אקו"ם בע"מ נ' מועצה מקומית אלקנה ואח'

מונחת לפניי תביעה כספית לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים" או "החוק"). התביעה הועמדה על-סך 400,000 ₪.

כעולה ממכלול החומר הראייתי הקיים בתיק, התובעת (להלן גם: "אקו"ם"), היא תאגיד לניהול זכויות יוצרים, המאגד יוצרים בישראל ואשר כוללים מחברים, מלחינים ועוד. בתוך כך, היא מנהלת זכויות יוצרים ביצירות מוגנות של יצירות מוסיקליות רבות. בגין השימוש ביצירות אלו, קיים מערך מתן רישיונות שימוש וגם תשלום תמלוגים. התובעת הציגה בהליך את ההחלטה של רשות התחרות, מיום 2.11.2016, בדבר תנאֵי הפטור שניתן לה מאישור הסדר כובל, כאשר החלטה זו – אשר עמדה בתוקף עד שנת 2023 – מגדירה את הפעילות של התובעת, אלו פעולות מותרות לביצוע ואלו פעולות אסורות כי תבצע (להלן: "החלטת רשות התחרות" או "החלטה"). לפי ההחלטה האמורה, "רפרטואר אקו"ם" הוא כל היצירות שזכויות היוצרים של חברי התובעת בהן, מנוהלות על-ידיה וכן כל היצירות שהתובעת מוסמכת מזמן לזמן, לאכוף את זכויות היוצרים בהן, מכוח הסכמים כאלה ואחרים. עוד לפי ההחלטה, שם בסעיף 3(1): "אקו"ם רשאית להתקשר עם חבריה בהסכם לפיו, בכפוף לאמור בהסדר זה, מועברת לאקו"ם הבעלות בזכויות היוצרים ביצירות חבריה לצורך ניהולן, והיא רשאית לנהל זכויות יוצרים אלו" (ההדגשה בקו אינה במקור). לשלמות התמונה יצוין, כי במסגרת תצהיריה, הציגה התובעת החלטה דומה של רשות התחרות, שניתנה בעניינה ביום 15.1.2023, ואשר מאריכה את תוקפּם של תנאֵי הפטור עד סוף שנת 2028.

הנתבעת 1 (להלן גם: "המועצה") היא רשות מקומית, אשר בין היתר, מפעילה את הנתבעת 2 (להלן גם: "המתנ"ס"). במסגרת זו, הנתבעות קיימו ומקיימות בפומבי, פעילויות חברתיות ומופעים של אומנים בשטחה המוניציפלי של המועצה. מעת לעת, אירועים אלה כוללים מופעים של זמרים מפורסמים. אין מחלוקת, כי המועצה אינה חברה בתובעת, ומעולם לא הנפיקה רישיון לשימוש בזכויות יוצרים ביצירות שברפרטואר שלה.

התובעת הגישה את תביעתה נגד הנתבעות, בין היתר ובעיקר, בטענה המרכזית לפיה, במועדים שונים בין השנים 2019-2017, התקיימו מופעים מוזיקליים למטרות רווח בשטחה המוניציפלי של המועצה ובאישור הנתבעות, ובמסגרתם נעשה שימוש ביצירות מוגנות שבבעלות התובעת, כל זאת ללא הסדרת רישיון מולהּ, או תשלום תמלוגים בגין שימוש זה. בכך, לשיטת התובעת, הנתבעות הפרו זכויות יוצרים במספר הזדמנויות, ולכן מגיע לה פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בגובה 400,000 ₪ כאמור. עוד עותרת התובעת למתן צו מניעה קבוע שאוסר על הנתבעות ומי שבא מטעמן, "לעשות כל מעשה או מחדל המפר את זכויות היוצרים של התובעת ביצירות המוגנות" כהגדרתן בכתב התביעה, "בכל דרך". עוד נתבע לחייב את הנתבעות למסור לתובעת "פירוט של כל האירועים שהתקיימו בחצרי הנתבעת החל משנת 2013 ואילך, בתשלום או שלא בתשלום, בהם בוצעו בפומבי יצירות מוגנות...".

הנתבעות טוענות מנגד, בין היתר ובעיקר, כי דין התביעה נגדן להידחות. לדידן, התביעה לא הוכחה כלל; בתוך כך, טיעוני התובעת העובדתיים בדבר קיומם של מופעים, תיאורהּ לפיו אלה כללו שימוש יצירות מוגנות, וכך גם עצם זכותה לניהול יצירות אלו, לא הוכחו, חרף הנטל המוטל על כתפיה להוכיח את כל מרכיבי תביעתה. התובעת לא הביאה ראיות רלבנטיות, דבר שיש לזקוף לחובתה. זאת ועוד. לשיטת הנתבעות, אין לתובעת זכות ניהול בלעדית על היצירות המוגנות לטענתה, וכי בכל מקרה, אומנים שזומנו למופעי תרבות בשטח המועצה, קיבלו את גמולם בהתאם וכמוסכם איתם, ולא רק. עצם הופעתם וביצועיהם במסגרת מופעים אלה, בהיותם בעלי זכויות היוצרים ביצירותיהם, מהווה הרשאה מצדם לשימוש בזכויות היוצרים ביצירות שלהם, ומכאן שאין לתובעת מעמד וזכות תביעה בנסיבות אלו.

הנתבעות טוענות להגנתן בנוסף, כי הן נהנות מהגנת המפר התמים; לכל היותר הן גורם ביניים וממילא לא התקיימו לגביהן התנאים להפרה תורמת; נהגו בתום לב; המופעים לא היו למטרות רווח; וכי התובעת עצמה פעלה בניגוד לדין והפטור שהוענק לה על-ידי רשות התחרות, עת היא עותרת לתמלוגים כבתביעה דנן. הנתבעות מכחישות את החבות שלהן לפיצוי כלשהו כלפי התובעת, וכן עותרות לדחיית טענות התובעת ביחס ליתר הסעדים הנתבעים.

