פלוני נ' הרשות הארצית לכבאות והצלה ואח'

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד X.X.1998, בגין פגיעתו מענף עץ ביום 2.6.2010 (להלן: התאונה).

ביום התאונה, טוען התובע, פרצה שריפה בסמוך לכביש 99 בקרית שמונה; כוחות של הנתבעות הגיעו למקום, סגרו את הכביש לתנועה ופעלו לכיבוי האש; בשלב מסויים, סמוך לשעה 17:00, פתחו הנתבעות את הכביש לתנועה ואיפשרו מעבר הולכי רגל וכלי רכב בו.

באותו הזמן הגיע התובע, אז - קטין כבן 12, רכוב על אופניו, ועמו חברו ג' (להלן: ג'), אל מחסום המשטרה בכביש 99, והמתין לפתיחת הכביש למעבר. לאחר שהנתבעות התירו לשניים להמשיך ולעבור בכביש, הם המשיכו בדרכם, אך אז נפל ענף שרוף מאחד העצים שבצד הכביש ופגע בראשו של התובע.

כתוצאה מכך, נטען, נגרם לתובע שבר בגולגולת; הוא הועבר לבית החולים זיו בצפת ומשם למחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי רמב"ם, שם אושפז למשך ששה ימים. לפגיעה היו השלכות בתחומים הנוירולוגי והפסיכיאטרי, כך על פי חוות דעת מומחים שצורפו לכתב התביעה; בהמשך הוגשו חוות דעת גם מטעם הנתבעות. לאור הפערים בין קביעות מומחי הצדדים מונו מומחים מטעם בית המשפט שקבעו כדלקמן:

ד"ר ראדי שאהין, מומחה נוירולוג מטעם בית המשפט, קבע כי בעקבות הפגיעה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 29(1)(א) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל) בגין חולשה קלה של פלג הגוף הימני (המיפרזיס) ונכות צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 29(5)(א)II-I לתקנות המל"ל בשל כאבי ראש כרוניים עם מרכיב מיגרנוטי ותעוקתי.

פרופ' מרק וייזר, מומחה פסיכיאטרי מטעם בית המשפט, קבע כי בעקבות הפגיעה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% לפי תקנה 34(ב)(2)-(3) לתקנות המל"ל בשל החמרה של מצב קיים של קשיי התנהגות וקשיים בלימודים (אשר כשלעצמו הקנה לתובע נכות של 10%), החמרה המתבטאת בהפרעות התנהגות. המומחה קבע, כי אם יקבל התובע טיפול פסיכיאטרי מתאים, צפויה נכותו לרדת לשיעור 10%.

במועד התאונה היה התובע, כאמור, בן 12; כיום הינו כבן 27 ומחצה. התביעה הוגשה לאחר כעשר שנים מאז אירעה.

תמצית טענות התובע וראיותיו

לטענת התובע, התאונה אירעה בשל התרשלותן של הנתבעות, אשר איפשרו את חידוש התנועה בכביש בטרם וידאו באופן סופי ומוחלט כי הוסרו כל מפגעי הבטיחות עקב השריפה, ובמיוחד הסיכון מקריסת עצים; נטען, כי בנסיבות שנוצרו היה עליהן לצפות אפשרות של קריסת עצים שנפגעו בשריפה, כפי שאכן אירע בפועל; נטען, כי היה עליהן לנקוט צעדים למניעת סיכון כאמור, על ידי ביצוע סיור מקדים של אנשי הנתבעות, על מנת לוודא כי אין כל סכנה לציבור; משלא עשו כן, הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי כלל הציבור, וכלפי התובע בפרט; נטען, כי בנסיבות המקרה חל הכלל של "הדבר המדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ומכאן שנטל הראיה עובר אל הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו; לטענת התובע, הנתבעות אינן עומדות בנטל זה.

לתמיכה בטענותיו ביקש התובע להסתמך על הראיות הבאות: תצהיר עדות ראשית שלו ושל חברו העד ג'; דו"חות אירוע של רשות כבאות והצלה (כב"ה) ושל משטרת ישראל מיום התאונה; תיעוד רפואי וחוות דעת מומחים מטעם התובע ומטעם בית המשפט; תעודות ומסמכים מבית הספר; מסמכי הכנסה (שומות מס, דו"חות תקופות עיסוק ודו"חות רווח והפסד).

תמצית טענות הנתבעות וראיותיהן

הנתבעות כפרו בטענות התובע. ראשית טענו לשיהוי ניכר בהגשת התביעה, מה שגרם להן לנזק ראייתי ולפגיעה ביכולתן להתגונן בפני התביעה, לרבות איתור עדים ומסמכים רלוונטים. בנוסף טענו הנתבעות כי פעלו באופן סביר בנסיבות המקרה, הגיעו למקום השריפה ופעלו על מנת לכבותה, חסמו את כבישי הגישה לאזור ואסרו על תנועה בהם; לטענתן, ככל שהושגה באופן הדרגתי השליטה על האש, הן פתחו באופן הדרגתי את חסימות התנועה. לטענתן, דו"ח כב"ה מאמת, אמנם, את עצם הפגיעה בתובע, ואולם מדו"ח זה עולה, כי "לא קרה כלום" לתובע. בסיכומיהן טענו, כי גרסתו של התובע היתה מתפתחת ובלתי סבירה, ודינה להידחות. עוד טענו, כי גם אם יש להשית עליהן אחריות, יש לייחס לתובע אשם עצמי תורם, משסיכן עצמו ביוזמתו.

הנתבעות ביקשו להסתמך בהליך זה על תצהיריהם של רפ"ק סלמאן דאהר (להלן: דאהר), כיום - קצין אג"מ בתחנת משטרת קרית שמונה; רס"ב אשר אלקובי (להלן: אלקובי), כיום - ראש מדור תנועה בתחנת משטרת קרית שמונה, ובמועד התאונה - סייר בתחנה; וטפסר משנה נתן בן שימול (להלן: בן שימול), היום - מפקד תחנת גליל-גולן ברשות כב"ה, ובמועד התאונה - מפקד צוות כיבוי בתחנת כב"ה חצור.

בנוסף ביקשו הנתבעות להסתמך אף הן על דו"חות האירוע של רשות כב"ה ושל משטרת ישראל מיום האירוע.

הדיון בתובענה

לאחר שנסיון להביא את הצדדים לידי הסדר פשרה לא צלח, התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה עמדו התובע, העד מטעמו ושלושת עדי הנתבעות לחקירה נגדית על תצהירי העדות הראשית מטעמם. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

בהקשר זה חשוב לציין, כי המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים היו מצומצמות: לא היתה מחלוקת באשר לאירוע השריפה; גם לא היתה מחלוקת לגבי עצם פגיעתו של התובע מענף שרוף שנפל מעץ; כך עולה ממסמכי רשות כב"ה וכך עולה גם מתעודת חדר המיון בבית החולים זיו בצפת, לשם הובא התובע באמצעות מד"א ממקום התאונה.

אירוע השריפה - מסמכי המשטרה ושירותי כב"ה

מטעם המשטרה הוצג דו"ח פעולה שהוסב מדו"ח הפעולה המקורי שהוצא ממערכת המוקדים הישנה (צורך כנספח לתצהיר דאהר ולתצהיר אלקובי). מדו"ח הפעולה עולה, כי בשעה 14:41 דיווחה תחנת כב"ה בקרית שמונה למשטרת קרית שמונה על שריפה בשני צידי כביש אזור התעשיה הצפוני ועל עשן כבד שהתפשט במקום. ניידת משטרה שהגיעה למקום ציינה כי מדובר בשריפת קוצים בחלק הצפוני של כביש 99; שלוש ניידות ביצעו סגירות כבישים עקב העשן הכבד והסמיך והרוחות שהיו במקום: ניידת אחת (201) סגרה את צומת כפר יובל; ניידת שניה (202) סגרה את צומת גיבור; ניידת שלישית (322) ביצעה סגירה מכיוון אזור התעשיה הצפוני של קרית שמונה. כותב הדו"ח, מניידת 201 בצומת כפר יובל (בדיון התברר כי מדובר בעד אלקובי) ציין, כי סמוך לשעה 15:30 החליפה אותו ניידת מתנ"א (אגף התנועה) בצומת והוא ניגש לערוך סיור על הציר; הוא הבחין כי ניידת 322, בה ישב שוטר בשם גִיתַּי, עולה באש; כך דיווח לו גיתי עצמו; הוא הורה לו לצאת מהניידת, וניסה לכבותה באמצעות מטף שהיה ברשותו; הדבר לא צלח ועל כן הזעיק צוות כיבוי שהיה במרחק 500 מטרים מזרחית לצומת, זה הגיע וכיבה את האש בניידת באמצעות מים. דיווח ראשוני על כך נמסר למפקד התחנה (מת"ח), לראש משרד הסיור (רמ"ס) ולראש משרד התכנון והלוגיסטיקה (רמת"ל). הניידת נגררה בהמשך למשטרת זבולון. דיווח נמסר למוקד צפון, ופעולות הכיבוי נמשכו.

אין בדו"ח זה כל התייחסות לאירוע התאונה נשוא התביעה.

מטעם רשות כב"ה הוצגו שני דו"חות אירוע: האחד מספרו 28/6/2010 מהשעה 14:12, ובו מתאר מפקד האירוע, איתן סוקולובסקי, כי התקבלה הודעה על שריפה מתחת למפעל גיבור, שהתפשטה עקב רוחות חזקות מזרחה לכיוון המנחת הישן ובהמשך גם לכיוון המנחת החדש ולתוך מפעל הטקסטיל גיבור, שם עלו באש קרטונים סמוכים לקיר המפעל. הצוותים פעלו לקירור ולהרגעת הלהבות ובסופו של דבר הגיע שופל צבאי שפינה את הקרטונים הבוערים, אותם התקשו הצוותים לכבות עקב מחסור במים. במהלך הפעולות ניזוקה אחת הכבאיות מחום האש. צויין כי "לאחר שכל השריפות בכל האזורים כובו חזרנו לתחנה". עוד צויין כי "בוצעו חסימות כביש לפי התפתחות האירוע".

