים שהזימו טענתם שהוא גזען, שונא מזרחיים והומופוב או שאמר את המיוחס לו בפרסומי הנתבעים. לא זו אף זו, עדייה, נכחה במסדרון במועד האירוע והיא הזימה מסעיף 7 לתצהירה גרסת הנתבעים לגבי העלבונות שהתובע הטיח בהם כביכול במסדרון. הנתבעים לא ניסו בחקירתה לסדוק גרסתה. עדייה ואלחי הינם מזרחים והם הזימו הטענה שהתובע שונא בני עדות המזרח. אלחי הינו חבר קהילת הלהט"ב והוא הזים הטענה שהתובע הוא הומופוב.

     

24. כמו כן, עומדת לרועץ לנתבעים העובדה שהפרסום הראשון שלהם, פרסום של הנתבעת מאותו ערב, מזכיר "טפיחה" ולא "מכה עוצמתית" ואינו כולל הביטויים הקשים שכביכול התובע הטיח בנתבעים, לטענתם, "שרמוטה", "הומו מזדיין" ו"פרחה". גם פרסום של הנתבע מאותו ערב, אינו כולל את הגרסה בכתב הגנתם. גם פרסום מיום המחרת, אינו כולל את גרסת הנתבעים בכתב ההגנה. דווקא בחלוף יומיים, הנתבעת טענה לראשונה שהתובע גזען שונא מזרחיים, במה שמכונה ע"י התובע הפרסום החמישי והנתבע אף הוא עדכן את גרסתו יום נוסף לאחר מכן כאשר העלה לראשונה טענה שהתובע גידף אותו בשל נטייתו המינית, במה שמכונה ע"י התובע הפרסום השישי (סעיף 71 לתצהיר). כאמור גרסאות מתפתחות אלה, לא תאמו גרסת עדי התובע ששללו טענות הנתבעים.

     

25. די היה בכך שהנתבעים לא עמדו בנטל הבאת הראיות ע"י העמדת ולו עד אחד ששמע את הדברים, על אף שהבטיחו בכתב ההגנה שיעמידו עדים רבים, וכן בכך שהפרסומים הראשונים לא כללו את הגרסה לגבי דברי התובע, אלא דווקא פרסומים מאוחרים בזמן, כדי לקבוע שאין ליתן אמון בגרסתם. אולם, ביהמ"ש מצא מספר פגמים נוספים בגרסת הנתבע.

     

26. הנתבע חזר בו פעמיים תוך דקות ספורות, בעת חקירתו, מגרסתו בעניין מהותי, באופן שהותיר רושם עגום, בלשון המעטה, לגבי מידת מהימנותו:

    "העד, מר קוצרי: הוא לא אמר לי הומו אוכל בתחת.

    עו"ד לוינטל: לא אמר לך?

    העד, מר קוצרי: לא.

    עו"ד לוינטל: טוב אז אולי אני טעיתי אז אני אסתכל יחד איתך בפרסום שלך.

    כב` הש` הדר: זוכר שבקדם עברנו ביטוי-ביטוי,

    עו"ד לוינטל: כן אני מסתכל הוא לא אמר לך את המשפט הזה?

    העד, מר קוצרי: לא אני יכול לומר את מה שהוא אמר לי?

    ....

    עו"ד לוינטל: שאומרים נכון כי אתה חושב שזה נכון שמרים ידיים על לקוחות שלו ומגרש לקוחות שלו בושה וחרפה מקלל מוציא אנשים בבושת פנים מהמקום שלו אמר לי שאני הומו אוכל בתחת אז כן אז כי כרגע אמרת שלא.

    כב` הש` הדר: אז אתה חוזר בך?

    העד, מר קוצרי: אני חוזר בי הוא אמר לי.

    ..

    העד, מר קוצרי: אז אני אומר לך אדוני כבוד השופט כנראה שמרוב שהיו הרבה קללות באותו יום והרבה גידופים כבר לא זכרתי מה.

    .....

    העד, מר קוצרי: לא הוא אמר לי הומו אוכל בתחת

    .....

    כב` הש` הדר: הוא כן אמר לך?

