אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מ.ק. נ' אושן 17 בע"מ ואח'

מ.ק. נ' אושן 17 בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 07/06/2018 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
7221-09-14
22/05/2018
בפני השופטת:
מוריה צ'רקה

- נגד -
תובעת:
מ. ק.
עו"ד עוזי עמית-כהן
נתבעים:
1. אושן 17 בע"מ
2. הלל דוד פרקש

עו"ד ניר ידיד
פסק דין
 

 

לטענת התובעת, היא מעדה ביציאה ממועדון בבעלות הנתבעים, ונגרם לה נזק גוף. בתביעה שבפני היא תובעת את נזקיה.

הצדדים וטענותיהם

  1. התובעת, ילידת 8.10.83, היא אם חד הורית לארבעה ילדים.

  2. הנתבעת 1 היא חברה פרטית, שבמועד האירוע הנטען הפעילה את מועדון "האומן 17" בתלפיות, ירושלים (להלן: "המועדון"). הנתבע 2, היה הדירקטור היחיד של הנתבעת 1 ומנהלה.

  3. לטענת התובעת, בליל ה- 23.11.2012 היא יצאה לבילוי במועדון, בילוי שהחל לקראת חצות. בדומה למוזמנות אחרות במועדון, נעלה התובעת נעלי עקב, וכמו מוזמנים אחרים, היא לא התנזרה ממשקאות אלכוהוליים. היציאה היחידה מהמועדון היא בירידה דרך כבש שרצפתו מתכת מחוספסת. על פי הטענה, כאשר יצאה התובעת מהמועדון, יחד עם חברה, וירדה בכבש, היא מעדה ונפלה. כתוצאה מהנפילה נגרם לתובעת שבר ביד שמאל.

  4. לטענת התובעת, הנתבעים התרשלו בהתקנת כבש היציאה מהמועדון, שכן מוטלת עליהם החובה לצפות שבכבש ישתמשו אנשים שבאו לבלות במועדון, אשר ככלל, הם מבושמים ביציאה ממנו, ורבות מהמבקרות במקום נועלות נעלי עקב. כיוון שהכבש תלול ואין לו מסעד יד, הרי הוא מסוכן לשימוש עבור המשתמשים בו, ובפרט עבור הבלייניות הנעולות בנעלי עקב, והן מבושמות. התובעת מוסיפה וטוענת, כי עלות התקנת מסעד יד היא מינימאלית, ועל כן הימנעות הנתבעים מהתקנתו אינה סבירה. עוד טוענת התובעת שהרצפה במקום בו נפלה היתה רטובה. בגין כל אלה, טוענת התובעת, יש להטיל אחריות על הנתבעים, כמי שמחזיקים במקרקעין בהם מצוי מפגע בטיחותי.

  5. הנתבעים חולקים כמעט על כל טענה של התובעת. כך, חולקים הנתבעים על עצם קרות האירוע, על תיאור הכבש על ידי התובעת, על היות הרצפה רטובה, ועל הטענה כאילו יש להטיל עליהם אחריות כלשהי לנפילה, אם אירעה. הנתבעים טוענים שמדי שנה נבדק המועדון על ידי הרשויות, כאשר עיקר הבדיקה היא לעמידתו בתנאי בטיחות. עצם קבלת הרשיון להפעיל במקום מועדון, מעידה, לטענת הנתבעים, שלא היה במקום ליקוי בטיחותי.

  6. הנתבע 2 מוסיף וטוען שאין מקום להטיל עליו אחריות אישית, שכן אין עילה להרמת מסך, וכי כל מעשיו במועדון נעשו כמנהל הנתבעת 1, ואם יש אחריות, יש להטילה על הנתבעת 1 בלבד. בהקשר זה משיבה התובעת שאכן היא אינה טוענת להרמת מסך, אלא לאחריות הנתבע 2 כאורגן של הנתבעת 1.

    דיון והכרעה

    נטל הראיה ונזק ראייתי

  7. כאמור, התאונה אירעה בליל ה- 23.11.12. לטענת התובעת, את התאונה ראה עובד של הנתבעת, שאף הציע לה להניח קרח על היד שהתנפחה. התובעת מוסיפה וטוענת שכשבוע או שבועיים לאחר המקרה היא הגיעה למקום האירוע, וצילמה אותו בהיחבא, "בלי שירגיש" כלשונה (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, ש' 16 – 21). שתי התמונות הוגשו וסומנו ת/1. התובעת העידה כי באותו מועד נמנעה במכוון מלפנות אל הנתבע 2, אף שהכירה אותו, בשל אי הנעימות הכרוכה בכך (עמ' 11 ש' 3 – 21). הנתבע 2 העיד כי אכן התמונות שסומנו ת/1 הן תמונות של היציאה מהמועדון.