בדו"ח האירוע השני מטעם כב"ה, מספרו 37/6/2010 מהשעה 17:11, מציין העד נתן בן שימול כך: "התקבלה הודעה ממד"א על פגיעת עץ שרוף בילד, כוחות כיבוי גדולים במקום נכחו עקב שריפה גדולה בכל אזור התעשיה הצפוני ואזור המנחת גיבור; עליון 22 (כינוי לאחת הכבאיות - ט.מ.) עזב את השריפה והגיע למקום עם עליון 3 (כינוי לכבאית נוספת - ט.מ.), מתברר כי ענף פגע בילד שעבר במקום, אך לא קרה כלום, חזרנו לשריפה".

עדות התובע

בתצהיר עדותו הראשית מסר התובע, כי ביום התאונה רכב עם חברו ג', רכובים על אופניים, ממגרש הטניס בקרית שמונה לכיוון המנחת, דרך כביש 99; סמוך לאולמי קטורה נעצרו עם מספר כלי רכב כאשר ניידת משטרה חסמה את הכביש עקב שריפה שהשתוללה באזור. לאחר המתנה, השוטרים שנכחו במקום פתחו את הכביש לתנועת כלי רכב והולכי רגל, והשניים המשיכו ברכיבה לכיוון המנחת. לאחר כשתי דקות, "ולאור המצב שהיה", הסתובבו וחזרו לכיוון הבית; התובע הבחין בעצים נופלים לעבר הכביש; מאותו רגע אינו זוכר דבר. הוא התעורר בבית החולים.

בעדותו בבית המשפט מסר התובע, כי ביום התאונה יצא עם חברו, שניהם רכובים על אופניו של ג', ממגרש הטניס בקרית שמונה, לכיוון המנחת, כדי לשחות בנחל שלידו; הם נתקלו בפקק תנועה, רכבו עד לתחילתו וראו מחסום משטרה; הם עמדו ושוחחו עם השוטרים מספר דקות, עד אשר אוּשר לשוטרים לפתוח את הכביש, והם המשיכו להתקדם עם כל התנועה (עמ' 2). כשהגיעו סמוך למנחת, העיד התובע, התמלא המקום עשן שגרם לו לתחושת חנק, הם נלחצו, וכיוון שבנוסף לכך לא עידכנו את הוריהם לאן הם הולכים (לדבריו: "היינו ילדים" - עמ' 6), החליטו לסוב על עקביהם ולחזור הביתה לקרית שמונה (עמ' 3). התובע אישר, כי ידעו שהיתה שריפה במקום, אך ביקשו להמשיך לכיוון המנחת גם כדי למלא את כוונתם המקורית לשחות בסמוך, וגם משום שהסתקרנו (עמ' 6).

התובע מסר, כי אינו יודע מדוע הוגשה התביעה לבית המשפט במועד בו הוגשה, כעשר שנים לאחר התאונה; הוא היה אז ילד, העיד, ולא התערב בעניין (עמ' 13-12).

עדות החבר ג'

ג' מסר בתצהיר עדותו הראשית, כי ביום התאונה רכבו השניים ממגרש הטניס בקרית שמונה לכיוון המנחת, דרך כביש 99; סמוך לאולמי קטורה נעצרו עם מספר כלי רכב כאשר ניידת משטרה חסמה את הכביש עקב שריפה שהשתוללה באזור. בשלב מסויים השוטרים שנכחו במקום פתחו את הכביש לתנועת כלי רכב והולכי רגל, והשניים המשיכו ברכיבה לכיוון המנחת. לאחר כשתי דקות, "לאור המצב שהיה", החליטו להסתובב ולחזור הביתה; בדרך חזרה הבחין ג' בעץ שנפל לעבר הכביש, מספר שניות לאחר מכן שמע מאחוריהם רעש חזק של עץ נוסף שנפל, ומיד לאחר מכן נפל לעברם עץ שלישי: הוא ניסה להאיץ, אך לא הספיק, והעץ פגע בתובע והפיל את השניים לכביש. מיד לאחר מכן הגיעו למקום שוטרים שהיו עדיין באזור, התקהלו אנשים, הגיע מד"א ופינה את התובע; השוטר, מסר ג', הגיע אליו, סידר לו את מושב האופניים וביקש כי ימשיך בנסיעה.

בבית המשפט העיד ג', כי כאשר היו בדרכם ממרכז הטניס אל המנחת הגיעו לפקק של מכוניות, הם התקדמו לתחילתו דרך השוליים וראו שוטרים, שאמרו שהכביש חסום לתנועה עקב שריפה, אולם תוך כמה דקות הוא אמור להיפתח; הם המתינו עד אשר הכביש נפתח, והמשיכו עם כלי הרכב האחרים; ואולם בשלב מסויים, בטרם הגיעו אל המנחת, העשן התגבר, ו - "לא נראה לנו הגיוני להמשיך" (עמ' 31).

ג' העיד, כי הוא דיווש בעמידה, והתובע ישב מאחוריו על מושב האופניים; הוא העיד, כי תחילה נפל עץ לפניהם; לאחר מכן שמע רעש של עץ נופל מאחוריהם; ואז, תוך כדי שהוא מדווש, שמע שבירה של עץ שלישי, הוא ניסה להאיץ כי לא ידע מה לעשות, ואז העץ נפל על התובע ושניהם נפלו אל הכביש (עמ' 34); הוא העיד, כי כלי רכב עקפו אותם, אולם נעצרו, בראותם עצים נוספים נופלים (עמ' 35).

עדות רפ"ק סלמאן דאהר

בתצהירו מסר דאהר, כי במועדים הרלוונטים לתאונה שימש כקמב"ץ מג"ב בחברון, ובמועד הכנת תצהירו ומסירת עדותו הינו קצין אג"מ בתחנת משטרת קרית שמונה. הוא מסר בתצהירו, כי בהתאם לדו"ח המשטרה היחיד שאותר, המשטרה פעלה על פי המקובל באירוע שריפה וביצעה חסימות של דרכי הגישה לזירה; לטענתו, ניסו לאתר גורמים שנכחו באירוע, אולם לאור חלוף השנים הם אינם זוכרים את המקרה; כך גם לגבי נסיון איתור מסמכים מהאירוע, בשים לב לכך שבמועד האירוע לא היו מערכות מוקדים ממוחשבות.

בעדותו בבית המשפט הסביר דאהר, כי הגם שבמועד האירוע כלל לא היה באיזור או בתפקיד, הוא זה שהתבקש לחתום על התצהיר כי - "אמרו שצריך קצין מהאג"מ שמבין בעניין בקטע של החסימות ושל הפתיחת צירים, ומתי כן פותחים צירים ומתי לא פותחים צירים" (עמ' 37).

דאהר הסביר, כי בהתאם לדו"ח המשטרה שהוגש, שלוש ניידות ביצעו חסימות של הכבישים המובילים לכביש 99. הוא הסביר, כי באחריות המשטרה לסגור כבישים במקרה של סכנה לשלום הציבור ולמשתמשי הדרך; באחריות המשטרה גם לפתוח את החסימות; במקרה של חסימה בשל שריפה, ההחלטה לסגור ולפתוח כבישים היא על פי העדכון שמקבלת המשטרה מכב"ה, שהם אלו שאחראים להשתלט על האש (עמ' 43); לדבריו, ניתן לפתוח את הכביש לאחר קבלת הודעה מכב"ה כי השתלטו על האש; ההחלטה הסופית היא של קצין המשטרה, לאחר עריכת סיור בשטח (עמ' 48).

לגבי מהות הסיור הסביר דאהר, כי זה מתמצה בבדיקת הציר, ולדבריו: "בטח לא סיור שאני צריך לבדוק כל אבן, אני עובר על הציר, בודק שאין עשן סמיך שעדיין יכול למנוע את המעבר של הרכבים, אני בודק שאין נת"בים, שזה נקודות תורפה בטיחותיות על הציר עצמו [...] למשל, אם יש בור בכביש בעקבות השריפה, אם יש משהו, את זה אני כן בודק. אבל אם יש נגיד ציר כמו שהיה פה [...] מלא עצים [...] אני לא בודק עץ עץ עכשיו, יורד, בודק עץ עץ אם העץ עדיין עומד או שהעץ יכול ליפול. אנחנו לא עושים את זה [...] אני בודק את הציר עצמו, שהוא פתוח לתנועה, שאפשר להעביר שם את הרכבים" (עמ' 49).

לשאלה מכוונת של בית המשפט האם הוא מסתכל למעלה, לעבר העצים, הבהיר דאהר, שהוא מסתכל על העצים "בעין, לא מעבר".

בהמשך שב דאהר והסביר: "ברגע שכב"א אומר אפשר לפתוח את הציר, אני, נכון להיום, עוברים על הציר, בודקים שאין איזה משהו שהוא בולט לעין שעלול לסכן, אם יש משהו בולט לעין ואני צריך עדיין לסגור, אני אסגור, אבל אם אני רואה אותו, אני לא מתחיל לחטט עכשיו בכל אבן או בכל ענף או בכל עץ." (עמ' 49).

ובהמשך: "אני בסך הכל עובר מסתכל בעין, בעין, תוך כדי נסיעה אני, אם יש עכשיו שטח של עשרות קילומטר שרוף, מה אני יורד עכשיו מתחיל להפוך את האבנים, אם יש עדיין נחש שהוא חי בתוך אבן או שמישהו, אני לא עושה את זה. אני פשוט מסתכל בעין, אם אני אפתח את הציר או לא אפתח את הציר, אם הציר כרגע נגיש לאנשים או לא. זה מה שאני עושה, לא מעבר [...] אני לא בודק עצים, לא בודק אבנים, לא בודק, אם יש משהו בכביש שהוא בולט לעין בטח שאני לא אפתח את הציר, ברור." (עמ' 50).

