אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 6873-04-12 פלוני נ' עמידר - הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

ת"א 6873-04-12 פלוני נ' עמידר - הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

תאריך פרסום : 26/01/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום קריית גת
6873-04-12
12/01/2015
בפני השופט:
ישראל פבלו אקסלרד

- נגד -
תובע:
פלוני
עו"ד אור עזריה
נתבעת:
עמידר- החב' הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
עו"ד סמי ישראל
פסק דין
 

 

לפניי תביעה לביטול פסק דין, אשר נתן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. פסק הדין ניתן על ידי ביום 15/3/2012, בתביעה שהוגשה בתיק אזרחי 57474-11-10 (להלן: "תביעת/ הליך הפינוי"), לפינויו של התובע מדירה המצויה בבעלות הנתבעת (להלן: "עמידר"). למען הנוחות, יכונה בפסק דין זה מר פלוני "התובע", גם כשידובר על ההליך שהתקיים בתביעת הפינוי שהוגשה נגדו.

 

להלן העובדות הצריכות לעניין זה:

עמידר הנה הבעלים של דירה המצויה ברח' *** בקריית גת (להלן: "הדירה"). בין עמידר לבין אמו של התובע, הגב' פלונית ז"ל, נחתם ביום 2/11/1992 הסכם שכירות בלתי מוגנת, על פיו שכרה האם את הדירה מעמידר. למרבה הצער, האם הלכה לבית עולמה ביום 7/12/2007. ביום 3/8/2010 הודיעה עמידר לתובע, כי הועדה העליונה אשר דנה בבקשתו להתגורר בדירת אמו, החליטה לדחות הבקשה מהטעם שהוא לא התגורר עם אמו המנוחה משך 4 שנים ברציפות, וכן מהסיבה שהוא לא ענה על ההגדרה של "חסר דירה", 5 שנים קודם לפטירת האם. התובע הגיש ערר על החלטת הועדה וביום 16/9/2010 הערר נדחה.

 

כאמור, עמידר הגישה כנגד התובע תביעה לפינוי ולפסיקת שכר דירה ראוי. התובע היה מיוצג בהליך הפינוי על ידי עו"ד ארד יונתן, אשר העיד בפניי בתיק דנא.

 

ביום 1/3/2012 התקיימה בפניי ישיבת הוכחות בתביעת הפינוי, במהלכה נשמעו העדים מטעם עמידר, והתיק נקבע לשמיעת העדים מטעם התובע ליום 15/3/2012. בפתח דיון ההמשך ועוד קודם לתחילת שמיעת התובע, שוחחו באי כוח הצדדים ביניהם והגיעו להסכמה לפיה: "בהמלצת בית המשפט, ולאחר שכל אחד מן הצדדים קיבל את אישורו של הלקוח שלו, ומבלי שמי מן הצדדים מודה בטענות הצד שכנגד, הגענו להסכם פשרה, לפיו יינתן כנגד הנתבע (התובע בהליך שבפניי- י.פ.א) פסק דין לפינוי הדירה נשוא התובענה, כאשר מועד כניסתו לתוקף של צו הפנוי יידחה למשך מחצית השנה, כך שהוא ייכנס לתוקף ביום 23/9/2012, בשעה 12:00.

עד למועד האמור, ימשיך הנתבע וישלם דמי שכירות, בהתאם לסכומים ולמתכונת שהם משולמים על ידו כיום. מוסכם על הצדדים, כי מומלץ לנתבע להתחיל באופן מיידי בכל הבירורים ובכל ההליכים אשר ייתכן ויהיה בהם לסייע לו בקבלת דיור ציבורי, או סיוע כלשהו ממוסדות המדינה. אנו מבקשים מבית המשפט ליתן להסכם פשרה זה תוקף של פסק דין, ללא צו להוצאות" (ראו: עמ' 24 לפרוטוקול מיום 15/3/2012, שורות 5-14).

 

התובע, כאמור, הגיש תביעה לביטול פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים, וכן בקשה למתן צו אשר ימנע את ביצועו של פסק הדין ואת פינויו מהדירה. ביום 8/8/2012 נעתר חברי, כב' השופט זבולון, לבקשה והורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד לתום הדיון בתיק זה.

 

טענות התובע בתמצית:

התובע טען, כי יש להורות על ביטול פסק הדין אשר אישר את הסכמת הצדדים, שכן נפל פגם של ממש בהליך כריתת ההסכם שהיווה יסוד למתן פסק הדין. לטענת התובע, הוא התקשר בהסכם זה מתוך טעות ולולא הטעות שנפלה בידו, הוא לא היה מתקשר בהסכם. התובע טוען, אפוא, כי העילה המצדיקה ביטול פסק הדין הנה זו העולה מסעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"). התובע טען, כי הוא מעולם לא הסכים לפנות את הדירה נשוא התביעה ומעולם לא היה מסכים לכך, שכן, כפי שטען לאורך כל ההליך וגם לאחר שצוינה הסכמת הצדדים בפרוטוקול, פירוש הדבר היה שלא יהיה לו מקום מגורים. התובע טען, כי הוא סבר שהוענק לו פרק זמן של חצי שנה לפנות לעמידר ולהסדיר את מגוריו בדירה נשוא התביעה, אולם הוא לא האמין, ובוודאי שלא גמר בדעתו להסכים, שיהיה עליו לפנות את הדירה. לטענתו, הוא הבין כי בית המשפט המליץ לעמידר לסייע לו לקבל זכאות להתגורר בדירה ולכן אף הודה לבית המשפט בתום הדיון. למעשה, התובע הבין כי עצם הפנייה לחידוש ההליכים להסדרת מגוריו בדירה, בתוך חצי שנה, כפי שנקבע, די בה כדי שיעמוד בחלקו על פי פסק הדין. עוד הוא טוען, כי בו ביום פנה לעיריית קריית גת, לעובד סוציאלי בלשכת הרווחה, מר אבינועם בלנאו, על מנת להתחיל בהסדרת הליכי קבלת הסיוע, ורק לאחר שמר אבינועם הסביר לו את הקביעות שעלו מפסק הדין, הוא נדהם לגלות כי עליו לפנות את הדירה בתום חצי שנה.

 

התובע טען, כי סיכויי תביעת הפינוי להידחות הנם טובים. לטענתו, מאז שהתגרש מרעייתו בשנת 1995, הוא התגורר בבית אמו, סעד אותה וטיפל בענייניה עד ליום מותה. התובע הצביע על עדים ומכרים שלו מהתקופה הנ"ל, אשר העידו ועוד יעידו כי הוא התגורר בדירת האם באופן רצוף. לטענת התובע, הסיבה שבגינה הוא אינו מוזכר בדו"חות ביקורי המעגל שבוצעו על ידי אנשי עמידר הנה, שאמו דרשה ממנו שלא להיות נוכח בעת הביקורים הללו, על מנת שלא תיאלץ לשלם דמי שכירות בשיעורים גבוהים יותר בשל מגוריו עמה.

מוסיף התובע וטוען כי יש לדחות עמדת הנתבעת, לפיה הוא אינו זכאי לסיוע בשכר הדירה משום שהוא אינו עונה להגדרת "חסר דירה" על פי חוק. לטענתו, הדירה שהיתה בבעלותו, הנה דירה שרכש עם אשתו ומתוקף הסכם הגירושין ביניהם, אשר קיבל תוקף של פסק דין, הוא התחייב שלא להתגורר בדירה ולהותיר את החזקה בה בידיהם של אשתו וילדיו. עוד נטען, כי התובע נעדר יכולת להפיק הכנסה מהדירה שהיתה בבעלותו ובהגיעם של ילדיו לגיל 21, הועברו הזכויות בדירה על שם גרושתו, מבלי שהוא קיבל תמורה כלשהי. התובע טען, כי יש לפרש את המונח "בעלות" בהתאם לתכלית החוק שבו הוא מופיע ולאור ההקשר שבו הוא מוזכר וכן, בהתאם לנסיבות המיוחדות של המקרה. לטענתו, יש לקבוע שבעלותו על הדירה לאו בעלות היא, שכן זכות זו ריקה מתוכן. התובע טען, כי הוא אדם חולה וערירי, חסר כל יכולת כלכלית, נאלץ להסתייע בשירותי הרווחה בעירו, מתקיים מהבטחת הכנסה בלבד, ממנה נאלץ לשלם עבור מחייתו, עבור שכר הדירה, וכן עבור תרופות בכמות גדולה. לטענתו, יש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות שכן, החלטה שלא לבטל את פסק הדין עשויה להסב לו נזק בלתי הפיך עקב פינויו מהדירה בה הוא חי משך שנים רבות, מבלי שתהא בידו היכולת לעמוד בתשלום שכר דירה בשוק החופשי. משמעות הדבר הנה, למעשה, לדון את התובע לחיים ברחוב.

 

טענות עמידר בתמצית:

כטענה מקדימה, טענה עמידר, כי התובע לא עמד בהחלטות בית המשפט ולמעשה כשל בשלושה מובנים בניהול ההליך - ראשית, הוא לא עמד במכסת העמודים שנקבעו בכל הנוגע להיקף הסיכומים ובעוד שנקבע שסיכומי הצדדים יוגשו בהיקף של 7 עמודים, הוא הגיש סיכומיו בהיקף של 10 עמודים, וזאת מבלי שנטל לכך רשות מראש. שנית, התובע לא הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו בזמן, ובית המשפט נאלץ לקבוע כי חקירות הצדדים תשמענה בעל-פה במסגרת הדיון. שלישית, עדי התובע לא התייצבו לדיון ההוכחות שנקבע ובית המשפט נאלץ לקבוע מועד נוסף לחקירתם. על פי טענתה של עמידר, די ברצף זה של אי העמידה בהחלטות בית המשפט כדי להביא לדחיית התביעה, במיוחד כאשר מדובר בתביעה לביטול פסק דין.