    העד, מר קוצרי: כן היו שם הרבה מאוד גידופים וקללות.

    כב` הש` הדר: לפני רגע אמרת שמרוב קללות לא זכרת.

    העד, מר קוצרי: נכון ואז חזרתי בי אדוני כבוד השופט אמרתי שבגלל שהיו המון קללות אז לא זכרתי בדיוק מה הוא אמר.

    כב` הש` הדר: אני ממש כבר לא מצליח להבין.

    עו"ד לוינטל: אבל זה טוב לי אדוני הסידור הזה.

    כב` הש` הדר: נותן לך הזדמנות אחרונה.

    עו"ד כהן: וגם זה מה שאני הבנתי.

    כב` הש` הדר: אחר כך תראה את התמליל. אמר לך היום שאתה מעיד תחת אזהרה אתה מעיד שהוא אמר לך את המילים האלה.

    העד, מר קוצרי: כן."

     

27. כמו כן, הנתבע טען לראשונה בעדותו שהמכה העוצמתית היא נפשית ולא גופנית. לא היה לו מענה מניח הדעת לשאלה מדוע פרסם שהתובע מוציא אנשים שלא "באים לו טוב", ולא גילה שהתובע הוציא אותו מהמועדון בגין הדלקת סיגריה. כמו כן, טען בעדותו שהוא בחר לא להגיב, אך הנתבעת היא שהחלה לענות לתובע ולכאורה ניסה בכך להעביר האחריות לתקרית שהתפתחה, אל הנתבעת. כמו כן, הוא חלק על גרסת הנתבעת שכינתה את המכה "העוצמתית", לדבריו, כטפיחה והציע בתשובתו לשאלה לגבי הסתירה בין גרסאות הנתבעים בעניין זה, להפנות השאלה לנתבעת. גם לנתבעת לא היה הסבר לגרסה המתפתחת והמשתנה לעניין דברי התובע מהם למדה שהוא עוין למזרחיים, למשל לעניין הופעת המילה "ארסים" בשלב מאוחר בגרסת הנתבעים. כאמור לעיל, גם הנתבעת הפנתה בחקירתה לנתבע, כאשר לא ידעה להשיב לשאלה מדוע הם לא זימנו כעדה מי שכביכול כתבה לנתבע שהיא חוותה יחס דומה מהתובע.

     

28. הנתבעים ייחדו חלק נכבד מסיכומיהם למחדל התובע, לטענתם, לגלות סרטוני אבטחה. אולם, כפי שצוין ותואר קודם לכן, במהלך חקירת התובע התברר שהנתבעים לא גילו סרטונים שצילמו בזמן אמת. הנתבע אישר בחקירתו שצילם במועדון בזמן האירוע ומכאן שמי שהסתיר מביהמ"ש והתובע ראיות, שיתכן והיה בהן כדי לשלול גרסתו, הם דווקא הנתבעים. לעניין זה ראו עדות הנתבע:

    "העד, מר קוצרי: הוא קילל אותי במסדרון בהליכה ליציאה ומחוץ למועדון בעמדה שבה נמצא המאבטח והסלקטור.

    עו"ד לוינטל: או-קיי שם היה הדברים שם היו הקללות אתה אומר?

    העד, מר קוצרי: נכון.

    עו"ד לוינטל: את זה צילמת בווידאו?

    העד, מר קוצרי: נכון.

    עו"ד לוינטל: ויש סיבה למה עד היום עד דיון ההוכחות שהיה תצהיר גילוי מסמכים והיה כתב הגנה והיה פה קדם עד היום לא הבאתם את זה לא הצגת את זה?

    העד, מר קוצרי: עו"ד אהב מתי שלחתי לך את זה?

    עו"ד לוינטל: לא אני שואל אותך אתה,

    עו"ד כהן: אני לא יכול לענות עליו בלי ברשות.

    כב` הש` הדר : רגע זה בגדר תשובה.

    עו"ד לוינטל: לא הוא לא מדבר איתו עכשיו.

    כב` הש` הדר : לא אני רואה בזה תשובה שהוא פונה לבא-כוחו ושואל אותו."