עוד אישר דאהר בעדותו, כי אורך הציר שבאזור השריפה היה כ - 800 - 1,000 מטרים (עמ' 50).

בנוסף מסר דאהר, כי התקשורת בין המשטרה לכב"ה נעשית במערכת קשר אחודה, ואולם לא ידע לומר, האם במועד האירוע היתה תקשורת זו מוקלטת אם לאו (עמ' 44-43); מכל מקום, הוא אישר כי לא היתה בפניו הקלטה של מהלך הדברים ביום האירוע; על רקע זה, כאשר נשאל כיצד, אם כן, יכול היה להצהיר בתצהירו, כי המשטרה פעלה באותו המקרה על פי המקובל, השיב, כי עשה כן על פי דו"ח הפעולה (עמ' 44).

עדות רס"ב אשר אלקובי

בתצהירו מסר אלקובי, כי במועד התאונה שימש כסייר בתחנת משטרת קרית שמונה וכי כיום הוא ראש מדור תנועה בתחנה; הוא אישר, לאחר עיון בדו"ח הפעולה של המשטרה, כי היה בניידת 201, אולם הוא אינו זוכר דבר מהאירוע לאור חלוף השנים.

בעדותו בבית המשפט הסביר אלקובי, כי אמנם בשנת 2010 המערכות כבר היו ממוחשבות, אולם כנראה השתדרגו מאז, ועל כן לא אותרו הרישומים אודות אירוע השריפה נשוא התביעה (עמ' 55-54); עם זאת אישר, כי כפי הנראה הוא זה שערך את דו"ח הפעולה (עמ' 58).

אלקובי העיד, כי המקום בו אירעה השריפה הוא מקום מועד לפורענות וכי פורצת שריפה באזור זה אחת לשנה לערך. במקרה של שריפה, העיד, המשטרה סוגרת את הציר, על מנת למנוע מאזרחים להיכנס לזירה ולאפשר לאנשי כב"ה להשתלט על האש (עמ' 56).

הוא העיד, כי הוא עצמו ערך סיור, טרם פתיחת הציר, מצומת כפר יובל לכיוון קרית שמונה, וכי הכל היה תקין, ועל כן ניתנה הוראה לפתיחת הציר (עמ' 59-58).

עדות טפסר משנה נתן בן שימול

בן שימול מסר בתצהיר עדותו הראשית, כי במועד האירוע היה מפקד צוות כיבוי בתחנת הכיבוי חצור, וכי כיום הוא מפקד תחנת כב"ה האזורית גליל-גולן; הוא מסר, כי אינו זוכר את פרטי האירוע, לאור חלוף השנים, וכי "פעלנו" ו"ניסינו" (לא הובהר מי) לאתר מעורבים נוספים ומסמכים נוספים, אך הדבר לא צלח. עוד מסר, כי על פי הדו"ח עליו הוא חתום, כאשר התקבלה ממד"א ההודעה על הפגיעה בתובע, הצוותים פעלו במקום אחר, ובעקבות ההודעה הגיעו שני צוותים לאזור בו היה התובע.

בעדותו בבית המשפט מסר בן שימול, כי השריפה נשוא התביעה היתה שריפה גדולה, וכהגדרתו - "מסה גדולה של מטען אש" (עמ' 62); מרבית הכוחות, העיד, התרכזו במפעל הטקסטיל, שם עלו באש קרטונים (עמ' 64).

בניגוד לדברי אלקובי, שמסר כי האזור היה מועד לפורענות וכי אירעה בו שריפה מידי שנה לערך, מסר בן שימול כי הוא אינו זוכר אירוע נוסף של שריפה באותו האזור (עמ' 63).

בן שימול מסר, כי הגם שכיום מערכת התיעוד של כב"ה ("לפיד") שונה מזו שהיתה במועד האירועים ("שלהבת"), וגם המבנה הארגוני השתנה (מאיגודי ערים לרשות ארצית), עדיין אפשר להוציא את הדו"חות מהמערכת (עמ' 63), וזאת, אגב, בניגוד לנטען בסעיף 7 לתצהירו ובניגוד לעדותו של דאהר.

לגבי אירוע הפגיעה בתובע מסר בן שימול, כי על אף שהעניין כתוב במפורש בדו"ח שערך, הוא אינו זוכר את המקרה, כפי הנראה משום ש"לא קרה כלום"; אם היה מדובר בפגיעה מעשן או כוויה, העיד, סביר להניח כי היה זוכר זאת (עמ' 65).

עוד מסר בן שימול, כי במהלך אירועי שריפה ישנו שיתוף פעולה הדוק ומלא בין המשטרה ובין כב"ה, המשטרה אחראית לחסימת כבישים וכב"ה - להשתלטות על האש; בסיום האירוע ובחלוף הסכנה, כאשר כב"ה מזהים שהאירוע בשליטה, הם ממליצים למשטרה לפתוח את החסימות, ואולם ההחלטה הסופית היא של המשטרה (עמ' 65).

לדבריו, עיקר פעולות כב"ה הן למניעת חידוש של השריפה, כלומר, לאחר כיבוי האש - לוודא כי כובתה לחלוטין ולא תתחדש; איתור מפגעים הוא משני למטרה עיקרית זו; וכדבריו: "ברור שאני, אם אנחנו נראה איזה שהוא מפגע שעלול להוות איזה שהיא סכנה לשלום הציבור, אנחנו נתריע על כך. אבל שוב, עיקר הנוהל מדבר על מניעת התחדשות שריפה" (עמ' 66); ושוב (בעמ' 67): "הנוהל בא בעיקר למנוע התחדשות של שריפה". הוא הבהיר: "פה אנחנו מדברים ברדיוס, בוודאי, כפי שהצגת ואני הערכתי שזה חצי קילומטר, אין איזה שהיא מציאות שאנחנו הולכים ומסתובבים כדי לזכות זירה חצי קילומטר ולוודא בכל הרדיוס הזה שיש מפגע או אין מפגע. זה לא מטרת הנוהל, ובוודאי שהוא קם גם באמת לפני מספר שנים, רק כדי והיה ויתרחשו איזה שהם אירועי התחדשות, בעיקר בשביל זה, אז רק בשביל הדיוק." (עמ' 67).

בנוסף העיד: "לא הולכים לכל שוטר, כי אם יהיו כמה וכמה ניידות ברור שאני לא יכול להגיע לכל נקודת זמן אם היא נפרשת ברדיוס מאוד מאוד גדול. זאת אומרת, מדברים עם מפקד האירוע מבחינת המשטרה, שמבחינתנו הסכנה צומצמה משמעותית/חלפה ומבחינתנו אפשר לפתוח את הכביש." (עמ' 68).

בן שימול מסר, כי באותה התקופה לא היתה מערכת קשר אחודה למשטרה ולכב"ה שהבטיחה תקשורת רצופה בין שני הגופים (עמ' 67, עמ' 68). עוד מסר, כי לא נתקל במקרים של מחלוקות בין המשטרה ובין כב"ה לגבי פתיחת החסימות, וכי על פי רוב המשטרה מאמצת את המלצת כב"ה (עמ' 68).

בן שימול אישר, על פי דו"ח האירוע 28/6/2010, כי הכבאיות חזרו לתחנות בסביבות השעה 22:45 באותו הלילה (עמ' 69).

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת ראיותיהם, מצאתי לנכון לדחות את טענות הנתבעות בדבר היות גרסת התובע מתפתחת ובלתי סבירה ובדבר השיהוי והנזק הראייתי, לדחות את טענתן להיעדר אחריות מצדן ולאשם עצמי תורם מצד התובע, ולקבל את התביעה: מצאתי כי בנסיבות המקרה יש לקבוע כי הנזק נגרם משום שהנתבעות לא עמדו בחובת הזהירות שלהן כלפי התובע, ומכאן שהתרשלו כלפיו; לחלופין מצאתי כי חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", המעביר את הנטל אל הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו, נטל בו לא עמדו; כך או כך, מצאתי, הנתבעות נושאות באחריות לפיצוי התובע.

הטענה כי גרסת התובע מתפתחת ובלתי סבירה

מצאתי את עדותו של התובע, בכל הקשור לנסיבות התאונה, מהימנה ועקבית. התרשמתי כי הוא זוכר היטב את מהלך הדברים עד לפגיעתו מהענף שקרס; הוא השיב בצורה מלאה על כל שאלות ב"כ הנתבעות, ציין את מיקום הנקודות הרלוונטיות (מגרש טניס, פקק, מחסום המשטרה, מקום התאונה, המנחת) על גבי המפה שהוצגה לו (נ/1), זאת הגם במועד שמיעת ההוכחות חלפו כ - 15 שנה מאז האירועים; עדותו בעניין זה לא קרסה ולא נסתרה.

כך גם באשר לעדות החבר ג'; אף הוא מסר פרטים דומים לעדותו של התובע, וציין את מיקום הנקודות הרלוונטיות במפה זהה ואחרת שהוצגה לו (נ/3), בצורה זהה לזו שציין התובע. הוא השיב על כל שאלות ב"כ הנתבעות בצורה מלאה, ועדותו היתה עקבית וקוהרנטית. שתי העדויות השתלבו במלואן זו בזו, ללא סתירות כלשהן, ואני מקבלת אותן במלואן.

לא מצאתי ממש בטענת הנתבעות בסיכומיהן, לפיה גרסתו של התובע לאירוע התאונה היתה "מתפתחת ובלתי סבירה". בטענת ה"גרסה המתפתחת" התייחסו הנתבעות לשניים: ראשית, כי בכתב התביעה טען התובע כי התאונה אירעה בדרך חזרה ממרכז הטניס, בעוד שבתצהירו ובעדותו בבית המשפט הבהיר כי יצא עם ג' ממרכז הטניס לכיוון המנחת, אולם לא הגיעו אליו עקב העשן שבדרך, ורק אז חזרו לכיוון הבית; אלא שלא כטענת הנתבעות, אין מדובר בסתירה מהותית, שהרי בראיה כוללת של מהלך הדברים ביום התאונה, אכן היו השניים בדרכם הביתה לאחר אימון במרכז הטניס.

