אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 6681-08-11 פלונית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

ת"א 6681-08-11 פלונית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

תאריך פרסום : 18/12/2014 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום עפולה
6681-08-11
08/12/2014
בפני השופטת:
תמר נסים שי

- נגד -
תובעים:
פלונית (קטינה)
עו"ד אשרף ברקאת
נתבעים:
כלל חברה לביטוח בע"מ
עו"ד ש. גליק ו/או עו"ד מ. חמוד
פסק דין
 

 

 

עניינו של פסק דין זה בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שאירעו בתאונת דרכים.

 

בהתאם להחלטתי מיום 3.9.12 נשמעה שאלת החבות תחילה.

 

טענות התובעת

 

התובעת, קטינה ילידת 1999, חזרה ביום 30.5.09 מטיול משפחתי. לטענתה, כאשר פרקה את ציודה מהרכב, סגרה אחותה את דלת תא המטען על כף ידה השמאלית וגרמה לה חבלה קשה.

התובעת טענה כי התאונה התרחשה בעוד אביה יושב ברכב והרכב מונע.

 

התובעת טופלה בבית חולים. מאז היא סובלת מכאבים ומצויה בטיפול ובמעקב רפואי.

 

טענות הנתבעת

 

הנתבעת הכחישה את התאונה ונסיבותיה. בין היתר ובעיקר טענה, כי ככל שאכן התרחשה כנטען, הרי שאין היא מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

 

 

דיון והכרעה

 

אדרש ראשית לנסיבות התאונה ולאחר מכן לטענות הצדדים בשאלה האם, ככל שארעה כנטען בתביעה, הרי שמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ולהלן: חוק הפיצויים).

 

לטענת התובעת, אשר מסרה עדותה בבית המשפט, היא שבה ביחד עם משפחתה מטיול. כאשר הוציאה חפציה מתא המטען סגרה אחותה את מכסה תא המטען על ידה.

 

"היינו בטיול. חזרנו הביתה , אבא היה באוטו. אמא פתחה את הדלת של הבגאז' והתחילה להוריד את הדברים ונכנסה לבית. אני ואחותי המשכנו בהורדת החפצים. היו המשחקים שלנו בבגאז'. אחותי ניהאי לקחה את הדברים שלה ואני לקחתי לאט לאט את הדברים שלי ממטען הרכב והיא לא ראתה את האצבע שלי בתוך הבגאז' וסגרה את הדלת של הבגאז' על האצבע שלי" (עמ' 2 ש' 16 – 19).

 

בהמשך, במסגרת חקירתה הנגדית, הוסיפה כי "יד אחת שלי הייתה בחוץ עם שקית וביד השניה החזקתי משחק שהוצאתי מהבגאז'" (עמ' 3 ש' 18).

 

מצאתי ליתן אמון בעדות התובעת, אשר תיארה את ההתרחשות באופן קולח ובהיר כמי שמשיח לפי תומו. התובעת, חרף גילה הצעיר, השיבה לשאלות ב"כ הנתבעת באופן שהתיישב עם הדברים שאמרה בחקירתה הראשית ובאופן שהתיישב עם עדות הוריה בהמשך.

 

כאמור, חיזוק לדבריה ניתן למצוא בעדותם של הוריה. אביה של התובעת, סיפר בתצהירו כי המשפחה חזרה מטיול משפחתי. האב עצר את הרכב בכניסה לבית והמתין, ישוב ברכב כשמנועו דולק, להורדת הציוד על ידי אשתו והבנות. לדבריו, בעת הורדת הציוד ומבלי לשים לב, אחותה של התובעת סגרה את הדלת של תא המטען על כף ידה השמאלית של התובעת.

בחקירתו הנגדית אישר כי לא ראה בעיניו את התאונה. אולם, מס' שניות לאחר שאשתו נטלה ציוד ונכנסה הביתה, שמע צעקה וראה את אשתו רצה מהבית. אז ראה את התובעת תופסת את היד וצועקת (עמ' 4 ש'  6 – 9).

לדבריו, מלכתחילה לא יצא מהרכב אלא המתין להורדת הציוד, כדי להשלים את הנסיעה לחניית הבית (שם ש' 19 – 21). לאחר פגיעת הבת, הרים את מעצור היד והכניס את הרכב להילוך של עצירה, ויצא מהרכב (שם ש' 30).