 

עמידר גם טענה, כי עילת התביעה עליה סומך התובע את תביעתו, קרי, עילת הטעות על פי חוק החוזים, איננה יכולה לחול, שכן אין במקרה זה כל חוזה שיש לבטלו, כי אם פסק דין בלבד, ובאין עילה יש לדחות את התביעה. עוד נטען, כי ההליך בו בחר התובע איננו ההליך הראוי, שכן היה עליו להגיש ערעור על פסק הדין ולא תביעה לביטול פסק דין כפי שהוגשה.

 

לטענת עמידר, התובע היה מיוצג בהליך הפינוי על ידי עורך דין ומעולם לא טען, כי לא הבין את השפה העברית, הוא נכח בכל שלושת הדיונים שהתקיימו, הסכם הפשרה התקבל לאחר שהתקיים דיון הוכחות בתיק והוא אושר על ידי בית המשפט רק לאחר שהתובע הבין את תוכנו ונתן את אישורו לכך. נסיבות אלו, לשיטתה של עמידר, מעידות על כך שהתובע ידע והבין את משמעות פסק הדין וכי עיקרון סופיות הדיון מחייב, במקרה זה, לדחות את תביעת התובע ולהותיר את פסק הדין על כנו.

 

הוסיפה עמידר וטענה, כי יש לדחות את תביעת התובע מן הטעם ש"מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה". לטענתה, התובע לא פנה לבית המשפט ב"ידיים נקיות" שכן הודה, כי נהג להסתיר את עובדת מגוריו עם אמו, בשל הרצון שלא לשאת בדמי שכירות בשיעור גבוה יותר. לטענת עמידר, התובע התגורר בדירה מבלי ששילם דמי שכירות. התובע שילם דמי שכירות עם הגשת התביעה, אולם שוב, לאחר זמן מה חדל מלשלם ולכן, אין להעניק לו סעד לביטול פסק הדין.

 

עמידר טענה, כי סיכויי הגנתו של התובע בתביעת הפינוי קלושים, שכן, כפי שנקבע בוועדות השונות אשר דנו בבקשותיו לקבל סיוע בשכר הדירה וכעולה מדו"חות ביקורי המעגל, הוא אינו זכאי לסיוע על פי החוק. התובע לא הוכיח שהוא התגורר בדירה 4 שנים ברציפות קודם לפטירת אמו וכן, מאחר והוא אינו עונה להגדרת "חסר דירה". עמידר טענה, כי התובע בעצמו העיד, כי הוא ויתר על חלקו בדירה תמורת חוב מזונות לילדיו. כמו כן, נטען כי יש לדחות את עדויות השכנים, שכן הם העידו על היכרותם עם התובע לפני עשרות שנים והמדובר הוא ב"היסטוריה".

 

בטרם אדון בטענות לגופם של דברים, אני מוצא מקום להתייחס לטענות עמידר בסיכומיה ביחס ל"כשלים הפרוצדוראליים" שנפלו באופן ניהול ההליך על ידי התובע, ולבקשתה להורות על דחיית התביעה מטעמים אלו בלבד. אין ספק שהתנהלותו של התובע בהליך זה אינה חפה מפגמים פרוצדוראליים. אני מוצא טרוניה זו של עמידר, ביחס לאופן שבו בחר התובע לנהל ההליכים מצדו, מוצדקת וראויה להישמע. יחד עם זאת, כבר נקבע בעבר, ש"הפרוצדורה איננה מיטת סדום [כי אם] מסגרת רחבה וגמישה למדי ... החייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר...". (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ (3), 477 , בעמ' 479). התנהלותו של התובע, מעבר לכך שהיא איננה רצויה ואף גרמה לטרחה מיותרת, לא הביאה לכדי פגיעה בזכויותיו או לקיפוחו של הצד שכנגד בקיפוח של ממש. אין מקום, במקרה זה, להורות על דחיית התביעה מטעמים פרוצדוראליים בלבד. לא קיימת עילה לכך בדין. הטענה נדחית.

 

הוא הדין לגבי טענת עמידר לפיה יש לדחות את התביעה בשל היות עילת התובע "בת עוולה". מצג השווא כלפי אנשי עמידר הוצג על ידי אמו של התובע ולא על ידו. הדירה היתה בחזקתה של האם וספק אם לתובע היה פתחון פה מול עמידר. מכל מקום, לא בכל מקרה בו נגועה עילת תביעה בעוולה, ישלול הדבר את הגישה לערכאות. בנסיבות העניין שבפניי, בהן הדגש יבוא על נסיבות כריתת ההסכם שאושר בבית המשפט, ולאור האמור לעיל בדבר זהותו של מציג מצג השווא, אינני סבור כי יהיה זה נכון לדחות את תביעתו של התובע על סף.

.