שנית טענו הנתבעות, כי רק במועד ההוכחות התברר כי השניים רכבו על זוג אופניים אחד; אלא מאי, לא נטען אחרת בכתב התביעה; נטען כי "רכב יחד עם חבר על אופניים" - בדיוק כפי שמסרו השניים בתצהיריהם ובעדותם בבית המשפט; אמנם לא צויין במפורש כי מדובר בזוג אופניים אחד, אך לא נטען אחרת, או כי מדובר בשני זוגות, שעל כל אחד רוכב ילד אחר, גם אם ניתן להבין כך מן הכתוב ואפשר שכך הבינו הנתבעות.

מכל מקום, מדובר, אם בכלל, בסתירות שוליות שבשוליות, שאין בהן כדי לפגוע במהימנותו של התובע, ודומה כי נטענו מן הגורן ומן היקב בנסיון להטיל דופי במהימנותו של התובע. כאמור, מצאתי את עדויותיהם של התובע ושל חברו ג', בכל הקשור לנסיבות האירוע, עקביות, קוהרנטיות ואמינות.

אשר לסבירות הגרסה: לטענת הנתבעות, אין זה הגיוני שהענף שנפל פגע רק בתובע ולא גם בג', שהיה צמוד אליו; עוד טענו, כי מדובר בגרסה חדשה שעלתה רק בדיון. גם טענה זו אין לקבל: ראשית, ג' הסביר בתצהירו מפורשות, כי העץ פגע בתובע והפיל את השניים לכביש; שנית, בהחלט ניתן להעלות על הדעת תסריט שבו ענף עץ שרוף פוגע בראשו של התובע ולא פוגע בחברו שבמרחק מספר סנטימטרים לפניו. אין מדובר בתסריט משולל הגיון או בלתי מתקבל על הדעת; הרושם הוא שגם טענה זו הינה טענה מאולצת שכל מטרתה לנסות ולהפריך את גרסת התובע כבלתי הגיונית. כאמור, לא מצאתי ממש בטענה זו.

טענת השיהוי

לטענת הנתבעות, דין התביעה להידחות עקב השיהוי הניכר בהגשתה, מה שגרם לה לנזק ראייתי כבד. אכן, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר; ואולם לא מצאתי כי נגרם לנתבעות עקב כך נזק ראייתי כלשהו.

נפסק, כי על מנת שטענת השיהוי תתקבל, יש להוכיח (והנטל בעניין זה הוא על הנתבע - ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846 [1993]) כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה או כי השיהוי בהגשת התביעה היה בחוסר תום לב (ע"א 55/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון ואח', פ"ד מ(2) 802 [1986], בעמ' 810; ע"א 6805/09 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנו ובניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 [2010], בעמ' 446).

ראש וראשון, לא מצאתי כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, ותלמד על כך מסכת ההתכתבויות הממושכת בינו ובין הנתבעות, במסגרתה ניסה שוב ושוב לקבל מידע ומסמכים אודות האירוע:

מההתכתבויות שצורפו כנספח ה' למוצגי התובע עולה, כי כבר כשבועיים לאחר האירוע, ביום 20.6.2010, פנה ב"כ התובע אל אגף חקירת הדליקות במשטרת ישראל בבקשה לקבל את פרטי תיק החקירה; משלא נענה, שלח תזכורת ביום 10.8.2010; תזכורת נוספת נשלחה ביום 30.11.2012, ועוד אחת ביום 14.10.2013; רק ביום 8.5.2014, ארבע שנים (!) לאחר הפניה הראשונה, התקבלה תשובת רכזת החקירות בתחנת משטרת קרית שמונה, לפיה "נערכה בדיקה מקיפה לגבי האירוע [...] אולם לא נמצא כל חומר חקירה בעניין ולא קיים אירוע כזה אצלנו מהתאריך הנ"ל. לחלופין קיים חומר חקירה מתאריך 2.6.2011 שכבר הועבר אליך". ביום 11.6.2015 הודיע עוה"ד רפ"ק אופיר בוזגלו, קצין אח"מ קרית שמונה, לב"כ התובע, כי "מבדיקה לא אותר שום תיק חקירה בקשר למרשך בנדון"; בשיחה טלפונית בינו ובין ב"כ התובע הוא מסר כי קיים אירוע שריפה במחשב, יש דו"ח פעולה ללא נפגעים, והוא מסרב להוציא העתק מהדו"ח; בו ביום שב ב"כ התובע ופנה לרכזת החקירות וביקש הסבר לסירוב, תוך שהבהיר כי הדו"ח נחוץ לו לשם הגשת תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע באירוע. לא התקבלה כל תשובה מרכזת החקירות.

במקביל פנה ב"כ התובע לשירותי כב"ה: ביום 14.10.2013 פנה לגב' רותי, וביקש לקבל את דו"ח הפעולה; ביום 13.5.2014, בהעדר מענה, נשלחה תזכורת; על פי תרשומת מיום 16.7.2014, גב' רותי קיבלה את הפקס והיא "מחפשת את האירוע"; בו ביום השיבה לב"כ התובע, כי יוכל לפנות בעניין זה אל הממונה על חוק חופש המידע במשרד לבטחון הפנים.

ב"כ התובע פנה כהמלצתה, וביום 21.7.2014 פנה לממונה על חוק חופש המידע; תזכורת נשלחה ביום 23.10.2014; תזכורת נוספת נשלחה ביום 24.11.2014 ועוד אחת ביום 27.1.2015; על פי תרשומת מיום 4.3.2015, "עמית תחזור אליי"; בפועל זכה למענה רק ביום 23.7.2015, שנה תמימה (!) לאחר מועד הפניה, ולפיה "הכתובת לפנייתך היא לא במסגרת חופש המידע של רשות הכבאות; פנייתך הועברה לייצוג המשפטי של מחוז צפון".

נדרשו עוד מספר תזכורות לעוה"ד מהלשכה המשפטית של מחוז צפון, ולבסוף זכה ב"כ התובע, כחמישה חדשים מאוחר יותר, למענה - מכתב מעורכת דין בחברת ענבל - הקרן הפנימית לביטוחי הממשלה; במכתב זה מיום 20.10.2015 דחתה ענבל את טענות התובע לרשלנות מצד רשות כב"ה וכן את טענותיו לגבי הפגיעה הרפואית והנזק, וסירבה להציע פיצוי כלשהו. ב"כ התובע שב ופנה ביום 4.1.2016, ורק ביום 30.11.2016, לאחר שיחה טלפונית, חזרה על עמדתה זו.

יש לומר בפה מלא: התנהלות זו מצדן של הנתבעות איננה מקובלת; מדובר בגרירת רגליים ממושכת לאורך כשש שנים (!), חוסר מענה, הפניית ב"כ התובע מגורם לגורם, חוסר שיתוף פעולה ואף סירוב להמציא מידע ומסמכים שהיו ברשותן; אין מדובר בהתנהלות העולה בקנה אחד עם כללי יסוד במתן שירות בסיסי לאזרח. לאור זאת יש לקבוע, כי חלק ניכר משנות השיהוי מצדו של התובע הינו באחריותן של הנתבעות עצמן.

מנגד יש לזכור, כי חלפו כשלוש שנים נוספות ממועד מכתב הדחייה של ענבל ועד אשר הוגשה התביעה לבית המשפט בחודש פברואר 2020, עניין לגביו לא היה לתובע או בא כוחו הסבר של ממש; אכן, מדובר בשיהוי.

ואולם, כאמור, לא מצאתי כי בגין שיהוי זה שונה מצבן של הנתבעות לרעה, או כי השיהוי גרם להן לנזק ראייתי. ראשית, התרשמותי היא כי אין ולא היו מסמכים או דו"חות נוספים מעבר לאלו שהועברו לידי התובע עוד בשנת 2014 ואשר הוגשו מטעמו ומטעם הנתבעות. הנתבעות מסרו אז לב"כ התובע, כי אין תיעוד נוסף, ולא אותרו חומרי חקירה כלשהם. למעשה, הנתבעות כלל לא חקרו את אירוע פגיעת הענף בתובע; לא היה מדובר, מבחינת מי מהן, באירוע הדורש חקירה, גביית הודעות או איסוף ראיות נוספות. בזמן אמת היו צוותי המשטרה וכב"ה עסוקים בכיבוי השריפה, ויוזכר כי במהלך האירועים עלתה ניידת משטרה באש, כבאית כב"ה ניזוקה, נדרשה הזעקת שופל צבאי לפינוי הקרטונים הבוערים והיה על הצוותים להתמודד עם מחסור במים לכיבוי האש. על רקע כל ההתרחשויות הללו, ספק אם היה מי שנתן דעתו לתובע, שעל פי הדיווח "לא קרה לו כלום וחזרנו לשריפה"; המחדל, בעניין זה, רובץ לפתחן של הנתבעות, שלא חקרו ולא בדקו את האירוע, ולו למען הפקת לקחים לעתיד.

מכל מקום, מן האמור לעיל יש להסיק, כי העובדה שהתביעה הוגשה רק בשנת 2020 לא היה בה כדי לגרום לנתבעות נזק ראייתי בכל הקשור לאיתור מסמכים; כל המסמכים הרלוונטים, ואלו, כאמור, מועטים מאוד - דו"ח הפעולה של המשטרה (מוסב מדו"ח הפעולה המקורי) ושני דו"חות האירוע של כב"ה - אותרו והועברו לב"כ התובע עוד בשנת 2014 (וכאמור, נדרשו ארבע שנים של התכתבויות ופניות על מנת להשיג תיעוד זה). אם היה ברשות הנתבעות, נכון לשנת 2014, תיעוד נוסף שלא הועבר, אין מדובר במחדל של התובע, אלא של הנתבעות עצמן; ויוזכר, כי טפסר בן שימול מסר בעדותו, כי למרות השינוי במערכות התיעוד, גם היום ניתן להוציא את הדו"חות שנערכו בשעתו.