מטעם התובעת הוגשו ארבעה תצהירי עדות ראשית וזומן לעדות חוקר פרטי שביצע חקירה ביחס לאחד המופעים מושא התביעה (אירוע מיום 10.10.2019).

מטעם הנתבעות הוגש תצהיר עדות ראשית אחד.

לאחר שהוגשו תצהירי וראיות הצדדים, בהמלצת בית משפט, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה, ההליך יוכרע על-יסוד החומר הקיים בתיק ללא הצורך בשמיעת עדים, ולאחר שיוגשו סיכומיהם. הסיכומים הוגשו בשני סבבים והגיעה עת ההכרעה.

דיון והכרעה

התביעה עניינה יצירות מוזיקליות (סעיף 4(א) בחוק זכות יוצרים). לפי סעיף 11 בחוק, זכות יוצרים ביצירה, היא "הזכות הבלעדית" לעשות בה או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט באותו סעיף, ביניהן העתקה של היצירה, פרסום שלה או ביצוע פומבי. זכות יוצרים ביצירה, מכונה בפסיקה גם כזכות כלכלית (רע"א 12/17 שריר נ' נירית זרעים בע"מ, פסקה י"ג (28.3.2017)). לפי סעיף 13 בחוק, "ביצוע פומבי" של יצירה הוא השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר. לענייננו, העברת זכות יוצרים והענקת רישיון, הוסדרה בסעיף 37 בחוק, שמורה כלהלן:

"(א) זכות יוצרים ניתנת להעברה בחוזה או על פי דין, ורשאי בעל הזכות לתת לגביה רישיון ייחודי או רישיון שאינו ייחודי.

(ב)העברת זכות היוצרים או מתן הרישיון, כאמור בסעיף קטן (א), יכול שיהיו לגבי זכות היוצרים, כולה או חלקה, וניתן להגבילם למקום מסוים, לתקופה מסוימת או לעשיית פעולה מסוימת ביצירה.

(ג)חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב.

(ד)בסעיף זה, "רישיון ייחודי" – רישיון המעניק לבעליו זכות ייחודית לעשות פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, כפי שנקבע בו, ומגביל את בעל זכות היוצרים מלעשות ומלהרשות לאחר לעשות פעולה כאמור."

עוד שני סעיפים רלבנטיים לבירור התביעה. לפי סעיף 47(א) בחוק זכות יוצרים:

"העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'"

לפי סעיף 49 בחוק:

"המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור; לעניין זה, "מקום בידור ציבורי" – מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון."

משם לכאן. התביעה מתבססת אמנם על סעיף 49 בחוק (סעיף 6 בכתב התביעה וסעיף 11 בסיכומי התובעת). ואולם, נראה כי מתייתר הצורך לדון בשאלת האבחנה בין הפרה ישירה לבין הפרה עקיפה, ולוּ בהינתן הודאת הנתבעות, כי הן "שילמו ליוצרים (האומנים שהופיעו באירועים מושא התביעה – ההוספה שלי, מ.ח.י.) את מלוא התשלום המגיע להם בגין ביצוע היצירות..." (סעיף 6 בתצהיר עד הנתבעות, מר אסף מינצר). נתון עובדתי זה, כפי שנראה בהמשך, הוא בר-משמעות בשאלת הזיקה של הנתבעות להפרות הנטענות.

בהיבט העובדתי, על-יסוד כתב התביעה ותצהירי התובעת ונספחיהם, מייחסת התובעת את טענותיה בדבר הפרות של זכויות יוצרים, לארבעה אירועים פומביים אשר קיימו הנתבעות בשטחן: הראשון, אירוע מיום 20.12.2017 של עילי בוטנר; השני, אירוע מיום 3.1.2019 של שולי רנד; השלישי, אירוע מיום 20.9.2019 של ישי ריבו; הרביעי, אירוע מיום 10.10.2019 של חנן בן ארי (להלן יכונו: "האירועים" או "המופעים"). בהינתן האמור, נדחית כל טענה של התובעת ביחס לאירועים נוספים שאוזכרו בכתב התביעה, בתצהיריה או בסיכומיה.

לגופם של דברים. אל מול התשתית הראייתית שהניחה התובעת, למקרא סעיף 26 בכתב ההגנה וסעיף 2 בתצהיר הנתבעות, למעשה, ארבעת האירועים אינם מוכחשים. התובעת צירפה לראיותיה את הפרסומים לציבור שקדמו להם, ובפרסומים אלה מופיעים שמות האומנים, מיקומים ועיתוי האירועים, וגם ההפניה לרכישת כרטיסי כניסה (פְּרט עובדתי אשר לכאורה, אינו עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעות לפיה דובר באירועים שלא למטרות רווח, נושא שיידון בהמשך). גם פרטים עובדתיים אלה לא נסתרו באמצעות תשתית עובדתית נגדית מטעם הנתבעות.

לסיכום נקודה זו, התביעה עניינה ארבעת האירועים המוזכרים לעיל.

לטענת התובעת, בכל אירוע הופרו זכויות יוצרים ביצירות מוגנות אשר הבעלות בהן הועברו אליה על-ידי היוצרים. בתמיכה לטיעון זה, התובעת הציגה ראיות בשני נדבכים ראייתיים: הנדבך הראשון, פירוט היצירות שנעשה בהן שימוש בכל אחד מארבעת המופעים (ראו פירוט בסעיפים 20 ו-24 בתצהיר של עדת התובעת, גב' רונית מריומה; וגם תצהיריהם של מר רועי חזון וגב' רוזי קרונר); הנדבך השני, תשתית נתונים בדבר היצירות שבבעלות התובעת וכתבי העברת הזכויות אליה מאת היוצרים הרלבנטיים (תצהיר של גב' קרונר).