     

29. לא חלף זמן רב וגם בסוגיה זו הנתבע שינה גרסתו:

    "כב` הש` הדר : אדוני אני לא שמעתי שום שאלה אני שאלתי אותו אם הוא הקליט ולפני שהתנגדת הוא ענה אני הקלטתי.

    עו"ד כהן: אם הוא פועל.

    העד, מר קוצרי: לא אם הוא פועל שאלת אם הפלאפון פועל.

    כב` הש` הדר : לא, שאלתי אותך אם אתה הקלטת.

    העד, מר קוצרי: לא אז אני לא הבנתי אותך שאלת,

    כב` הש` הדר : לא הקלטתי.

    העד, מר קוצרי: לא אם הטלפון פועל הטלפון פעל בוודאי.

    כב` הש` הדר : רגע שנייה אז כן פעל או לא פעל?

    העד, מר קוצרי: הטלפון שלי ביד שלי פועל הוא לא מכובה למה שהנייד שלי הוא מכובה?

    כב` הש` הדר : הקלטת או לא?

    העד, מר קוצרי: לא.

    כב` הש` הדר : לא הקלטת.

    העד, מר קוצרי: לא."

     

30. גם הנתבעת אישרה בחקירתה שצילמה בסרטון חילופי הדברים עם התובע בעת היציאה מהמועדון, מקום בו לגרסת הנתבעים, התובע הטיח בהם את הדברים החמורים שייחסו לו. גם היא מצאה למתוח ביקורת על התובע על כך שהסתיר סרטונים, שעה שהיא עצמה הודתה בכך שלא גילתה סרטונים שצילמה. לנוכח מחדל חמור זה של הנתבעים, היה מקום למחוק כתב הגנתם מכח תקנה 60 לתקסד"א התשע"ט 2018.

     

31. הנתבע נקלע לסתירה גם לגבי הטענה שלו שעשרות נכחו ליד עמדת המאבטח במעמד בו לטענתו התובע השפיל אותו. כשביהמ"ש עימת אותו עם כך שלא רואים עשרות בסרטון שמתעד עמדת המאבטח, הוא עמד על דעתו. אם לא די בכל אלה, הנתבע ניסה להסביר הסתירות הרבות בגרסתו ביחס לכתב ההגנה בכך שלא הזדמן לו להכין כתב ההגנה עם בא כוחו עקב כניסתו לבית האח הגדול ומכאן שהוא ניסה להעביר האחריות למחדליו לבא כוחו שכביכול הכין והגיש כתב הגנה שגוי.

     

32. סוגיה נוספת בה חלה התפתחות בגרסת הנתבעים היא הטענה שהתובע התחזה בזמן העימות ביניהם לבעל המועדון. בפרסום הראשון הנתבעת יצאה מנקודת הנחה שהתובע הוא בעל הבית. בפרסום השני שלה (נספח 3) היא פונה אל מעבידו של התובע ומלינה על "העובד המסריח שאתה מעסיק". לאחר מכן, בהתכתבות עם מי מעוקביה, שהיא לא זימנה כעד, הוא כותב לה שהתובע אינו בעל המועדון. לנוכח הסתירות הרבות בגרסת הנתבעים, ביהמ"ש לא האמין לגרסתם לפיה התובע הציג עצמו כבעל המועדון, וקובע שהנתבעים יצאו מנקודת הנחה מוטעית שהוא בעל המועדון וכשהתברר להם שהם טעו, הם ייחסו לו התחזות וניסיון להשחיר את שמו של בעל המועדון וזאת כחלק מהניסיון שלהם להביא לפיטוריו.

33. סוגיה נוספת בה הנתבעת ניסתה בדיעבד לחמוק מאחריות להתגוללות הפרועה על התובע, היא טענתה בחקירתה שהיא לא אחראית לפרסום שמייחס לתובע שהוא "גזען מסריח שונא מזרחים". היא טענה בעדותה לראשונה שמדובר בפרסום של אחר, שהיא הגיבה לו, אך גם אותו מפרסם אחר כביכול לא זומן כעד בנימוק שהנתבעת לא זוכרת את שמו ואין הסבר לכך שהפרסום נכתב בלשון נקבה.

