נרוש נ' דונה חברה להנדסה ובנין בע"מ

הצדדים ומסגרת המחלוקת

1. ביום 28.5.2017 התקשרו הצדדים בהסכם לפיו רכשה התובעת מהנתבעת דירה בפרויקט מגורים שהקימה הנתבעת. המועד החוזי למסירה נקבע ליום 28.11.2019 - 30 חודשים ממועד חתימת ההסכם.

2. בין הצדדים התגלעה מחלוקת סביב מצב הדירה והאם היא ראויה למגורים ולמסירה, והתובעת פתחה בהליך משפטי נגד הנתבעת שצומצם בהמשך לסוגיית ליקויי הרטיבות והאיטום שנמצאו ומהו המועד למסירת הדירה.

3. בפסק הדין שניתן ביום 30.8.2022 נקבע, בין היתר, שבינואר 2020 (המועד בו ביקשה הנתבעת למסור את הדירה) הדירה לא הייתה ראויה למגורים בשל ליקויי איטום ורטיבות, והתובעת הייתה זכאית שלא ליטול חזקה עד לתיקונם וביצוע בדיקת הצפה תקינה - ולמעשה עד למועד המסירה בפועל, ביום 8.11.2020 (ה"פ (שלום י-ם) 54469-02-20נטליה נרוש נ' דונה חברה להנדסה ובנין בע"מ, 30.8.2022‏; להלן: "פסק הדין הקודם")‏.

4. כעת מבקשת התובעת לפסוק לה פיצוי כספי בשל האיחור במסירת הדירה וכן פיצוי בשל עוגמת נפש ופיצוי עונשי בגין התנהלות הנתבעת בהליך הקודם וטענת התובעת למרמה מצד הנתבעת, לסירובה לתקן את ליקוי האיטום שנמצא ולניסיונה לכפות מסירה על אף הליקוי האמור.

5. הנתבעת דוחה את טענות התובעת, טוענת שתחשיב מועד האיחור שהציגה התובעת הוא שגוי, וכן שדרישת הפיצוי הנוספת היא בגדר כפל פיצוי וממילא כבר נדחתה בפסק הדין הקודם.

    

   מועד המסירה הקובע

6. בפסק הדין הקודם ליווה בית המשפט את הצדדים בהליך הטיפול בליקויי הרטיבות והאיטום, שמע ראיות, קיבל חוות דעת מומחה ומינה מפקח מטעמו שליווה את התיקונים ואישר את השלמתם ואת מועד המסירה הסופי בפועל.

7. גם לאחר מסירת הדירה המשיך ההליך הקודם בפני בית המשפט שם, הצדדים העלו את טענותיהם לעניין מועד המסירה הראוי ופסק דין מנומק ניתן ביום 30.8.2022, בחלוף כל מועד לו טוענת התובעת כיום וכאשר התובעת כבר התגוררה בדירה זמן מה.

8. קביעת פסק הדין הקודם היא מעשה בי-דין בין הצדדים ביחס למועד המסירה.

9. עתה טוענת התובעת שיש לפתוח קביעה סגורה זו בשל ליקויים נוספים שבעטיים יש לקבוע מועד מסירה מאוחר יותר שכן לטענתה הדירה 'עדיין לא הייתה ראויה למגורים' בתקופה זו.

10. אין בידי לקבל את הטענה. התובעת ניהלה את ההליך הקודם לצורך קביעת מועד מסירה נכון וראוי על פי מסגרת טענותיה ומשמועד זה נקבע בפסק הדין הקודם - היא מושתקת מלהעלות טענה נוספת בעניין זה כעת.

11. פלוגתאות לא מוכרעות 'לשיעורין' ומכיוון שמהות ההליך הקודם הייתה "קביעת מועד המסירה" – אין בידי התובעת לנסות ולשנות את שנקבע בפסק הדין הקודם.

12. אף לגופו של עניין אני דוחה את טענת התובעת, שאף סותרת כאמור את חוות דעתו של המומחה והמפקח שמינה בית המשפט בהליך הקודם.

    התובעת הגישה תמונות המתעדות לטענתה עבודות שבוצעו בדירה לאחר המסירה (מיום 8.11.20 עד ליום 7.12.20) ובהן נראים החלפת מרצפת יחידה בסלון, החלפת מספר מרצפות במקלחון, בחדר רחצה ובמרפסת, חפירה במסדרון לתיקון חשמל, וכן תיקוני שפכטל, צבע, רובה וניקיון (ת/8). אלו אינן עבודות המונעות מגורים סבירים בדירה.