 

אמה של התובעת, אישרה אף היא את הנטען. גם היא, כמו אביה של התובעת, לא ראתה את התרחשות התאונה בעיניה. אולם לדבריה, לאחר שהורידה חפצים כלשהם ונכנסה למטבח, שמעה את צעקות בתה, ראתה את ידה המדממת ושמעה מפיה כי אחותה סגרה לה את מכסה תא המטען על היד (עמ' 5 ש' 29 – 32). אף היא אישרה כי הרכב טרם נכנס לחנייה סופית, וכי עצר באמצע החצר בהמתנה להורדת הציוד.

 

האם אף אישרה כי התובעת נפגעה בעת שנטלה את המשחקים שלה מהרכב. לשאלת ב"כ הנתבעת השיבה כי לא הייתה כל סיבה להשאיר את הדברים ברכב לאחר הנסיעה, אף שהסכימה כי לכאורה לא הייתה חובה להורידם בעת ההיא (עמ' 7 ש' 4).

 

אכן, כטענת ב"כ הנתבעת, משמדובר בתובעת ובהוריה הרי שעדותם של אלה הינה "עדות יחידה" כהגדרתה בסע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, ועל בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו כאשר הוא מוצא לסמוך פסיקתו עליה. הלכה היא, כי דרוש "טעם אמיתי" עליו ניתן לסמוך "פירושה של אותה "אזהרה עצמית" אינו יכול להיות אלא זה שבשקילת עדות יחידה חייב שופט בזהירות כפולה ומכופלת. אולם עצם הצורך בזהירות מיוחדת כזאת עדיין אינו ממצה את החובה המוטלת על השופט לפי סעיף 54, לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה. לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדותו היחידה, אלא דרוש כאן טעם אמיתי – טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק" (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל נ' יצחק ואח' פד' כד(1) 768, 772).

 

אותו טעם הדרוש בהתאם להלכה הפסוקה מצוי לי באמון שנתתי בעדויות התובעת והוריה, בעובדה כי העדויות התיישבו אלו עם אלו כך שהעמידו לפנינו סיפור מגובש ובעל היגיון פנימי בדבר אופן התרחשות התאונה, ובתיעוד הרפואי שצורף לתביעה, שאף הוא עולה בקנה אחד עם שלוש העדויות.

משלוש העדויות עולה אותה תמונה של האירוע: עם חזרתה של המשפחה מטיול, עצר האב את הרכב בחצר הבית, האם והילדות ירדו מהרכב בעוד שהאב נשאר בתוכו, האם הורידה חלק מהחפצים ונכנסה לתוך הבית, והילדות החלו להוריד חפצים מתא המטען. אחותה הקטנה של התובעת לא שמה לב כי ידה של התובעת הייתה בתא המטען תוך הוצאת משחק מתוכו, וסגרה בהיסח דעת את מכסה התא על ידה של התובעת.

אכן, הורי התובעת לא ראו את רגע ההתרחשות עצמו. אולם, הם שמעו את הצעקות, ראו את ידה המדממת של התובעת בעודה עומדת ליד הרכב ושמעו מפיה מיד את סיפור ההתרחשות.

עדותם זו, שהייתה עקבית והגיונית, התיישבה עם התצהירים שמסרו ולא נסתרה בחקירתם.

לא מצאתי כי יש בעובדה שאצבע אחת בלבד נפגעה כדי לפגום במהימנות העדות. לא ברור מדוע נטען כי התרחשות זו הינה בלתי אפשרית בנסיבות התאונה הנ"ל.

כאמור, חיזוק נוסף לעדות מצוי בתיעוד הרפואי מבית החולים, ממנו עולה כי התובעת נפגעה כתוצאה מסגירת דלת של רכב על האצבע (ראה התיעוד המצורף לתביעה ממועד התאונה).

בהתחשב בחומרת פציעתה ובמידיות הדיווח, יש לייחס לתיעוד הנ"ל מידה רבה של אותנטיות (ראה לעניין זה ע"א (מח' ת"א) 3013/99  פרץ נ' ריימונד (פורסם במאגרים המשפטיים))

 

לא מצאתי לייחס משקל כלשהו לעובדה כי אחותה הקטינה של התובעת לא הובאה לעדות. אחות זו, אשר הייתה כבת 9 במועד קרות התאונה, לא יכולה הייתה להוסיף מידע של ממש להתרחשות. לא מצאתי כי יש בחסרון עדותה כדי להחליש את עמדת התביעה או למעט מהיכולת לקבוע קביעות עובדתיות בהעדרה. 