     

34. קושי נוסף בגרסת הנתבעים היא טענתם בסיכומיהם לפיה הם הוכיחו כי הוצאתם מהמועדון היא דבר חריג שבחריגים. אולם, אם התובע הינו עוין לעדות המזרח וחברי הקהילה הלהט"בית, מצופה היה שיוצגו בהליך זה שלל ראיות להוצאתם של בני עדות המזרח וחברי הקהילה הלהט"בית מהמועדון, לרבות, ביחס לאחרים, שלא הוצאו.

     

35. בניגוד לנתבע שעדותו הייתה מביכה, ולעדות הנתבעת שלא נתנה מענה מניח הדעת לשאלות מרכזיות, התובע שב והכחיש בחקירתו הדברים המיוחסים לו. ביהמ"ש ער לטענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה התובע אמר בתחילת עדותו מיוזמתו שמעולם לא היה בהליך משפטי, אך מעידתו בעניין זה אינה נוגעת לליבת המחלוקת בהליך זה. לגבי ליבת המחלוקת, הנתבעים לא הצביעו בסיכומיהם על סתירה מהותית. התובע העיד לגבי הנתבע שהוא שב למועדון במועד מאוחר יותר כראיה לכך שאין לו דבר נגדו, ולגבי טענת הנתבעת שהוא עוין למזרחיים, טען בחקירתו שסבתא שלו ממרוקו. ביהמ"ש התרשם ששני העדים מטעם התובע, ובמיוחד עדייה, ששללו את גרסת הנתבעים, חסרי עניין בתוצאות ההליך והאמין להם. עדייה העידה שחמישים אחוז מעובדי המועדון נמנים על הקהילה הלהט"בית ואלחי העיד על עצמו שהוא בקשר חברי עם התובע והוא נמנה על הקהילה הלהט"בית. עדייה טענה שאוכפים במועדון את החוק נגד העישון וכי בדרך כלל לא מעשנים ומי שמעשן מעירים לו והוא מכבה הסיגריה.

     

36. מכאן שגם אם לצורך הדיון, התובע כשל באמירה מעליבה, במהלך הקטטה המילולית שהחלה מכיוון שהנתבע עישן בניגוד לחוק, לא היה בכך כדי לקבוע בפרסומים ברשת החברתית שהתובע גזען, שונא מזרחיים והומופוב, קביעות חמורות ביותר ביחס לתובע, ובמיוחד על רקע מקצועו כמי שמופקד על ניהול אירועים בו נוטל חלק הציבור הרחב. ביהמ"ש קובע שהנתבעים, שלא הכחישו כי הם אושיות חברתיות שרבבות עוקבים בעניין אחר פרסומיהם ברשתות חברתיות, החליטו ללמד לקח את התובע על כך שהעז לאכוף החוק נגד הנתבע ולדרוש מהם כאחד האדם, ולא כמורמים מעם, להמשיך הוויכוח מחוץ לכותלי המועדון. הנתבעת ביטאה זאת היטב כאשר בפרסום הראשון כתבה ביחס לתובע "אתה תרד מאד מהר יפיוף, אל תדאג". לצורך "הורדת" התובע, כלשונה של הנתבעת, ובשפה הולמת יותר, העמדתו על מקומו ביחס למעמדם הרם של הנתבעים, ועל מנת להרתיע כל מי שיעז בעתיד לנהוג כלפיהם כאחד האדם, הם עשו שימוש בכלי הנשק העוצמתי שבידם, חשיפת רבבות שעוקבים אחר פרסומיהם ברשת החברתית לטענות חמורות ביותר נגד התובע. הם פתחו בהתקפה מילולית בה ייחסו לתובע אמירות שלא אמר ודפוס פעולה ואחיזה בדעות חשוכות שאינו אוחז בהן, ללא הצדקה. לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע שלא עומדת לנתבעים הגנת אמת דיברתי.

     

    האם עומדת לנתבעים הגנת תום לב?