13. ממילא, טענת הנתבעת שהדירה 'לא הייתה ראויה למגורים סבירים' עד להשלמת העבודות האמורות לא נתמכה בחוות דעת מומחה הקובעת זאת, כדרישת הפסיקה בעניין זה.

    אין די בחוות דעת המצביעה על עצם קיומם של הליקויים (ת/49), שכן לא כל ליקוי ותיקון-ליקוי מצדיקים את דחיית מסירת הדירה, כפי שגם נקבע בפסק הדין הקודם.

    יש להבחין בין ליקויים הפוגעים ב'נוחות המגורים' בלבד ובין ליקויים מהותיים הפוגעים בשימוש הבסיסי בדירה למגורים כדוגמת רטיבות קשה, היעדר חיבור לתשתיות בסיסיות או ליקויים מבניים מהותיים המצדיקים לראות בדירה ככזו שלא נמסרה בפועל.

14. מעת שנקבע בפסק הדין הקודם שהדירה הייתה ראויה למסירה – ונמסרה בפועל – ביום 8.11.2020, מחייבת קביעה זו את שני הצדדים כאחד. אני דוחה לפיכך את טענת התובעת לשינוי מועד המסירה.

    טפסי השינויים

15. התובעת חתמה על ארבעה טפסי שינויים. על גבי טפסים אלו נכתב: (הדגש לא במקור, הכיתוב XX מחליף את מספר הימים שצוינו בכל טופס כפי שיפורט בהמשך)

    "ידוע לנו כי בעקבות השינויים המפורטים לעיל, תתעכב הבניה בדירה מעבר למתוכנן ועל כן יגרם עיכוב במסירת הדירה ובשל כך מתווספת עבודה על הדירה המוערכת ב-XX ימים בשל הוצאת סט תוכניות חלופיות, העברה ותאום בין הקבלנים השונים, ביצוע העבודות בפועל ופיקוח להתאמת תוכניות השינויים לביצוע/ימי אספקה וטיפול בהעברת הפריטים בין הספקים השונים וכן פיקוח עבור הרכבה.

    בהתאם לכך, אנו מצהירים בזאת כי לא תהיה לנו כל זכות לדרוש ו/או לתבוע מהחברה שום פיצוי בגין תקופת העיכוב הנוצרת בין הצדדים. במידה והועברה אלינו הצעת מחיר ולא אושרה על ידינו והשינויים לא בוצעו, יחשבו שבועיים ימים כזמן עבודה שאבד לחברה, ותהיה תקופת עיכוב במסירה בגין שבועיים אלו."

16. התובעת מתנגדת לדחיית מועד המסירה בשל הזמנת השינויים בטענה שרוב השינויים היו קלים ו'אינם מצדיקים' את הדחיה שנקבעה בהם, הם הוזמנו מראש, 'הוטמעו' בתכנון המקורי ולא גרמו לעיכוב בפועל, וממילא הושלמו כבר בנובמבר 2019, לפני מועד המסירה החוזי.

    התובעת מבקשת להסתמך על סעיף 8.13 סיפא בהסכם בין הצדדים, הקובע ש"אם יחייבו זאת השינויים, יידחה מועד המסירה בפרק זמן שייקבע במעמד הזמנתם" כאשר לדידה – השינויים שביקשה "לא חייבו" את הדחייה האמורה.

    כמו כן טוענת התובעת שטפסי הזמנת השינויים הם 'טפסים אחידים' שהדחיה הקבועה בהם היא שרירותית וחסרת תוקף בהיותה תניית פטור הסותרת את סעיף 5א בחוק המכר (דירות) תשל"ג-1973, שהינו קוגנטי.

17. הנתבעת, מנגד, טוענת שיש להפחית מתקופת האיחור הנטענת את הימים שנקבעו בטפסי השינויים, העומדים לדידה על 120 ימים במצטבר, ונסמכת בעניין זה בין היתר על עדותה של נציגת מחלקת השינויים אצלה. נציגה זו העידה שתפקידה היה לערוך את טפסי השינויים.