מצִדן, הנתבעות דוחות כאמור את טענות התובעת בנדון, הן בהיבט העובדתי הן בהיבט המשפטי, ולדידן התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה.

לאחר בחינת הראיות שהוצגו, סבורני כי התשתית עליה נשענת התביעה בנושא זה, היא סדורה, מפורטת ומשכנעת יותר מזו שהציגו הנתבעות, ומכאן עדיפה גרסתה על-פני גרסת הנתבעות. במה הדברים אמורים?

התובעת פירטה בראיותיה אלו יצירות הוצגו בכל אירוע ואירוע ומדוע הן מצויות בניהולהּ. תשתית זו כללה חתימות היוצרים על העברת זכויות היוצרים ביצירותיהם כחברים בתובעת, וכן תדפיסים שלה במסגרת עסקיה, המפרטים ביחס לכל יצירה ויצירה, מי הוא היוצר הרלבנטי, המחבר או המלחין. נכון, לעומת היצירות מושא האירוע מיום 10.10.2019, לגביו הוצג תוצר של חקירה פרטית שהזמינה התובעת ופיענוח שלה, הרי שביחס ליתר האירועים, נטען שהרשימות של שמות היצירות אשר הופרו, הועברו לתובעת באמצעות האמרגנים או המפיקים של האומנים השונים שהופיעו, זאת במסגרת יחסי העבודה שלהם עם התובעת (סעיף 23 בתצהיר של מריומה).

לא מצאתי לפקפק בתשתית הסדורה והמפורטת כאמור שהוצגה על-ידי התובעת. הגם תצהירו של החוקר לא הוגש, אך על פעילות החקירה ותוצריה, ניתן ללמוד מתצהירי התובעת. האחרונה עתרה בשעתו גם לזימון החוקר הפרטי למתן עדות בבית המשפט. בקשתה נתקבלה (החלטה מיום 8.7.2024), אך כזכור לא התקיים דיון הוכחות בהתבסס על ההסדר הדיוני שהושג. מכל מקום, פירוט היצירות הוצג עוד בכתב התביעה (סעיף 17 ונספחים 11-8). אף שהנתבעות הכחישו סעיף זה באופן כללי, אך עיקר הטיעון שלהן וכפי שהיה ניתן להבין אותו, לא היתה הכחשה על עצם השימוש ביצירות המוזכרות, אלא ההכחשה הופנתה נגד עצם החבות הנטענת כלפיהן. לפי סעיף 26 בכתב ההגנה:

"מוכחש הנטען בסעיף 17 בכתב התביעה.

הנתבעות ייטענו כי הזמינו את היוצרים עילי בוטנר, שולי רנד וחנן בן ארי (...) לבצע את יצירותיהם באלקנה.

כיוצרים, קיימת להם הזכות המלאה לעשות שימוש ביצירותיהם ולהשמיע אותן באלקנה.

הנתבעות ייטענו כי בגין ביצוע היצירות באלקנה, אינן חייבות בתשלום נוסף מעבר לתשלום המגיע וששולם ליוצרים. הנתבעו ייטענו כי דרישה כספית מהתובעת לשלם תשלום נוסף עבור יצירותיהם של היוצרים, הינה חסרת בסיס.

ליוצרים יוצרים אלה קיבלו תשלום מלא עבור ביצוע יצירותיהם"

(ההדגשות אינן במקור)

כתב ההגנה אינו מזכיר כלל מה הן היצירות שבוצעו כפי הודאת הנתבעות ולא נתמך באף נספח. ניתן לומר שהכחשה כללית בכתב ההגנה, היה די בה בשלב זה של ההליך המשפטי, על-מנת שלא לבסס הודאת בעל-דין מצד הנתבעות ביחס לזיהוי של היצירות. עם זאת נזכיר, כי כמצוות תקנה 14(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הנתבע ייחשב מודה בעובדות שבכתב התביעה, זולת אלו שהכחיש באופן מפורש וגם "מפורט". לטעמי, היעדרה של התמודדות מפורטת בכתב ההגנה עם טענות היריבה לעניין פירוט היצירות, אינה נטולת קושי, שכן כבר באותו השלב, חזקה שהנתבעות ידעו על האירועים ומה התרחש במסגרתם.

קושי זה התחדד במורכבותו בהמשך ההליך. הנתבעות לא הציגו במסגרת ראיותיהן כל ראיה זולת התצהיר מטעמן. גם כאן, בדומה לכתב ההגנה, לתצהיר לא צורפו כל אסמכתה או תימוכין. כמו כן, לא הוצגו בגוף התצהיר נתונים כלשהם אודות המופעים שהתקיימו בשטח הנתבעות ומה הושמע בהם; בכלל זה, לא הופרכו רשימות היצירות מושא התביעה. במילים אחרות, הנתבעות לא הפריכו באמצעות תשתית סדורה ומפורטת מטעמן, ולוּ לכאורית, את עצם ביצוע המופעים ולא את תוכנם, כפי שתוארו על-ידי התובעת. עיקר המוצג בתצהיר של עד הנתבעות, בדומה לכתב ההגנה, הוא עמדתן העקרונית לפיה, האומנים ביצעו את יצירותיהם בעצמם וקיבלו תמורה, ולכן אין מקום לחיוב נוסף לטובת התובעת.

החוסר הראייתי מצד ההגנה בנדון, הוא משמעותי ונזקף לחובתה. מדובר באירועים שהתרחשו לפי זימון ובהרשאת הנתבעות, בשטחן ובמימון שלהן. יוצא אם כן, כי גם אם נטל השכנוע מוטל על כתפי התובעת לאורך כל ההליך, הרי שנטל הבאת הראיה מוטל על שני הצדדים, וצֶבֶר הראיות שהניחה התובעת, מטה את הכף לטובתה באופן מובהק.