אשר לאיתור עדים רלוונטים: מדו"חות האירוע של כב"ה עולה, כי באירוע היו מעורבים מספר אנשי/נשות כב"ה נוספים (גליה ברדה, יואב אברג'יל, אופיר לוי, איתן בוכריץ, אהוד דרור, דורון מלול ודוד ממן); לא נטען וממילא לא הוכח כי הנתבעות נקטו צעד כלשהו בנסיון לאתר מי משבעה עדים אלו וכי הדבר לא עלה בידיהן עקב חלוף הזמן.

זאת ועוד, בן שימול העיד, כי הכבאי יניב ברנס, אשר נזכר בדו"ח הפעולה של המשטרה כמי שדיווח לה על השריפה, עובד כיום כקצין שליטה במפקדת המחוז בנוף הגליל (עמ' 61); ואילו איתן סוקולובסקי, מפקד האירוע על פי דו"ח כב"ה 28/6/2010, יצא אמנם לגמלאות לפני כחמש שנים, אך הוא בקשר עמו עד היום (עמ' 62, עמ' 65); לא הובהר, איפוא, איזו מניעה היתה לברר עמם את פרטי האירועים, עם הגשת התביעה בשנת 2020 (סוקולובסקי טרם יצא אז לגמלאות), ואיזו מניעה היתה להביאם לעדות מטעם הנתבעות - ויובהר, אין כל בעיה להביא לעדות גם מי שכבר יצא לגמלאות, קל וחומר לגבי יניב, שעודנו בשירות פעיל. מכאן יש להסיק, כי השיהוי בהגשת התביעה לא גרם לנזק ראייתי כלשהו לנתבעות מבחינת איתור עדים רלוונטים.

אשר לרמת זכרונם של העדים: כאמור, לא היה מדובר באירוע שנתפס על ידי הנתבעות כחריג או ככזה שהצדיק חקירה; למעשה, היחידים שהיו עדים לטיפול המיידי בתובע מיד לאחר הפגיעה היו הכבאים בכבאיות 22 ו - 3 שהגיעו למקום; כאמור, לשיטתם "לא קרה כלום" והם חזרו לשריפה; בנסיבות אלו, וכאשר יש להניח כי הן השוטרים והן הכבאים טיפלו מאז אירוע בעשרות ומאות אירועים נוספים (שלא לדבר על אירועי השנתיים האחרונות באזור הגליל והגולן), הסיכוי שהיו זוכרים דבר מה בקשר לאירועי התביעה, גם לו היתה התביעה מוגשת מוקדם יותר, הינו זעום וזניח; לפיכך אינני מוצאת כי נגרם לנתבעות נזק ראייתי גם במישור זה.

עוד טענו הנתבעות, כי נגרם להן נזק ראייתי בכך שהתובע לא הציג את דו"ח מד"א הראשוני, המתעד את הטיפול בו בשטח, ועקב השיהוי בהגשת התביעה, לא ניתן לאתרו כיום; אלא שאין בידי לקבל טענה זו. אמת, הדו"ח שהוגש היה דו"ח ההעברה מחדר המיון הקדמי בקרית שמונה (חמק"ש) אל בית החולים זיו בצפת; מהדו"ח עולה, כי הקריאה למד"א התקבלה בשעה 17:15 (מה שתואם את דו"ח כב"ה 37/6/2010 לפיו התקבלה קריאה של מד"א בשעה 17:11 על פגיעת הענף השרוף בתובע, הפרשי הדקות זניחים), מד"א העבירו את התובע אל חדר המיון הקדמי בקרית שמונה, לשם הגיע בשעה 17:31; בדו"ח חדר המיון הקדמי (עמ' 50 למוצגי התובע) כתב ד"ר עאדל חשאן - "ילד בן 12, נפל עליו עץ, נחבל בראש, בכתף ימין + שמאל.." עקב חשד לשבר בגולגולת ובכתף שמאל הופנה לבית החולים זיו; צוות מד"א שהביא את התובע לחדר המיון הקדמי והמתין במקום להערכת מצבו, הוא זה שהעבירו לפי הנחיית ד"ר עאדל לבית החולים בצפת, ועל כן בדו"ח שהוצג נכתב - "ילד מארוע קודם, לאחר בדיקה וצילומים במיון תמונה לא ברורה בצילום גולגולת"; התובע הועבר איפוא באותה ניידת מד"א למיון בית החולים זיו בצפת, לשם הגיע בשעה 18:22 (עם זאת, המדבקה בבית החולים נושאת את שעת ההגעה לחדר המיון הקדמי - 17:31).

עולה, איפוא, כי נסיבות התאונה נרשמו בצורה ברורה בחדר המיון הקדמי על ידי ד"ר עאדל, כ - 20 דקות לאחר אירוע התאונה; לא ברור, איפוא, איזה נזק ראייתי נגרם לנתבעות מכך שלא הוצג דו"ח מד"א הראשון, של פינוי התובע ממקום האירוע אל חדר המיון הקדמי, כאשר יש לזכור כי עצם פגיעתו של התובע מענף שרוף שנפל עליו תועדה בדו"ח האירוע של כב"ה ולמעשה איננה במחלוקת.

מכל האמור לעיל, אני דוחה את טענות הנתבעות לנזק ראייתי שנגרם להן עקב השיהוי בהגשת התביעה.

האחריות

לטענת התובע, במקרה דנא חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין) מה שמעביר את הנטל אל כתפי הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו. לטענתו, שלושת התנאים להפעלת הכלל מתקיימים: אין הוא יודע ואינו יכול לדעת את נסיבות התאונה; הנזק נגרם על ידי גורם שבשליטת הנתבעות; ואירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות התרשלו, מאשר עם המסקנה כי לא התרשלו.

הנתבעות כופרות בטענה זו של התובע. לטענתן, הוא ורק הוא יודע מהן נסיבות האירוע, שהרי הוא מפרטן בתצהירו, ומכאן שהתנאי הראשון אינו מתקיים; התנאי השני אינו מתקיים אף הוא, לטענתן, שכן אין ולא היתה יכולה להיות להן שליטה על כל עץ ועץ ברדיוס של קילומטר; ולבסוף, טענו, גם התנאי השלישי אינו מתקיים, שכן לא הוכח כי התרשלו.

אומר מיד: בין אם הנטל להוכחת אחריותן של הנתבעות מוטל על התובע, ובין אם הנטל להוכיח כי לא התרשלו עובר אל הנתבעות מכח הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", התוצאה זהה.

כידוע, התרשלות מתקיימת מקום שקיימת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, והנזק נגרם עקב הפרתן. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהנתבעות נושאות בחובת זהירות מושגית כלפי העוברים והשבים שהותר להם לשוב ולנוע בשטח בו אירעה שריפה, לאחר הסרת החסימות; הסרת החסימות ומתן אפשרות לעוברים והשבים לנוע בציר שנחסם משמעה כי הסכנות שהיו עשויות להיות בו, עקב השריפה, הוסרו וכי הציר בטוח למעבר.

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, זו נבחנת בראש ובראשונה על פי השאלה, האם ניתן וצריך היה לצפות את קיומו של הסיכון הספציפי לניזוק הספציפי (ע"א 6970/15 פלוני נ' ביה"ח בני ציון [29.11.2017]). בנסיבות המקרה, סיכון של נפילה או קריסה של ענפי עץ שנשרפו לאורך ציר התנועה הינו סיכון מובנה שהיתה חובה וגם יכולת בפועל לצפותו, לאור הנסיון והידע של הנתבעות בעניין זה; השאלה שיש לשאול היא, האם ננקטו אמצעי הזהירות הסבירים על מנת למנוע סיכון צפוי זה; התשובה על כך, לעניות דעתי, שלילית.

ההחלטה האם לפתוח את הכביש לתנועה היתה אמורה להתקבל על יסוד הערכת מצב והערכת הסיכונים בשטח כתוצאה מהאש; בטרם נפתח הכביש לתנועה היה על הכוחות בשטח לוודא כי אין סכנות לאורכו, ויוזכר כי מדובר בציר תנועה לא ארוך, של 800 - 1,000 מטרים בלבד. ואולם, דומה כי הערכת המצב לא היתה מעמיקה ויסודית כנדרש: רפ"ק דאהר - אשר, כזכור, כלל לא היה מעורב באירועים נשוא התביעה, אלא העיד על הנוהל העקרוני - העיד, כי הבדיקה הנערכת לאורך ציר התנועה היא בדיקה בעין בלבד, "לא מעבר", כאשר הבהיר כי אינו בודק כל עץ ועץ. תשובתו לשאלה המכוונת של בית המשפט, האם הוא מתבונן גם למעלה, לעבר העצים, לא שיכנעה אותי כי אכן נעשה כך; התרשמתי כי עיקר הבדיקה מתמקד במצב הכביש עצמו, העדר בורות או מפגעים על הכביש, ופחות לכיוון מעלה. ספק רב אם בצורת בדיקה כזו ניתן לשלול סיכון לקריסת ענפים שרופים על הכביש ועל משתמשי הדרך (ויוזכר, העובדה שמדובר בענף שרוף ולא בענף שקרס סתם, מצויינת בדו"ח האירוע של כב"ה); ודוקו, מתצהיר התובע, ובעיקר מעדותו של ג' בבית המשפט, אותה מצאתי כאמור מהימנה, עולה כי לא היה מדובר בענף בודד שקרס, אלא במספר רב של ענפים שקרסו, הן לפני הפגיעה בתובע עצמה, והן לאחריה, כאשר ענפים המשיכו לקרוס על כלי רכב ואלו נעצרו וסבו על עקביהם; משמע, מדובר בסיכון של ממש אשר התממש בפועל, לא בנקודה אחת בלבד, אלא במספר נקודות לאורך הציר. המסקנה המתבקשת היא, כי הסיכונים הברורים והצפויים לאורך ציר התנועה לא הוסרו.