37. הנתבעים טענו בכתב ההגנה שכל מילה שכתבו היא בגדר הבעת דעה לגיטימית – ואף מתבקשת – בהינתן הנסיבות וכי כך או כך, גם הסופרלטיביים שאינם מהווים "אמת דיברתי" הם בגדר הבעת דעה על התובע בתפקידו כבעלים של מועדון מוכר המאכלס אינספור אנשים/בליינים/ידוענים. הנתבעים לא הפנו בכתב ההגנה להוראת חוק מסוימת בסעיף 15 שכולל הגנות שונות, וכך גם לא בסיכומיהם. לכן, למעלה מהדרוש ביהמ"ש ידון בהוראת סעיף 15(5) שלהלן:

    "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

     

     (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

    (א)כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או

    (ב)כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6),

    או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

    הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר"

     

38. לענייננו, רק הסיפא נוגעת לעניין ולכן נשאלת השאלה האם במסכת העובדתית שהוכחה ע"י הנתבעים התגלו "אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע" הוא התובע, והתשובה על כך שלילית שכן ביהמ"ש קבע כי הנתבעים ייחסו לתובע תקיפה עוצמתית שלא הייתה ואמירת גידופים, שלא אמר, כאשר הם יודעים זאת ומכאן שלא עמדו בחובתם לנהוג בתום לב בעת הבעת הדעה כמצוות סעיף 15. לא זו אף זו, טפיחה קלה על הכתף בטאבלט, ודרישה לצאת מהמועדון, לא הצדיקו את המתקפה המילולית של הנתבעים שכללה ייחוס אחיזה בדעות חשוכות, ומכאן שהנתבעים לא פעלו באופן מידתי כדרישת סעיף 16 (א) ואף חלה חזקה לפי ס"ק (ב) שהם פעלו בחוסר תום לב שכן הם ידעו שהתובע לא תקף "עוצמתית" הנתבע ולא אמר את שייחסו לו. לכן, ביהמ"ש קובע שלא עומדת לנתבעים גם הגנת תום לב.

     

     

    דיון בגובה הפיצוי שיש להשית על הנתבעים

39. מכיוון שהנתבעים פרסמו לשון הרע ולא עומדת להם הגנה, על ביהמ"ש לדון בבקשת התובע להשית עליהם פיצוי בסך של 150,000 ₪. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כלהלן:

    "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.

    פיצוי ללא הוכחת נזק

    (תיקון מס' 6) תשנ"ט-1998

    7א.(א)הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

    (תיקון מס' 6) תשנ"ט-1998

    (ב)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

    (תיקון מס' 6) תשנ"ט-1998"

     

