אלגרבלי ואח' נ' קבוצת היוצקים בע"מ

לפני תביעה לתשלום פיצוי מכוח חוק המכר (דירות), התשל"ג – 1973 (להלן:- "חוק המכר") בגין איחור במסירת דירה אותה רכשו התובעים מהנתבעת. בהתאם להחלטה מיום 22.7.24 (שבה התרתי לתובעים פיצול סעדים) התביעה עוסקת רק בשאלת עצם הזכאות לפיצוי בגין חוק המכר ושאלת גובה הפיצוי (ככל שיקבע שיש זכאות) עד ליום פסק הדין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

לאחר שהוגשו הראיות, נחקרו התובעים ועובדי הנתבעת, וכן שמעתי את טענות הצדדים בעל פה, ניתן לקבוע כי העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת.

הנתבעת, קבוצת היוצקים בע"מ, הינה חברת בניה פעילה, אשר רכשה ביום 16.3.21 מחברה אחרת (האחים אוזן) שטח של 7,714 מ"ר לבניית מיזם בשם "אחוזת משה" שכולל 20 בתים פרטיים ("וילות") – ס' 3 לתצהיר הגב' ענבל מריומה מטעם הנתבעת.

ביום 21.10.21 נחתם הסכם מכר בין התובעים לבין הנתבעת, ובו נמכר לתובעים בית בן 5 חדרים (192 מ"ר בנוי) וזאת על שטח של 335 מ"ר כולל בריכה. התמורה החוזית הועמדה על סך של 2,500,000 ₪ (נספח א להסכם – נספח 2 לתצהיר הגב' מריומה).

כפי שעולה מנספחי התצהירים (וכן ממוצג נ/1) מדובר במתחם שמורכב מ3 מגרשים – מגרש 35 (12 בתים), מגרש 36 (4 בתים) ומגרש 37 (4 בתים). הבית של התובעים הינו מס' 17 והוא על מגרש 37.

בהתאם לנספח א להסכם, נקבעו מועדי תשלום לפי תאריכים (ולא לפי שלבי בניה), למעט התשלום האחרון בסך 625,000 ₪ שאמור להיות משולם בסיום הבניה – הצדדים מסכימים כי התובעים שילמו את מלוא התמורה כנדרש ובמועדים.

בסעיף 9.1 להסכם התחייבה הנתבעת למסירה תוך 24 חודשים מיום החתימה, וזאת לאחר קבלת טופס 4.

בפועל, במועד מסירה (21.10.23) טרם החלה הבניה. וכפי שהנתבעת אישרה בדיון שהתקיים לפני ביום 30.11.25 רק בסמוך אליו התקבלו האישורים הנדרשים לאכלוס (טופס 4) בעבור הבתים שנבנו על מגרש 35 (12 בתים), הבתים שעל מגרש 36 בשלבי סיום הפיתוח הסביבתי ואילו לגבי מגרש 37 שני בתים תחתונים במצב גמר סופי, כאשר הבית של התובעים במצב טיח והבית של השכנים (משפחת בן שימול – ת.א. 22070-03-25 שקבוע גם לפני) טרם החל את מצב הטיח (עדות המהנדס יעקב בניסטי, עמ' 7 שורות 19-25).

בעדות אישר מר בניסטי כי בניית בית התובעים החלה רק בתחילת שנת 2025 (עמ' 7, שורה 19). וכי להערכתו הבניה תסתיים בתוך כחודשיים ואם יצליחו לקבל טופס 4 מהר (ולא ייקח 8 חודשים כמו הבתים על מגרש 35) מדובר, לכל המוקדם, על אפריל 2026 (עמ' 8, שורות 21-24).

לאור המחלוקת בין הצדדים מונה שמאי מטעם בית המשפט, ברק בן יאיר, אשר קבע כי דמי השכירות הראויים לנכס נשוא התביעה הינם 10,400 ₪. איש מהצדדים לא ביקש לחקור את השמאי.

לאחר שעברתי על כתבי הטענות, התצהירים, העדויות, הנספחים וכן טיעוני הצדדים, והואיל ואין בתיק זה חידוש משמעותי או חשיבות מיוחדת הרי שבהתאם לתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 יכלול פסק הדין פירוט קצר של המחלוקות, ההנמקה והעובדות הנדרשות.