לא זו אף זו, רפ"ק דאהר העיד כי בין השאר הוא מוודא, טרם הסרת החסימות, כי אין עשן סמיך בציר התנועה; ואולם בענייננו העידו התובע וחברו ג', כי מספר דקות לאחר תחילת נסיעתם עם פתיחת הכביש הגיעו לנקודה בה היה עשן כבד, עד כדי כך שהחליטו לעשות סיבוב פרסה ולחזור על עקבותיהם, מה שאינו מתיישב עם עדותו של רפ"ק דאהר, לפיה יש לוודא כי אין עשן סמיך בציר התנועה.

לכך יש להוסיף, כי למרות עדויות עדי הנתבעות, לפיהן ההחלטה לפתיחת הכביש מתקבלת לאחר סיום האירוע, בפועל מסתבר כי במועד הפגיעה בתובע, בסביבות השעה 17:00 - 17:15, האירוע טרם הסתיים, כוחות כיבוי גדולים היו עדיין בשטח עקב השריפה הגדולה (כלשון דו"ח האירוע 37/9/2010), ולאחר שוידאו כי לא קרה לתובע דבר (להבנתם דאז) - חזרו לשריפה; משמע, במועד הפגיעה בתובע טרם הושגה שליטה על האש; ויוזכר, כי הכבאיות שבו לתחנות רק למעלה מחמש שעות (!) לאחר הפגיעה בתובע.

מכל האמור לעיל עולה, כי כפי הנראה ההחלטה לפתוח את הכביש לתנועה התקבלה מוקדם מידי, ובטרם וידאו הכוחות שבשטח כי אין סכנות לאורך הציר, בין על הכביש עצמו ובין מלמעלה, מכיוון העצים. בנסיבות אלו יש לקבוע, כי הנתבעות לא נקטו את כל האמצעים הסבירים למניעת סיכון צפוי בציר התנועה; מכאן שהפרו את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהן כלפי התובע. המסקנה המתבקשת, איפוא, כי התובע עמד בנטל להוכיח כי התרשלו.

לחלופין, יש טעם רב בטענת התובע לתחולתו של הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". ראשית, לעניין התנאי הראשון, קרי, כי התובע אינו יודע ואינו יכול לדעת את נסיבות התאונה: הדרישה מתייחסת לנסיבות שהביאו לקרות הנזק, ולא לעצם אופן קרות הנזק, אשר על פי רוב ידוע לנפגע: אם ניקח את הדוגמא הקלאסית להחלת הכלל האמור, של אדם שעובר ברחוב ונפגע מפסנתר שנופל עליו מהקומה העליונה - את העובדה שנפל עליו פסנתר הוא יודע גם יודע, אולם הוא אינו יודע ואינו יכול לדעת מה היו הנסיבות שהביאו את הפסנתר ליפול עליו מהקומה העליונה. ואכן, ברע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי ואח' [23.11.2017] הבהיר כב' השופט נ' הנדל, כי התנאי הראשון דורש את חוסר ידיעתו ואת חוסר יכולתו של התובע לדעת את נסיבות גרימת הנזק (פסקה 6 לפסק הדין). על דברים אלו חזר כב' השופט י' עמית ברע"א 7002/17 פלוני ואח' נ' פלוני ואח' [21.5.2018], בציינו כי "בפסיקה בישראל ובמדינות הים, הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" הוחל בסיטואציות כמו התמוטטות מבנים וקריסת מתקנים, נפילת מעליות, התרסקויות מטוסים [...]" (פסקה 13 לפסק הדין); ויפים דברים אלו גם לענף של עץ הקורס על ראשו של עובר-אורח החולף תחתיו.

אשר לתנאי השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס או גורם שבשליטת הנתבעות: דומה כי אין חולק, שציר התנועה שנחסם על ידי ניידות המשטרה, מרגע החסימה ועד לרגע פתיחת הכביש, היה באחריותן של הנתבעות ובשליטתן; המשטרה היא זו שחסמה ופתחה את החסימה בפועל, החלטותיה התקבלו על סמך המידע שקיבלה מרשות כב"ה לגבי התקדמות ההשתלטות על האש; מדובר, אם כן, באזור שהמידע אודות מצבו היה בידיעת שתי הנתבעות ושהיה בשליטה משותפת של שתיהן, וכפועל יוצא - באחריותן המשותפת. ציר התנועה שהיה בשליטתן כלל, בין השאר, גם את העצים הסמוכים לכביש, ואשר קריסתם עקב האש עשויה לסכן את העוברים והשבים בו.

אשר לתנאי השלישי, כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות התרשלו, מאשר עם המסקנה כי לא התרשלו: גם תנאי זה מתקיים. הנתבעות לא עמדו בנטל להראות כי לא הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי התובע, ולא הראו כי נקטו אמצעים סבירים למניעת הסיכון הצפוי של קריסת ענפים שרופים על העוברים והשבים בכביש, והכל כמפורט לעיל.

התוצאה, בסופו של דבר, היא אותה התוצאה.

מכאן יש לקבוע כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבעות.

אשם תורם

ראש וראשון, לא מצאתי כי העובדה שהתובע וחברו לא רכבו עם קסדות, הגם שהיתה חובה כזו לאור תיקון מס' 80 של פקודת התעבורה [נוסח חדש] והוספת סעיף 65ג, הקובע חובה כאמור, יש בה כדי להשית אשם תורם על התובע; מעבר לכך שהטענה לא נטענה במפורש בכתב ההגנה (נטענו רק טענות כלליות לגבי אי נקיטת זהירות, אי נקיטת אמצעי הגנה מתאימים ונהיגה שלא בסבירות), לא הוכח כי לוּ היה התובע חובש קסדה, התאונה היתה נמנעת ו/או השלכותיה היו שונות; מדובר בטענה שברפואה, אלא שהיא לא נתמכה בחוות דעת רפואית, כנדרש על פי תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ולחלופין תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שהיתה בתוקף במועד הגשת כתב התביעה וכתב ההגנה; ויוזכר, כי על פי מסמכי חדר המיון, התובע נפגע גם בשתי הכתפיים, שלא היו מוגנות בכל מקרה גם לו חבש התובע קסדה במועד התאונה. מכל מקום, מדובר בטענה רלוונטית, אם בכלל, לשאלת גובה הנזק ולא לעצם שאלת האחריות.

אשר לטענת הנתבעות, לפיה היה על התובע לדעת שהוא נכנס למקום מסוכן, וכיוון שעשה כן, הרי שהסתכן מרצון ומכאן שדין תביעתו להידחות ולכל הפחות יש להשית עליו אשם תורם: מדובר בטענה שמוטב היה לולא נטענה. הרי לשיטתן של הנתבעות, בעת שהסירו את החסימות ופתחו את הכביש לתנועת כלי רכב והולכי רגל, המקום כבר לא היה מסוכן; אם השוטרים שהיו במקום, בגירים, ותיקים ומנוסים בעבודת המשטרה, לא סברו כי יש סכנה בפתיחת הכביש לתנועה, מדוע סבורות הנתבעות כי היה על התובע, קטין בן 12 במועד האירוע, לסבור זאת?? יש לדחות טענה זו מכל וכל.

סיכומו של עניין זה, אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

הפגיעה והנכות הרפואית

כאמור, בתעודת חדר המיון הקדמי בקרית שמונה צויין כי התובע נחבל בראשו ובשתי הכתפיים, הוא התלונן על חולשה בזרוע ימין, בצילומים עלה חשד לשבר בעצם בגולגולת ולשבר בכתף שמאל, והוא הועבר לחדר המיון של בית החולים זיו בצפת.

בבדיקת CT בחדר המיון בבית החולים זיו אומת השבר בגולגולת (עצם הקודקוד השמאלית) ונראו גם מספר מוקדי חבלות במוח סמוך לשבר. צויין כי איבד הכרה למספר דקות. אובחנה חולשה בזרוע ימין, כאשר התובע לא היה מסוגל לסגור את כף היד לאגרוף, והיתה ירידה בתחושה עד לכתף. בנוסף עלה חשד לשברים בחוליות הצוואר 1C - 6C. לאור זאת הוחלט על העברתו של התובע למרכז הרפואי רמב"ם.

התובע אושפז במחלקה הנוירוכירורגית ברמב"ם עד ליום 7.6.2010; במהלך האשפוז נותח לשחזרו השבר בגולגולת. בשחרורו צויין כי קיימת חולשה קלה ואפרקסיה בזרוע ימין.

בהמשך המעקב הרפואי התלונן על כאבי ראש והפרעות קשב וריכוז, אובחנו סימני צד מימין עם צניחה של היד והחזרים ערים. הוא עבר מספר אבחונים קוגניטיביים, וכן טיפול פסיכולוגי קצר (דצמבר 2017).

לכתב התביעה צירף התובע שתי חוות דעת של מומחים מטעמו: ד"ר יעקב וידנפלד, נוירולוג שבדק את התובע במסגרת ביטוח תאונות תלמידים, קבע לו נכות בשיעור 20% בשל חולשה בזרוע ימין לפי תקנה 31(2)(א) לתקנות המל"ל; וד"ר צבי קירש, פסיכיאטר, שקבע לו נכות בשיעור 20% לפי תקנה 34(ב)(3) לתקנות המל"ל, בשל הפרעת הסתגלות עם מרכיבים פוסט-טראומתיים וחרדתיים בעקבות חבלת ראש.

התובע נבדק על ידי מומחים רפואיים מטעם הנתבעות, ואלו קבעו כדלקמן: בתחום הנוירולוגי קבעה ד"ר אילנה שלזינגר, כי לתובע נכות בשיעור 10% לפי תקנה 29(1)(א) לתקנות המל"ל בשל חולשה מינימלית של זרוע ימין; ובתחום הפסיכיאטרי קבע ד"ר חיים שם דוד, כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה.