נזכיר בנושא זה את מושכלות היסוד הראייתיים לפיהם, במשפט האזרחי, על התובע בדין מוטל נטל השכנוע להוכיח את כל רכיבי תביעתו. נטל זה נובע מהכלל לפיו, "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל השכנוע הוא נטל מהותי, אשר בהעדר כל הוראה מיוחדת בדין, ממשיך להיות מוטל על התובע עד סוף המשפט. לעומתו, נטל הבאת הראיה הוא נטל דיוני, אשר משמעותו היא, כי ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, חובה עליו להביא ראיות מספיקות על-מנת לעמוד בנטל זה, ואילו ביחס ליריבו במשפט, משמעות הנטל היא חובתו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל הבאת הראיות אפוא, הוא "דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו" (ע"א 78/04 המגן נ' גרשון, פ"ד סא(3) 18, 36 (2006); ראו גם: רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז, פסקה 9 (5.5.2013)).

טענת הנתבעות לפיה, היה על התובעת לצרף להליך את הזמרים אשר יצירותיהם הופרו, לא מצאתי בה ממש בנסיבות העניין. לפי התשתית הראייתית שהוצגה כאמור, התובעת היא בעלת הזכויות ביצירות של חבריה בארץ. היוצרים הרלבנטיים, לרבות הזמרים, העבירו את זכויות היוצרים ביצירותיהם לתובעת, כך שהיא באה בנעליהם (השוו: ת.א. (מחוזי ת"א) 17997-05-17‏ תל"י בע"מ נ' אקו"ם בע"מ, פסקה 29 (12.2.2018)). נוכחותם במשפט, מטעם התובעת, אינה נדרשת בין לבירור ההליך או שמא להוכחת נתון עובדתי זה או אחר. מכאן נפנה לשאלת החבות.

לפי התמונה הראייתית שהציגה התובעת, ההרשאה לנהל זכות יוצרים קיבלה גושפנקה רגולטורית תוך ריסון והצבת איסורים, כמפורט בהחלטות של רשות התחרות. כעולה מהנטען, רשויות מוניציפליות רבות הסדירו רישיון לשימוש בזכות יוצרים ביצירות שבניהול התובעת, תוך תשלום תמלוגים, לפי הסדר מסגרת הקרוי "רישיון שמיכה", אשר מאפשר לרשויות אלו לקיים מופעים פומביים תוך שימוש ביצירות מוגנות, ללא הצורך בהסדרה פר-אירוע מול התובעת. ברם, בניגוד לרשויות רבות, המועצה סירבה ומסרבת כיום להסדיר רישיון כאמור.

התובעת הניחה במסגרת ראיותיה פניות עוקבות שלה למועצה, עוד משנת 2009 ולמשך כעשור, כדי להסדיר רישיון ולתקן את המצב, אך דבר לא נעשה בנדון.

משקבענו לעיל, כי בארבעה אירועים נעשה שימוש ביצירות מוגנות שבבעלות התובעת, וכי זה נעשה ללא רישיון או רשות מראש של התובעת, על-יסוד סעיפים 47 ו-49 בחוק זכות יוצרים, מתבססת הטענה בדבר הפרת זכויות היוצרים באותן יצירות על-ידי הנתבעות.

להגנתן, העלו הנתבעות טענה מרכזית לפיה, היצירות בוצעו על-ידי האומנים עצמם, שהוזמנו והופיעו באירועים. מכאן, משכבר שולמה להם תמורה בעד הופעותיהם, כי אז אין עילה תחת התביעה. עוד לשיטתן, השתתפות האומנים כאמור, מהווה הרשאה לנתבעות לעשות שימוש בזכויות היוצרים ביצירותיהם.

לאחר מתן הדעת לטענות אלו של הנתבעות, הגעתי למסקנה לפיה דינן להידחות. אסביר.

לפי כתבי העברת הזכויות לתובעת, היוצרים הרלבנטיים של היצירות, מחברים או מלחינים שהם חברי התובעת, העבירו את זכויות היוצרים שלהם ביצירותיהם, לתובעת (ראו נספחים לתצהיר של גב' קרונר). לא מדובר רק באומנים שהופיעו וביצעו את ההופעות, אלא גם במלחינים או המחברים של היצירות שנעשה בהן שימוש באותן הופעות. שעה שהבעלות בזכות היוצרים עברה כאמור, התובעת באה בנעליהם של היוצרים. מכאן, לא רק שנדרשת רשותהּ לשימוש ביצירות הללו באותם אירועים (למשל, רישיון כללי או אישור פר-אירוע), אלא אף נראה לכאורה שהיא זכאית גם לתמלוגים בגין שימוש זה. האמור מתחייב מהמצב המשפטי והרגולטורי הקיים. לפיכך, אין בעצם הופעת האומן הספציפי, כדי לייתר את ההסדרה מול בעל זכות היוצרים. בנושא זה, מקובלת עליי טענת התובעת לפיה, "האמן המבצע מקבל תשלום על עצם ההופעה (נסיעה..., עמידה על הבמה, נגינה ו/או שירה), כלומר כל תשלום כזה הוא תשלום לאמן כמבצע. אין זה אומר שהאמן קיבל תשלום כלשהו כיוצר היצירות שבוצעו" (סעיף 14(א) בסיכומי התובעת) (ההדגשה בקו במקור).