ההלכה המשפטית

תיקון מספר 5 לחוק המכר הוסיף בשנת 2011 את סעיף 5א לחוק שעניינו פיצוי בשל איחור במסירה. יוער כי הסעיף תוקן ביום 7.7.22 (תיקון מס' 9) אולם הצדדים הסכימו כי התיקון לא חל על הדירה נשוא התביעה לאור מועד כריתת ההסכם.

הנוסח של הסעיף, כפי שהיה בתוקף ביום החתימה על ההסכם, היה כדלקמן:-

"(א)לא העמיד המוכר את הדירה לרשות הקונה לאחר שחלפו שישים ימים מתום המועד הקבוע לכך בחוזה המכר (בסעיף זה – המועד החוזי), זכאי הקונה לפיצויים, בלא הוכחת נזק, בסכום כמפורט להלן, בעבור כל חודש או חלק ממנו מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו, או לפיצויים בסכום שהוסכם עליו בחוזה המכר בשל איחור במסירת הדירה, לפי הגבוה:

1. סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב-1.5 – בעבור התקופה שתחילתה במועד החוזי וסיומה בתום שמונה חודשים מאותו מועד;

   1. סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב-1.25 – בעבור תקופה שתחילתה תשעה חודשים לאחר המועד החוזי ואילך.

       

2. הפיצויים הקבועים בסעיף זה ישולמו בתום כל חודש בעד אותו חודש; הפיצויים בעד שישים הימים שתחילתם במועד החוזי ישולמו בתום שישים הימים האמורים.

    

3. על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), הצדדים לחוזה המכר רשאים להסכים כי הסעיפים הקטנים האמורים לא יחולו על איחור במסירה שנגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו"

    

תיקון 5 גם הוסיף את סעיף 7א לחוק אשר קבע (בהתאם לנוסח שלו במועד החתימה על ההסכם) כי:-

"(א) אין להתנות על הוראות חוק זה, אלא לטובת הקונה או קונה משנה.

(ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), ויתור, לרבות בכתב, על זכויות מצד הקונה או קונה המשנה בקשר לאי-התאמה או אי-התאמה יסודית, המהווה תנאי להעברת זכויות מקונה לקונה משנה, לביצוע תיקונים בדירה או להעמדת הדירה לרשות הקונה – בטל"

ברע"א 6605/15 אילנה שמש נ' ספייס בניה ויזמות בע"מ (2016) (להלן עניין "אילנה שמש") דן בית המשפט העליון בהוראות בהסכם מכר דירה שקבעו מועד חוזי נדחה (בשל שינויים ותוספות.

לאחר שבית המשפט חזר והזכיר את הזהירות היתרה שבה יש לנהוג בכל הקשור להגנה על רוכשי דירות (ע"א 7991/07 שמעון רפאלי ואח' נ' שמואל רזין ואח' (2011), ע"א 148/77 שאול רוט ואח' נ' ישופה (בניה) בע"מ, פד"י לג(1) 617 (1979)), הזכיר כי יש פערי כוחות בין הקבלן לבין הרוכש ועמד על חשיבות מועד המסירה של הדירה שהוא:-

"מועד מסירתה של הדירה, לאחר שזו כשרה וערוכה למגורים, הוא אחד הנתונים הקריטיים ביותר מבחינתו של רוכש הדירה. איחור בקבלת הדירה עלול להותיר את הרוכש ללא פתרון דיור, לגרום לו לנזקים כלכליים ולהותירו במצוקה בשל חוסר הוודאות בכל הנוגע למועד המסירה" (שם, פסקה 23).

הבהיר בית המשפט העליון כי מטרת סעיף 5א היא להוסיף רובד הגנה בדרך של קביעת פיצוי סטטוטורי ככל שיש איחור של מעל 60 יום, וזאת לאחר שנקבע כי תקופה זו הינה תקופת איחור סבירה.