 

המסגרת הנורמטיבית:

פסק דין המאשר הסכם פשרה בין צדדים להליך הנו הסכם מחייב לכל דבר ועניין ומלבד העובדה שהוראותיו מעוצבות ונוצרות על ידי הצדדים לו, הוא ממזג בתוכו שני חלקים: הן הסכם שנרקם בין הצדדים והן הגושפנקא שניתנת להסכמה זו על ידי בית המשפט (ראו: ע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, פ"ד נד(5), 826) (להלן: "פסק דין עדיקה"). ככלל, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בהליך כריתתם (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא (1) 577, 588ו). המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענת פגם בכריתת ההסכם המונח ביסודו של פסק הדין, מצויה בפרק ב' לחוק החוזים, הדן בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. כך למשל, ביטול פסק דין בהסכמה יהא אפשרי, אם נתגלה בו פגם, שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק הדין. בין היתר, ניתן לבטל פסק דין כזה, אם צד להסכם טעה או רומה, וטעות או מעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטול ההסכם גם אלמלא אושר בפסק הדין. למותר לציין, כי נטל הוכחת הטענה, לפיה ההסכמה לתנאי החוזה ניתנה מתוך טעות, מוטל על מי שטוען לקיומה של טעות כזאת (ראו: ע"א 690/88 הדי רובין נ' שמעון רובין, פסקי דין , כרך מד, חלק שלישי, תש"ן/תשנ"א 1990) (להלן: "פסק דין רובין").

 

תמוהה בעיניי הנחת היסוד של ב"כ עמידר, כפי שזו הועלתה בסיכומיו, לפיה לא ניתן לטעון לביטול פסק הדין בעילה הלקוחה מדיני החוזים, מן הטעם שפסק הדין לאו הסכם הוא. הסכמת הצדדים שהיא בבחינת הסכם פשרה נרשמה בפרוטוקול הדיון בהליך הפינוי ועליה בא אישורו של בית המשפט. הפסיקה הענפה שניתנה בבית המשפט בעניין זה מלמדת, כאמור, כי טענת פגם בכריתת ההסכם הנה טענה הראויה להישמע, בכפוף להוכחתה כמובן, גם ביחס לפסקי דין המאשרים הסכם פשרה. מכאן כי גם טענת ב"כ עמידר לפיה על התובע היה לטעון טענותיו בהליך של ערעור לערכאה גבוהה ולא לנקוט בהליך של הגשת תביעה לבית המשפט שנתן את פסק הדין, דינה להידחות. בית המשפט איננו מתערב בתוכן ההסדר אליו מגיעים הצדדים בהסכם הפשרה ביניהם, וכל מעורבותו של בית המשפט בעניין זה מסתכמת במתן הגיבוי להסכם ואישורו כפסק דין. פסק הדין איננו מגלם בתוכו ממצא שיפוטי הניתן לתקיפה בבית המשפט בערכאה דלמעלה, של הערעור, והפעולה השיפוטית היחידה שנעשית בפסק דין מעין זה, הנה אישורו. מכאן ברי, כי אין כל מקום בתקיפת "ממצאי" פסק הדין בפני ערכאת הערעור. בעניין זה נקבע, כי: "בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתתו או בשל הפרתו על ידי בעל הדין האחר, חייב להגיש תובענה עצמאית (ההדגשה איננה במקור- י.פ.א) לבית המשפט המוסמך אשר נתן את פסק הדין, ואין הוא יכול להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד. כל עוד לא בוטל פסק הדין, הוא שריר וקיים ואין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר" (ראו: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 700א). תקיפת החלק ההסכמי נעשית בדרך של הגשת תובענה נפרדת, על דרך של תביעה מקומית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון (בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4)591, 605ה, כמו כן, ע"א 5194/09 אפרים שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, (1.5.2005, פורסם בנבו) ) (ראו גם: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה אחת עשרה, תשע"ג- 2013) . הנה כי כן, בהינתן שהתובע טוען לטעות שהביאה לכריתת ההסכם, הרי ש"דרך המלך" לתקיפת פסק הדין הנה בדרך בה נקט התובע.

 

סעיף 14 (ב) לחוק החוזים, נוקט בזו הלשון:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

 

על הטוען לפגם בכריתה על פי ס' 14(ב) לחוק החוזים להראות, כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות, הנבחנת על פי מבחן סובייקטיבי, והן כי טעותו היא יסודית בעיניי האדם הסביר, על פי מבחן אובייקטיבי. עם זאת, מאחר שטעותו של מבקש הביטול לא הייתה ידועה לצד השני, ומאחר ואין כל דופי בהתנהגותו של אותו צד, מותנה הביטול בשיקול דעתו של בית המשפט. אף אם בית המשפט מקבל את טענת הטעות, על המבקש לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול (ראו פסק דין עדיקה, שם). במסגרת הכרעתו בשאלה, אם "מן הצדק" לבטל את החוזה, על בית המשפט ליתן דעתו לאיזון האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר ולהשפעתן האפשרית של תוצאות פסיקתו על האינטרסים הללו. כמו כן, על בית המשפט לבחון את התנהגות בעלי הדין לפני כריתת החוזה ולאחריה. על הטוען לטעות לשכנע את בית המשפט, כי העוול שייגרם לו אם יישאר קשור באותו ההסכם בו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שייגרם לצד השני על ידי עצם הביטול (ראו: פסק דין רובין, שם).