  8. לטענת התובעת, ביום 3.3.12 היא פנתה, באמצעות ב"כ, במכתב רשום אל הנתבעת 1, ובו מסרה את פרטי המקרה וביקשה ממנה לאסוף את כל הראיות שניתן, ולמסור לה את פרטי חברת הביטוח בה היא מבוטחת. הנתבעים מכחישים קבלת המכתב.

  9. התביעה הוגשה לבית המשפט רק ביום 7.9.14, מועד בו מוסכם שהמועדון כבר לא פעל במקום. בנסיבות אלה, חוץ מאשר שתי התמונות שסומנו ת/1, אין כל ראיה אוביקטיבית למצבו של הכבש במועד האירוע, ובעיקר אין ראיה לשיעור השיפוע שלו. יצויין כי התמונות שצולמו הן חשוכות מאד, והן צולמו מזווית אשר מקשה להבין מהן האם הכבש תלול, כטענת התובעת, אם לאו, כטענת הנתבעים.

  10. התובעת טוענת שכיוון שעובד הנתבעת ראה את התאונה, נוהל דיווח מסודר היה גורם לכך שהיה לנתבעת תיעוד שלה. התובעת מוסיפה וטוענת שהיא הודיעה מבעוד מועד על אירוע הנפילה, ועל כן את האחריות להעדרן של ראיות אלה יש להטיל על הנתבעים. לטענת הנתבעים, כיוון שהתובעת היתה במקום לאחר התאונה לצורך התביעה, אולם במפגיע נמנעה מלפנות לצוות וליידע אותו בדבר הנפילה, יש להטיל עליה את האחריות להעדרן של הראיות.

  11. הכלל שהוא ש"המוציא מחברו עליו הראיה" (בבא קמא, מ"ו עמ' ב'), דהיינו שנטל הראיה הוא על התובעת. לכלל זה קיימים מספר חריגים, האחד הוא החריג שנקבע בס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]:

    "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

  12. ואכן, במקרה שלפני, הטענה היא כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעים היתה שליטה מלאה עליו. אלא שלא די בכך שלנתבעים היתה שליטה על הכבש על מנת להטיל עליהם את נטל השכנוע להראות שלא התרשלו. תנאי ראשון להעברת הנטל הוא ש"לתובע לא היתה ידיעה ולא היתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה...". תנאי זה לא מתקיים במקרה שלפני. התובעת טענה שבמועד האירוע היא חשה שהכבש תלול מדי. בנסיבות אלה, אף אם לא ידעה את מידת השיפוע של הכבש, וודאי יכולה היתה לדעת זאת, לו בבואה לצלם את המקום היתה מגלה את אוזני הנתבעים לכך שהיא נפלה במקום זה, וכי היא מבקשת למדוד את השיפוע. לו כך היתה עושה, והנתבעים היו מסרבים לבקשתה, היה מקום לומר שלא היתה לה יכולת לדעת מה היו הנסיבות המדויקות שהביאו לנפילתה, והיה מקום להעביר את הנטל לכתפי הנתבעים. אלא שהימנעותה של התובעת מלבקש למדוד את המקום יצרה מצב בו היא אינה עומדת בתנאי הראשון הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ועל כן לא ניתן לקבוע ש"הדבר מעיד על עצמו".

  13. יצויין שאני מאמינה לנתבע 2, שהוא לא קיבל את מכתב ב"כ התובעת, ועל כן לא השיב לפניה, וגם לא תיעד את המקום בזמן אמת. עובדה זו, בצירוף העובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה התביעה הוגשה לאחר שהמקום נסגר, מסבירה היטב מדוע הנתבעים עצמם לא הביאו ראיה באשר לשיפוע הכבש, ולפיכך אין לזקוף לחובתם את אי הבאת הראיה, ואין להניח שלו היו מביאים ראיה זו, היתה היא פועלת לרעתם.

  14. חריג שני לו טוענת התובעת הוא החריג שנקבע בפסיקה, לפיו הנתבעים גרמו לה נזק ראייתי בכך שלא ניהלו יומן מסודר של כל הנפילות, ונפילתה שלה בכלל זה, לא שמרו את סרטי מצלמת האבטחה שתיעדו את הנפילה, ולא תיעדו את הכבש.

  15. אלא, שעל מנת שנטל השכנוע יועבר אל כתפי הנתבע בשל גרימת נזק ראייתי, על התובע להראות שהנזק נגרם בשל רשלנות הנתבע:

    "נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע. קיימת פסיקה ענפה בנושא זה, ופעמים רבות נעשה שימוש בהעברת הנטל במקרים שבהם נחלקו הצדדים בשאלת קיומה של רשלנות רפואית... העברת נטל השכנוע כאמור נעשתה במרבית המקרים כשהנזק הראייתי נגרם בשל רשלנות הקשורה בהיעדרן של רשומות רפואיות כנדרש... אך העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרס לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרס גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו." (ע"א 9328/02 לאה מאיר נ' ד"ר דן לאור, נח(5) 54 (2004), ההדגשות שלי – מ.צ'.)