באותו מקרה פרטני, של תניה כללית שקבעה כי כל הזמנת שינוים תאריך באופן אוטומטי את המסירה במשך התקופה שנדרש לבצע את השינויים, ולא פחות מ 60 יום, נקבע כי אין מדובר בתניה שעומדת בהוראות החוק, שכן היא אינה לטובת הקונה, ואינה קובעת מועד מוסכם, ומשכך היא בטלה.

בת"א (מחוזי חיפה) 58227-12-22 אופיר סולימן ואח' נ' ורדים השקעות ונכסים בע"מ (22.7.25) (להלן עניין "ורדים השקעות ונכסים") טענה הנתבעת שיש לפטור אותה מתשלום פיצוי בגין סעיף 5א לחוק המכר בגין מגפת הקורונה, מלחמת "חרבות ברזל", קריסה כלכלית של קבלן משנה ומחדלים מצד הרשות המקומית. מדובר היה במיזם בעיר מעלות (חלקו שווק במסגרת "מחיר למשתכן"), האיחור הממוצע היה 16 חודשים (פסקה 15 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי בחן האם ניתן לראות בכל אותם אירועים כמקנים פטור מפיצוי לפי סעיף 5א(ג) לחוק המכר והבהיר כי:-

"22.בהיעדר חוות דעת מומחה ללוחות זמנים של הפרויקט והתייחסותו לפרויקט הפרטני של חברת ורדים, לא ניתן להסיק את הקשר הסיבתי, לכמת ולדעת כיצד וכמה השפיע כל אחד מהאירועים על האיחור במסירה. בהיעדר חוות דעת מומחה ללוחות זמנים של הפרויקט את האיחור לדעת האם הגורמים והנסיבות הנטענים הם אלו שגרמו לאיחור במסירה, בבחינת "גורם שבלעדיו אין", היינו גורם עיקרי ומרכזי שבגינו נגרם העיכוב בלוחות הזמנים, או שמא האיחור היה נגרם ממילא, בשל תכנון לקוי של לוחות הזמנים."בנוסף, לא די בממצא כי נסיבה מסוימת גרמה לעיכוב, אלא על הקבלן הנטל לכמת את משך העיכוב שנגרם בשל אותה נסיבה"(עניין פלסים).

23.טענות על השפעה כללית, אין בהן די. אין בכוחן של טענות כלליות על אירועים שאירעו כדי לפטור מאחריות חוזית. חברת ורדים נדרשת הייתה להוכיח כי אירוע מסוים גרם לעיכוב מסוים בזמן. רק כך ניתן היה "לצבוע" את פערי הזמן בין המתוכנן מראש לאשר אירע בפועל. בנוסף, בהיעדר חוות דעת מומחה של לוחות זמנים של הפרויקט, לא ניתן לדעת האם היו פעולות שניתן היה לבצען ולקדמן באופן חופף ובמקביל, כך גם לא ניתן לדעת מתי פנתה חברת ורדים לרשות המקומית מעלות תרשיחא בקשר לטענותיה ודרישותיה לקידום הפרויקט וכיו"ב.

24.לבחירה שלא לצרף חוות דעת מקצועית כגון זו – משמעות ראייתית כבדה לחובת חברת ורדים. משלא הוצגו יומני עבודה, "גאנט זמנים" מתוכנן, התכתבויות שונות, אישורי הזמנה והודעות דחייה, פרוטוקולים של ישיבות וכיו"ב – לא ניתן ללמוד במישרין או בעקיפין, כי אילולא הנסיבות והגורמים שאירעו, הייתה חברת ורדים עומדת במשימתה לספק את הדירות במועד הנקוב. גם עניין זה נושא בחובו משמעות ראייתית לחובתה."(שם, פסקאות 22-24, עמ' 8)

לפיכך נקבע כי בהעדר ראיות ולפיהן מגפת הקורונה או אירועי 7.10.23 ומלחמת "חרבות ברזל" שבאו בעקבותיהם הביאו לירידה בכמות וזמינות העובדים והפועלים, לא צורפו יומני עבודה, לא צורפו אישורי גיוס ומילואים של עובדים ולא הוצגה מצבת עובדים לפני ואחרי אין כל בסיס לטענות אלו.