    על פי עדותה, אחרי שהתובעת ישבה אצלה וביקשה את כל השינויים - הוכן הטופס עם רשימת השינויים ובמקביל אליו הוכנו גם התכניות עם השינויים. לאחר מכן היה הטופס מועבר לממונה עליה שהייתה בודקת מול הגורמים המתאימים וקובעת את מספר הימים לדחייה.

    כדבריה, יכול להיות מקרה של שינוי אחד שייקח זמן רב או 10 שינויים שייקחו פחות זמן – כל דבר לגופו ובכל תחום ותחום.

    העדה אף ציינה שהיו מקרים שבהם התנהל משא ומתן מול הדיירים, שניסו להוריד את מספר הימים, וש'בהחלט היה דיון' בעניין. מכל מקום, היא לא זו שדיברה עם אנשי המקצוע והיא לא זו שקבעה את מספר ימי הדחייה (עמ' 26 ש19 – עמ' 27 ש29).

18. אני דוחה את טענת התובעת שענייננו ב'תניית פטור' הסותרת את סעיף 5א בחוק.

19. ראשית, סעיף 8.13 בהסכם מבהיר מראש שככל שיחייבו זאת השינויים – יידחה מועד המסירה בפרק הזמן שייקבע במעמד הזמנתם (הדגש לא במקור). אין בכך כדי לבטל מראש את אותה הסכמה עתידית שיגבשו הצדדים בעת הזמנת אותם שינויים וממילא נתונה ההחלטה בידי התובעת האם להזמין שינויים אם לאו.

20. שנית, אין בידי לקבל את טענתה הגורפת של התובעת שהערכת ימי העבודה בטפסי השינויים היא שרירותית ויש להתעלם ממנה.

    התובעת מבקשת להסתמך בעניין זה על רע"א 6605/15 אילנה שמש נ' ספייס בניה ויזמות בע"מ (21.2.2016)‏‏ ואולם פס"ד זה דן בתניה בחוזה מכר שאיפשרה לקבלן לדחות את מועד מסירת הדירה בשל שינויים עתידיים באופן כללי, ללא קביעת מועד חדש מוגדר או תקופה קצובה לדחייה, אלא ב"לפחות 60 יום". ביחס להוראה שכזו נקבע שלא מדובר בהסכמה חוזית חדשה אלא בתניית פטור מובהקת.

    בית המשפט בעניין שמש הדגיש שבאופן עקרוני אין מניעה להסכמה על מועד מסירה חדש, ברור וקצוב, עקב שינויים שביקש הרוכש, ובלבד שמדובר בהסכמה אמתית ומודעת בין הצדדים, שאינה יוזמה חד-צדדית של הקבלן, וכי בכל מקרה יש לבחון אם מדובר בהסכמה עדכנית ומחייבת או בתניית פטור "מוסווית" שנועדה לחמוק מחובת הפיצוי.

21. בתי המשפט שיישמו את ההלכות לעיל ולהלן בתיקים השונים שבו והבחינו בין דחייה אמורפית המאיינת בפועל את הוראות סעיף 5א בחוק המכר ובין זו המוגדרת בזמן ואשר התקבלה בהסכמת הצדדים.

22. בענייננו, כעולה מטפסי השינויים ומעדות נציגת הנתבעת, לא מדובר בתניית פטור מוסווית אלא בהערכת ימי עבודה תחומה וברורה.

     

23. שאלה נפרדת היא האם יש יחס סביר בין היקף השינויים שהתבקשו להיקף ימי העבודה שהוערכו לביצועם הכולל, כשנטל ההוכחה הוא על הדייר-הרוכש, המבקש לטעון שמדובר ב'תניית פטור מוסווית' (רע"א 3088/20איתי פלד נ' אזורים בנין (1965) בע"מ,25.10.2020)‏‏).

24. בפסיקה נוספת נקבע שניתן יהיה לצפות שרוכש הדירה יידרש לעמוד בסף ראייתי בסיסי, וככל שיעמוד בו - יועבר הנטל לחברה הקבלנית להוכיח מדוע אין לראות בה כמי שמבקשת לעשות שימוש לרעה בזכות החוזית, תוך "עקיפת" מטרות הוראות חוק המכר (רת"ק (מחוזי מרכז) 65013-11-22אביסרור משה ובניו עבודות בנין ופתוח בע"מ נ' עידו ריחן, 27.4.2023‏‏).