 

אף לא מצאתי כי בעובדה שנטען כי האב התכוון להשלים את החניה לאחר פריקת הציוד משום הרחבת חזית. כבר בתצהירים (ואף בתביעה) נטען כי האב נותר ישוב ברכב כאשר הרכב דלוק. הסבר לישיבתו זו במכונית נשמע בעדות עצמה, כי התכוון להחנות את הרכב בחניה המסודרת של הבית לאחר פריקתו בידי רעייתו והבנות.

לעניין זה אוסיף, כי במהלך חקירתו אף התברר כי חוקר מטעם הנתבעת ראה את החניה וצילם אותה לצורך עניין זה. אותו חוקר לא התייצב ולא הגיש את התמונות, ובכך דווקא יש כדי לחזק את אמינות הגרסה לעניין מבנה החניה.

 

אשר על כן ועל יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי התאונה התרחשה כנטען על ידי התובעת.

 

סוגית החבות

 

עיקר המחלוקת בין הצדדים מצויה בשאלה האם פגיעה במהלך פריקת חפצים מתא המטען בתום הנסיעה מהווה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים.

 

ב"כ הצדדים הפנו לפסיקה רבה ומגוונת בהקשר זה. ידוע הדבר, כי חרף הפסיקה הרבה בנושא, הרי שהגדרת המונח "תאונת דרכים" שבה ומעסיקה באופן תדיר את בית המשפט.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט עמית בע"א (חיפה) 1040/05 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' נאיף (פורסם במאגרים המשפטיים):

"מה לא נכתב ומה לא נאמר על אי הבהירות באשר למונח "תאונת דרכים"? קולמוסין נשברו ומקלדות נשחקו בביקורת על הניסוח הקזואיסטי והבלתי קוהורנטי של החוק. מי שקורא את פסקי הדין הרבים מספור שניתנו בנושא זה, המעסיק תדיר את בתי המשפט לערכאותיהם, יכול כמעט לשמוע את אנחת השופט היושב על מדין..."

 

הפסיקה שהוצגה על ידי הצדדים מלמדת כי לעניין שלפניי, על נסיבותיו הספציפיות, הגישה בבתי המשפט אינה אחידה ואין מנוס אם כן מבחינה נוספת של הדברים גם במסגרת ההליך דנן.

 

תאונת דרכים מוגדרת בחוק הפיצויים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה..." זוהי ההגדרה הבסיסית ובהתאם למתווה הפרשני כפי שנקבע בע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פד"י נ(3) 532 (להלן: הלכת עוזר) יש לבחון תחילה האם האירוע שלפנינו נופל בגדרה. ההגדרה מונה 6 מרכיבים מצטברים. חסרונו של אחד מהם מוציא את ההתחרשות מגדרי ההגדרה הבסיסית. בעניין שלפניי עיקר המחלוקת הינה סביב רכיב ה"שימוש" ברכב (ראה סע' 9 לסיכומי הנתבעת).

 

שימוש ברכב הוגדר בחוק הפיצויים כדלקמן:

 

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

 

נושא הוצאת מיטלטלין אישיים מרכב נבחן בעבר בפסיקה באספקלריה של החרגת ה"פריקה וטעינה" מגדרי השימוש ברכב.

במסגרת רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט (3) 541 (להלן: הלכת אסם) ניכר כי בית המשפט נכון היה לקבל כי הורדת המיטלטלין האישיים אותם העלה אדם לרכב בטרם הנסיעה, הינה חלק מהירידה מהרכב ואינם בבחינת "פריקה" או "טעינה". כך נאמר שם לעניין זה: "...ודוק, ומצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא "פורק" סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען. במקרה השני יקל לראות בירידה מן הרכב כ"חלק אינטגראלי" מפעולת הפריקה.