ועדיין, בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן לעצום עיניים לנוכח הידיעה בדבר המצב באותה העת וההשלכות על המשק בכלל (ואוסיף על מצבת פועלי הבניין הזרים). השלכות אירועי 7.10.23 והמלחמה שבאה בעקבותיהם על המשק בכלל (ואוסיף את העיר אילת שאירחה אלפים מניצולי הטבח במשך חודשים רבים) ולכן ציינה כב' השופט אספרנצה אלון כי:-

"...סבורתני כי גם התובעים עצמם יסכימו עמי שאין מדובר באירועים שוליים, אלא מדובר באירועים בעלי השפעה עוצמתית ביותר. על אף האמור לעיל ביחס להוכחת טענות ההגנה מצד חברת ורדים באשר לעניין משבר הקורונה ומלחמת "חרבות ברזל", המשפט אינו מכונה מתמטית גרידא. תכליתו השגת תוצאה צודקת ומאוזנת במערך היחסים שבין בעלי הדין. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח סעיף 5א(ג) לחוק המכר (דירות) החל בענייננו, כדלקמן: "נקודה מהותית הינה, כי סעיף 5א(ג) לחוק המכר אינו מחייב תוצאה בינארית של הטלת מלוא הסיכון או הימנעות מהטלת מלוא הסיכון על כתפי הקבלן. לשון הסעיף, ותכליתו להשיג תוצאה צודקת ויעילה במערך היחסים שבין הקבלן למזמין בהתקיים נסיבה מעכבת שאינה בשליטת הקבלן, מאפשרים לחלק את הסיכון להתרחשות הנסיבה בין הצדדים, ומכאן לחלק ביניהם את הנזק שנגרם עקב הנסיבה המעכבת. חלוקת הסיכון יכולה להיעשות באופן שווה, או באופן יחסי בהתאם לחלק שראוי לייחס לכל אחד מהצדדים בהתאם למכלול הנסיבות (ראו מאמרו של א' פורת, "חלוקת אחריות במקרים של סיכול חוזה", עיוני משפט טז (1991) 65..." (פסקה 41 לפסק הדין, ההדגשה במקור)

משכך נקבע כי יש מקום לתת פטור יחסי בשל מלחמת "חרבות ברזל", אותו העמיד בית המשפט המחוזי בדרך של הפחתת הריבית העודפת (של 25%) למשך חודש בשל מלחמת חרבות ברזל וזאת בשים לב לשלב שבו פרצה המלחמה (לאחר שעברו יותר מ 8 חודשים ממועד המסירה).

באשר לטענות ולפיהן קריסת קבלן משנה הובילה לאיחור נקבע כי אכן מדובר באירוע שאינו בשליטת הנתבעת אולם, הסיכון מוטל, כולו, לפתחה של הנתבעת שבחרה באותה חברה לאחר ששכללה את כלל הסיכויים והסיכונים.

גם בת.א. (מחוזי נצרת) 6181-08-22 דניאל בן דהן ואח' נ' יובלים מחיר למשתכן בע"מ (21.5.25) הבהיר בית המשפט כי:-

"אשר להתפרצות מגפת הקורונה - אין די בטענה כי קיימת חפיפה מסוימת בין מועד התפרצות המגפה לבין מועדי ביצוע הפרויקט כדי להרים את הנטל להוכחת הטענה כי התפרצות המגפה גרמה לעיכוב בלתי נשלט בביצוע הבנייה. היה על הנתבעת להוכיח כי אכן בתקופת התפרצות המגפה היא לא עבדה הלכה למעשה וכי קיים קשר סיבתי עובדתי בין התפרצות המגפה ובין הפסקות העבודה שאירעו. בכך כשלה הנתבעת. הנתבעת לא הציגה תשתית ראייתית ועובדתית כלשהי להוכחת טענתה. היא לא ציינה מועדים שבהם הופסקה העבודה, מדוע הופסקה העבודה באותם מועדים ומה הקשר בין התפרצות המגפה לבין הפסקת העבודה באותם מועדים..." (שם, פסקה 14)

לסיכום ההלכה, סעיף 5א לחוק המכר הינו סעיף קוגנטי וצרכני בעל חשיבות גדולה ולא בנקל ניתן להתנות עליו. המבקש להתנות עליו נדרש לעשות זאת בדרך סדורה. כאשר נטען לאירוע גדול כאירוע שמצדיק את האיחור אזי יש להוכיח עובדתית קשר סיבתי בין אותו אירוע לבין האיחור, כולל (ולא רק) יומני עבודה, חוות דעת וכל ראיה נדרשת אחרת.