  16. כלומר, רק אם ניתן לומר שהנתבעים התרשלו בכך שלא ניהלו יומן מסודר של כל הנפילות, לא שמרו את סרטי מצלמות האבטחה, ולא מדדו את שיפוע הכבש, רק אז ייאמר שרשלנות זו מצדיקה העברת נטל השכנוע. אולם לא ניתן לקבוע שהנתבעים התרשלו, מבלי להצביע על מקור לחובה לבצע את כל האמור, חובה שהפרתה מהווה רשלנות. במקרה שלפני, לא מצאתי שמפעיל סביר של מועדון מחוייב לתעד נפילות, לשמור לאורך זמן את התיעוד ממצלמות האבטחה, או את המידות הפיזיות של איזורים שונים במועדון. בניגוד לתביעות בגין רשלנות רפואית, בהן החובה לנהל רשומה רפואית ולשמור עליה מוסדרת בחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996, אין בתביעות בגין נפילות חובה מקבילה. על כן, אינני סבורה שהנתבעים התרשלו בכך שלא ניהלו רישום מדוקדק של נפילות, לא שמרו את סרטי מצלמות האבטחה, ולא מדדו את הכבש.

  17. יתר על כן, אף לו היתה מוטלת על הנתבעים חובה לאיסוף ראיות בנוגע למתרחש במועדון, אני סבורה שהם מילאו אחר חובה זו. הנתבע 2 העיד שבמועדון היתה קיימת חובת דיווח ורישום של מקרים בהם תאונות הסתיימו בפינוי רפואי באמבולנס, או בקריאה למשטרה (עמ' 17 ש' 5 - 8), וכי תיעוד מצלמות האבטחה נשמר למשך שבועיים (ס' 8 לתצהיר הנתבע 2). ואולם, התובעת לא נדרשה לפינוי רפואי, ולא הוזעקה למקום משטרה. על כן אירוע הנפילה לא דווח לנתבע 2, ולא נרשם אצל הנתבעת 1. יתר על כן, התובעת לא פנתה לנתבעים במהלך השבועיים הראשונים, על כן הסרטים ממצלמת האבטחה לא נשמרו. אני סבורה שדי בסטנדרט התיעוד שהיה קיים אצל הנתבעים, ואין מקום לקבוע חובות מרחיקות לכת יותר.

  18. בנסיבות אלה, איני סבורה שהנתבעים התרשלו בכך שלא אספו תיעוד, ואין מקום לקבוע שבהתרשלותם הם גרמו לתובעת נזק ראייתי המצדיק העברת הנטל אל כתפיהם.

    נפילת התובעת

  19. כאמור, מחלוקת ראשונה היא האם התובעת נפלה ביציאה מהמועדון שבבעלות הנתבעת 1. בשאלה זו העידו שתיים, התובעת וחברתה, הגב' מ.ס.. אף כי הן התובעת והן חברתה, הגב' ס', העידו שהן בילו את הערב במועדון, וביציאה ממנו נפלה התובעת ונחבלה, שתי העדויות אינן זהות. כך למשל העידה התובעת שהגב' ס' היתה חברתה הקרובה, וכי היא אינה זוכרת שמות חברים אחרים שפגשו באותו הערב (עמ' 6 ש' 31 – 35), הגב' ס' העידה שהיתה איתן עוד חברה קרובה של התובעת (עמ' 2 ש' 16). התובעת העידה שהתאונה אירעה בסביבות השעה 1:00 או 1:20 לפנות בוקר (עמ' 7 ש' 25), חברתה העידה שהיא אירעה לקראת השעה 3:00 בבוקר (עמ' 5 ש' 9). ובעיקר, התובעת העידה שהיא והעדה הלכו יחדיו, עד שהיא נפלה באופן שרגליה התרוממו באוויר וידיה לאחור או הצידה (עמ' 9 ש' 7 – 15), בעוד שהעדה העידה שהיא הלכה אחרי התובעת (עמ' 3 ש' 23), שהתובעת נפלה עם הפנים והידיים קדימה, ואז העדה המשיכה בהליכה עד שהגיעה לסייע לתובעת (עמ' 4 ש' 24 – 29).

  20. בנקודה מסוימת הסתירה אינה בין עדות התובעת לבין עדות הגב' ס', אלא דווקא בין עדותן בתצהירי העדות הראשית לבין עדותן בחקירה הנגדית. כך, בעוד שבתצהיר הגב' ס' לא נזכרת טענה כאילו הכבש היה רטוב בשעה שהתובעת החליקה עליו, בחקירה הנגדית, העלתה העדה נושא זה ביוזמתה, אם כי באופן מהוסס:

    "ש. כשהיא מתחילה ללכת על הרמפה, במקום הפתוח, מה קורה?