 

זה המקום לציין, כי על אף שב"כ עמידר עמד על רצונו לנהל הוכחות גם לעניין סיכויי התביעה, (ראו: פרוטוקול מיום 19/11/2013, שורות 23-24), הרי שעל פי ההלכה שסוקרה לעיל, מקום בו נמצא שישנו פגם או טעות בהליך כריתת ההסכם, אין טעם של ממש בבדיקת סיכויי התביעה. ברור הוא, כי ככל שייקבע שנפל פגם בהליך כריתת ההסכם, הרי שההסכמה שהיוותה הבסיס למתן פסק הדין בתיק זה תבוטל ומכורח ביטולה, יבוטל גם פסק הדין, ללא כל קשר לתוצאות הליך הפינוי או לסיכוייו. לעניין זה יפים גם הדברים שהובאו בפסק הדין שניתן בע"א 7663/11 דדון נ' חדד (29/4/2013) (פורסם בנבו) (להלן: "פסק דין דדון"), בפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר, אשר סיכם את הדברים וקבע:

"במישור העקרוני, דינו של הסכם פשרה כדינו של כל הסכם, הן בנוגע לכללים שמסדירים את אופן כריתתו והן בנוגע לעילות תקיפתו בדיעבד עקב פגם בכריתתו. יחד עם זאת, אין להתעלם מתכונותיו המיוחדות של הסכם פשרה, כהסכם שנועד לסיים את הסכסוך בין הצדדים ושיש בו משום "קניית סיכון" מצד שני הצדדים. הסכם פשרה משמעותו הגעה לפיתרון מוסכם שנראה לשני הצדדים הוגן בנסיבות העניין, אגב ויתורים הדדיים וחלוקת הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהצדדים. תכונה מרכזית של פשרה הינה סופיוּתה, כשציפייתם הסבירה של הצדדים הינה כי מדובר ב"סוף פסוק" וכי לא יבואו בעקבותיו תביעות בעתיד בעניין שבמחלוקת [ראו, למשל: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1997) (להלן: עניין בן לולו)]. לפיכך, לא בנקל תתקבל טענתו של צד להסכם פשרה כי נפל פגם בכריתתו, ונטל ההוכחה לעניין זה מוטל, מטבע הדברים, על כתפי הצד שתובע את ביטול ההסכם. אמנם, לא מדובר בנטל הוכחה מוגבר בהשוואה לנטל ההוכחה שנדרש להוכחת קיומו של פגם בכריתת הסכם "רגיל" (שכשלעצמו אינו נטל קל), אך נקודת המוצא הינה כי הסכם פשרה מעצם טבעו הינו הסכם שהצדדים שקלו היטב שיקוליהם בטרם כריתתו, ולכן יש לבחון בזהירות יתרה את טענת הפגם בכריתה.

 

2.הסכמי פשרה מוּעדים מעצם טבעם יותר מהסכמים "רגילים" לטענות בדבר פגמים ברצון כגון כפייה או עושק [ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 907-902, 927-920 (1992) (להלן: פרידמן וכהן). כאשר מדובר בטענות כאלה, קיימת חשיבות מכרעת לבחינת נסיבות כריתת הסכם הפשרה. בין היתר, יבחן בית המשפט האם מדובר בהסכם שנכרת בחטף ובלחץ זמן, תוך איום בלתי לגיטימי או ניצול מצוקה של אחד הצדדים ומבלי שהייתה לו אפשרות סבירה לבחור אחרת, או שמא מדובר בהסכם הגון שנכרת לאחר משא ומתן, ללא לחץ, ותוך התייעצות עם עורכי דין או בעלי מקצוע רלוונטיים אחרים [ראו, למשל: ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149 (1985); ומנגד ראו: ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193 (2004) (להלן: עניין ארביב)]. כמו כן, קיימת במקרים כאלה חשיבות גדולה לשאלת מועד פנייתו של הצד שמבקש לבטל את ההסכם לבית המשפט, כאשר לעיתים עשויה התביעה להידחות עקב שיהוי ניכר בהעלאת הטענה, אף אם הוכח קיומו של פגם בכריתה [ראו, למשל: עמדת השופטת ד' דורנר בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 140-138 (2002) (להלן: עניין רובינשטיין)].

 

3.זאת ועוד, כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל"קניית סיכון" ביחס להסכם "רגיל". ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכם פשרה הינו חסין לחלוטין מביטול מחמת טעות. כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר [ראו: פרידמן וכהן 741-736; עניין בן לולו 594-593].