ככל שמדובר בתקלות שמקורן בקבלני משנה, הרי שהסיכון מוטל לפתחה של הנתבעת שבחרה את אותם קבלני משנה ואין הדבר יכול לתת פטור מתשלום הפיצוי לפי חוק המכר (דירות).

לגופו של עניין

בסיכומים העלתה הנתבעת ארבע טענות, אשר לטענתה הצדיקו דחיית התביעה או לַמִּצְעָר דחיית המועד שממנו תמנה תקופת האיחור (את הטענות לגבי קבלן המשנה, שנטענו לאורך ההליכים, היא זנחה בסיכומים):-

1. הצורך בקיר תומך, שלא היה ידוע לה בעת שיווק הבתים;

2. מצבה הרפואי של הבעלים של הנתבעת;

3. בקשת התובעים לשינויים ותוספות;

4. אירועי 7.10.23, מלחמת "חרבות ברזל" ומבצע "עם כלביא";

   הצורך בקיר תומך, שלא היה ידוע בעת שיווק הבתים

    

כפי שעלה מהעדויות ומהמסמכים, זו הסיבה העיקרית לעיכוב. העובדות נלמדות מתצהירו (ועדותו) של מר יעקב בניסטי כדלקמן:-

1. בעת רכישת המגרש (16.3.21) כבר היה היתר בניה אולם לא היו תכניות ביצוע, אלו הוכנו בחודש נובמבר 2021 (לאחר שנחתם הסכם המכר - ס' 10 לתצהיר);

2. בשלב זה גויסו קבלני משנה והחלה העבודה על הקרקע. אולם, אז התברר (לאור הערות של הקונסטרוקטור שהיה אחראי על ביצוע השלד) שלא נעשתה התייחסות ראויה לעומסי הקרקע שפועלים על הבתים שנבנים;

3. ביום 25.11.21 החלה תכתובת דואר אלקטרוני בעניין זה מול חברת האחים אוזן, שממנה התברר כי הדבר (ככל הנראה) היה ידוע טרם מכירת המגרשים לנתבעת (נספח 4 לתצהיר מר בניסטי);

4. לאחר יעוץ הופסקה העבודה לצורך בניית קיר תומך משוריין, שבנייתו החלה בסוף ינואר 2021 והסתיימה במאי 2025;

5. כפי שציין מר בניסטי לא ניתן היה להתחיל לבנות את בית התובעים טרם הושלם הקיר (שכן הבית שלהם הוא במפלס בעליון במגרש 37). כפי שעולה מנ/1, בניית הקיר החלה במגרש 35 והחלק שסמוך לדירת התובעים נבנה אחרון.

    

התוצאה הברורה מעדות זו של מר בניסטי הינה כי העיכוב העיקרי נובע מכך שהנתבעת רכשה את המגרש מבלי לערוך את הבדיקות המתאימות. יתכן ויש לה עילה כנגד המוכרת ויתכן ולא (שאלה זו לא הונחה לפתחי). אולם ברור כי הנתבעת צריכה לשאת בעלויות אלו מול התובעים ולכן אין מקום לפטור אותה מתשלום בגין כך.