    ת. היא מחליקה, מועדת. למיטב זכרוני הרמפה גם היתה תלולה מאד גם לא היה איפה לתפוס גם היינו על נעלי עקב וגם אם אני לא טועה זה היה רטוב." (עמ ' 3 ש' 36 – עמ' 4 ש' 2)

    בהמשך, לפתע זכרה העדה את נושא הרטיבות בוודאות:

    "את זוכרת שזה היה רטוב?

    ת. אני זוכרת שזה היה רטוב." (שם (3 – 4)

  21. לעומתה, נושא הרטיבות מוזכר בתצהיר התובעת:

    "הרמפה היתה עשויה ממתכת כלשהי, והיא היתה רטובה בנוזלים כלשהם, אולי שתיה של המבלים שנשפכה". (ס' 5)

    ושוב

    "החלקתי על המשטח הרטוב, שהיה כאמור גם בשיפוע תלול ויורד..." (ס' 6).

    דווקא בחקירה הנגדית נשמעה התובעת יותר מהוססת לעניין הרטיבות:

    "ש. את לא יודעת ממה (נפלת – מ.צ'.)

    ת. גם מהירידה התלולה היה שם אולי נוזלים.

    ש. ראית נוזלים

    ת. כן. המשטח היה חלק ורטוב גם כשנגעתי אני זוכרת שהרגשתי קצת רטיבות.

    ש. את נרטבת בבגדים

    ת. המקום היה קצת רטוב.

    ש. כשאת החלקת הרגשת שאת מחליקה על מים.

    ת. לא שלולית אבל כן רטוב, לא. אולי רטוב, אולי לח. אני לא זוכרת.

    ש. את לא יודעת למה מעדת. האמת היא שאת לא יודעת.

    ת. אני כן. הירידה היתה מאד חדה ותלולה. מהירידה נפלתי. כשאין לך מסעד יד ומה להחזיק בירידה כזו ואני על העקבים יש סיכוי ליפול." (עמ' 9 ש' 28 – עמ' 10 ש' 2)

  22. בשל סתירות אלה מבקשים הנתבעים שייקבע שאין ליתן אמון בדברי התובעת והעדה מטעמה, ועל כן יש לקבוע שלא הוכח שהתובעת נפלה בשטח המועדון.

  23. ואולם, יש לזכור שהאירוע אירע לפני כמעט 6 שנים, לפנות בוקר, כאשר התובעת וחברתה היו מבושמות לאחר בילוי במועדון. במצב דברים זה, נראה שאף אם העדות אינן זוכרות את האירוע, על פרטיו ודקדוקיו, אין בכך כדי לשלול את עדותן לגבי עצם הנפילה של התובעת ביציאה מהמועדון, תוך כדי ירידה בכבש. חיזוק לעדות זו ניתן למצוא בעובדה שזמן קצר לאחר המקרה באה התובעת למועדון וצילמה את מקום נפילתה. לפיכך, אני מקבלת את עדות התובעת, ואת עדות חברתה, וקובעת שהתובעת נפלה ביציאה מהמועדון של הנתבעת, ושברה את ידה.

  24. אולם קביעה זו היא שטר ושוברה בצידה. כשם שהתובעת והגב' ס' אינן זוכרות את פרטי האירוע, בשאלה אם היא נפלה וידיה פשוטות לפנים או שידיה היו מאחורי גבה, כך לא ניתן לקבל את עדותן באשר לשיעור השיפוע של הכבש, או לקיומה של רטיבות במקום. בכגון דא לא ניתן להסתמך על זכרון כללי, וישנה חשיבות רבה לפרטי הפרטים, כפי שיפורט להלן.

    מקום נפילת התובעת

  25. על פי עדות הנתבע 2, בכניסה למועדון נדרשים האורחים לעלות דרך רמפה ומדרגה אחת (עמ' 13 ש' 11 – 12). ואולם, בתום הבילוי, לא ניתן לצאת מהפתח דרכו נכנסו האורחים, והאורחים החפצים לצאת מהמועדון מובלים ליציאה, אשר בה הירידה למפלס הרחוב היא דרך כבש (רמפה), ללא מדרגות. רצפת הכבש עשויה מתכת מחוספסת בחספוס שנועד למנוע החלקה, ומשני צדיו קירות ללא מסעד יד. הנתבע שב והדגיש את שיפועו המתון של הכבש.

  26. לטענת התובעת שיפוע הכבש תלול מאד. לחיזוק, הביאה התובעת את עדות חברתה, הגב' ס' (עמ' 3, ש' 11 - 14). אלא שכאמור לעיל, הסתירות בתיאור פרטי האירוע על ידי התובעת לעומת העדה מטעמה מלמדות שלא ניתן להסתמך על זכרונן לתיאור פרטי הדברים. מקום בו הן לא זכרו לומר אם התובעת נפלה כשידיה קדימה, אחורה או הצידה, נראה כי לא ניתן לסמוך על תיאוריהן את הכבש. כך למשל, כשנתבקשה הגב' ס' בחקירה הנגדית לתאר את הכבש, היא תיארה כבש המצוי מחוץ למבנה, תחת כיפת השמים (עמ' 3 ש' 18 – 19). אלא שעל פי עדות התובעת, היא צילמה את התמונות ת/1 בשעות הבוקר. התמונות חשוכות מאד, וניכר מהן שהן צולמו במקום סגור לחלוטין, שאין אליו שום כניסה של אור יום.