 

4.עד כאן, בתמצית, הכללים המשפטיים העקרוניים"

 

מן הדין נבוא לנדון:

כאמור, טענתו העיקרית של התובע הנה, כי הוא לא הבין, מתוך טעות, שפסק הדין שניתן כנגדו הנו פסק דין לפינוי. התובע העיד, כי הבין שעליו לפנות לעמידר על מנת להסדיר את מגוריו בדירה ולכן פנה לעו"ס, מר אבינועם, שיסייע בידו לפנות בכתב לעמידר (ראו חקירת התובע, עמ' 22, שורות 14-16). כאשר נשאל מר אבינועם, האם מהתרשמותו מאותה הפגישה, התובע הבין את משמעותו של פסק הדין ואת החובות שנקבעו על ידו השיב: "אני לא יכול לזכור מה בדיוק התובע חשב או אמר. אני הקראתי לו חלקים מהפרוטוקול , אני הבנתי את המשמעות שלהם, אני לא יודע אם הוא הבין את המשמעות שלהם. אין לי אינטרס לכאן או לכאן. לשאלת בית המשפט, (האם) יכולת להתרשם אם הוא מבין מה קורה או לא, תשובתי אני לא זוכר, אני רק זוכר שמבחינתו זה להישאר בדירה. אם היה פסק דין והוא הבין את זה ועדיין הוא רוצה להישאר בדירה או שהוא לא הבין את זה אני לא יודע. מבחינתו היה להישאר בדירה..." (ההדגשה שלי- י.פ.א) (ראו: עמ' 34, שורות 15-20).

 

על מנת להתחקות אחר מידת הבנתו של התובע את משמעות הסכם הפשרה, יש לפנות לפרוטוקול הדיון שבמהלכו אושר הסכם הפשרה. התובע טען, כי הפרוטוקול משקף מקצת הדברים שנאמרו בבית המשפט, אולם בפועל, התובע לא נתן הסכמתו המלאה להסכם הפשרה וסבר, כי בית המשפט המליץ לנתבעת לסייע לתובע לקבל סיוע ולכן אף הודה לבית המשפט בתום הדיון.

סעיף 68 א (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, קובע, כי:

"בדיון בבית משפט ינוהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית המשפט, ואולם בקדם משפט, בישיבה מקדמית או בדיון מקדמי אחר רשאי בית המשפט, בהסכמת בעלי הדין, לכלול בפרוטוקול את עיקרי הדברים שבדיון; בית המשפט יקבע את דרך רישום הפרוטוקול; בסעיף זה, "דיון מקדמי" – לרבות דיון שאין בו שמיעת ראיות בעל פה או שמיעת טענות בעלי הדין ושנועד לבחון את האפשרות לסיים את ההליך בהסדר מוסכם בין בעלי הדין" (ההדגשות שלי- י.פ.א).

 

ואכן, עיון בפרוטוקול הדיון מיום 15/3/2012 בתביעת הפינוי, מעלה כי לאחר שהוכתבו הסכמות הצדדים לפרוטוקול, מפי באי כחם, התובע פנה לבית המשפט באלה הדברים: "איפה אני אלך? יש לי מחלת לב. הפרופסור בבית חולים אמר לי לא נשאר לך הרבה זמן לחיות. מה, אני אמות ברחוב? אני משלם להם הכל. אין לי כח . אין לי בית. אני אזרק לרחוב. תאמין לי כבוד השופט אני חי מהבטחת הכנסה. איפה אני אלך? תרחם עליי. אני מבקש רחמים. כב' השופט, אני מתחנן לפניך כבוד השופט. אין לי לאן ללכת" (פרוטוקול הדיון בתיק הפינוי, מיום 15/3/2012, עמ' 24, שורות 6-14).

 

לאחר דברים אלו, שניכר שיצאו מליבו של התובע ומעמקי נשמתו, כאבו וחששו, יצאו שוב הצדדים ועו"ד ארד שוחח עם מרשו, התובע, וגיבש עמו הסכמה, לכאורה, למתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים כפי שהובאה לעיל. עו"ד ארד הצהיר לפרוטוקול את הדברים הבאים: "לאחר ששוחחתי עם מרשי, הוא מסכים והוא מתחייב לפנות את הדירה בעוד חצי שנה. אני אסייע בידו, ככל שהדבר תלוי בי, כדי שיוכל לקבל את הסיוע מהמוסדות" (פרוטוקול הדיון בתיק הפינוי, מיום 15/3/2012, עמ' 24, שורות 23-24). כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, רק לאחר הצהרה זו של עו"ד ארד, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים.

 