מעבר לכך, לא הוצגה לי כל ראיה לגבי הקיר התומך, מה נדרש בכדי לבנות אותו וכמה זמן הייתה אמורה להימשך הבניה שלו בפועל. לא בכדי ציינתי זאת. ביום 25.8.25 הוגשה בקשה 25 להתיר לנתבעת להגיש הודעה לצד ג' כנגד קבלן משנה ששכרה לבניית השלד. הבקשה נדחתה לאור המועד שבו הוגשה (שנה וחצי אחרי הגשת התביעה ושלושה חודשים טרם שמיעת ההוכחות), אולם בבקשה צווינו העובדות הבאות:-

1. ביום 27.4.23 (11 חודשים לפני שהוגשה התביעה שלפני) שכרה הנתבעת את קבלן המשנה שהתחייב להשלים את בניית בית התובעים (שלד וגמר) וכל המיזם עד ליום 31.12.23;

2. בין הנתבעת לבין הקבלן התגלה סכסוך, הוא לא השלים את העבודות ולמעשה מתנהלת בעניין זה תביעה נפרדת (ת.א. 42349-09-24 מ.מ.א. אייל בע"מ נ' קבוצת היוצקים בע"מ – הליך שגם הוא מתנהל לפני).

    

ציינתי זאת שכן, בחודש אפריל 23, כאשר הנתבעת שוכרת את קבלן המשנה נקודת המוצא הינה כי הקיר התומך מושלם (או יושלם בקרוב) אחרת לא ניתן היה להתחיל כלל לבנות את בית התובעים ויש בכך ללמד כי כנראה היו עוד בעיות שלא נחשפו לפני.

לפיכך הנני דוחה טענה זו.

מצבה הרפואי של הבעלים של הנתבעת

כפי שעלה מהעדויות (דבר שהוסכם על התובעים, על אף שלא הוגשה חוות דעת רפואית) ביום 6.11.22 עברה הבעלים של הנתבעת אירוע רפואי מורכב שמנע ממנה לעבוד 5 חודשים. הנתבעת טוענת שיש להימנע מלמנות תקופה זו בשים לב לתפקידה המרכזי של המנהלת בחברה (כאשר נטען כי היא החברה ובלתה אין).

גם טענה זו דינה להידחות. כפי שאישרה הגב' מריומה, אחותה (עו"ד טלי אבקסיס) המשיכה לנהל את החברה ואת ההתקשרויות מול הספקים וקבלני משנה והחברה פעלה (גם אם בהילוך נמוך).

מעבר לכך, מעדות יעקב בניסטי למדנו כי בשלב זה עדיין נבנה הקיר התומך (שבלעדיו לא ניתן היה להתחיל בבניית בית התובעים) ולכן אותם חמישה חודשים לא מהווים סיבת איחור וכי כבר בנובמבר 2021 החלו ההתקשרויות עם קבלני המשנה.

לכן אני דוחה גם טענה זו.

בקשת התובעים לשינויים ותוספות

בחקירת התובעים הועלתה טענה זו לראשונה. אולם, כפי שהובהר לנתבעת, בשלב הסיכומים בעל פה, לא היה מקום לטענה זו שכן היא לא הועלתה בכתב ההגנה כלל ועל כן היא מהווה שינוי חזית (ראו התנגדות התובעים).

אולם מעבר לנדרש ולגופה של הטענה אציין כי כלל לא ברור האם הנספח אליו מפנה הנתבעת (עמ' 69 לתצהירה של הגב' מריומה) עומד בתנאים שקבעה כב' השופטת ברק ארז בעניין אילנה שמש לעיל. שכן הוא קובע תקופת איחור לפי מספרי השינויים ולא לפי מהותם והזמן שנדרש בפועל לבצע אותם.

טענות לגבי אירועי 7.10.23, מלחמת "חרבות ברזל" ומבצע "עם כלביא"

נותרה למעשה הטענה היחידה שיש מקום לבחון, והיא אירועי 7.10.23, מלחמת "חרבות ברזל" ומבצע "עם כלביא". הקושי הראשון של הנתבעת בעניין זה מתחיל בכך שמועד המסירה החוזי היה 21.10.23, שבועיים לאחר אותו יום מר ונמהר שהוביל למערכה קשה, במועד זה טרם החלה הבניה כלל (שכן טרם הסתיימה בניית הקיר התומך).