יותר מזה. הנתבעות לא הציגו כל חוזה התקשרות עם מי מהאומנים שהופיעו, ולכן לא ניתן להבין מה היו תנאֵי ההתקשרות החוזית, ובפרט, האם זו התייחסה לנושא זכות היוצרים ביצירות. חוסר ראייתי זה נזקף אף הוא לחובת הנתבעות, וביתר שאת כאשר מפיהן עולה הטענה לפיה, השתתפות האומן וביצועו מהווים אישור לשימוש ביצירה וכי הן אלו שנשאו בתמורה המשולמת עבור המופעים.

לא אכחד כי בנושא זה, כך להתרשמותי מטיעון הנתבעות, חל חוסר בהירות מסוים או בלבול בטיעון שלהן, אשר מקורו העדר אבחנה בין זכות היוצרים של יצירה מוזיקלית, לבין זכות הביצוע שלה. בעוד הזכות הראשונה מעוגנת בחוק זכות יוצרים, הזכות השנייה מעוגנת בחוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984. מבלי להרחיב יתר על המידה בנושא האבחנה בין סוגי זכויות אלו, אסתפק בלהפנות לדברים שנאמרו בת.א. (מחוזי י-ם) 9372-02-17 אשכולות נ' נרקיס, פסקה 2 (5.8.2019), כלהלן:

"בשנת 1984 נחקק חוק זכויות מבצעים, המעניק לאדם שמבצע במשחק, בשירה, בנגינה, במחול או בדרך אחרת (...), יצירה ספרותית, אמנותית, דרמטית או מוסיקלית (...), זכויות מסוימות בתחום הקניין הרוחני לגבי הביצוע האמור.

...

להשלמת התמונה נציין, כי זכויות אחרות ביצירה, כגון זכויותיהם של המחבר, המפיק, המלחין וכדומה, מעוגנות בחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 (...).

...

ויודגש, אין זהות בין תמלוגים המשולמים לתאגידים משותפים לזכויות יוצרים, כגון אקו"ם, הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ (...) או הפדרציה הישראלית למוסיקה ים תיכונית (...), לבין התמלוגים המגיעים למבצעים בגין השמעה או הצגה של הביצועים המוגנים. זכות המבצעים לקבלת תמלוגים לחוד, וזכות היוצרים לקבלת תמלוגים לחוד. זכותם של המבצעים לקבל תמלוגים שונה ונפרדת מזכותם של היוצרים, והיא מעוגנת, כאמור, בסעיף סעיף 3א לחוק זכויות מבצעים ולא בחוק זכויות יוצרים."

כעולה מראיות התובעת, ביחס לחלק מן היצירות שהופרו, בעלי זכויות היוצרים המקוריים, אינם אותם אומנים שהופיעו באירועים, אלא מדובר במחברים או מלחינים אחרים. כך שגם אם נניח כי חלק מהיצירות הולחנו או חוברו על-ידי מי מאותם אומנים, חלק אחר של היצירות אינו כזה, ובכל מקרה, הנתבעות לא הראו ולא הוכיחו, כי ביקשו רשות של היוצרים המקוריים לפני השימוש שנעשה ביצירותיהם. לדידי, הביצוע של יצירה על-ידי אומן, גם אם הוא בעל זכות מקורי, אינו גורע מחובות עושה השימוש מול הגוף אליו העביר האומן את זכות היוצרים באותה יצירה. לסיכומו של דבר, טענות הנתבעות הנשענת על גזירת ההרשאה לשימוש ביצירות כביכול, מעצם הביצוע של האומנים ועל תשלום התמורה להם, דינן להידחות.

הוא הדין גם ביחס לטענת הנתבעות בסיכומיהן לפיה, זכויות היוצרים ביצירות, קודמות לזכויות התובעת בהן, תוך שהיא מתבססת על הוראת האיסור שבסעיף 4.2 בהחלטה של רשות התחרות. הנתבעות ציטטו בסעיף 42 בסיכומיהן את ההוראה האמורה, בזו הלשון:

"אקו"ם לא תתקשר בהסכמים המאפשרים לה לנהל באופן בלעדי זכות מבין זכויות היוצרים"

ואולם, עיון בסעיף 4.2 בנוסחו המלא בהחלטה עולה, כי הציטוט דלעיל הוא חלקי בלבד. הסעיף בנוסחו המלא מורה בזו הלשון:

"אקו"ם לא תתקשר בהסכמים המאפשרים לה לנהל באופן בלעדי זכות מבין זכויות היוצרים באילו מבין היצירות הכלולות ברפרטואר של מי מבין האגודות האחיות בתוך גבולות מדינת ישראל; לעניין סעיף זה "בלעדיות" – לרבות כל הסדר המביא בפועל או בכוח לתוצאה של בלעדיות"

ללמדך שהאיסור האמור בתנאֵי הפטור עוסק בנתח מוגדר של זכויות יוצרים, "באילו" מבין היצירות אשר כלולות ברפרטוארים של חברות אחיות בתוך גבולות המדינה. אגודות אחיות מוגדרות בהחלטה כתאגידים זרים, אשר קשורה איתם התובעת בהסכמים לניהול משותף של זכויות דומות (סעיף 2). היוצא מזה, נראה שהסעיף האמור אינו רלבנטי לנסיבות העניין.

אשר להגנת "המפר התמים", לפי סעיף 58 בחוק: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". ברע"א 7774/09 ויינברג נ' ויסהוף (28.8.2012), שם בפסקה 23, נקבע בין היתר, כי: "הגנת המפר התמים עומדת אפוא למי שלא ידע ולא חשד כלל בקיומה של זכות יוצרים ביצירה. רק הנחה מוטעית – שיש לה יסוד נאמן – על אי קיום זכות יוצרים תקים למפר הגנה, ואילו הנחה סתמית על קיומה של הרשאה או על כך שאין מדובר בהעתקה – אינה מקימה את ההגנה". נטל ההוכחה לקיומה של הגנה זו, מוטל על כתפי הטוען לה ומדובר בנטל כבד (ראו: ע"א 1248/15 Fisher נ' דוורון, פסקה עג (31.8.2017)).