דברים דומים, באשר לפריקה וטעינה כשעסקינן במיטלטלין אישיים, נאמרו אף ביתר שאת בע"א (חי') 542/94  סבאג נ' דולב חב' לביטוח בע"מ (1996) (פורסם במאגרים המשפטיים) (להלן: פרשת סבאג) מפי כב' השופט גריל.  באותו עניין נפגעה התובעת, עת הניחה בתא המטען של רכבה חפצים ובתה טרקה עליה את מכסה תא המטען. בית המשפט קובע כי אין המדובר ב"פריקה וטעינה", וכך נאמרו הדברים שם:

 

"בבואנו ליישם את האמור לעיל, למקרה שבפנינו, נראה לי כי יש ליתן למושגים "טעינה" ו"פריקה" אותה משמעות כפי שניתנה להם בע"פ 2940/94 הנ"ל ואין כל טעם שבדין או בהגיון מדוע יינתן לאותם מונחים פירוש שונה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

המחוקק בתיקון מס' 8 הורה להוציא מתחולת החוק מקרים של טעינה ופריקה, ראה דברי הפרופ' י. אנגלרד בסעיף 70 ח' בחוברת העדכון תשנ"ב של "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים".

אך במה דברים אמורים? הדעת נותנת שהכוונה היא לפריקה או טעינה במובן המקובל של עיסוק מסחרי או עיסקי, או כשמדובר בהעברת חפץ גדול או כבד, כאשר טמון סיכון אפשרי של הנפגעות בהעברת חפץ כזה שנכנס בממדיו להגדרת "מטען".

 

בהמשך לאמור מביע בית המשפט בפרשת סבאג עמדתו ביחס להובלת מיטלטלין אישיים וקובע כי:

 

"...במקרה שבפנינו הארוע שהתרחש ברכב פרטי. בדרך כלל מקובל הוא לפי נסיון החיים שנוסע העושה שימוש ברכב פרטי ייתכן וישא עימו תיק של חפצים אישיים או סל מצרכים או חבילה. לדעתי אין זה מתקבל על הדעת שהנחת חבילה כזו או סל כזה או תיק מסמכים כזה ברכב פרטי (שבו אנו דנים בתיק זה) ייחשבו להטענת מטען, או שהוצאתו מן הרכב תהיה בגדר פריקת מטען..."

 

בית המשפט מוסיף ובוחן באותו עניין את הרקע הספציפי להכנסת החפצים לרכב. זאת, על מנת לברר האם ה"שימוש" ברכב נעשה למטרות תחבורה, ומשיב לכך בחיוב:

 

"...שהמערערת בתה וגיסה היו בביקור פרטי, וכשיצאו מן הביקור הפרטי (בשעות הערב כעולה מן התצהירים האחרים ומכתב התביעה) והלכו לכוון הרכב הניחה המערערת את הקרטון בתא המטען, כשגיסה הולך לכוון תא הנהג.

האם אין זה ברור ומובן מאליו מתאור זה שלה עובדות שכוונת הצדדים היתה, בתום הביקור הפרטי, בשעות הערב, לעלות לרכב במטרה לנסוע?"

 

ובהמשך :

 

"בבחינת עובדות המקרה שבפנינו המסקנה היא, לדעתי, כי מדובר בשימוש לוואי למטרה תחבורתית. מנסיבות המקרה מסתבר שהמערערת התכוונה, בתום הביקור המשפחתי, לעלות לרכב עם בני משפחתה למטרת נסיעה.

המערערת החזיקה בידיה קרטון ובו שקית צעצועים ובגדים. כאשר עולים מספר אנשים לרכב, לצורך נסיעה, טבעי ומקובל הוא שמי שמחזיק ברשותו מזוודה, תיק או תרמיל יניחנו בתא המטען כדי למנוע צפיפות ואי- נוחות מן היושבים בתוך הרכב בזמן הנסיעה. כך מקובל ונהוג.

...

המערערת ביצעה אפוא את הפעולה של הנחת הקרטון בתא המטען לקראת כניסתה לרכב שבו עמדה לנסוע. תוך כדי ביצוע פעולה זו טרקה בתה (מתוך חוסר תשומת לב) את מכסה תא המטען על ראשה של המערערת. קיים בעניננו קשר הדוק בין פעולת הנחת הקרטון בתא המטען (שבמהלכה נפגעה המערערת) לבין השימוש ברכב, הן מבחינת מהותו של ענין, והן מבחינת סמיכות הזמנים".