  27. אל מול עדויות אלו עומדת עדות הנתבע 2, שמכיר את המקום היטב, וטען שהשיפוע היה מתון, כאשר כל הירידה האנכית של השיפוע היא כגובה מדרגה, או אולי קצת יותר, ואורכה כ- 6 עד 7 מ' (עמ' 14 ש' 7 – 9). סיוע לטענתו הוסיף הנתבע והעיד שהמקום נבדק מדי שנה על ידי נציגים של שירותי הכבאות ומשטרת ישראל ונמצא עומד בכל דרישות הבטיחות (עמ' 13 ש' 23 – 25, ושוב בש' 33 - 35). לטענת הנתבע, לו היה השיפוע תלול מעבר לסטנדרט הסביר, היו גורמי הרישוי נמנעים מליתן לנתבעת רשיון להפעיל את המועדון. הנתבע אמנם לא המציא את אישורי מכבי האש והמשטרה, אולם העובדה שהמקום פעל ברשיון לא היתה שנויה במחלוקת.

  28. מכל הסיבות לעיל, במחלוקת זו באשר לזווית השיפוע, אני נוטה לקבל את עדות הנתבע 2. בהקשר זה יש לזכור שעל פי עדויות התובעת וחברתה, הן הלכו בנעלי עקב באותו הערב, ועל כן ייתכן ששיפוע העקב גרם להן להרגיש שהכבש תלול על אף ששיפועו היה מתון. יצויין כי, כאמור לעיל, הנטל בעניין זה הוא על התובעת, ובחירתה לצלם את ת/1 בהיחבא גרמה לכך שמהתמונות הקיימות היום לא ניתן להבחין בוודאות אם השיפוע אכן תלול, אם לאו.

  29. גם בנוגע לקיומה של רטיבות על רצפת הכבש, אני סבורה שיש לקבל את עדות הנתבע 2, לפיה בכניסה לכבש מוצב שוער, אשר תפקידו למנוע יציאת אורחים וכוסות משקה בידיהם. מעבר לעובדה שכאמור לעיל התובעת והעדה מטעמה היו מהוססות בנוגע לקיומה של רטיבות על הכבש, קיים הגיון בטענת הנתבע 2 לפיה המועדון אסר על הלקוחות לצאת וכוסות בידיהם, ולו על מנת למנוע את אבדן הכוסות.

  30. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי לא הותקנו מאחזי ידיים בצדי הכבש. לטענת התובעת, על הנתבעת היתה מוטלת החובה להתקין מאחזי ידיים. התובעת מפנה בסיכומיה לתוספת החמישית לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, אשר תקנות 3.02 ו- 3.03 לה קובעות כהאי לישנא:

    "3.02בכל מקום שבו קיימת סכנת החלקה, יינקטו אמצעים נאותים למניעת החלקה כגון חספוס פני השטח, דירוג מעברים תלולים, ניקיון שוטף מאגרגטים דקים וחומרים מחליקים אחרים; לעניין זה, "סכנת החלקה" – סכנת החלקה, מעידה או נפילה, כתוצאה ממצבם של פני השטח, אם בשל היותם חלקים, או בשל תלילותם או כל סיבה דומה.

    3.03(א)ככלל, יותקנו מאחזי יד בכל מקום שבו קיימת סכנת החלקה; כן יותקנו מעקים בכל מקום שבו קיימת סכנת נפילה של 2 מטרים או יותר; בחלקי בניין נגישים לקהל יותקנו מעקים בכל מקום שבו ההפרש בין מפלסים סמוכים עולה על 75 ס"מ.

    (ב)במקומות שבהם אין זה מעשי להתקין מעקה או מסעד יד או שלא ניתן לעשות כן משיקולי שימוש, רשאית הוועדה המקומית, לפי בקשת הגורם האחראי, הנתמכת בחוות דעת של בעל מקצוע, לאשר נקיטת אמצעים חלופיים להתראה ולשמירה על הבטיחות."

    אלא שעל פניו נראה שהתוספת החמישית כולה, ותקנות אלה בכלל זה, רלוונטית לאתר ארכיאולוגי ומבנה היסטורי (ר' לעניין זה ס' 1.00 לתוספת העוסק בהגדרות), ולא למקרה שבפנינו.