25. ככלל נקבע בפסיקה לעיל שראוי שהתערבותו של בית המשפט בהסכמות החוזיות בין החברה הקבלנית לרוכש הדירה תעשה אך באותם מקרים חריגים בהם נהיר על פניו שאין כל מתאם, או שקיים פער בלתי סביר בעליל, בין היקף השינויים שהתבקשו להיקפה של דחיית מועד מסירת החזקה בדירה.

    עם זאת, גם במקרים שכאלו נקבע שעל בית המשפט לבחון האם יש באותו פער קיצוני כדי ללמד על חוסר תום לב המצדיק ביטולה או צמצומה של הארכה שהוסכמה.

     

26. בענייננו, שאלת הסבירות לעיל ושאלת מימושם בפועל של ימי העבודה שהוערכו מראש הן שפועלות לחובת הנתבעת, כמפורט להלן.

27. טופס השינויים הראשון מיום 19.11.2017 כולל רשימה ארוכה של שינויים בתחומי האינסטלציה, החשמל ועוד, וימי העבודה הנדרשים הוערכו בו ב-60 יום. לא מצאתי שיש בידי לקבוע שמדובר בהערכה לא סבירה.

28. שלושת טפסי השינויים האחרים (מהתאריכים 17.12.2017, 4.3.2018, 16.7.2018) העריכו כל אחד 30 ימי עבודה, למרות שהתייחסו באחד להזזת נקודת חשמל יחידה במטבח ותו לא; בשני לשינוי אריחי החיפוי במטבח ולאחריות בגין שדרוג לשני ברזים לא סטנדרטיים במקלחות; ובשלישי להוספת נקודת מאור על תקרת חדר המגורים – זאת ותו לא.

29. כל השינויים התבקשו לפני יציקת תקרת הדירה (עדות נציגת הנתבעת עמ' 25 ש5-8) ונראה שמתעורר ספק האם יש לקבוע שהיקף העיכוב הצפוי מתוספת ימי העבודה בגין כל אחד מהם בנפרד הוא אכן סביר. ודוק, אין באמור כדי לשלול את טענת הנתבעת בדבר עיכוב במועדי אספקה לאור שינוי ההזמנה.

30. עם זאת נמצא שבמקרה דנן דווקא הנתבעת היא שגילתה את דעתה שבפועל לא היה צורך בכל אותם ימים שהעריכה מראש, שכן על פי הודעתה החוזרת והנשנית בניית הדירה הסתיימה, על כל צרכיה ושינוייה, עוד בחודש ינואר 2020.

31. כאמור לעיל, טענתה המהותית של הנתבעת בהליך הקודם הייתה שהיה על התובעת לקבל את החזקה בדירה כבר ביום 27.1.2020. באותו יום אף ערכה הנתבעת פרוטוקול מסירה שלא בנוכחות התובעת והבהירה בכך שלדידה ראויה הדירה למגורים ומוכנה למסירה (סעיף 3 סיפא בפסה"ד הקודם, סעיף 38 בכתב ההגנה כאן).

32. אין חולק שבמועד זה כבר הסתיימו עבודות החיפוי, החשמל והאינסטלציה ולא הייתה כל עבודה שכלולה בטפסי השינויים שהוצגו - שטרם הושלמה. היינו, גם לדידה של הנתבעת, נדרשה לה ארכה של כחודשיים בלבד לצורך עמידה בהסכם ובטפסי השינויים.

33. לאור האמור ניתן לקבוע שלאור ההסכם בין הצדדים, טפסי השינויים שנחתמו וביצוע העבודות בפועל – יש להכיר בדחיה מוסכמת של מועד המסירה עד ליום 27.1.2020 – וזאת בלבד.

    לאחר מועד זה, העילה היחידה שבעטיה קבע בית המשפט בפסה"ד הקודם שהדירה אינה ראויה למסירה הייתה בעיית האיטום והרטיבות, והיא בלבד.

     חישוב הפיצוי הסטטוטורי בגין האיחור במסירה

34. חישוב הפיצוי יעשה בהתאם לנוסחה הקבועה בסעיף 5א בחוק, בנוסחו טרם התיקון שחל לאחר המועד הרלוונטי לענייננו, ועל פי חוות דעת שמאי מטעם התובעת, עליה לא חלקה הנתבעת, הקובעת את גובה דמי השכירות לענייננו בסך של 5,600 ₪.