 

כב' השופט יעקבי שווילי שהצטרף לעיקרי הדברים הוסיף וקבע כי:

 

"בעניננו ניתן לראות את השאלה מזוית אחרת שתביא לאותה המסקנה. כוונתי לכך שלאחר שהמערערת הניחה את הארגז בתא המטען, סגרה בתה את המכסה של תא המטען, לצורך הנסיעה, שכן אין לנסוע עם המכסה פתוח. סגירה זו, היא היא שהביאה לפגיעה ולנזק, ולא הפעולה של הנחת הארגז בתא.

סגירה זו היא פעולה נלווית לנהיגה, כשם שסגירת דלת מכונית לקראת נסיעה נלווית לפעולת הנהיגה. כשם שהפגיעה ע"י סגירת הדלת במקרה כזה תיחשב תאונת דרכים, הוא הדין לסגירת תא המטען".

 

המקרה שלפניי דומה במידה רבה לעובדות בעניין סבאג. כבר נמצא לעיל בפרק העובדתי, כי התובעת ביקשה לפרוק חפצים אישיים שלה מן הרכב בתום הנסיעה (משחקים). נשיאת חפצים אישיים במהלך הנסיעה אינה זרה למטרות התחבורה אלא מתיישבת עמה, וממילא סגירת תא המטען הנה פעולה מתחייבת לצורך סיום הנסיעה. יתרה מכך, בנסיבותיו של העניין שלפניי, סגירת דלת תא המטען מתחייבת לצורך המשך נסיעת האב לחניה. כזכור, המתין האב ברכבו כאשר הוא מונע, על מנת להחנותו בחניה המסודרת ובכך להשלים את הנסיעה. ברור כי האב אינו יכול להמשיך בנסיעה כל עוד דלת תא המטען פתוחה.

 

ראה בהקשר זה גם את פסק דינו של כב' השופט ארבל ת"א  (שלום עפולה) 1364/02 מישייב נ' הפניקס (2003) (פורסם במאגרים משפטיים). באותו עניין בחן בית המשפט האם מדובר בתאונת דרכים במקרה בו נטרקה דלת ההזזה האמצעית של רכב על אצבעו של תובע, אשר הכניס קודם לכן לרכב בשר שרכש, לצורך הובלתו לביתו.

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כדלקמן:

"בנסיבות אלה, סבורני כי שעה שהתובע הכין עצמו לנסיעה במכונית, היה עליו להניח את מטענו במכונית, וזאת בין אם על המושב לצידו, בין אם על המושב האחורי, ובין אם בתא המטען מאחור. פעולת הטעינה הטהורה הסתיימה עם הנחת המטען במקומו. סגירת הדלת מהווה, שלב מעבר. מחד, יש בה משום סיום הליך הטעינה, לאחר הנחת המטען (בדיוק כפי טריקת מכסה תא המטען בענין סבאג) ומאידך יש בה משום הכנה לנסיעה עצמה, שכן לא יעלה על הדעת כי המכונית תשמש ליעודה התחבורתי,  ותפתח בנסיעה כאשר דלתה פתוחה.

על-כן, גם אם תימא כי טריקת הדלת היוותה חלק בלתי-נפרד מהליך הטעינה, הרי אין להפרידה אף, כחלק בלתי נפרד מפעולת ההכנה לנסיעה".

 

ראה בעניין זה גם ת.א. (עכו) 1655/99 חרב תאמר נ' כלל (2003) (פורסם במאגרים המשפטיים).

 

ב"כ הנתבעת מפנה לכך שפסקי הדין הנזכרים לעיל (ואחרים) ניתנו בטרם קבע בית המשפט העליון את שקבע ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' יעקב ינטל (פורסם במאגרים המשפטיים) (להלן: הלכת ינטל). לטענתה, באותו עניין הוכרע באופן סופי ביחס למקרים כגון אלה כי אין המדובר בתאונת דרכים.

 

דעתי בעניין זה שונה.