40. בחינת גובה הפיצוי שהושת במקרים דומים, מעלה שבתי משפט פסקו לגבי לשון הרע על הרף הגבוה ביחס לפרסומים שפורסמו בהיקף נרחב כגון באמצעי תקשורת להם חשופים מאות אלפי צופים או מאזינים, גם בגין פרסום אחד, עשרות אלפי ₪. לכן, נשאלת השאלה האם יש לראות בפרסומים, שישה פרסומים כנטען בתצהיר התובע, או אחד, בשים לב לסמיכות הזמנים בין הפרסום הראשון שביצעה הנתבעת בערב האירוע המתואר בסעיף 51 לתצהיר התובע ובין הפרסומים החמישי והשישי שהנתבעים פרסמו מספר ימים לאחר מכן. לעניין כמות הפרסומים ביהמ"ש מביא בחשבון לטובת הנתבעים, סוגיה שעמדה להם לרועץ לעניין מהימנותם, והיא העובדה שרק בפרסומים החמישי והשישי הנתבעים כללו לראשונה ייחוס דעות חשוכות לתובע. ביהמ"ש התקשה למצוא לשון הרע ברף הגבוה בשני הפרסומים הראשונים בזמן, שנאמרו בשפה נמוכה וכללו גידופים כלפי התובע כמי ש"מדבר כמו עבריין" ו"אפס מאופס" וכך גם לגבי הפרסום השלישי בו כונה התובע "התחת". גם הפרסום הרביעי בו מיוחסת לתובע התחזות לבעלי המועדון, אינה לשון הרע על הרף הגבוה. רק בפרסום החמישי והשישי, הנתבעים העלו, כל אחד בנפרד, לראשונה, הטענות החמורות בדבר התנהגות המעידה על אחיזה בדעות חשוכות ביחס למזרחים ולהט"בים. ביהמ"ש זוקף לחובת הנתבעים שאין מדובר בפליטת פה, או איבוד עשתונות רגעי, או אמירה חד פעמית כגון בתא"מ (תל אביב-יפו) 24955-07-14 גדעון כהן נ' גלעד ליברמן (פורסם בנבו), שם הנתבע זעק לעבר התובע "איכמן". לענייננו, הנתבעים הסלימו הפרסומים מיום ליום. לעניין גובה החיוב ראו לדוגמא תא (ת"א) 8597-06-23 שני גלפנד נ' איתי קפלינסקי (פורסם בנבו) בו, בנסיבות קלות יותר, ביהמ"ש חייב הנתבע שם לשלם לתובעת הסך של 20,000 ₪. גם אם יש מקום לייחס לנתבעים מספר פרסומים, יש להביא בחשבון העוצמה השונה באופן מהותי בין הפרסומים, כאשר מרבית הפרסומים הראשונים הינם בעיקר גידופים. ביהמ"ש מביא בחשבון הפנייה של התובע באופן שאינו מנומס לנתבע ע"י טפיחה על גבו במידה מצומצמת ביותר לעניין סכום החיוב. לכן, ביהמ"ש מחייב כל אחד מהנתבעים בנפרד לשלם לתובע, הסך של 30,000 ₪.

     

    הנתבעים אינם זכאים להקלות

41. על אף שהנתבעים לא טענו בכתב ההגנה כי הם זכאים להקלות, למעלה מהדרוש ביהמ"ש ידון גם בכך. סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע קובע התנאים למתן ההקלות כלהלן:

    "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

    (1)לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

    (2)הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

    (3)הוא לא נתכוון לנפגע;

    (4)הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים"

     

42. מי מהנסיבות המצדיקות הקלה לא חלה בענייננו. לעניין ההתנצלות, הנתבע אישר בחקירתו שאינו מעונין להתנצל והנתבעת טענה שהתובע אמור להתנצל בפניה. לכן, אין להקל עם הנתבעים.

     

    האם הנתבעים התכוונו לפגוע בתובע?

43. התובע טען שהנתבעים התכוונו לפגוע בו וביקש כפל פיצוי בהתאם להוראת סעיף 7א (ג) לחוק איסור לשון הרע הקובעת כלהלן:

    "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק."

     

44. התובע העיד שפרסומי הנתבעים הגיעו לאנשים רבים שהוא מכיר, למשפחה שלו, והוא נשאל ע"י מי שמכירים אותו האם הרביץ לבחורה וכן טען שהנתבעים העלו עוד ועוד רעל כדי להכפיש אותו והשתלחו בו 24 שעות לטובת צפיות ולייקים וזאת בגלל שעשה עבודתו והם לא רגילים לכך, כי הם סלב והחליטו להראות לו ולמרר את חייו.

     