עקב הפערים בין קביעות מומחי הצדדים מינה כב' השופט יואב פרידמן, שדן בשעתו בתובענה, שני מומחים מטעם בית המשפט, שקבעו לתובע נכויות כמפורט בסעיפים 5 ו - 6 לעיל: בתחום הנוירולוגי - 10% בגין המיפרזיס קלה מימין ו -10% בשל כאבי ראש כרוניים, ובתחום הפסיכיאטרי - 15% בשל החמרה של מצב קיים של קשיי התנהגות וקשיים בלימודים, המתבטאת בהפרעות התנהגות.

שיעור הנכות הרפואית המשוקללת: 31.15%.

הגם שהצדדים לא הרחיבו בעניין, נתתי דעתי לכך שהמומחה הנוירולוגי מטעם התובע (ובהתאם - גם המומחית הנירולוגית מטעם הנתבעות) לא קבע לתובע נכות בגין כאבי ראש, ואילו ד"ר שאהין, מומחה בית המשפט, קבע לו בגין כך נכות בשיעור 10%; עוד נתתי דעתי לכך, שנכות זו לא שוייכה במלואה לתוצאות התאונה, אלא נקבע כי היא נובעת מגורמים מעורבים - מיגרנות (שהיו קיימות גם טרם התאונה) ותעוקה (tension headache), שניתן לייחסה גם לתוצאות התאונה.

עבר רפואי

מהתיעוד הרפואי שהוגש, וכך גם עולה מחוות הדעת של מומחי בית המשפט, לתובע עבר רפואי רלוונטי בתחומים בהם נותרה לו נכות צמיתה עקב התאונה.

בתצהירו אישר התובע כי בילדותו סבל מקשיי לימוד קלים בשל בעיות קשב וריכוז קלות; הוא חזר על כך גם בעדותו בבית המשפט; ואולם התרשמותי היא, כי בעניין זה ניסה התובע לגמד את קשייו עובר לתאונה, מה שאינו עולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי.

תיעוד רפואי מתיקו של התובע בקופ"ח עובר לתאונה (נ/2) מעלה כי בשנת 2009 התלוננה אמו של התובע על עצבנות יתר של התובע וחוסר רצון ללכת לבית הספר; הומלץ על טיפול פסיכולוגי ועל טיפול תרופתי (ריטלין); כן תועדו תלונות על כאבי ראש וסחרחורות (אפריל 2010).

מסיכום התערבות טיפולית מיום 10.9.2013 של המרכז הפסיכיאטרי לילד ולמתבגר בקרית שמונה (נספח י"א למוצגי התובע), לשם הופנה התובע על ידי בית ספרו שלוש שנים קודם לכן בשל קשיים התנהגותיים משמעותיים, במוטיבציה ובתקשורת בין אישית, עולה התמונה הבאה: התובע, יליד לבנון, בן ללוחם בצד"ל; בגיל שנתיים ועם יציאת צה"ל מלבנון נמלטה המשפחה לארץ. בשנות הלימודים הראשונות בבית הספר היסודי הופיעו חרדות פרידה וחרדות על רקע בטחוני, לצד קשיים התנהגותיים, קשיים שהתגברו בכתה ד' עקב מעבר לבית ספר אחר בשל מעבר דירה. לאחר הפגיעה בתאונה חלה החמרה באלימות, באימפולסיביות ובעצבנות, לצד חרדות מוגברות. בסיכום האבחון נכתב כי ברקע של התובע "רצף של טראומות ופגיעות פיזיות ונפשיות לאורך התפתחותו".

מהערכה קוגניטיבית שעבר התובע במרכז הרפואי רמב"ם ביום 13.2.2013 (נ/2) עולה כי גילה קשיי התנהגות עוד בגן החובה, וכי בגיל 5 עבר אבחון פסיכולוגי ראשון בו נמצאה חוסר יציבות בקשב ובריכוז, תפקוד גרפו-מוטורי נמוך ובעיות רגשיות; מכתה ד' הופיעו קשיים לימודיים, חיכוכים עם המחנכת וחוסר רצון ללכת לבית הספר; הומלץ להורים להעבירו לחינוך מיוחד, אולם הם סירבו; אבחון אצל פסיכולוג בית הספר בחודש מאי 2010 (לפני התאונה) העלה תפקוד קוגניטיבי כללי ממוצע נמוך עם קושי משמעותי בקשב וריכוז, לקויות קריאה וכתיבה וקשיים רגשיים משמעותיים. אבחונים שונים שעבר הצביעו על הפרעת קשב וריכוז (ADHD). בסיכום ההערכה נכתב, כי על אף קיום קשיים טרם התאונה, לא ניתן לשלול את ההחרפה התנהגותית המדווחת כקשורה לתאונה.

כאמור, בבית המשפט הסביר התובע כי אין מדובר אלא בקשיי קשב וריכוז, "כמו כל ילד נורמלי", ללא קשיים טראומתיים כלשהם (עמ' 17). הוא הכחיש כי נטל טיפול תרופתי והכחיש כי הומלץ על העברתו לחינוך מיוחד; אדרבא, הוא טען כי הוא זה שביקש לעבור לחינוך מיוחד "כי ראיתי ששמה יותר כיף", אבל המנהלת התעקשה כי יישאר בחינוך הרגיל (עמ' 17); הוא גם טען כי הוא זה שרצה טיפול בריטלין, למרות שהוא מאוד רצה (עמ' 18); כל אלו אינם מתיישבים עם התיעוד הרפואי (עם זאת אציין, כי ייתכן שהתובע, בגילו הצעיר דאז, לא היה מודע להמלצה להעבירו לחינוך המיוחד).

מכל מקום, ד"ר שאהין, המומחה הנוירולוגי מטעם בית המשפט, קבע כי לאור האבחונים שעבר התובע עובר לתאונה, אין לייחס את ההפרעה הקוגניטיבית ואת קשיי הלמידה, הריכוז וההתנהגות לתאונה, אלא למצבו הקודם; ואילו פרופ' וייזר, המומחה הפסיכיאטר מטעם בית המשפט, קבע כי התובע סבל עוד טרם התאונה מ - ADHD עם קשיים התנהגותיים ולימודיים, שהקנו לו נכות בשיעור 10% לפי תקנה 34(ב)(2) לתקנות המל"ל; בעקבות חבלת הראש שאירעה בתאונה, קבע פרופ' וייזר, מצבו הוחמר, עם החמרה בהפרעות התנהגות, שגרמו לנכות נפשית נוספת של 15% לפי תקנה 34(ב)(2)(3) לתקנות המל"ל; הוא המליץ לתובע לפנות לטיפול פסיכיאטרי שצפוי לשפר את מצבו, ואז צפויה נכותו לרדת ל - 10%. בסיכום ציין, כי העובדה שהתובע אינו מקבל טיפול כיום גורמת לו לחשוב כי מצבו חמור פחות מאשר הוא מתאר; המומחה גם ציין כי התרשם שאביו של התובע, שנלווה אליו לבדיקה, "היה עסוק בנסיון להרשים אותי בכמה מצבו של התובע היה טוב לפני התאונה וגרוע אחריה" - מה שעולה בקנה אחד גם עם נסיונו של התובע, בעדותו, להמעיט מחומרת מצבו טרם התאונה ולהאדיר את השלכותיה של זו על מצבו כיום.

אציין, כי העובדה שהתובע לא מילא אחר המלצתו של הפסיכיאטר ולא פנה לטיפול נפשי אינה מתיישבת עם חובתו להקטנת הנזק. אציין, כי הימנעות זו מלטפל בעצמו הינה למעש המשך ישיר של התנהלות הוריו בילדותו, כאשר שוב ושוב הומלץ להם להפנותו לטיפול רגשי ונפשי, אולם הם סירבו. סבורתני, כי יש לקחת עניין זה בחשבון בעת שקילת ההשלכה התפקודית של נכותו הפסיכיאטרית.

הנכות התפקודית

לטענת התובע, השלכתה התפקודית של התאונה היא חמורה, כאשר טרם התאונה, חרף קשייו, תיפקד באופן סביר, אולם בעקבותיה שובש מסלול חייו, הוא התקשה להשתלב בשוק העבודה ואינו מסוגל להגיע לרמת השכר הממוצע במשק, כפי שיכול היה לעשות לולא התאונה.

מנגד טוענות הנתבעות, כי אין לנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע כל השלכה תפקודית: הוא סיים 12 שנות לימוד בתיכון מקצועי "עתיד כרמיאל" במגמת סַפָּרות, כאשר את התמחותו עשה במספרה של דודו; בגיל 21 החל לעבוד כספר שכיר ולאחר מכן פתח מספרה עצמאית, בה הוא עובד עד היום; הוא נישא והקים משפחה; חי חיים נורמטיביים, כולל נהיגה ברכב ונסיעות לחו"ל (ואף לאחרונה - לחופשת סקי - עמ' 23); והוא אינו מטופל בתחום הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי מזה שנים (עמ' 29). לטענתן, העובדה שבחר בספּרות - מקצוע הכרוך בעמידה ובהפעלת שתי הידיים - מלמדת כי נכותו איננה תפקודית. לחלופין בלבד, שיעור נכותו התפקודית הינו לכל היותר שיעור של 10%.

נתוני ההשתכרות

בעדותו בבית המשפט הסביר התובע, כי כיום הוא עובד במספרה משותפת לו, לדודו ולאחיו, אך הרשומה על שמו (עמ' 21). אציין, כי הוא לא הביא לעדות מטעמו את אחיו או את דודו, העובדים עמו על בסיס יומיומי, על מנת שיעידו על מגבלות או קשיים כלשהם בעבודתו השוטפת.

יצויין, כי התובע העיד כי מתחילת מלחמת חרבות ברזל (אוקטובר 2023) הוא פונה עם משפחתו מקרית שמונה לטבריה עד לאחרונה; בתקופה זו לא עבד (עמ' 27-24).