 

באותו עניין נפגע המשיב במהלך סריקה ביטחונית שביצע באוטובוס טרם תחילת הנסיעה. במסגרת פסק הדין בחן בית המשפט האם פעולה זו נכנסת בגדר "שימוש לוואי", הנופל בדרך טבעית בגדרו של המונח נסיעה, וקבע כי :

 

כפי שנקבע בפסיקה, המונח "נסיעה" הוא בעל רמת הפשטה גבוהה למדי וניתן לפרשו באופן שיכללו בו מצבים רבים הנופלים לגדרו של המבחן התעבורתי (ראו ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (3) 475 (1996)). במקרה שלפנינו, ברי כי אין מדובר בשימוש העיקרי המהווה "נסיעה", שהרי הנסיעה ממש טרם החלה. השאלה היא אם מדובר בשימוש לוואי הנופל בדרך טבעית בגדרו של המונח "נסיעה". בהקשר זה, יש לציין את השלכת תיקון מס' 8 על האבחנה בין דרכי שימוש עיקריים ובין שימושי לוואי. עובר לתיקון זה, דינם של השימוש העיקרי ושימושי הלוואי היה אחד, והם נבחנו על פי ייעודו הרגיל והטבעי של הרכב (ראו ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב (2) 844 (1988)). עם החקתו של תיקון מס' 8, נשתנה הדין...

 

7.        דעתי שלי היא שההבחנה בין "שימוש עיקרי" ל"שימוש לוואי" שנועדה להרחיב את הגדרת "השימוש ברכב" שוב אין לה נפקות, שכן ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של "דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה" (השוו: א' ריבלין, תאונות הדרכים – דרכי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, 1998, עמ' 156). השאלה בענייננו היא אפוא אם יש לראות בביצוע הסריקה הבטחונית באוטובוס חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה ברכב, עד שיש לראותו כמקיים את דרישת השימוש בהגדרה הבסיסית....

בענייננו אין הכרח במובן הפיזי לבצע את הסריקה כתנאי לתחילת הנסיעה. עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מ"הנסיעה" ממש. כמו כן, עצם קיום חובה – בדין או במערכת כללים אחרת – לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה", כמובנה בחוק הפיצויים. פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ"הליך הנסיעה" עד כדי שיש לראות בה "נסיעה" אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. כך, למשל, דרכו של הנהג לאוטובוס – אשר חיונית לצורך ביצוע הנסיעה – לא מהווה חלק מה"נסיעה". כך גם פתיחתו של שער מוסך, או הרמתו של מחסום ביציאה ממנו (ראו הדוגמאות שמביא השופט י' טירקל בפסק הדין בעניין מכלי מלט הנ"ל).

 

אם כן, עינינו הרואות כי יש לבחון את הפעולה עצמה ולקבוע האם היא חיונית לצורך הנסיעה עד כדי שהינה מהווה חלק אינטגרלי וטבעי ממנה. קביעה זו, כאמור בפסק הדין, אינה פשוטה. יש לבססה על מבחנים שונים.

 

דעתי היא כי במקרה שלפניי, יש לקבוע כי הפעולות שבוצעו – הן הוצאת החפצים והן סגירת דלת תא המטען – הינן חלק אינטגרלי מסיום הנסיעה ואף דרושות להמשכה.

 

בהתאם למבחנים הנזכרים בפסק הדין, הרי שניתן להצביע בקלות על מבחן הקרבה בזמן ובמקום. התובעת הגיעה לביתה, ירדה מהרכב ופנתה מידית ליטול חפציה מתא המטען. בשים לב לעובדה כי נוסע נושא עמו פעמים רבות תיק חפצים אישי או סל מצרכים (ראה הפסיקה לעיל) אותו עליו להוציא מהרכב עם תום הנסיעה אגב ירידתו מן הרכב, תראה הוצאת אותו סל או חבילה כחלק מהירידה מן הרכב או כסיום מהלך הנסיעה ובכך מקיימת הפעולה גם את הרכיב של "למטרות תחבורה".

 

סבורני, כי השאלה מאיזה דלת יוצאו מיטלטלין אישיים אינה יכולה להיות המכרעת לצורך הקביעה האם עסקינן בתאונת דרכים אם לאו. בהקשר זה אוסיף ואציין כי לדידי אף אין זה רצוי לקיים אבחנה (כאשר מדובר במיטלטלין אישיים), בין מה שיש הכרח בהוצאתו המידית מהרכב (למשל מוצרי מזון) או מה שלכאורה ניתן להשאיר בו (כמו למשל משחק). יתרה מכך, אף אין להבחין בין הכנסת חפצים לרכב לבין הוצאתם. אבחנות אלה הינן אבחנות דקות דקיקות, אשר הפסיקה התריעה לא פעם מפניהן. הן מלאכותיות ואינן משרתות את מידת הוודאות הנדרשת ראה לעניין זה ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (2) 844.