מעבר לכך, וכפי שציינתי לעיל, כבר באפריל 2023 שוכרת הנתבעת את קבלן המשנה, מעמידה לרשותו פועלים (כפי שהיא מציינת בבקשה 25) ומצפה לסיים את העבודות ב 12/23. בפועל הנתבעת משלימה את הקיר התומך רק בשנת 2025 ואז מתחילה לבנות. על כן ברור שגם אלמלא אותם אירועים, הדירה לא הייתה נמסרת במועד ובנייתה הייתה נדחית בחודשים רבים, כך שלא ניתן לתלות את האיחור באירועים אלו.

ועדיין, כפי שציינה כב' השופטת אספרנצה אלון בעניין ורדים השקעות ונכסים הנ"ל לא ניתן להעלם מאירועי אותם ימים, מהשלכתם על המשק בשים לב לכך שנאסרה כניסת עובדים משטחי הרשות הפלסטינאית מחד ומאידך ממשלות זרות מימנו טיסות חזרה לעובדים. השיתוק שאחז במשק הינו בגדר ידיעה שיפוטית ולא ניתן לצפות מבית המשפט לעצום עיניים בעניינה. וזאת כאשר יש לזכור כי מדובר בעיר אילת, אשר התגייסה באותה עת למען ניצולי ה 7.10.23, אשר פונו והתגוררו בעיר, ולמעשה כל העיר התגייסה בעבורם.

משכך, לא ניתן להתעלם מכך וזאת על אף שהנתבעת לא הביאה את הראיות הנדרשות.

בנסיבות אלו מצאתי לנכון לנקוט בדרך בה פעלה כב' השופטת אספרנצה אלון בעניין ורדים השקעות ונכסים הנ"ל, אולם בשים לב גם למבצע "עם כלביא" לעשות זאת בדרך של הפחתת חודש שלגביו לא תשולם התוספת של 50% ועוד חודש בו לא תשלום התוספת של 25% (וזאת בשים לב לציר הזמנים ולכך שבעת פרוץ מבצע "עם כלביא", יוני 2025, היה מדובר על איחור של מעל שנה וחצי)..

לסיכום

מועד המסירה החוזי היה 21.10.23, הדירה טרם נמסרה וכל טענות הנתבעת להצדקת הדחיה נדחות. למעט ההפחתה של התוספת בסך 50% למשך חודש ועוד 25 למשך חודש.

בהתאם להחלטה מיום 22.7.24, עוסקת התביעה רק בפיצוי שיש לשלם לתובעים בשל האיחור עד למועד פסק הדין.

דמי השכירות הינן 10,400 ₪ לפי חוו"ד השמאי מטעם בית המשפט.

משכך יש לשלם לתובעים את הסכומים הבאים (שמחושבים לפי סעיף 5א בהתאם לנוסח שהיה בתוקף):-

1. בגין החודשים 11/23 – 6/24 – 8 חודשים בהם ישולם פיצוי בשיעור 150% = 124,800 ₪;

2. בגין החודשים 7/24-12/25 – 18 חודשים בהם ישלום פיצוי בשיעור 125% = 234,000 ₪.

3. בהתאם לסעיף 40 יש להפחית סך של 50% למשך חודש ועוד 25% למשך חודש – 7,800 ₪.

    

   סה"כ – 351,000 ₪.

    

   דא עקא, שהתביעה הועמדה על סך של 314,800 ₪ בלבד (ראו את הבקשה לתיקון סכום התביעה שהוגשה ביום 16.9.25), מקור התקלה הינו בכך שהתובעים ביקשו החל מהחודש התשיעי פיצוי בסך 11,875 ₪ בלבד (המהווים 114% מהשכירות החודשית) במקום 13,000 ₪ וכי התובעים לא שילמו את האגרה על הסכום העתידי. מדובר בטעות של התובעים שהעמידו תביעתם על סכום נמוך יותר. לא ניתן לתקן זאת כעת (ובמיוחד שאפשרתי התיקונים עד לרגע האחרון), והתובעים מוגבלים בסכום אותו תבעו.

    

אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעים סכום של 314,800 ₪ בעבור האיחור במסירה עד לסוף חודש 12/25 בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ (כול מע"מ) וכן החזר האגרה ששולמה ועלות חוו"ד.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בהתאם לתקנות.

ניתן היום, כ' כסלו תשפ"ו, 10 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.