45. כאמור לעיל, הנתבעים ייחסו לתובע דברים שלא אמר ותקיפה שלא הייתה, וזאת באופן מתפתח, כאשר הם מסלימים תוכן הפרסומים מדי יום. ביהמ"ש קבע שהנתבעים רצו במפלתו של התובע, וכלשונה של הנתבעת ב"הורדתו", באופן שעלול להביא לפיטוריו ממקום עבודתו, וזאת בשל העובדה שלא נרתע ממעמדם הרם ברשת החברתית, וכן רצו להרתיע אחרים פן יעיזו למצות עימם הדין, לרבות חוק העישון, מתוך חשש של בעלי תפקיד במועדונים בו הם מבלים שיבולע להם, או למועדון בו הם עובדים, כפי שארע לתובע. זאת, כאשר צומח לנתבעים רווח נוסף, כפי שתיאר זאת התובע, מהגברת התנועה בחשבונם ברשת החברתית, עקב התפשטות המידע ברשת החברתית על מנהל מועדון שעוין את עדות המזרח והקהילה הלהט"בית שתקף מבלה שהינו חבר הקהילה הלהט"בית. הנתבעים ידעו שבפרסומים החמישי והשישי הם מייחסים לתובע אחיזה בעמדות חשוכות ללא יסוד עובדתי ועשו זאת מתוך מניעים פסולים, תוך שהם נושאים שם מאבקים חשובים למניעת פגיעה ואפלייה של בני עדות המזרח והקהילה הלהטה"ית, לשווא ואף מזיקים למאבקים אלה. לכן, ביהמ"ש מוצא להחמיר עם הנתבעים ולהגדיל סכום הפיצוי שיושת עליהם בעשרים אלף ₪ נוספים, כך שיעמוד על סך של 50,000 ₪ כ"א.

     

    האם הדברים הם זוטי דברים או תגובה לקנטור?

46. הנתבעים טענו בכתב ההגנה שכל מילה שהם אמרו בסטורי שהעלו היא בגדר כלום ושום דבר לעומת המילים החמורות שנאמרו להם, בפרהסיה, אל מול אינספור קולגות שלהם מהתעשייה בתוך מועדון ה"גריי" וכן מחוצה לו וכי המילים "אפס" "חיה" "בושה" ואפילו "סמרטוט" ו-"זבל" הם בגדר זוטי דברים אל מול המילים החמורות שאמר התובע, והן: "שרמוטה, בת זונה, הומו, הומו מזדיין, יא זין, אני אשבור לך את הפרצוף". אולם, כפי שפורט קודם לכן, ביהמ"ש לא האמין לגרסת הנתבעים שממילא לא עמדו בנטל הראיה להוכחת הטענה בדבר הגידופים הקשים כלפיהם, והקנטור היחידי שביהמ"ש מצא בהתנהלות התובע, הייתה הפנייה הלא מנומסת ע"י טפיחה על גופו של מבלה. זו מעידה של התובע, שלא הצדיקה את מסע ההכפשה בו פתחו נגדו הנתבעים ללא כל הלימה ביו מחדלו ובין חומרת ההכפשות שהנתבעים פירסמו. לכן, ביהמ"ש דוחה הטענה לזוטי דברים שכן הנתבעים ייחסו לתובע אחיזה בדעות חשוכות באופן שעלול היה להביא לפיטוריו, וכן הטענה לקנטור בשים לב לחוסר מידתיות מהותי בין מעידת התובע ובין התגובה של הנתבעים.

     

    האם עומדת לנתבעים טענת קיזוז?

47. הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהתובע לא זכאי לסעד כלשהו – וכי דווקא הם זכאים לפיצוי מידיו של התובע וכי על מנת שלא לסרבל הליך זה בדרך של הגשת תביעה שכנגד, הם יבקשו לטעון כטענת קיזוז, כי כנגד כל אימרה המיוחסת להם, הרי שלכנותם "שרמוטה, בת זונה, הומו מזדיין, זין" בפני עשרות בליינים ומכרים שלהם – מהווה לשון הרע ברף החמור ביותר, שכן אימרות אלו, עובדתית, נועדו להשפיל ולבזות אותם, אל מול ציבור הבליינים במועדון. עוד טענו, שהדברים נאמרו והם תעדו אותם והזמינו התובע להביא את מצלמות האבטחה מטעמו לצורך בירור הדבר. משכך, ביקשו שלא לתבוע אימרה זו כתובענה שכנגד, על מנת לייעל הליך זה, אך ביקשו לטעון כטענת קיזוז כי כנגד כל סכום שייפסק לזכותו של התובע, אזי כי יש לקזז אימרות דיבתיות אלו של התובע, עד לסך של 150,000 ₪ מכח חוק איסור לשון הרע, שכן הדברים נאמרו בבירור על מנת לפגוע בהם ולהשפילם בפני הבריות. כמו כן, ביקשו להורות על קיזוז (ככל וייפסק סכום כלשהו לזכותו של התובע) מכח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן מכח החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח- 1998 בשל אימרותיו המבזות של התובע, וביתר שאת: "שרמוטה, בת זונה, הומו מזדיין" . יצוין שהנתבעים ייחסו לתובע בכתב ההגנה אמירת הביטויים שלהלן: "אל תזיין לי בשכל" "תעוף מפה, יא הומו" "סתמי ת'פה יא פרחה" "לכי תזדייני, יא בת זונה" "שיזדיינו מפה הפרחה וההומו המזדיין הזה" "זה המקום שלי, יא זין" "אני אשבור לך את הפרצוף" וטענו שאלו הם מעט מהפנינים שיצאו מפיו המטונף, כדבריהם, של התובע, באותו ערב וכי הדברים נצפו ע"י מספר רב של עדי ראייה שהביעו הסכמתם להעיד במסגרת הליך זה, ואף להלין על אינצידנטים קודמים וזהים עם התובע. הנתבעים חזרו על טענה זו בסיכומיהם כאשר הם יוצאים מנקודת הנחה שהתובע אמר את שהם מייחסים לו.