 

השאלה שצריכה להיבחן הינה תכלית הפעולה, ובהקשר זה אף לכוונת הנפגעת בביצועה יש לייחס משמעות (ראה רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, פ"ד נא (3) 825). לפי שנקבע לעיל כי כוונתה הייתה לסיים את הנסיעה תוך הוצאת החפצים, הרי שבכך עשתה שימוש ברכב למטרות תחבורה (ראה הלכת עוזר סע' 30). לאור העובדה שנפגעה מדלת הרכב, הרי שפגיעתה נמצאת במתחם הסיכון התעבורתי הכרוך בשימוש בו.

 

זאת ועוד, סגירת מכסה תא המטען שימשה כשלעצמה כסיום מהלך הנסיעה, שכן ברור הוא כי לא ניתן לסיימה כל עוד הדלת פתוחה. יתרה מכך, בנסיבות המקרה שלפניי, סגירת דלת תא המטען אף שירתה את המשך הנסיעה לחניה לשם כיוון דרכו אביה של התובעת. ברור הוא כי לא ניתן להמשיך בנסיעה ללא סגירת מכסה תא המטען.

 

בין לשם סיום הנסיעה, אגב הירידה מן הרכב, ובין לשם המשכה, מדובר ב"שימוש" ברכב כהגדרתו בחוק. 

 

גם במסגרת ת"א 42715/07 רפאל קרן נ' רפאל יהונתן ואח' (2009) (פורסם במאגרים המשפטיים) נדרש בית המשפט בנסיבות דומות לשאלה האם טריקת דלת תא המטען של מכונית פרטית על ידה של התובעת שעסקה באותה עת בסידור המושב האחורי לצורך ישיבה שם, מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. בית המשפט השיב בחיוב לשאלה זו וקבע כדלקמן, תוך התייחסות להלכת ינטל:

 

"הנתבעת טענה בסיכומיה כי הפעולה שבצעה התובעת בעת אירוע התאונה, דהיינו: סידור ניירות על המושב האחורי, בטרם החלה הנסיעה הממשית, אינה יכולה להיחשב כשימוש לוואי מוכר לנסיעה עצמה. לטענתה, בשנים האחרונות צומצמה ההלכה שהרחיבה את ההגדרה הבסיסית באופן שהאבחנה בין 'שימוש עיקרי' לבין 'שימוש לוואי' שנועדה להרחיב את הגדרת 'השימוש ברכב' בוטלה והגדרת 'השימוש' הפכה לרשימה סגורה ומצומצמת. כך למשל, סריקה ביטחונית הקודמת לנסיעה, לא הוכרה כשימוש לוואי' לנסיעה [רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' יעקל ינטל].

 

בטיעון זה, נתפסת הנתבעת לכלל טעות. הנסיבות אותן יש לבדוק, לצורך בחינת השאלה, אם התאונה ארעה 'עקב שימוש ברכב מנועי', היא הפעולה שגרמה לתאונה. לא סידור הניירות על המושב האחורי גרם לתאונה, אלא טריקת דלת תא המטען. ויש לבדוק, אם בנסיבותינו, טריקת דלת תא המטען נכללת בהגדרת 'שימוש', ולא אם סידור הניירות על המושב האחורי יכול להיכלל בפעולות הלוואי של ההכנות לנסיעה".

 

בית המשפט מוסיף וקובע כי סגירת דלת תא המטען אינה בבחינת פעולת לוואי לטעינה אלא פעולה חיונית כדי לאפשר את הנסיעה.

 