סבורני שהנתבעות לא הרימו נטל זה. בין צרופות כתב התביעה, הציגה התובעת פניות רבות בכתב שמופנות למועצה, החל משנת 2009 ואילך (למשל, מהימים 31.3.2009, 30.4.2009, 7.6.2015, 31.8.2017 ו-14.11.2019). זאת ועוד. אין מחלוקת, כי בחודש 11/2017 התקיימה פגישה בין נציגי התובעת והמתנ"ס. בכל הפניות האמורות ניתן להבחין בקו כמעט עקבי, שמפציר במועצה לתקן את המצב הנתון ולהסדיר רישיון שימוש מול התובעת. תשתית הנתונים שהוצגה, לא נסתרה על-ידי הנתבעות.

התובעת הציגה גם את הסכם המסגרת, מחודש 03/2000, שנכרת בינה לבין מרכז השלטון המקומי. על-פניו מדובר בהסכם שמאפשר לרשויות מוניציפליות להצטרף אליו בתנאים מיטיבים. ההסכם מאפשר הצטרפות אליו וקבלת רישיון לשימוש ביצירות מוגנות שבניהול התובעת. לפי ה"הואיל" הראשון בו, התובעת הוגדרה כ"הארגון היציג של יוצרים בישראל שהעבירו לה זכויות יוצרים,...". ב"הואיל" השלישי שם, מרכז השלטון המקומי הוצג כ"עמותה המייצגת את העיריות והרשויות המקומיות בישראל...". ב"הואיל" הרביעי צוין ש"המכרז מכיר בזכויות אקו"מ כרפרטואר שלה,...". אמנם הסכם זה אינו מחייב רשות שלא הצטרפה אליו, אך קשה להלום את הסברה לפיה, המועצה לא הייתה מודעת כביכול לקיומו, ולעצם חובת ההסדרה של רישיון שימוש מול התובעת לשם שימוש ביצירות מוגנות שבבעלותה.

צֶבֶר האמור ואי-תיקון המצב הקיים על-ידי מי מהנתבעות במשך כל התקופה שחלפה, מוביל למסקנה לפיה, חרף ידיעתן את המצב המשפטי והרגולטורי הקיים, פעלו הנתבעות בידיעה מלאה לקיים אירועים ללא הסדרה מול התובעת של הרישיון המתחייב, ללא ביצוע תשלום תמלוגים, כל זאת תוך הפרה מובהקת של זכויות יוצרים שבבעלות התובעת. מכאן, לטעמי בנסיבות אלו, הנתבעות אינן יכולות ליהנות מהגנת המפר התמים.

הנתבעות טוענות להגנתן גם, כי דין התביעה נגדן להידחות משום שלדידן, הן "לכל היותר גורם ביניים ולא מתקיימים התנאים ל"הפרה תורמת"". עוד נטען על-ידן, כי אין מקום לקבל את התביעה מאחר ולא דובר באירועים ל"מטרת רווח", כפי דרישת סעיף 49 בחוק.

גם כאן, לאחר מתן הדעת לטענות הצדדים, לא מצאתי לקבל טיעוני הנתבעות בנדון, השזורים זה בזה. בפסק הדין ב-ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית נ' בית שוקן בע"מ, פ''ד סד(3) 740 (2011), הכירה הפסיקה בדוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים. בפסק הדין המוזכר, קבע בית המשפט שלושה תנאים מצטברים שבהתקיימותם, ניתן להכיר בהפרה תורמת: הראשון, קיומה בפועל של הפרה ישירה; השני, ידיעתו של המפר התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; השלישי, קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה (ראו גם: דנ"א 5004/11 שוקן נ' האוניברסיטה העברית (11.9.2011); דוגמאות ליישום תנאים אלה, ראו והשוו עם: ת.א. (מחוזי מרכז) 9540-10-10 בי.אין נ' לב ארי (18.6.2013); ת.א. (מחוזי מרכז) 567-08-09‏ ‏ א.ל.י.ס בע"מ נ' רוטר בע"מ (8.8.2011)).

במקרה לפנינו, אני סבור כי שלושת התנאים מתקיימים. הוכח על-ידי התובעת כאמור, באמצעות התשתית הראייתית שהציגה, כי בוצעו הפרות של זכויות יוצרים בארבעת האירועים שהתקיימו. האירועים התקיימו בהרשאה מפורשת של הנתבעות, בשטחן המוניציפלי ובמימון שלהן. הן היוו ציר מרכזי ומשמעותי בזימון האירועים האלה ובהוצאתם לפועל, על כל המרכיבים האומנותיים שהם כללו. אשר לסוגיית תום לבן, אני מפנה לדיון לעיל בטענת המפר התמים. בהקשר זה, ניתנת הדעת גם לעובדה לפיה, לצד מצבור הפניות של התובעת למועצה כאמור, התובעת הראתה כי פנתה אליה גם לאחר האירוע האחרון מושא התביעה (ראו פניות מיום 15.10.2019 ומיום 14.11.2019), ולמרות זאת, הטעון הסדרה לא הוסדר.

זו אף זו. סעיף 49 בחוק זכות יוצרים מעגן, במידה רבה, את דוקטרינת ההפרה התורמת, אך בהקשר מתוחם שעניינו השימוש במקום ציבורי לביצוע פומבי של יצירה. האיסור שבחוק קם כאשר מדובר בהרשאה לאחֵר, "למטרת רווח". הנתבעות טוענות בסיכומיהן, כי "האירועים הופקו ונוהלו בפועל על ידי המתנ"ס המקומי שהינו גוף ללא כוונת רווח", ומכאן לשיטתן, סעיף 49 אינו חל.