    עבור 8 חודשים ראשונים (מיום 27.1.2020 עד 26.9.2020) * 5,600 ₪ * 150% = 67,200 ₪

    שערוך מאמצע התקופה להיום מעמיד את הפיצוי על סכום של 88,778 ₪.

    עבור 1.3 חודשים (מיום 27.9.2020 עד 8.11.2020) * 5,600 ₪ * 125% = 9,100 ₪

    שערוך מאמצע התקופה להיום מעמיד את הפיצוי על סכום של 12,013 ₪.

35. סך הפיצוי בגין האיחור במסירה עומד לפיכך על סכום של 100,791 ₪ נכון להיום.

     

    עגמת נפש ופיצוי עונשי

36. הסעד השני לו עותרת התובעת הוא פיצוי בגין טענותיה למרמה מצד הנתבעת, לסירובה לתקן את ליקוי האיטום שנמצא ולניסיונה לכפות מסירה על אף הליקוי האמור.

37. ודוק, התובעת אינה דורשת, ובצדק, פיצוי בגין עגמת נפש הנגרמת בשל האיחור במסירה שכן פיצוי זה מגולם בנוסחה הקבועה בחוק ביחס לאיחור במסירה כמפורט לעיל.

    טענת התובעת בסעד כאן היא לפיצוי בגין ההתנהלות שליוותה את האיחור האמור.

38. טענות התובעת בסוגיה זה הן לב לבו של ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים. הפעולות שמייחסת התובעת לנתבעת ביחס למרמה, לסירוב לתיקון הליקוי ולסוגיית המסירה אירעו כולם ערב ההליך הקודם או במהלכו: לאור הטענה לסירוב הנתבעת לתיקון ודרישתה למסירת הדירה לאלתר נפתח אותו הליך, ופעולות המרמה הנטענות בוצעו במהלכו ביחס לתיקונים והבדיקות שלטענת התובעת לא בוצעו, למרות הצהרות הנתבעת על ביצוען.

39. בית המשפט בהליך הקודם ליווה את הצדדים לאורך ההתרחשויות הנטענות ובמסגרת סיכומיה שם דרשה התובעת הוצאות לדוגמא או הוצאות עונשיות בגין אותה התנהלות שבעטיה היא תובעת את הפיצוי שוב כעת – ובית המשפט התייחס לכך בפסק דינו.

40. תקנה 151 בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 קובעת לעניין תכלית ההוצאות הנפסקות בתום ההליך שמטרתן לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין. עוד קובעת התקנה שהחלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין. התקנה אף מאפשרת לבית המשפט להוסיף ולחייב צד בהוצאות במקרה בו סבר שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר התקנות.

41. תקנה 153(ג) בתקנות מבהירה אף היא שבקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש.

42. בפסק הדין בהליך הקודם עמד בית המשפט על הקשיים בהתנהלות הנתבעת וקבע שעדותו של עד מטעמה לא הייתה עקבית ושבמאזן ההסתברויות היא לא הוכיחה שבוצעה על ידה אותה בדיקה, כפי שטענה. עוד קבע שקיים קושי בעמדתה של הנתבעת ביחס לביצוע עבודות, לאחר קבלת חוות דעת מומחה בית המשפט, ושהגרסה שהעלתה באותו הקשר אינה נקיה מספקות.

    על רקע כל קביעותיו ביחס לטענות הצדדים ולהתנהלות הנתבעת קבע בית המשפט לעניין בקשת התובעת ל"הוצאות לדוגמה" או "הוצאות עונשיות" שאין מקום לפסוק את המבוקש על ידה וכי הסכומים שנפסקו משקפים איזון ראוי ומידתי של התנהלות הצדדים.

43. קביעה זו התבססה על אותה מסכת עובדות שהתובעת מציגה כעת ואשר סוכמה בסעיף 19 בפסק הדין הקודם בקביעה: "איני מוצאת להיעתר לבקשת המבקשת לפסוק "הוצאות לדוגמה" או "הוצאות עונשיות" בגין התנהלות המשיבה בכלל ובקשר עם צו המניעה בפרט, ולטעמי סכום שכר-הטרחה וההוצאות שקבעתי לעיל הוא סכום ראוי ומידתי המביא לידי ביטוי את כל הנדרש בהקשר זה."