למסקנה דומה הגיע בית המשפט בת"א (שלום חיפה) 10147/07 דיאב עדואן נ' מוחמד מחמוד (מיום 12.12.07) גם שם דובר בפריקת קניות מתא המטען ופגיעה כתוצאה מטריקת דלת תא המטען על ידו של התובע. אף אני התייחסתי בעבר לסוגיה זהה ת"א (שלום עפולה) 12703-10-10 נאדר עוביד נ' כלל חב' לביטוח (31.1.13)  שם קבעתי כי פגיעה במהלך הכנסת שקיות מזון לרכב הינה תאונת דרכים. ראה בהקשר זה גם ת"א (שלום ירושלים) 169-04-11 לביא נ' מגדל חב' לביטוח (16.6.13) שם נפגע הנהג עת טרק את דלת רכבו האחורית שמאלית על ידו הימנית שעה שהניח מוצרים שקנה לשבת במושב האחורי. ראה גם ת"א (ראשל"צ) 30701-09-11 מימון נ' שומרה (6.10.14) שם נפגעה התובעת אשר ביקשה להוציא מהמושב האחורי של הרכב ציור. בית המשפט קבע כי מדובר ברצף פעולות אחד לצורך השלמת הנסיעה לחוג הציור אליו מועדות היו פניה. ראה גם ת.א. (חי') 12605-11-09 אלמישאלי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (2012) ראה גם ת.א. (ת"א) 21445-02-11 נחום נ' כלל (2012) באותו עניין נפגעה התובעת מנפילת מכסה תא המטען על ראשה במהלך הוצאת מצרכים מהרכב בתום הנסיעה (פסקי הדין פורסמו במאגרים המשפטיים).

 

ב"כ הנתבעת הפנתה לפסיקה רבה התומכת לשיטתה בעמדתה. אציין באשר לאמור בפסק הדין ע"א (מח' חיפה) 19069-09-09 הכשרת הישוב נ' בדראן, הרי שעובדות המקרה שם שונות מהעניין שלפניי. באותו עניין נקבע כי התובע נכנס לסדר חפצים בתא המטען של הרכב ללא קשר לנסיעה מתוכננת (ראה פסקה 27 לפסק הדין).

גם בעניין ת"א (מחוזי ירושלים) 2275/08 זבריקו נ' מדינת ישראל נבחנה תכלית הפעולה ובית המשפט קובע כדלקמן: "אלא שבענייננו התאונה אירעה לא בשל פתיחת דלת או סגירתה לשם כניסה לרכב או ירידה ממנו, אלא בשל פתיחתה של דלת תא המטען (על פי ההנחה החילופית)  לתכלית בלתי ברורה, ואשר לא הוכח כל קשר בינה לבין "מטרות תחבורה". בנסיבות אלה, פתיחת דלת תא המטען, כשלעצמה, אינה יכולה להוות חלק אינטגראלי מן הכניסה לרכב או הירידה ממנו, או מ"הליך הנסיעה, עד כי יש לראות בה "נסיעה"..."

כאמור בעניין שלפניי עובדות המקרה שונות. תכלית הפעולה הייתה השלמת הנסיעה ואף הכשרת המשכה על ידי האב. אלה משרתות את המטרה התחבורתית של הרכב וממילא מצויות במתחם הסיכום התעבורתי שנוצר עקב השימוש בו.

 

אף העניין שנדון בת"א (חי) 4119/07 מזרחי נ' הפניקס, שונה מהנסיבות שלפניי. שם עסק בית המשפט בפגיעה שארעה במהלך ירידה ממשאית וזאת לאחר החניית הרכב כאשר התובע עלה לארגז המשאית לצורך סידורו ליום העבודה הבא. בית המשפט קובע שם כי בחינת רצף הפעולות מובילה למסקנה שההתרחשות שתוארה נעדרת כל סממן תחבורתי (שם סע' 10). עוד נקבע שם, כי הירידה מן הרכב באותו מקרה אינה בגדר המשכה של הנסיעה והיא אינה פעולה המחויבת על מנת לסיים את הנסיעה.

בעניין ת.א. (שלום י-ם) 11835/05 משני נ' שרעבי  (2009) אליו מפנה הנתבעת, נדחתה תביעת הנתבעת כנגד מבטחתה משנקבע כי אף שהתובעת החלה טוענת לרכבה שקיות מצרכים שרכשה בסופר מרקט הרי שלא היה ברור שבכוונתה היה להתחיל מידית בנסיעה.

 

אני ערה לפסיקה הנוספת אליה מפנה ב"כ הנתבעת, ואף לאחר שעיינתי בה לא מצאתי, עם כל הכבוד, לשנות מדעתי. מכל מקום, הלכה מחייבת, ככל שידיעתי מגעת ומהפסיקה אליה הופניתי, טרם נפסקה.

 

על יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי  התובעת נפגעה במהלך הוצאת חפציה מהרכב בתום הנסיעה וכי אירוע זה מהווה תאונת דרכים.

 

לצורך המשך ניהול ההליך, אני קובעת ישיבת ק"מ ליום 23.2.15 שעה 9:00

 

 

 

 

 

 

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ה, 08 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