  31. מכל מקום, אף לו הייתי סבורה שחלה במקרה זה התוספת החמישית לתקנות, הרי שהנתבעים עמדו בה, שכן ת' 3.02 מורה על נקיטת אמצעים למניעת החלקה, אשר הראשון בהם הוא חספוס המשטח. אין חולק שהכבש היה עשוי משטח מחוספס, ולפיכך נראה שהנתבעים יצאו ידי חובתם למנוע החלקה בו. בנסיבות אלה, גם לא חלה החובה להתקין מסעד יד במקרה זה, שכן החובה להתקין מסעד יד חלה רק במקום בו קיימת סכנת החלקה.

  32. אלא שעל פי עדות הנתבע 2, הכבש המדובר הותקן על פי דרישות המשטרה ורשות הכיבוי וההצלה במיוחד על מנת להנגיש את המבנה לנכים (עמ' 13 ש' 9 – 22). על כן נראה כי התקן הרלוונטי לכבש נקבע בתוספת השנייה לתקנות האמורות, ובפרט בחלק ח' בתוספת זו, העוסק בהתקנת סידורים מיוחדים לנכים בבניין ציבורי. ת' 8.09 לתוספת השניה מסדירה את עניין הכבשים הפנימיים במבנה, ותקנת משנה 8.09 (ג)(6) קובעת את החובה להתקין מסעד לאורך קירות הצמודים לכבש, או על מעקה התוחם אותו.

  33. אמנם, תקנות אלו לא נועדו "לטובתה או להגנתה", של התובעת, כלשון ס' 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא לטובתם של אנשים בעלי קשיי ניידות. על כן ספק אם ניתן היה לחייב את הנתבעים בעוולה של הפרת חובה חקוקה. יחד עם זאת, התקנה מחייבת התקנת מסעד יד בלא תלות בשיפועו של הכבש, ועל כן יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה הם עמדו בכל דרישות הבטיחות.

  34. מעבר לאמור, אף אם אין חובה להתקין מסעד יד בכל כבש הבנוי במבנה ציבורי, יהא שיפועו אשר יהא, דווקא במקום בו יש לצפות שיעברו אנשים לאחר ששתו משקאות אלכוהוליים, ועל כן קיימת אצלם סכנה מוגברת לנפילה, חובה להיערך לכך, ולהתקין אמצעים למניעת נפילות אלה, דוגמת מסעד יד. הנתבעת 1 נמנעה מלהתקין מסעד כאמור, ובכך חשפה את אורחיה ולקוחותיה לסכנת נפילה. בכך הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, וגרמה לנפילת התובעת. לפיכך אני סבורה שיש להטיל על הנתבעת 1 את האחריות לנזקי התובעת, בשל הימנעותה מלהתקין מסעד יד בשני צדי הכבש.

    אחריות הנתבע 2

  35. כאמור לעיל, לטענת הנתבע 2, גם אם הנתבעת 1 התרשלה, אין מקום להטיל עליו אחריות אישית. הלכה היא כי אחריות החברה אינה שוללת את אחריות האורגנים שלה, אולם אחריות אישית על אורגן תוטל רק בגין מעשים או מחדלים שהוא באופן אישי עשה:

    "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחרות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית. מאידך גיסא, מן הנכון לחזור ולהזכיר את המובן מאליו והוא, כי כשם שמי שמשמש כאורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר, כי בשל מעמדו האמור מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות, שהותוו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מנהל חברה אינו חב בנזיקין בגין מעשיהם של עובדי החברה או אחרים המורשים לעשות פעולות מטעמה, אלא על-פי הכללים, שנקבעו בפקודה, בעניין האחריות למעשיהם או מחדליהם של אחרים והזיקות ההדדיות, היוצרות אחריות כאמור." (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן, לה(4) 253 (1981), ההדגשה שלי – מ.צ'.)

  36. במקרה דנן, הנתבע 2 אישר שהוא היה מנהל מועדון, שכל מה שקרה במועדון היה באחריותו, וסידורי הבטיחות בכלל זה (עמ' 12 ש' 31 – 36). אולם הוא לא נשאל ולא השיב לגבי מעורבותו האישית בקבלת החלטות על התקנת הכבש, שיפועו, והתקנת או אי התקנת מסעד יד. לא הוכח אפילו שהנתבע 2 עצמו התלווה לביקורות מפקחי הכבאות והמשטרה, ושמע באופן ישיר מהם את התרשמותם בביקור שערכו. בנסיבות אלה, לא ניתן לדעת מה מעורבותו האישית, והאם עובדי חברה או אחרים המורשים לעשות פעולות מטעמה הם אלו שקיבלו החלטות בנוגע לכבש ולהתקנת המסעד, או שמא היה זה הנתבע 2 בעצמו. בנסיבות אלה, את תשובותיו בנוגע לאחריותו כמנהל המועדון יש לראות כתשובות המאשרות את היותו אורגן של הנתבעת 1, אולם לא מעבר לכך.

  37. על כן, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את מעורבותו של הנתבע 2 באופן אישי. בנסיבות אלה, אין מקום להטיל אחריות על הנתבע 2, ודין התביעה נגדו להידחות.