     

48. כפי שפורט קודם לכן, ביהמ"ש לא האמין לגרסת הנתבעים בדבר מי מהביטויים הקשים שייחסו לתובע וממילא הם לא עמדו בנטל הראיה על מנת להוכיח שהתובע אמר מי מהם, ולכן ביהמ"ש דוחה הטענה לקיזוז שמחייבת עמידה בנטל הבאת ראיות כדבעי. למעלה מהדרוש ביהמ"ש דוחה גם הטענה שהתובע פנה לכלי תקשורת כדי שיפרסמו כתב התביעה בהליך זה. גם טענה זו לא הוכחה. כמו כן, ביהמ"ש מוצא היגיון בגרסת התובע לפיה כלי התקשורת מצאו עניין בהליך זה, כאשר הנתבע נכנס לבית האח הגדול, לאחר שהוגש כתב התביעה.

     

    ביהמ"ש מקבל התביעה באופן חלקי

49. ביהמ"ש מקבל התביעה באופן חלקי ומחייב כ"א מהנתבעים בנפרד לשלם לתובע הסך של 50,000 ₪.

     

    דיון בהוצאות

50. מכיוון שביהמ"ש פסק שני שלישים מסכום התביעה, יש לחייב הנתבעים בהוצאות הנתבע בהתאם. ביהמ"ש קובע שהתנהלות הנתבעים בחוסר תום לב תוך שימוש ציני במאבק צודק נגד גזענות עדתית ופגיעה בקהילת הלהט"ב, כדי לנקום בתובע על כך שמילא את תפקידו, מחייבת החמרה בפסיקת ההוצאות. כמו כן, אמנם הנתבעים לא הגישו תביעה שכנגד, אך גרמו לדיון בטענת קיזוז במלוא סכום התביעה שביהמ"ש דחה במלואה. מנגד, חולשתם העיקרית של הנתבעים, העדר, ולו עד אחד, שיתמוך בגרסתם, הינה יתרון מבחינתם בעניין הדיון בהוצאות שכן הדיון הסתיים במהירות יחסית. ביהמ"ש ער לכך שעמידת התובע על קיום דיון נוסף לצורך העדת עדי ההזמה האריכה הדיון, אך בסופו של יום ממילא גם הנתבעת לא התייצבה לדיון הראשון בו ביהמ"ש היה אמור לשמוע הראיות. לכן, ביהמ"ש מחייב הנתבעים לשלם לתובע אגרות משפט ששילם ושכ"ט בא כוחו בסך של 20,000 ₪ ביחד ולחוד.

     

    סוף דבר

51. ביהמ"ש מחייב כ"א מהנתבעים בנפרד לשלם לתובע הסך של 50,000 ₪, בתוספת ריבית שקלית, ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

52. ביהמ"ש מחייב את הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, אגרות משפט ששילם ושכ"ט בא כוחו בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, ובתוספת ריבית שקלית, ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

     

    ניתן היום, בי"ח כסלו תשפ"ו, ב08 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.