דעתי שונה.

ראשית, כפי שנקבע בפסיקה, רווח אמנם עניינו "בראש ובראשונה" הכנסה כספית מעבר להשקעה, ואולם הוא כולל טובת הנאה במובן הרחב (רע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין, פסקה מ' (8.6.2009); ת.א. (מחוזי ת"א) 2555/04 הפדרציה הישראלית נ' ברקת, פסקה 18 (21.9.2009)). קיומם של אירועים כאמור, בהיקף נרחב ותוך שהם מותנים גם ברכישת כרטיסים (כפי שאדון בזה מיד), הרי גם נניח שאין רווח כספי לצִדן (ואינני קובע כך), קיים בסיס סביר ביותר להניח, כי ניתן להפיק טובות הנאה נוספות מאירועים אלה, כגון: קידום מוניטין, תועלת עסקית הגלומה בפרסום, וכו'.

שנית, גם בזיקה לרווח הכספי המופשט, הרי מעיון בפרסומים של הנתבעות שקדמו לאירועים, כפי שהציגה התובעת בראיותיה ולא נסתר על-ידי הנתבעות, קהל היעד נדרש לרכוש כרטיסי כניסה. לא דובר באירועים חינמיים. כך למשל: כרטיס עבור אחד האירועים עלה 65 ₪, ועבור אירוע אחר עלה 70 ₪. גם אם יש מקום לסברה, כי עלויות הכרטיסים עבור מופעים אלה, כולם או חלקם, היו מסובסדות על-ידי מאן דהוא (טענה זו לא הועלתה מפורשות על-ידי הנתבעות, אך נתון כזה נלמד למשל מאחד הפרסומים שקדם לאירוע מיום 20.9.2019), מצב דברים זה כשלעצמו אינו שולל קיומו של רווח כללי או טובת הנאה במובן הרחב (מוניטין, קידום כלכלי, פרסום, ועוד). כאן המקום לציין גם, כי תיאור הנתבעות בסיכומיהן (סעיף 16) לפיו, "האירועים כשלעצמם אינם מקימים חבות, כאשר הם כוללים רק נאומים, הופעות מקוריות, או ביצועים חופשיים שאינם כרוכים בזכויות מנוהלות", אינו נתמך בתשתית ראייתית כלשהי, וממילא התשתית והתיאור שהציגה התובעת, לא נסתר כדבעי על-ידי הנתבעות, אשר אצלן ולפי הזמנתן כאמור, התקיימו אירועים אלה ושילמו בעדם.

אחרון במיקום אך לא בחשיבות. טוענות הנתבעות, כי התובעת מנהלת את זכויות היוצרים באופן "אגרסיבי" ובניגוד לתנאֵי הפטור שבהחלטה. עיקר הטרוניה שבפיה בנושא זה, מתייחס לעובדה לפיה, התובעת דורשת תמלוגים "במקרה שבו בעלי הזכויות עושים שימוש עצמי ביצירותיהם", דבר שלשיטתה מעלה חשש "לניצול לרעה" על-ידה, של מעמדה "המונופוליסטי" (סעיף 53 בסיכומי הנתבעות). מכאן, לדידן, יש לדחות את התביעה נגדן גם מטעמים אלה.

לאחר מתן הדעת למכלול הנטען בתיק והראיות שהוצגו, לא מצאתי ממש בטיעון זה. בהינתן המצב המשפטי הקיים, הנסמך במיוחד על התשתית הרגולטורית שהוצגה לעניין פעילות התובעת בגדרי החלטת רשות החברות, לא מצאתי כי התובעת פעלה בעניינה של התובעת תוך חריגה מהתנאים של הפטור אשר ניתן לה, ואוסיף. פעילות התובעת, על המתח האינהרנטי הגלום בהסדרים הקיימים לגביה, נדון לא אחת בפסיקה (ראו בעיקר: ע"א 5365/11 אקו"ם נ' ‏emi music publishing ltd (3.9.2013)). במקרה לפנינו, כפי שעמדנו על כך לעיל, עוד משנת 2015 ובאופן עקבי כמעט, התובעת פנתה בכתב ושלחה התראות למועצה ואף התקיימה פגישה בין הצדדים. התביעה הוגשה רק בשנת 2022. לא מצאתי כי בנדון דידן נהגה התובעת באופן שרירותי וביגוד לדין, ולא רק. ככל שסבורה המועצה שמא התובעת חרגה מתנאֵי הפטור שבהסדר הרגולטורי החל עליה, או שמא עברה על מה מהאיסורים שבדין, סלולה הדרך לפניה לנקוט בהליך המינהלי או המשפטי המתאימים למיצוי זכויותיה ככל שקיימות.

סעד כספי

התובעת עותרת לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין ארבעת האירועים. הנתבעות שכופרות מנגד בזכות התובעת לפיצוי כלשהו, טוענות כי יש לראות בארבעת האירועים ב"מסכת אחת"; כלומר – הפרה אחת.

סעיף 56 בחוק זכות יוצרים, מורה כלהלן:

"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

(1)היקף ההפרה;

(2)משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;

(3)חומרת ההפרה;

(4)הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;

(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;

(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;

(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;

(8) תום לבו של הנתבע.

• לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.

• השר רשאי, בצו, לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א)."

   

בעניין ע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ נ' שטן, פסקה 73 (13.5.2013), נקבע כלהלן:

"בפיצוי ללא הוכחת נזק, לא רק שהתובע אינו נדרש להוכיח קיומו של נזק, אלא שגם האפשרות לנתבע להוכיח העדר נזק היא מוגבלת מאד. כך למשל קבע בית משפט זה כי הטענה לפיה ההפרה לא הניבה פירות, וכי לבעל הזכות לא נגרם כל נזק, אינה יכולה לסייע למפר... משהוּכחה הפרה, זכאי בעל הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק לנוכח ההנחה הכללית כי עצם ההפרה מגלמת נזק..."