ואולם, מחקירתו של עו"ד ארד, אשר העיד מטעם עמידר בהליך זה שבפניי, עולה תמונה אחרת למדי מזו שהוצגה לבית המשפט במהלך הדיון בתביעת הפינוי. ככל הנראה, הסכמתו של התובע, כפי שהוא הצהיר לגביה, לא היתה הסכמה של ממש. באופן שאינו משתמע לשני פנים, העיד עו"ד ארד, כי הוא נאלץ לצאת עם התובע שלוש או ארבע פעמים מאולם בית המשפט, כיוון שהוא פשוט לא הבין את ההסכמה שנרקמה בין הצדדים. עו"ד ארד העיד, כי: "במהות של הדברים שנעשו אני חוזר ומודה על חטא ואומר שאני חושב שמה שנעשה פה באולם באותה נקודת זמן זה רצון למזער נזקים ללקוח, אפילו על חשבון אי הסכמתו המלאה. הוא רטן. ייתכן ופה חטאנו ואם לא חטאנו אני לא אשליך את יהבי, אני חטאתי. זה לא לקוח שאומר כן זו הדרך אז הולכים איתה עד הסוף".(ההדגשות אינן במקור- י.פ.א) (ראו: עמ' 41, שורות 1-6). עוד העיד עו"ד ארד, כי :"...כשאמרנו בפעם האחרונה כן מסכים ושוחחתי, אני אומר שוב שזה היה לאחר מספר פעמים שנכנסנו ויצאנו, הוא כן הבין, לא הבין, כן הסכים, לא הסכים, כן היה מודע לפרטים, לא היה מודע. נכון שזה רשום, זה רשום, אי אפשר להתכחש, אבל זה נעשה באיזה שהוא הליך של להוציא ממנו את ההסכמה כי אם לא התוצאות היו יותר קשות משפטית. יכול להיות שפה אני חטאתי, יכול להיות, אני מודה, בזה שלקחנו תיק שמבחינה משפטית אנו רואים לאיזה כיוון הוא הולך ויכול להיות שזה לא היה בגמירות דעת מלאה של הלקוח, אלא רצון לנסות ולא לגרום לו נזק יותר גדול". (ההדגשות שלי- י.פ.א), (פרוטוקול מיום 11/5/2014, עמ' 39, שורות 14-21).

 

עו"ד ארד לא יכול היה לומר בביטחון מלא, כי התובע אכן הבין את מצבו המשפטי ולא יכול היה לערוב לכך שהסכמתו וגמירות דעתו היו מלאות. דבריו של עו"ד ארד בחקירתו בפניי בהליך זה, מותירים את התחושה כי התובע לא הבין את משמעותו של הסכם הפשרה וכי הסכמתו לא ניתנה מהבנה ומדעת. מעורבותו של בית המשפט בהליכים מסוג אלה, מסתכמת באישור ההסכם וגיבויו באמצעות מתן תוקף של פסק דין, לבקשת הצדדים. על באי כח הצדדים, ובמקרה דנא, על עו"ד ארד כמי שייצג את התובע בהליך הפינוי בו הוא נתבע, היה לוודא כי התובע מודע לפרטי ההסדר וכי הוא מקבל על עצמו לפעול על פיו. על התובע היה להבין כי עליו לפנות את הדירה תוך 6 חודשים. מאחר ועו"ד ארד העיד בהגינותו, כי הוא הודיע על הסכמת התובע למתן פסק הדין, עת שידע שהתובע לא הסכים לפנות את הדירה, הרי שברור הוא שנפל פגם של ממש ברצונו של התובע לכריתת ההסכם ולא יהיה נכון להותירו על כנו.

 

התובע העיד בחקירתו, כי: "חשבתי שאני אשאר בדירה. אין לי לאיפה ללכת. אני לא מבין את המשפטים. אני לא יודע שום דבר". אני מקבל דבריו אלו של התובע ומוצא להם חיזוק בראיות שהונחו בפניי ובעיקר, כאמור, בחקירתו של עו"ד ארד אשר ייצג אותו. התובע הדיוט, שאינו בקיא ברזי המשפט, ולא בכדי נעזר בשירותיו של עורך דין שייצגו וידאג לענייניו. כפי שעו"ד ארד העיד, הוא נאלץ "למזער נזקים עתידיים" ולכן הודיע על הסכמת התובע להצעת הפשרה (ראו: עמ' 42, שורות 19-21). לאור דבריו אלו של עו"ד ארד, עולה ספק רב לגבי הבנת התובע את טיב הדברים שהוסברו לו "מאחורי הקלעים", על מנת שיסכים לפשרה. גרסתו של התובע כאילו סבר שעצם הפנייה לרשויות לצורך קבלת סיוע, די בה כדי שלא יפונה מהדירה, לא נסתרה, ויש בידי לקבלה. פנייתו של התובע למר אבינועם בבקשת הסיוע בו ביום שניתן פסק הדין, כמו גם עדותו של מר אבינועם לפיה כוונתו של התובע ורצונו היה להישאר בדירה, על אף פסק הדין, מביאים אותי גם הם לקבוע, כי ככל הנראה, לא עלה בדעתו של התובע שהוא יאלץ לפנות את הדירה. גם מהסכמת הצדדים, כפי שזו הוכתבה לפרוטוקול בית המשפט מפי עורכי הדין עולה, כי:

"...מוסכם על הצדדים, כי מומלץ לנתבע  (התובע בהליך זה- י.פ.א) להתחיל באופן מיידי בכל הבירורים ובכל ההליכים אשר ייתכן ויהיה בהם לסייע לו בקבלת דיור ציבורי, או סיוע כלשהו ממוסדות המדינה". איני מוציא מכלל אפשרות שהתובע טעה לחשוב שיש בהסכמה זו כדי להביא לפתרון בעיית הדיור שלו כפי שהוא מציג אותה, ולאו דווקא לפתרון שיש בו כדי לפנותו מהדירה. הדברים מקבלים משנה תוקף גם לנוכח הצהרתו של עו"ד ארד לפיה: "אני אתחיל בהליכים מיום ראשון" (פרוטוקול מיום 15/3/2012, עמ' 24, שורה 3).