    אשם תורם

  38. על פי עדות התובעת, היא הכירה היטב את המועדון, שכן היתה שם כמה פעמים לפני שהתרחשה התאונה (עמ' 6 ש' 14 – 17). על אף שהיא הכירה את היציאה דרך הכבש, ואת השיפוע שלה, והעדר מסעד יד, היא לא נמנעה מלהגיע למקום בנעלי עקב, ולא נעזרה בקיר ברדתה בכבש, שהיה לטענתה תלול. יצויין כי על פי הסימון שסימנה התובעת את מקום נפילתה על גבי ת/1, היא פסעה מספר רב של פסיעות בכבש לפני שנפלה, ועל כן אם הוא אכן תלול כפי שהיא טוענת, סביר להניח שהתובעת היתה מודעת לסיכון, ויכולה היתה להיעזר בקיר.

  39. מיותר לציין שאין כל אשם בנעילת נעלי עקב גבוה, ואף לא בשתיית אלכוהול כחלק מבילוי חברתי. אלא שכפי שהנתבעת היתה צריכה לצפות שירידה בכבש לאחר שתיית אלכוהול, תוך כדי נעילת נעלי עקב, עלולה להביא לנפילה, כך גם היתה התובעת צריכה לצפות סיכון זה, ולהיערך לו, בין על ידי התאמת קצב הליכתה למידת היציבות שלה בהליכה, ולכמות האלכוהול ששתתה, ובין על ידי צעידה בסמוך לקיר, והיעזרות בו. אין לקבל טענה לפיה האחריות למניעת הסיכון מוטלת כולה, או אפילו רובה, דווקא על המועדון, אשר ניכר שפעל להתאים עצמו להנחיות המשטרה ורשות הכבאות, ולפטור מאחריות את התובעת, אשר מרצונה הסתכנה בסכנת נפילה, לשם בילוי במסיבה.

  40. אשר על כן, אני סבורה שיש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 50%. (ר' לעניין זה תא (חי') 37769-01-11‏ ליאנה שלמייב נ' עירית חדרה (2.3.15) שם נקבע אשם תורם בשיעור 40% אך בשל העובדה שהתובעת נעלה נעלי עקב, ולא האטה קצת הליכתה, וכן תא (ת"א) 37744-03-14‏ פלוני נ' בארבי - בית ליוצרי מוזיקה ישראל בע"מ (9.7.17), בו נקבע אשם תורם בשיעור 15% בגין העובדה שהתובע לא נאחז בקיר במקום בו לא הותקן מסעד יד).

    הנזק

  41. התובעת, ילידת 8.10.83, נפלה ונחבלה בידה השמאלית, שאינה דומיננטית. ממקום האירוע היא הובהלה למרפאת טרם, שם אובחן שבר, והיד קובעה בגבס. בהמשך, הופנתה התובעת לניתוח, וביום 13.1.13 בוצע קיבוע פנימי של השבר בפלטה וברגים, והיד נחבשה שוב בגבס. על פי תעודות המחלה שצורפו לתצהירה של התובעת היא היתה באי כושר לעבוד עד ליום 12.2.18, דהיינו כחודשיים וחצי.

  42. ד"ר רובין, המומחה מטעמה של התובעת, קבע שנותרה לה נכות בשיעור 10% בגין הגבלה בכיפוף כף היד וירידה בולטת בכח האחיזה, וכן 5% נוספים בגין הצלקת. ד"ר אדיבי מטעמם של הנתבעים קבע כי לתובעת נותרו 5% נכות בגין מצבה, וכי הצלקת אינה מקנה אחוזי נכות. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה נזקי התובעת יוערכו על בסיס 7.5% נכות אורטופדית.

  43. התובעת היתה בת 29 במועד התאונה, גרושה ואם לארבעה ילדים. על פי עדותה, לפני התאונה התובעת לא עבדה באופן סדיר, אלא בעבודות מזדמנות, למעט בתשעת החודשים שלפני התאונה, שאז החלה התובעת לעבודה בחדר הכביסה של בית דיור מוגן, בשכר של 3,775 ₪ לחודש בממוצע (לפי תלוש 11/12). בעקבות השבר שגובס, ותקופת אי הכושר הממושכת, פוטרה התובעת מעבודתה, והתקשתה למצוא עבודה אחרת, עד ליום 6.11.13, שאז החלה לעבוד כפקידה בשכר של 4,007 ₪ לחודש בממוצע. מאז חודש יוני 2014 ועד היום, מתמידה התובעת במקום עבודה אחד, אף כי על פי עדותה היא נתקלת בקשיים בביצוע חלק מהמטלות המוטלות עליה. שכרה הממוצע בשנת 2017 עמד על 7,138 ₪ לחודש (ר' ת/2).

  44. מהאמור לעיל עולה שלתובעת נגרמו הפסדי שכר בחודשים שלאחר התאונה. הפסדי השכר בתקופת אי הכושר על פי תעודות המחלה (2.5 ח'), ועל בסיס שכקרה ערב התאונה, הם 9,438 ₪.