בעניין ע"א 592/88‏ ‎שגיא‎ ‎נ' ניניו, פ''ד מו(2) 254, 271 (1992) (להלן: "עניין שגיא"), נקבע בין השאר:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השנייה הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. במקרים בהם שימוש התובע בזכותו נעשה כרגיל בדרך של מתן רישיונות לאחרים, מצדיק השיקול הפיצויי ניסיון להתחקות אחר גובהם של התמלוגים הסבירים אותם היה מקבל התובע לולא הופרה זכותו, היינו, לו הנתבע היה משלם תמלוגים כסדרם...

מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון"

ראו והשוו גם: ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ, פסקה 11 (4.4.2012).

תחילה לשאלה האם מדובר בארבע הפרות או בהפרה אחת (סעיף 56(ג) בחוק). בעניין שגיא לעיל נקבע בין השאר, כי:

"ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים." (ע' 268)

ובהמשך נקבע:

"המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה (...). עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות" (ע' 270)

בענייננו, מדובר באירועים פומביים שהתרחשו במועדים שונים. אף שמאפייניהם דומים (השמעת יצירות מוסיקליות), אך תוכן היצירות השונה וריחוק הזמן ביניהם, הם משמעותיים. בכל אירוע התבצעו אמנם הפרות של מספר יצירות, אך אלו תראינה כהפרה אחת, וממילא לא נטען אחרת על-ידי התובעת. לעומת זאת, לעניין מספר האירועים מושא ההפרות, כאמור, האירוע הראשון התרחש בשנת 2017 ובו הושמעו יצירות מסוימות. שלושת האירועים הנוספים התרחשו כשנתיים לאחר מכן, הראשון בתחילת השנה והשניים הנוספים התקיימו בחודשים 09/2019 ו-10/2019, בהתאמה. בכל אירוע הושמעו יצירות שונות. מכאן, מתחייבת המסקנה לפיה, סוגי הזכויות המוגנות שנפגעו, הן שונות (השוו: רע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, פסקה 9 (30.7.2009)). על כן, יש לראות באירועים כהפרות נפרדות.

בקביעת גובה הפיצוי, ניתנה הדעת למספר האירועים, להיקף הגדול של המשתתפים בהם, למספר הרב של היצירות אשר הופרו, לקושי הממשי הגלום בהתנהלות הנתבעות בנושא זה (וראו לעיל דיון בשאלת תום הלב), לפגיעה הכלכלית בתובעת כבעלת זכות היוצרים (לא הוצגו נתונים מדידים), לטובת ההנאה של הנתבעות מקיום אירועים אלה, וכן ניתנה הדעת גם למאפייני פעילות הנתבעות והרצון לעודד קיום אירועי תרבות ובידור. לאחר כל אלה, נפסק בזאת פיצוי בסך 200,000 ₪ המשקף סך 50,000 ₪ בגין כל אירוע מבין ארבעת האירועים (לעניין גובה הפיצוי, השוו בין היתר עם: ע"א 2690/10 גני לכיש נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים בע"מ (8.11.2011); ת.א. (מחוזי נצרת) 27785-09-15 אקו"ם נ' מריומה (25.3.2019); ת.א. (שלום פ"ת) 14839-05-20 תל"י נ' עיריית פתח תקווה (15.7.2024)).

סעדים נוספים

אשר לצו המניעה הקבוע, משהוכח ביצוע צבר ההפרות דלעיל, מכוח סעיף 53 בחוק זכות יוצרים, ניתן בזאת צו מניעה קבוע שאוסר על הנתבעות לעשות שימוש ביצירות המוגנות מושא הליך זה (המפורטות בסעיפים 20 ו-24 בתצהיר של גב' מריומה), וזאת עד הסדרת רישיון מול התובעת.

אשר לצו המורה על הצגת נתונים אודות פעילויות תרבות במועצה משנת 2013 ואילך, לא מצאתי לקבל את עתירת התובעת בנדון. מעבר לכך שהתקופה חורגת מתקופת ההתיישנות הקבועה בדין, דרישת התובעת בנדון הייתה גורפת למדיי ובלתי ממוקדת, דבר המבסס את טענת ההכבדה הבלתי סבירה שהצביעו עליה הנתבעות. מכל מקום, ככל שיהיו באמתחת התובעת פרטים בדבר קיומה של עילת תביעה חדשה, טענותיה – וכך גם טענות הנתבעות – שמורות להם לעת מצוא.

תוצאה

התביעה מתקבלת באופן כלהלן:

• ניתן בזאת צו מניעה קבוע שאוסר על הנתבעות לעשות שימוש ביצירות המוגנות מושא הליך זה (המפורטות בסעיפים 20 ו-24 בתצהיר של גב' מריומה), וזאת עד הסדרת רישיון מול התובעת.

   

• הנתבעות תשלמה לתובעת סך 200,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום.

   

הנתבעות תישאנה גם בהוצאות התובעת בסך כולל 8,000 ₪ ובשכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין, בסך כולל 17,000 ₪. בקביעת סכומים אלה ניתנה הדעת לסכום הנפסק מחד גיסא, ומאידך גיסא, ניתנה הדעת גם להסדר הדיוני שהגיעו אליו הצדדים ואשר ייעל את ההליך וחסך שמיעת עדויות.

הסכומים האמורים ישולמו לתובעת תוך 30 יום מתום תקופת החירום, אחרת הם יישאו ריבית שקלית עד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות – להודיע לצדדים בהתאם.

ניתן היום, ד' ניסן תשפ"ו, 22 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.