44. אין בידי לקבל את ניסיון התובעת לפתוח מחדש את אותה מחלוקת, לכאורה תחת כותרת שונה של 'פיצוי' במקום 'הוצאות'. מדובר באותה תשתית עובדתית-משפטית, ובניסיון לקיים "סבב שני" של בקשת פיצוי בגין אותם אירועים. לתובעת היה את יומה בבית המשפט ביחס לטענתה שעל הנתבעת 'לשלם' בגין ההתנהלות המתוארת, ולאור עקרונות ההשתק במעשה בי-דין וסופיות ההכרעה השיפוטית – אני דוחה את הדרישה לפיצוי עונשי כאמור.

45. אין להעלות על הדעת שבכל הליך שבו יסבור הזוכה בדין שהחייב לא אמר אמת בניהול ההליך וטען טענות הסותרות את עמדת הזוכה – תעמוד לאותו זוכה עילת תביעה חדשה שכל עניינה הוא אותה התנהלות של החייב שהפסיד בדין.

46. למעלה מן הצורך, אף אם לא היה חל בענייננו מעשה בית דין, הרי שגם לגופו של עניין אין מקום לפסוק פיצוי עונשי במקרה דנן.

47. התובעת מביעה נחרצות את תסכולה מהתנהלות הנתבעת, ואולם לא מדובר באותם מקרים חריגים וקיצוניים שהוכרו בפסיקה כ'מעוררי סלידה' וכמצדיקים פיצוי עונשי. הפסיקות אליהן הפנתה התובעת עצמה מלמדות שמדובר בטענה שמוטב היה לה שלא הייתה מועלית בהליך זה.

    העמדת התנהלות הנתבעת בשורה אחת עם מבצעי עבירות מין, עם רשלנות שגרמה למותם של נפגעים, ועם מקרה בו הוכרה אחריות הרשות הפלסטינית לאימון מחבל רוצח אינה ראויה והיה מקום לסבור שיש לחייב את הטוען בהוצאות משפט בגין עצם העלאת טענה שכזו.

48. בענייננו, גם אם היה נאמר שהתנהלות הנתבעת לאורך ההליך הקודם הייתה רשלנית או מכבידה או לא נוחה בחלק מן ההיבטים - מקומה של התנהלות זו להיבחן במסגרת הוצאות המשפט הנפסקות באותו הליך ולא במסגרת תביעה נפרדת לפיצוי עונשי.

     

    הוצאות ושכר טרחה

49. תביעה זו נפתחה כהמשך להליך קודם בין הצדדים, בו וויתרה התובעת על האפשרות לפסוק את הפיצוי הקבוע בחוק בגין איחור במסירה וביקשה לפצל תביעותיה. מדובר בהעמסה מיותרת על מערכת המשפט.

50. בתביעה עצמה העלתה התובעת טענות שלא היה להן מקום, ביקשה להשיג קביעות המנוגדות לפסק הדין שניתן בין הצדדים ביחס למועד המסירה, והעלתה טענה לעגמת נפש ופיצוי עונשי שלא רק שכבר נדונו בהליך הקודם, בבקשתה להוצאות לדוגמא או הוצאות עונשיות, אלא שוודאי לא היה להן מקום כטענה ל'פיצוי עונשי' שאין לו, בנסיבות דנן, כל יסוד בפסיקה.

51. התלבטתי אם התנהלות מכבידה זו של התובעת מצדיקה שלא לפסוק לזכותה הוצאות בגין ניהול ההליך דנן, ואולם באיזון התנהלות הצדדים בכללותה סבורני שיש בכל זאת מקום לפסוק לזכות התובעת הוצאות ושכר טרחה בשיעור מתון ובהתאם לתוצאות פסק הדין.

52. הנתבעת תישא לפיכך בהוצאות התובעת (לרבות חלק יחסי באגרה ושכ"ט שמאי) בסך 6,500 ₪ וכן בשכר טרחת בא-כוחה בסך 14,000 ₪.

     

    סוף דבר

53. הנתבעת תפצה את התובעת בגין האיחור במסירת דירתה בסך של 100,791 ₪ נכון להיום.

54. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך 6,500 ₪ ובשכ"ט בא-כוחה בסך 14,000 ₪.

    ניתן היום, י' שבט תשפ"ו, 28 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.