  45. לאחר תקופה זו, טוענת התובעת שהיא התקשתה למצוא עבודה בשל מצב היד. התובעת נשאלה אם פנתה לקבל דמי אבטלה, והשיבה בשלילה, כשהיא מסברה זאת בכך ש"לא היה לי מספיק רצף חודשי עבודה" (עמ' 11 ש' 25). על פי חוות דעתו של ד"ר רובין, נכותה הזמנית של התובעת היתה 100% למשך 3 חודשים, ו- 50% לחמישה חודשים נוספים. ד"ר אדיבי לא התייחס לשאלת הנכויות הזמניות, ולפיכך אין לי אלא לקבל את קביעתו של ד"ר רובין.

  46. יש להניח שכל הפסדי השכר בתקופה זו (5.5 ח') קשורים בתאונה, שכן סביר שמגבלתה מנעה ממנה למצוא עבודה חדשה לאחר שפוטרה מעבודתה הקודמת. לפיכך הפסדי התובעת בתקופה זו הם 20,762 ₪. לאחר תקופה זו, התובעת עבדה בשכר גבוה משכרה ערב התאונה, ועל כן יש לקבוע שלא נגרמו לה הפסדי שכר.

  47. התובעת נזקקה לעזרת קרובים ולהוצאות בתקופת אי הכושר, ואני מעריכה הפסדיה בתקופה זו ולעתיד בסכום כולל של 6,000 ₪.

  48. בשים לב לנכותה של התובעת בידה הלא דומיננטית, ולעובדה שמאז התאונה היא כמעט הכפילה את שכרה, אני סבורה שהפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת נמוכה מהנכות הרפואית באופן משמעותי. נוכח העליה האמורה בשכר, ובשים לב גם לשיעור הנכות הרפואית, יש לקבוע את הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת באופן גלובאלי, ולהעמידו על סכום של 45,000 ₪. התובעת טענה בסיכומיה שיש להעמיד את ריבית ההיוון על 2%, אולם לא הביאה ראיות בנקודה זו. מכל מקום, כיוון שאני סבורה שנוכח העליה הדרמטית בשכרה של התובעת יש להעריך את נזקה באופן גלובאלי, לא מצאתי שיש להידרש לשיעור ריבית ההיוון.

  49. הפסדי הפנסיה בגין הפסדי השכר בעבר ולעתיד הם כ- 12% מהפסד השכר, דהיינו כ- 9,000 ₪ במעוגל.

  50. את הנזק לא ממוני בשים לב לגובה הנכות (7.5%), טיבה, קיומה של צלקת, תקופת אי הכושר, והניתוח שעברה לקיבוע השבר, אני מעריכה בכ- 35,000 ₪.

    לסיכום

  51. בסיומו של בילוי לילי במועדון המופעל על ידי הנתבעת, יצאה התובעת את המועדון בכבש היציאה. התובעת מעדה ונפלה, ונגרם לה שבר ביד שמאל.

  52. הכבש היה עשוי מתכת מחוספסת למניעת החלקה, ולא הוכח שהיו עליו נוזלים. שיפוע הכבש לא הוכח, ועל כן לא הוכח שהיה תלול מדי. ואולם, יהא שיפוע הכבש אשר יהא, נוכח הצפיות הקיימת לכך שבמקום יעברו אנשים מבושמים, ולסכנת הנפילה הטמונה במצב זה, חלה על הנתבעת החובה להתקין בצדי הכבש מסעד יד. בגין הימנעות הנתבעת מהתקנת מסעד כאמור, יש להטיל עליה חובה לפצות את התובעת.

  53. אולם הצפיות קיימת לא רק אצל הנתבעת, אלא גם אצל התובעת, ויש להטיל עליה אשם תורם בשיעור 50% בשל אופן הליכתה על הכבש, כשהיא נועלת נעלי עקב, לאחר שתיית אלכוהול, מבלי להיעזר בקיר הסמוך.

  54. לא הוכח שהנתבע 2 באופן אישי היה מעורב בהחלטות לגבי התקנת הכבש או מסעד היד, ולפיכך דין התביעה נגדו להידחות.

  55. נזקי התובעת הם כדלהלן:

    הפסדי שכר בעבר30,200 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה

    עזרה והוצאות6,000 ₪

    פגיעה בכושר השתכרות45,000 ₪

    פגיעה בזכויות פנסיוניות9,000 ₪

    נזק לא ממוני35,000 ₪

    סה"כ נזקי התובעת הם 125,200 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל.

    מתוך הסך הנ"ל יש לנכות 50% אשם תורם.

  56. על כן אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את נזקיה, כאמור לעיל, בניכוי 50% בגין האשם התורם. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 13,000 ₪, וכן הוצאות משפט.

     

     

    ניתן היום, ח' ס' תשע"ח, 22 מאי 2018, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