 

לפיכך, עליי לקבוע כי בהליך כריתת ההסכם שבין התובע לבין עמידר, נפל פגם ברצון התובע מסוג טעות. מהראיות עולה כי אילולא אותה טעות, לא היה התובע מתקשר בהסכם שיביא לפינויו מהדירה. הקשר הסיבתי שבין הטעות לבין התקשרותו של התובע בהסכם, הוכח בפניי במלואו. הדברים כאמור עולים באופן שאינו משתמע לשני פנים מחקירתו של עו"ד ארד, אשר לדבריו, הביא את התובע להסכמה בניגוד להבנתו של התובע את ההסכמות.

 

בהקשר לאבחנה שערך כב' השופט דנציגר בעניין דדון בין טעות בבסיס ההסכמה לבין טעות שבכדאיות העסקה, הרי לא ניתן לומר כי עסקינן בטעות מהסוג האחרון, דהינו, טעות שהינה "בליבת הסיכון", בגדר הסיכונים אשר סביר להניח שהתובע ביקש לקנות, כחלק מההסכמות שבהסכם הפשרה. לא ניתן לומר על התובע, נוכח עדותו של עו"ד ארד, כי הוא שקל את שיקוליו בטרם נתן את הסכמתו לפרשה. לאור עדותו של עו"ד ארד, נראה כי אין מקום לספקות באשר לפגם שהוכח ברצונו של התובע להתקשר ב"עסקה" על פי הסכם הפשרה. אפשרות הפינוי לא היה בגדר הסיכונים אותם הביא התובע בחשבון, במתן "הסכמתו" להסכם הפשרה.

 

באשר לשאלה האם יהא זה "מן הצדק" להורות על ביטול פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים, אני סבור, כי לנוכח מצבו של התובע ומצוקתו, העוול שייגרם לו כתוצאה מהותרת ההסכם בו התקשר מתוך טעות על כנו, יהא גדול מהעוול שייגרם לעמידר כתוצאה מביטולו (ראה פס"ד דדון לעיל. התובע העיד על עצמו, כי הוא בודד בעולם, אין לו הורים או אחים, אין לו כסף, הוא "עני מרוד", ובאם יפנו אותו מהדירה בה הוא חי, הוא ייזרק לרחוב (ראו עמ' 12, שורות19-21, עמ' 13, שורות 25-26, עמ' 14-15 לעדותו). ממכתבים מטעם שירותי הרווחה בעיר קריית גת שהגיש התובע עולה, כי הנו מוכר לרווחה ומטופל על ידה עקב בעיות סוציו - אקונומיות. מהמסמכים עולה כי הוא משתכר מקצבת הבטחת הכנסה דלה מאת הביטוח הלאומי בסך של כ- 2,000 ₪ בחודש. התובע הנו יליד 2/11/1945, כיום הוא בן 69. מהמסמך הרפואי שצירף התובע לכתב התביעה עולה כי הוא איננו בקו הבריאות. ברי, כי מצבו האישי של התובע, וזאת מבלי להיכנס לסיכויי התביעה ומבלי לדון בזכאותו על פי חוק מצדיק, לכל הפחות, ליתן לו הזדמנות להוכיח טענותיו בדבר זכאותו להמשיך להתגורר בשיכון ציבורי. כאמור, העוול שעלול להיגרם לתובע אילו לא תבוטל ההסכמה שהושגה מתוך טעות, הנו רב ביותר. לפיכך, אני סבור, כי דין בקשתו ותביעתו של התובע לביטול ההסכמה, להתקבל גם משיקולים של צדק.

 

אין זה נסתר מעיניי, כי רשימת ההמתנה לדיור ציבורי הנה ארוכה וכי מצוקת הדיור איננה קלה. גם אין זה נסתר מעיניי, שקיים סיכוי כלשהו שבסופו של דבר, יוכח בפניי שהתובע איננו זכאי לדיור ציבורי או להתגורר בדירה וכי הדבר עשוי להוביל לפגיעה בזכאים שממתינים בתור בדירה שבבעלות עמידר. ואולם, במשקל שבין האינטרסים אני סבור, כי יש להעדיף את האינטרס של התובע.

 

לאור כל האמור לעיל, עלה בידי התובע להוכיח, בוודאי במאזן ההסתברויות, כי בהליך כריתת ההסכם, אשר שימש יסוד לפסק הדין שניתן בפשרה, נפל פגם מסוג טעות, לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים.

במצב דברים זה, אין לי אלא להורות על ביטול פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים בתיק ת"א 57474-11-10 בתביעת הפינוי, מיום 15/3/2012.

 

הואיל ולא הוכחה (ולמעשה גם לא נטענה) ידיעה בפועל של עמידר על הטעות הנטענת, אינני מוצא מקום להורות על פסיקת הוצאות.

 

תינתן החלטה נפרדת בדבר מועד דיון בתיק הפינוי. בתיק דנא ההליכים הסתיימו.

 

זכות ערעור תוך 45 יום.

 

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ה, 12 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