עיון בנתוני ההשתכרות שהציג התובע מעלה את התמונה הבאה:

החל מחודש יוני 2018 (כאשר התובע היה כבן 20), הוא עבד במספרה של נדב פרץ, בשכר חדשי ממוצע של כ - 5,500 ₪ נומינלית (שכר כולל לחדשים ינואר-ספטמבר 2019 = 49,583 ₪).

בחודש אוקטובר 2019 החל לעבוד כעצמאי; נתוני שכר לשנים 2019 - 2021 לא הוגשו.

בשנת 2022 השתכר (רווח נקי לפני מס הכנסה - לפי דו"ח רווח והפסד, נספח י"ז למוצגי התובע וכן ת/1) 132,846 ₪, שהם כ - 11,000 ₪ בממוצע לחודש נומינלית.

בששת החדשים הראשונים של 2023 השתכר (לפי דו"ח רווח והפסד, נספח י"ז הנ"ל) 92,341 ₪, שהם כ - 15,390 ₪ בממוצע לחודש נומינלית. בשנת 2023 כולה השתכר (לפי דו"ח רווח והפסד - ת/1) 131,453 ₪; בהנחה שעבד רק עד לפרוץ המלחמה, קרי, 9 חדשים, מדובר בהכנסה חדשית ממוצעת של כ - 14,600 ₪ נומינלית.

בשנת 2024 (לפי דו"ח רווח והפסד - ת/1) עמדה הכנסתו החייבת (כולל מענק לעצמאיים לתקופת הפינוי) על 164,084 ₪, קרי, כ - 13,700 ₪.

מכל האמור לעיל עולה, כי כושר ההשתכרות הפוטנציאלי של התובע (בהתעלם מהשפעות חיצוניות של המלחמה והפינוי מביתו) דומה ולעתים אף גבוה מהשכר הממוצע במשק, העומד כיום על כ - 13,600 ₪.

סיכום ביניים - ההשלכה התפקודית של התאונה

שקלתי את כל הנתונים דלעיל: עברו הרפואי של התובע (קשיי התנהגות וקשיים קוגניטיביים), אשר הקנה לו, לפי קביעת פרופ' וייזר, נכות לא מבוטלת של 10% עובר לתאונה, שיעור דומה לשיעור ההחמרה בעקבות התאונה; ייחוס חלק מהנכות הנוירולוגית לעברו (כאבי ראש מיגרנוטיים); גילו הצעיר במועד התאונה, כאשר במהלך השנים דומה כי הסתגל לקשייו ולמגבלותיו, שהוגדרו על ידי ד"ר שאהין כ"חולשה קלה מאוד", ולראיה - בחר לעסוק במקצוע הכרוך בעמידה ובהפעלת שתי הזרועות; העובדה שבמקצוע זה עובד התובע ברציפות מזה למעלה משבע שנים ומגיע לרמת הכנסה דומה ולעתים אף גבוהה מהשכר הממוצע במשק; אי הקטנת הנזק בכך שלא קיים את המלצתו של מומחה בית המשפט ולא פנה לטיפול נפשי (כפי שנמנע לעשות מאז ילדותו), מה שהיה מפחית את נכותו הנפשית; הימנעותו מלהביא לעדות את אחיו ואת דודו שיעידו על קשיים או מגבלות בעבודתו; וכן התרשמותי הישירה מהתובע במהלך עדותו בפניי, במהלכה לא התרשמתי ממגבלה כלשהי בפעילות הזרוע, או מקושי רגשי או נפשי כלשהו; אדרבא, התרשמתי מתובע מטופח, רהוט ובטוח בעצמו.

מכל אלו, מצאתי כי שיעור נכותו התפקודית של התובע נמוך במידה ניכרת משיעור נכותו הרפואית. ביטוי לכך מצאתי לנכון לתת בפסיקת סכומים גלובליים בגין הפסדי השכר בעבר ובגין הגריעה מכושר ההשתכרות, כנגזרת הנעה בסביבות 50% - 55% מתוך החישובים האריתמטיים המלאים.

הפיצוי

לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים ואת ראיותיהם, אני פוסקת לתובע פיצוי על פי ראשי הנזק כדלקמן:

כאב וסבל

התובע העמיד דרישתו בפריט זה על 500,000 ₪; הנתבעות הציעו פיצוי של 100,000 ₪.

בשים לב לפגיעה, לאשפוז ולנכויות הרפואיות שנותרו, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 180,000 ₪.

הפסדי שכר בעבר (כולל פנסיה):

התובע דרש בפריט זה סך של 521,586 ₪. הנתבעות טענו כי לא הוכחו הפסדי שכר כלשהם.

לאחר שקילת הטענות והראיות אני פוסקת לתובע פיצוי כדלקמן:

מגיל 18 (מרס 2016) ולמשך 3 שנים וחצי (ספטמבר 2019), סך הכל 42 חדשים: על פי בסיס שכר של 10,000 ₪, שהוא הממוצע בין שכר המינימום ובין השכר הממוצע במשק, בערכי היום, על יסוד ההנחה שלא מיד מגיע מי שרק נכנס לשוק העבודה לרמת השכר הממוצע במשק; הסכום האריתמטי המלא הוא: 10,000 ₪ X 31.15% X 42 חד' = 130,830 ₪, אולם בשים לב לאמור בסעיף 114 לעיל, אני פוסקת סכום גלובלי של 70,000 ₪, ובצירוף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% - 78,785 ₪; סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה - 100,844 ₪.

ממועד תחילת עבודתו כעצמאי (אוקטובר 2019) ועד היום (אוגוסט 2025), סך הכל 71 חדשים, לפי השכר הממוצע במשק, כשיעור ממוצע של הכנסותיו מאז ועד היום, כאשר לשנים 2019 - 2021 לא הוצגו נתונים, ולגבי השנים בהן הוצגו נתונים, ההכנסה היתה דומה לשכר הממוצע במשק; הסכום האריתמטי המלא הוא: 13,600 ₪ X 31.15% X 72 חד' = כ - 305,000 ₪, אולם לאור האמור בסעיף 114 לעיל אני פוסקת סכום גלובלי של 160,000 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה - 181,069 ₪.

אעיר, כי לתקופה בה היה התובע מפונה מביתו עקב המלחמה התבססתי על אותו בסיס שכר כבתקופה שלפני הפינוי, על יסוד ההנחה שקיבל מהמדינה פיצוי בסדר הגודל של ההכנסות שהשתכר בתקופה המקבילה שנה קודם לכן.

לתקופה זו, בה עבד התובע כעצמאי, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה, שכן על פי ההלכה הפסוקה (ע"א 4816/20 לסקוב ואח' נ' פלונית ואח' [10.3.2021]) עובד עצמאי אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.

סך הפסדי השכר בעבר: 281,913 ₪.

גריעה מכושר השתכרות

בפריט זה דרש התובע פיצוי בסך של 1,195,870 ₪; הנתבעות טענו, כי אין מקום לפיצוי בהעדר הפסדים בפועל.

הסכום על פי חישוב אריתמטי מלא מביא לתוצאה של: 13,600 ₪ X 31.15% X 288 (מקדם היוון עד לגיל 70) = כ - 1,220,000, אולם לאור האמור בסעיף 114 לעיל אני פוסקת לתובע בפריט זה סך של 600,000 ₪.

הפסדי פנסיה

כאמור, בהיות התובע עצמאי, הוא אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה (סעיף 121 סיפא לעיל).

עזרת הזולת

בסיכומיו טען התובע, כי בעקבות התאונה נזקק לעזרה צמודה של הוריו, שנגרמו להם עקב כך הפסדי שכר. נטען, כי הגם שהתובע נישא והקים משפחה, הוא מתגורר עד היום בבית הוריו. לאור זאת העמיד את דרישתו בפריט זה, לעבר ולעתיד, על סך של 595,000 ₪.

הנתבעות טענו, כי ראש נזק זה לא הוכח ועל כן אין לפסוק לתובע פיצוי כלשהו.

דרישתו של התובע בפריט זה הינה מופרזת ומוגזמת; מקובל עליי כי לאחר הפגיעה, שלא היתה קלה, ולאור גילו הצעיר, הוא נזקק לעזרה מוגברת למשך מספר חדשים; ואולם, ברי כי מדובר היה בעזרת המשפחה, ללא תמורה כספית. עוד יש לזכור, כי הנכות הינה בעיקרה רגשית-נפשית. הורי התובע לא הובאו לעדות על מנת לספר על היקף העזרה; לא הוצגו ראיות כלשהן על הפסדי שכר שלכאורה נגרמו להם עקב כך. גם בת זוגו של התובע לא הובאה לעדות לספר על מגבלות או על עזרה.

בשקילת כלל הטענות והראיות, מצאתי לנכון לפסוק לתובע בפריט זה, על דרך האומדנא, סכום גלובלי של 40,000 ₪, לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות ונסיעות

בפריט זה דרש התובע פיצוי בסך של 30,000 ₪. הנתבעות טענו מנגד כי לא הוכחו הוצאות כלשהן.

אכן, התובע לא צירף כל ראיות להוצאות כלשהן, כגון קבלות או אסמכתאות אחרות. כן יש לזכור, כי התובע סיים את טיפוליו הרפואיים לפני למעלה מעשר שנים. מכל אלו אני פוסקת לו, על דרך האומדנא, פיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסך של 10,000 ₪.

סך כל הנזק

נזקו של התובע מסתכם איפוא, בסך של 1,111,913 ₪ כדלקמן:

כאב וסבל:180,000₪

הפסדי שכר בעבר: 281,913₪

גריעה מכושר ההשתכרות: 600,000₪

עזרת הזולת:40,000₪

הוצאות:10,000₪ 

סך הכל:1,111,913 ₪ 

סוף דבר

לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 1,111,913 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעות, יחד לחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט כדלקמן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאת כל הוצאה: האגרה ששולמה; שכר טרחת מומחי התובעים (כנגד קבלות); וחלקו של התובע בשכר מומחי בית המשפט.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' אב תשפ"ה, 14 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.